Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 16b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 16b

    Bava Metzia 16b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 404 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    משום כדי חייו מה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו:

    קנויה לך מעכשיו שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו:

    קנה אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה:

    בשדה סתם שדה שאני לוקח ולא אמר זו דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח אבל אמר לו שדה זו לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא ניחא ליה דליקו בהימנותיה ולא מסתבר כוותיה דרב בהא:

    והאלהים בשבועה רב אמרה אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ כו':

    והא אשה כשדה זו דמיא דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין מקודשת היא למפרע:

    שטר הקנאה שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם:

    כל מעשה ב"ד קס"ד שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בב"ד אלמא כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קיב:) לפרעון לא חיישינן:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Tosafot

    שדה שאני לוקח ל"ג זו מדקאמר והאלהים אפילו בשדה זו הלא בפירוש אמר זו:

    קנויה לך מעכשיו תימה מה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי לעניין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור אע"ג דאמר מעכשיו וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה דקני כיון דאמר מעכשיו:

    בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו תימה שטרי אדרכתא אמאי לאו בני פרעון נינהו כיון דעדיין לא זכה בקרקע עד שכתבו לו שטרי חלטאתא וכן בסמוך דקאמר איהו דאפסיד אנפשיה דבעי ליה למקרעיה או אבעי ליה למכתב שטר מכירה בשטרי אדרכתא שעדיין הקרקע היא בידו במה אפסיד אנפשיה הלא יכול לטעון פרעתי וי"ל דשטרי אדרכתא נקט אליבא דרבה דאית ליה בפרק המפקיד (לקמן בבא מציעא דף לה: ושם) דאכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה א"כ לא יוכל לומר עוד פרעתי כיון שכבר זכה בקרקע ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתני' בחלטאתא גרידא ויש ספרים דל"ג אדרכתא:

    אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר תימה דמשמע דאיירי באין חייב מודה כדאמר שמא כתב ללות ולא לוה לכך לא יחזיר דחיישינן לפרעון אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן לקנוניא ולא לשמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא וקשה דלקמן (בבא מציעא דף יז.) א"ר יוחנן שטר שכתוב זמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזיר ומוקי לה רב כהנא כשחייב מודה ודוקא שכתוב בו ביום אבל אין כתוב בו ביום לא יחזיר או משום פשיטי דספרא או משום קנוניא וכן לעיל (בבא מציעא דף יג:) אוקי ר"י מתני' דמצא שטרי חוב לא יחזיר בחייב מודה ומשום קנוניא דסברי רבנן דאין בו אחריות גבי (לוה) נמי ממשעבדי (ותניא כוותיה דרבי יוחנן) וי"ל דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דרב כהנא יעמיד הכא מלתא דרבי יוחנן אף כשחייב מודה ומשום קנוניא ורבי אבהו דמפרש דוקא כשאין חייב מודה אבל כשחייב מודה יחזיר דלא חייש לקנוניא יעמיד נמי מתני' דלעיל כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה כרב אסי אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה כמו בשטרי הקנאה או כתוב בו הנפק כי הכא יחזיר דלא חיישינן לקנוניא וגמרא דנקט לעיל טעמא דקנוניא סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו או אקרי וכתיב לא אמרינן:

    ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל ואף על גב דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף יז.) הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכחא מלתא דמשום הכי לא היה נזהר לשומרו לפי שפרעו הלוה:

    Tosafot on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אבל הא דאמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קני לית הלכתא כרב דאשכחן ביבמות פ' האשה רבה הלכתא האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו'.

    אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כר' ור' כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. וקיימא לן דהני כולהו שיטה אינון ולית הלכתא אפילו כחד מינייהו. אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ולית הילכתא כוותיה דהא איתותב וקיימא לן חוששין לפרעון. והא דאמר רב נחמן דכירנא דהוו מכריזי הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא ניהדרינהו למרייהו לטעמיה דשמואל היא ולית הלכתא כוותיה.

    אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אע"ג דכתיב ביה הנפק פי' הנפק אשרתא דדייני לא יחזיר מאי טעמא חיישינן לפרעון. איני והתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. ופרקי' מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו.

    ר' אבהו אמר בשהוחזק הלוה כפרן.

    אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן תוב לא פרע ודילמא הדר ופרע וכו'.

    כפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Rashba

    הכי גרסינן שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. ומגיהי הספרים העבירו קולמוס גבי מעכשיו, דלר' מאיר לא בעינא מעכשיו, דהא במתניתין דהאומר לאשה, לא תני מעכשיו, ואפילו הכי לר' מאיר מקודשת. וליתא, אלא מעכשיו גרסינן, והיינו טעמא, משום דרוב קניינין של קרקע הם בחזקה או בשטר, וכל שהוא בחזקה ובשטר צריך מעכשיו, דלא עדיף דבר שלא בא לעולם לר' מאיר, מדבר שבא לעולם לרבנן, ואלו האומר לחברו שדי קנויה לך בחזקה לאחר ל' יום, נמי לא קנה, דכין דבשעתו לא קנה, לאחר ל' יום לא קנה, דהא כלתה לה חזקה, והוא הדין לשטר אם נשרף או נאבד, וכדאמרינן גבי גט הרי זה גטיך לאחר ל' יום, ונשרף או נאבד, אינה מגורשת, ואם אמר לה הרי זה גטיך מעכשיו ולאחר ל' יום, אפילו (ש)נשרף או נאבד, הרי זו מגורשת, אבל לגבי קדושין, כיון דרוב קדושין בכסף, לא צריך מעכשיו לר' מאיר בדבר שלא בא לעולם, וכדעת רבנן בדבר שבא לעולם, וכדתנן (קידושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, הרי זו מקודשת, ואמרינן עלה (שם נט, א) מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות. וכבר הארכתי בדבר הזה יותר בקדושין (שם ד"ה אע"פ, סג, א ד"ה כגון).

    לאחר שיחלוץ לב יבמיך אינה מקודשת ואף על גב דקדושין תופסין בחייבי לאוין, הא אמר רב (יבמות צב, ב) דאין קדושין תופסין ביבמה, דמיעטה קרא, דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהא בה הויה לאיש זר, ושמואל [ד]אמר בעניותנו צריכה גט וצריכה חליצה, מוקי לה כר' עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, דחייבי לאוין כחייבי כריתות משוי להו, וכדאיתא ביבמות.

    ר' מאיר אומר מקודשת ואף על גב דאמרינן (לקמן בבא מציעא לג, ב) אימור דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו, והני מי יימר דאתו. לא קשיא, דתרי גווני דבר שלא בא לעולם יש, חד דדבר הנקנה אינו בעולם, כגון פירות דקל וכיוצא באלו, ובהני הוא דבעי ר' מאיר דעביד דאתו, אבל דבר שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו בידו של מקנה, לא בעינן דעביד דאתו, וכבר הארכתי בזה בקדושין ופרק הספינה בב"ב (עט, ב, ד"ה אימר וע"ש בתוס') בסיעתא דשמיא.

    המוצא שטר הקנה בשוק יחזירנו לבעלים פירוש ואף על פי שאינו מקויים, דאי לא מקיים ליה, לא גבי ביה, ואפילו אתי למטרף מלקוחות, אף על גב דלא טעני, אנן טענינן להו.

    בשטרי חלטאתא ואדרכתא פירש רש"י: חלטאתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו, ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטאתא, דהא חליטה בתר אדרכתא היא. ועוד, דשומא כבר תנו לה בההיא מתניתין, דתנן לקמן (בבא מציעא כ, א) מצא אגרות שום אגרות מזון, ושומא תרי זמני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה, היינו במקום דלא צריכי לאדרכתא, וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי, דהשתא לא צריך לאדרכתא, ותרי גווני חליטה נינהו, חד דבתר אדרכתא, והיינו אגרות שום דתנן במתניתין, וחד דלא צריך לאדרכתא, אלא שמחליטין לו הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר.

    ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה, דבעידנא דפרעיה, הוה ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל: איבעי ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי, ולמחר יהיבנא ליה, איבעי ליה למימר ליה, אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור, דאם כן אף בשטר חוב לימא הכין, אלא מאי אית לך למימר, דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד [מלוה], הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטר אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דמדינא לא הדרא ובעי שטר זביני. ויש מפרשים, דתרתי קאמר, איבעי ליה למקרעיה לשטרא, למאן דאמר (ב"ב קסט, א) החזיר לו את השטר חזרה מתנתו, אי נמי למכתב שטרא אחרינא, למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני, דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו, אדרבה צריך הוא לו להראות שחזרה לו שומתו, ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי ר' זירא, דאטו אדרכתא לאו בת פרעון הוא, והא אכתי לא נחית הוא לארעא, ודלמא כי אזיל הוא לאדרוכי אנכסי דלוה, אשכחיה ופרעיה, ומיניה הוא דנפל. ומתוך הדחק יש לי לומר, דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמי [וחד] מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחלטאתא, והכי קאמר, אי שטר אדרכתא הוא, איבעי ליה למקרעיה מיד, דלא עביד דמשהה שטר בית דין, אלא קרועי מקרע ליה, ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה. ואי נמי שטר חליטה הוא, איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא מהדר. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם, בדין היה דליקשי ליה, ושטר אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית ליה להאי ארעא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דאפילו שומא הדרא, ועוד דהיא מתפרשא ליה.

    ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע ליה כלל איכא למידק, לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים, אם כן מאי איריא מעשה בית דין, אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי (דאפשר) [דאי אפשר] לומר כן, דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה ליה למיחש, כיון דנפל ואיתרע ליה, וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו, ואף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי (ב"ב ה, ב) ואפילו בלא שבועה, אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל, ולא אמר תו לא מהימן. כן נראה לי.

    Rashba on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Meiri

    האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך אפילו אמר מעכשו אינה מקודשת הואיל ועכשו אין בידו לקדשה ודבר זה יתבאר במסכת קדושין בע"ה:

    המוצא שטר הקנאה בשוק ר"ל שטר שמחייב בה עצמו בקנין בכך וכך ממון אע"פ שלא לוה שנמצא שאין כאן חשש כתב ללות ולא לוה או אף בשטר הלואה ואף בשיש בו הנפק שאין בו עוד חשש כתב ללות ולא לוה כמו שבארנו ולא לכתוב בניסן ולוה בתשרי שהרי יש כאן קנין וכל שיש שם קנין אין אנו קפידין בכך כמו שבארנו למעלה אעפ"כ לא יחזיר שהרי מ"מ יש לחוש לפרעון כמו שבארנו למעלה א"כ מה שאמרו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר לא בשטר שיש בו הנפק הוא שהרי אע"פ ששטר מקויים אין בו חשש כתב ללות ולא לוה מ"מ יש בו חשש פרעון אלא בשטרי חליטאתא ואדרכתא ושטר חליטא פרשו בו שנתחייב לו ונמצאו לו נכסים וירדו בית דין לשדה אחד של לוה והחליטוהו ביד המלוה ואדרכתא שלא מצאו לו עכשו נכסים וכתבו לו אדרכתא ר"ל שירדוף לחזר אילך ואילך למקום שימצא מנכסיו ויש מפרשים שטר חליטה שעשאו לוה אפותיקי ובא לבית דין לשום לו כשעור חובו ולהחליטו בידו ואדרכתא שלא שעבד לו קרקע ידוע וכתבו לו אדרכתא על כל נכסיו בכל מקום שהם ושטרות אלו אינם עשויות לפרעון ר"ל שיבא הלוה ויפרע מעותיו ויחזור הקרקע לידו שכבר הוחלט בידו ואע"פ שהלכה רווחת שומא הדרא לעולם ר"ל שכל שירדו בית דין לנכסי לוה ושמו קרקע למלוה יכול הלוה לסלקו כל זמן שיהו בידו מעות לו או ליורשיו ויש אומרין כן אף כשלא מצאו בני חורין ביד הלוה ושמו לו במשועבדים שביד הלוקח שיכול הנטרף או יורשיו לסלקו כל זמן שיש בידו מעות משום ועשית הישר והטוב כמו שיתבאר במקומו ונמצא שיש למלוה להחזיר שטר זה ללוה ושמא מיד הלוה נפל אעפ"כ רשאי המוצאה להחזיר למלוה שאלו פדה הלוה את קרקעו מיד המלוה אע"פ שהיה מחזיר לו שטר חליטה ואדרכתא לא היה לו לסמוך בכך אלא לכתוב לו שטר מכר מעיקרו ולא יזיק לו עוד שטר חליטא ואדרכתא וכשלא עשה כן ונסמך על החזרת שטר החליטה והאדרכתא הרי הפסיד על עצמו ולמדת מ"מ שהחזרת שטר חליטא ואדרכתא מועלת ואין צריך למכרו מעיקרו ויראה מזו בשטר חוב שמכרו לאחר והחזיר לו הרשאתו שאינו צריך למכר מעיקרו ומ"מ אני מפקפק בה מפני שבזו אין המכר מכר גמור הואיל ויכול לסלקו והרי הוא כמשכון שאם החזיר לו שטרו פקע שעבוד משכונו לפי הנראה אבל כל שהמכר גמור יש לפקפק לדמותה לקרקע שמכרו או נתנו לחלוטין והחזיר לו הלה את שטרו שלא חזרה המכירה או המתנה כמו שיתבאר בבתרא פרק גט פשוט שמא תאמר אף בשטר חוב לא נחוש לפרעון שהרי היה יכול לקרעו ומאחר שלא קרעו יחזיר הדבר קרוב לומר לו שאינו מוצאה עכשו ולכשימצאנה יחזירנה או שיעכבנה לדמי השטר:

    זה שבארנו ששטר מקויים אין בו חשש כתב ללות ולא לוה כבר ביארנו הטעם למעלה ומ"מ חכמי הצרפתים פרשוה מפני שאין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין וזה אינו אלא מקיימין אותו אף שלא בפני בעל דין אלא טעם הדבר שכל שנתקיים כבר הגיע ליד המלוה שאין דרך הלוה לקיים את השטר וכל שידוע שהגיע ליד מלוה אין בו חשש כתב ללות ולא לוה כמו שביארנו למעלה:

    זו שאמרנו בשטר חוב שהמוצאה לא יחזירנה מחשש פרעון אפילו הוחזק לוה זה כפרן במלוה זו פעם אחרת לא יחזיר שאע"פ שהוחזק בה כפרן אינו רחוק שיחזור ויפרע ולא נזהר בשטרו:

    Meiri on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אע"פ כו' דאיירי באין חייב מודה כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה כו' דחיישינן לפרעון כו' עכ"ל כתב מהרש"ל שהרי לא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן כו' אלמא כמשמעו קאמר עכ"ל ועוד נראה דעיקר ראייתם מדקאמר חיישינן לפרעון לחוד דמשמע דאיירי באינו מודה ולא קאמר לקנוניא כדאמרינן לעיל גבי חייב מודה וק"ל:

    בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין כו' עכ"ל הא ודאי דעיקר טעמא דליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה במעשה ב"ד משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כדאמרינן בסוף פרקין אבל רצונו דאי הוה מקיימין השטר שלא בפני בעל דין כיון דאתרע בנפילה אית לן למיחש שמא לא כתב ולא לוה והוא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כההיא דגט פשוט כו' כמ"ש התוספות לעיל בד"ה הא קאמר להד"מ כו' ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Maharam

    גמ' מסתברא מלתא דרב וכו' נראה לי דהאי דקאמר מסתברא לא דקי"ל הכי אלא ר"ל דהסברא נותנת כן אבל לפי האמת דקי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם לא קי"ל כרב דהא שמעתין כר' מאיר אתיא וכן משמע בכל הפוסקים:

    תוס' ד"ה בשטרי' חלטאתא וכו' עד ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתניתין דחלטאת' גרידא וכו' כן צ"ל ומשמע דלרבא אם מצא שטר אדרכתא לא יחזיר וקשה אדרבה למה לא יחזיר מה יפסיד בזה מאחר דאית ליה לרבא דיכול לטעון פרעתי אשטרי אדרכתא ונראה דמשום הכי לא יעמיד מתני' באדרכתא דלית בהו שום רבותא דפשיטא דיחזיר כיון דיכול לטעון עליהם פרעתי וק"ל:

    ד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק וכו' כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה פי' ולא קאמר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי משמע דהוה לן למיחש שמא לא לוה בו מעולם ולא ילוה א"כ על כרחך איירי שאין חייב מורה ולהכי אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון:

    בא"ד אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן וכו' כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח וכו' ואתיא כרבי מאיר דאמר מקנה וכו' וכדאיתא בסמוך. ותמיהא מילתא מאי מעכשיו שייך הכא דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשיו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשיו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה. ויש מפרשים דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם שהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשיו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשיו וכי אמר לה מעכשיו חלין הקידושין מעכשיו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו. אבל הנכון כדפירש ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמשמע לן דאפילו הכי קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשיו מה שאינה שלו לכשיהיה שלו. והוא שאמר בפירוש לכשאקחנה וכו' וכדתניא לקמן לרבי מאיר ולאחר שאתגייר וכו' וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו מי יימר דמזבני לה ניהליה והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו. פירוש רבא סבירא ליה דאין אדם מקנה וכו' כרבנן ומשום הכי קאמר דדוקא בשדה סתם מהני דהא אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה כדבר שבא לעולם דמי כדאמר רבי יוחנן בפרק האומר בקידושין פירות ערוגה זו מחוברין תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דכשיתלשו הוי תרומה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפילו לרבנן מהני דכדבר שבא לעולם. ומיהו רב דסבירא ליה כרבי מאיר דאדם מקנה וכו' ליכא הפרש בין שדה זו לשדה סתם דבכל ענין מהני כדמהני לרבי מאיר באשה דכשדה זו היא. ואם תאמר מנלן דרב בכל ענין קאמר דילמא כרבנן ובשדה סתם וכסבריה דרבא דליכא למימר דלרבנן לא מהני בין בשדה זו בין בשדה סתם וכי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב אליבא דרבי מאיר אמרה דאם כן קשיא ליה מתניתין דהא אשה כשדה זו דמיא וקאמר רבי מאיר מקודשת. יש לומר דהא דאמרינן רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר משום דבעלמא שמעינן ליה דסבירא ליה כוותיה. ואם היינו מפרשים דהא דאמרינן והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו אינו דברי רבא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי כדי לחלוק על דברי רבא ורבא כי אמר מסתברא מילתיה דרב לאו דסבירא ליה איהו כוותיה דודאי רבא כרבנן סבירא ליה. אלא הכי פירושו מסתברא דמילתיה דרב היא בשדה סתם דרב גופיה לא אמרה אלא בהכי ואפילו אליבא דרבי מאיר ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקידושין ותלמודא מסיק בתר הכי דליתא לדרבא דרב ודאי כיון דסבירא ליה כרבי מאיר בכל ענין אמרה כדמוכח מתניתין דקידושין ואתי שפיר. אלא דבכל דוכתא משמע דכי מסיק והאלקים בתר מסתברא מילתיה הכל הוא כדברי מאן דאמר מסתברא מילתיה. הריצב"ש.

    אבל בשדה זו מי יימר דמזבן ניהליה והקשה מורי הר"ף (שיחיה) ז"ל והא לעיל גבי גזלן אמרינן דקני לוקח ואמאי קני מי יימר דמזבין לה ניהליה הנגזל. ותירץ דלא דמי דהתם השדה כבר ביד הגזלן ואם כן משום הכי סמכא דעתיה דלוקח דקני דבקל ימכרנו הנגזל שהרי אינו בידו אבל הכא דהשדה ביד בעליו משום הכי לא סמכא דעתיה דלוקח דמי יכריחנו למכרו. תלמיד הר"פ.

    מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר הקשו בתוספות וממאי דילמא כרבנן ותהא במאמינו כדאמרינן לעיל. ותירצו דלרבנן אינה קנויה לו עד שיקחנה ואלו לרב היא קנויה לו בשטר זה וכדפרישית לעיל. ועוד יש לומר דהכא כיון שאינו עומד בתוכה לא סמכא דעתיה וכדאמרינן לעיל גבי מה שאירש מאבא מכור לך. יש גורסים לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ואתיא כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אי נמי כרבנן אליבא דרב דאמר התם דמודו רבנן שאין קידושין תופסין ביבמה. הריטב"א ז"ל.

    והא אשה כשדה זו דמיא ואם תאמר אם כן לעיל מאי פריך כמאן אמרה לשמעתין כרבי מאיר דמשמע דלא מצי מוקי לה כרבנן משום דסברי דאין אדם מקנה ואפילו בשדה סתם ומאי פריך לישני דלעולם סבר לה כרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן דאין אדם מקנה אלא בשדה זו אבל בשדה סתם מודו. ויש לומר דלמאי דפירש הקונטרס ניחא דפירש והא אשה כשדה זו דמיא שיש באלו שהם שדה זו כמו לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך דהני אינם בידו דמי יימר דימותו וגם יש מאלו שהם כשדה סתם כגון לאחר שאתגייר ומשום הכי פריך שפיר כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר דכרבנן לא מצי לאוקמי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

    וכן פירש הגליון וזה לשונו דמכדי רב כמאן אמרה כרבי מאיר וכו'. פירוש דאי כרבנן אפילו בשדה סתם נמי דהא לאחר שאתגייר כשדה סתם ואפילו הכי אמר דאינה מקודשת. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: והא אשה כשדה זו דמיא. פירש רש"י ז"ל דקאי אההיא דלאחר שתמות בעליך או אחותך או שתשתחררי ושאשתחרר שאין הדבר בידה דאלו גירות כשדה סתם דמיא. פירוש לפירושו דמיתה בידי שמים היא דאף על גב דאמרינן מית חברך אשר מכל מקום אין הדבר תלוי בידי האדם ושחרור נמי לאו בידיה הוא ולא שכיח כיון שהמשחרר לעבדו עובר בעשה. אבל לאחר שאתגייר כשדה סתם דמיא דהא בידיה לאיגיורי. ואף על גב דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקיק בי דינא מכל מקום מצויין הן ביד בית דין לקבל גרים הילכך רבנן אפילו בשדה סתם פליגי ורבי מאיר אפילו בשדה זו פליג. וקשיא לי רבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם כמאן אמרה דאי כרבנן הא פליגי רבנן הכא אפילו בשדה סתם לפום מאי דפירש רש"י ז"ל וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דאפילו בפירות דקל דעבידי דאתו ממילא פליגי רבנן ואי בעי רבא למימר דנעביד הכרעה שלישית כרבי מאיר בשדה סתם וכרבנן בשדה זו דילמא רב הכי נמי סבירא ליה ומה ראיה מביא מן הברייתא דרב אמרה אפילו בשדה זו. ויש לומר דכיון דרב בשיטת רבי מאיר אזיל בהאי דהכא ובכל דוכתא אם איתא דלית ליה דרבי מאיר לגמרי היה לו לפרש דבריו כיון דרבי מאיר בהדיא תניא לה אפילו בשדה זו. וליתא לדרב ובין בשדה זו ובין בשדה סתם לא קנה דהלכתא כרבנן ואידך שיטה נינהו וכדאיתא בפרק החולץ. עד כאן.

    אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק וכו' אי משום כתב ללות ולא לוה ומיד הלוה נפל הא שעביד נפשיה דאי לאו דלוה מספיקא לא הוה משעבד נפשיה בקנין. ואי משום ניסן ותשרי ודאי הא שעביד נפשיה מההיא שעתא ואי כאביי סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו. הראב"ד ז"ל.

    ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן פירוש וחוזרין על חזקה שלו אף על גב דנפל ואיתרע ליה ואפילו בשטר שיש בו אחריות שראוי לגבות מנכסים משועבדים ולא בעינן שיהא חייב מודה. וברייתא דלעיל דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מוקים לה בשטרי דלאו אקנייתא ושמא כתב ללות ולא לוה ולית ליה דאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו' והיינו דבתר דאיתותב שמואל התם אייתי ליה הכא בדוכתא ושקלי וטרו בה דהתם לא איתותב אלא למאן דמוקים לשמואל דסבירא ליה כאביי וזה ברור. ומיהר לית הלכתא כשמואל דסוגיין כרבי יוחנן כדפירשתי לעיל. ואם תאמר לשמואל נמי ליחוש כיון דנפל ואיתרע ליה שמא היה השטר ביד שליש על פי תנאין או שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו או שהיה הקנין על מנת שלא יזכה עד שיגיע לידו ויש לומר דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חייש שמא מזויף הוא משום דכי מהדר ליה לבעלים נמי הא לא גבו עד דמקיימי ליה אם הלה טוען שהוא מזויף וכן אם בא לגבות מן הלקוחות והם אמרו שמא מזויף הוא לא גבי עד דמקיים ליה הילכך יחזיר. ומשמע שאם לא טענו טענינן להו שמא מזויף הוא דאי לא אמאי יחזיר שמא מזויף הוא ופעמים שאין הלקוחות יודעים לטעון כן ונמצא שגובה בו וכיון דנפל איתרע ליה והוה ליה למיחש אלא שמע מינה דהאי טענה נמי טוענין ללוקח הלכך יחזיר וכן כתבתי במסכת גיטין בסייעתא דשמיא. ותמהני היכי אמר שמואל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל. ויש לומר אם כן היו כותבין שובר. עד כאן. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מצא שטר חוב אפילו מקויים בבית דין ואף על פי שהוא בקנין מעכשיו ואפילו שניהם מודים לא יחזיר. אבל אם מצא שטר חוב שכתוב בו בפירוש שאינו עשוי אלא לראיה להיות כמלוה על פה ולא לטרוף בו מן הלקוחות כלל היכא דחייב מודה יחזיר. עד כאן.

    אף אנן נמי תנינא וכו' אין להקשות דילמא איירי מתניתין בחייב מודה ולכך לא חייש לפרעון וקנוניא אבל אין חייב מודה חייש לפרעון לחודיה. ויש לומר דרב עמרם סבר כאביי או סבר דילמא איקרי וכתב לא אמרינן ולכך נראה לו דמתניתין לא מצי מיירי בחייב מודה דאם כן אפילו לאו מעשה בית דין נמי. וגם אין להקשות דנימא דאיירי בו ביום דדילמא סבר כרב כהנא דלא מפליג. גליון.

    11 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר שמואל המוצא שטר הקנאה כו' דאי משום דכתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה. מכאן יש לתמוה בתמיה קיימא על שיטת ר' חננאל והרי"ף והרמב"ם הביאם הב"י בח"מ סי ל"ט וק"ח ורמ"ג ור"ן ובדוכתי טובא שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטי שטרא לידיה ואז זכה למפרע משעת הקנין וקשה דא"כ אמאי אמר שמואל דיחזיר ולא חיישינן שמא כתב ללוות משום דהא שעבד נפשיה והא אכתי איכא למיחש דשמא לא מטא לידיה דמלוה כלל כגון שהלוה אמר קנו ממני וכתבו ותנו לידי שלא זכה המלוה עד שיגיע לידו לשיטתם וביותר יש לתמוה שהטור ח"מ בסימן ס"ה כ' המוצא שטר מתנה שיש בה קנין יחזיר לבעלים וכ' הב"י דלשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ליתא להאי דינא ואיך אפשר לומר כן כיון דשמואל אמר הכי בהדיא ולא אשכחן מאן דפליג עליה דנהי דלענין שטר מלוה שיש בו קנין לא קי"ל כוותיה דיחזיר משום דמצינו דר' יוחנן בסמוך פליג עליה וקאמר דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון אבל במאי דשמעינן ממימרא דשמואל דבשטר הקנאה לא חיישינן לשמא כ' ללוות משום דמשעת הקנין חל השיעבוד משמע דכ"ע מודו בהא וא"כ היכא דלא שייך חששא דפרעון אמאי לא יחזיר ומכ"ש לפמ"ש לעיל דף י"ג גבי שטר אקנייתא דכל הפוסקים מודים דבעינן א' משני דברים או דמטא שטרא לידיה או שיודו שניהם שנגמר ענין השטר כגון בהלוואה מודים שהלוה לו מעות ואז זכה למפרע אע"ג דלא מטא לידיה וכן בשטר מתנה אם מודה הנותן שנגמר המתנה בלי שום תנאי אז לא בעינן דמטא לידיה משא"כ כשאינו מודה בעינן דמטא לידיה וא"כ קשיא סוגיא דהכא אליבא דכ"ע. ובאמת נראה לפע"ד מכח הסוגיא דהכא דמ"ש הפוסקים דבעינן דמטא השטרא לידיה היינו למעוטי היכא שיוצא עדיין מתחת יד הלוה או הנותן דאז אמרינן דמסתמא אמר כתבו ותנו לידי ולא גמר להקנותו אלא במסירת השטר אבל בסוגיא דהכא דאיירי שנמצא בשוק א"כ כיון דסתם קנין עומד לכתוב וליתן ביד המלוה או המקבל אמרינן דמסתמא כן היה ותלינן במידי דשכיח ומש"ה מחזירין לבעלים ולא חיישינן לשמא אמר כתבו ותנו לידי כמ"ש התוספות לעיל לענין זיוף וכן לקמן לענין פרעון ביומא משמע דבנמצא בשוק לא חיישינן למלתא דלא שכיח ומכ"ש אם נאמר דהכא איירי שאין הלוה לפנינו שמכחישו ולא מיבעיא אם נאמר דאיירי שחייב מודה וקמ"ל דלא חיישינן לקנוניא בכה"ג כיון דלא שכיח אבל באמת נראה דאפי' אם הנותן מכחישו אפ"ה הלה נאמן בכה"ג דמשעת הקנין קיימי נכסי ברשותו ועל שכנגדו להביא ראיה ומ"ש דהיכא דלא מטא לידיה לא קנה היינו בידוע כגון בדייתיקי קשורה על יריכו שע"ז כ"כ או בהלואה היכא שמודה שלא לוה כלום ונתברר ג"כ דלא מטא לידיה כן נלע"ד ובזה נתיישב הכל מלבד דברי הב"י בסי' ס"ה שכתב בשם ה"ה עדיין צ"ע. אח"ז ראיתי שהש"ך בסימן נ"ו האריך במוצא דינים אלו והעלה ג"כ על הדרך שכתבתי בשינוי קצת אף שבגוף מחלוקת הפוסקים דרך אחר עמו ויש לי לדקדק על דבריו שם במה שהשיג על הסמ"ע ולפמ"ש לא על הסמ"ע תלונתו אלא על כל הפוסקים הקדמונים שהבאתי כאן ובח"מ הארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו"ק. ועי"ל משום דבלא"ה קשיא לישנא דיחזירו לבעלים דקאמר שמואל שהרי ע"ז אנו דנין מי נקרא בעל השטר המלוה או הלוה דשמא לא היה עדיין ביד המלוה וה"ל למימר בהדיא יחזירו למלוה אע"כ דשמואל איירי בענין שבודאי כבר היה ביד המלוה כגון שיש עדים שראו בידו או שנותן בו סימן מובהק או שכתוב בו הנפק ומש"ה קאמר יחזירו לבעלים פי' דהמלוה נקרא בעה"ש כיון שהיה בידו וממנו נפל דלפרעון לא חיישינן אלא דאי לאו שטר הקנאה הוא אפי' בכה"ג לא מהדרינן דחיישינן שמא שטר אמנה הוא שמסרו ליד המלוה ע"מ ללוות ולא לוה דכיון דאיתרע חיישינן אבל בשטר הקנאה לא חיישינן להכי דכיון שמסרו ליד המלוה נגמר הקנין אף אם לא ילוה ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין השטר אלא בפני בע"ד עכ"ל. ויש לתמוה שכ' דלא כהלכתא דהא איפסק הלכתא בפרק הגוזל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. מיהו בזה י"ל דרש"י לשיטתו שכ' בפרק הגוזל דהא דמקיימינן שלא בפניו היינו היכא שהעדים רוצים לילך למדינת הים וא"כ י"ל דהכא לא חיישינן מספק כיון דלא שכיחא אלא דמ"מ יש לתמוה על פרש"י דלאיזה צורך כתב כן טפי ה"ל למימר משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כלישנא דגמרא לקמן וי"ל דרש"י סובר דמ"מ היה מקום לחוש אע"ג שהיה ביד המלוה שמא שטר אמנה הוא שמסרו לידו ע"מ ללוות ולא לוה לכן פרש"י שאין מקיימין אלא בפני בע"ד וא"כ מסתמא אין הלוה רוצה בקיום שטר אלא לאחר שקיבל המעות ודו"ק:

    בתוספות בד"ה אף ע"פ כו' תימא דמשמע דאיירי באין חייב מודה עכ"ל נראה דאין כוונתם בזה דאיירי שהלוה מכחישו דע"ז ליכא שום הוכחה אלא משמע להו דאיירי שאין הלוה בפנינו שיודה לו שכן משמע הל' דאיכא למימר כתב ללוות וכן הל' דחיישינן לפרעון משמע שאין כאן טענת ברי וכ"כ התוס' להדיא בדף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"ם ע"ש ועיין במהרש"א ולפמ"ש א"צ לדחוק וק"ל:

    בפרש"י בד"ה שהוחזק לוה זה כפרן בפעם אחרת עכ"ל נ"ל כוונתו דא"א לומר שהוחזק כפרן ע"ז המעשה ב"ד דהא לא מצי למטען פרעתי כל היכא דאיכא מעשה ב"ד וא"כ לא משכחת דהוחזק כפרן לכך פי' דאיירי שהוחזק כפרן בממון אחר וא"כ מקשה הש"ס שפיר ומשום דהוחזק כפרן כו' תו לא פרע והיינו משום דממון אחר הוא משא"כ לקמן דאיירי שהוחזק כפרן על אותו ממון עצמו מש"ה קאמר דאינו נאמן ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 16b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רבא מסתברא כעין זה גיטין יג ע"ב וש"נ:

    שם הא שעבד נפשיה עיין בר"ן פ"ק דקדושין דף ריד ע"ב:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 16b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 16, Amud Bet, about 404 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו.…”

    2. Segment 216 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ…”

    3. Segment 317 words

      Opens “אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם.…”

    4. Segment 421 words

      Opens “וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי…”

    5. Segment 526 words

      Opens “דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״,…”

    6. Segment 64 words

      Opens “רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.…”

    7. Segment 79 words

      Opens “וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי…”

    8. Segment 834 words

      Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק –…”

    9. Segment 926 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ?…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ…”

    14. Segment 1432 words

      Opens “גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם…”

    15. Segment 1520 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק,…”

    17. Segment 1726 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה…”

    18. Segment 1820 words

      Opens “אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא…”

    19. Segment 1920 words

      Opens “וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא.…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 16b · Segment 19 — “…בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 16b · Segment 8 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.…

    Original text

    מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו.

    the Sages instituted an ordinance that the sale is effective because of their concern for his immediate livelihood.

    אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה.

    § The Gemara continues to discuss the matter of selling property that one does not yet own. Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: With regard to the field that I am about to buy, when I buy it, it will be retroactively transferred to your ownership from now, the stipulation takes effect, and once he buys it, the second party has acquired the field.

    אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ.

    Rava said: The statement of Rav is reasonable only with regard to an unspecified field, as one is capable of buying a field. But with regard to a case where one says to another that he is selling him this specific field that is not yet in his possession, the transaction does not take effect, as who is to say that the current owner will sell it to him? Since it is not in his power alone to purchase the field, it is tantamount to an entity that has not yet come into being, and therefore he cannot sell it to anyone.

    וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

    The Gemara emphatically rejects Rava’s qualification of Rav’s statement in the form of an oath: By God! Rav said his statement even in a case where the seller said: This field. After all, in accordance with whose opinion did Rav state his halakha ? It was in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world.

    דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

    As it is taught in a baraita : With regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after I convert, or: After you convert, or if he is a slave and says: After I am freed, or if she is a maidservant and he says: After you are freed, or if he says to a married woman: After your husband dies, or if he says to a widow waiting for her yavam to perform the ritual through which he frees her from her levirate bonds [ ḥalitza ]: After your yavam performs ḥalitza with you, or if he says to his wife’s sister: After your sister dies (see Leviticus 18:18), in all these cases she is not betrothed. Since he cannot betroth her at the present moment, his attempt at betrothal is ineffective.

    רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.

    Rabbi Meir says: She is betrothed. Rabbi Meir holds that one can acquire that which is not yet available, and the acquisition will take effect once the item is available. In this case as well, the betrothal will take effect once it becomes possible for her to become betrothed to him.

    וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְקוּדֶּשֶׁת.

    And isn’t the case of betrothing a specific woman comparable to the case of selling this specific field? And yet, Rabbi Meir says that she is betrothed. It is therefore clear that Rav, who accepts the opinion of Rabbi Meir, holds that the sale is effective even if the seller specified a particular field.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מִקְרָע הֲוָה קָרַע לֵיהּ.

    § Shmuel says: With regard to one who finds a deed of transfer, i.e., a promissory note that establishes a lien on the debtor’s property from the date it is written, regardless of whether or not he borrows the money at that time, in the marketplace, he must return it to its owner, i.e., the creditor, as, if one were to be concerned because of the possibility that the debtor wrote the note intending to borrow money, but did not borrow it in the end, he is nevertheless liable, since he committed himself to pay at the time it was written. And if one were to be concerned because of the possibility that repayment had already taken place, this is not a justified concern, as in general we are not concerned that there was repayment, as, if it were so that the debtor had repaid it, he certainly would have torn up the note.

    אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וַהֲוֵינָא כְּבַר שֵׁיתָא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכִירְנָא דַּהֲווֹ מַכְרְזִי וְאָמְרִי: הָנֵי שְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא, נַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ.

    Rav Naḥman said: My father was one of the scribes of the judges of Mar Shmuel, and I was about six or seven years old, and I remember that they made an announcement, saying: Those deeds of transfer that are found in the marketplace should be returned to their owners, the creditors, in accordance with the opinion of Shmuel.

    אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, אַלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ.

    Rav Amram said: We, too, learn similarly in a mishna (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently, we are not concerned that there may have been repayment. Rabbi Zeira said to him: The mishna is not proof for Shmuel’s ruling, as it is stated not with regard to all court enactments but with regard to bills of foreclosure, which award property to a creditor as payment for the debt owed to him, and bills of authorization to locate and seize property from the debtor, both of which are not subject to repayment.

    אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם.

    Rava said to him: And are these bills not subject to repayment? But didn’t the Sages of Neharde’a say that after property is repossessed in order to pay an unpaid debt based on the court’s appraisal of its value, the property is returned if the debtor pays the debt until twelve months of the year have passed after the repossession? And furthermore, Ameimar said: I am from Neharde’a, and nevertheless, I hold that property repossessed based on an appraisal of an article’s value can always be returned. If the debtor pays his debt, he can reclaim his property at any point. Consequently, even bills of foreclosure or authorization might be obsolete, and nevertheless the mishna states that one who finds them must return them to the creditor.

    אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דְּפַרְעֵיהּ אִבְּעִי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נָמֵי לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ.

    Rather, Rava said that the mishna is not proof for the ruling of Shmuel for a different reason: There, this is the reason that the documents are returned: As I can say that if the debtor has already repaid his debt, it is he who caused the loss to himself, as at the time he repaid his debt he should have either ripped up the document, or alternatively, he should have demanded of the creditor to write another document for the debtor’s redeemed property, returning it to him.

    דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תֶּהְדַּר. הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי.

    The reason for a new document to be written is that according to the letter of the law, the land need not be returned by the creditor to the debtor, and it is due to the principle: “You shall do that which is right and good in the eyes of the Lord” (Deuteronomy 6:18), that the Sages said that the land should be returned. Therefore, it is as though the debtor is purchasing it anew, and the creditor must write a bill of sale.

    גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוֹר אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: לִמְחַר יָהֵבְנָא לָךְ דְּהַשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי, אִי נָמֵי אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ.

    The Gemara explains why this reasoning is not applicable to deeds of transfer or other promissory notes. With regard to a found promissory note, what is there to say to justify returning it to the creditor? That if it is so that the debtor repaid the debt, he should have ripped up the promissory note? This is not so, as one could say that the creditor avoided returning the note, as he said to him: Tomorrow I will give you the note, as it is not with me now. Alternatively, the creditor may have held back the note as security for the debtor’s payment of the fee of the scribe who wrote the promissory note. Consequently, it is possible that the debtor was never given back the note and was unable to rip it up, through no fault of his own.

    אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

    § Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, even if a ratification of the court is written in it, he may not return it to the owner, i.e., the creditor.

    לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.

    The Gemara explains: It is not necessary to say that one should not return the promissory note in a case where a ratification is not written in it, as in that case there is room to say that the debtor wrote it intending to borrow money, but he did not end up borrowing it, and therefore the creditor has no rights to the promissory note. But even if a ratification is written in it, one should not return it. And what is this authorization? It is an approval that the promissory note has been ratified by the court, which examined the note and the signatures of the witnesses and found everything to be in order. The reason one may not return the promissory note to the creditor is that we are concerned that repayment has already taken place.

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן.

    Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Abbahu from the mishna that states (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently there is no concern about repayment. Rabbi Abbahu said to him: Yirmeya, my son, not all court enactments are equal. Rather, the ruling that one must return such a document applies only in a case where the debtor has the presumptive status of one who denies his debts, and therefore, if he claims the debt was repaid, his claim is not accepted.

    אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא.

    In response to this explanation of that mishna, Rava said: But does it necessarily follow that just because a debtor assumed the presumptive status of one who denies his debts after one time that he did so, he will never again repay a debt that he owes, and therefore the promissory note should be returned to his creditor? Rather, Rava said: The mishna is referring to a bill of foreclosure, or a bill of authorization, which are not subject to repayment, in accordance with the explanation of Rabbi Zeira.

    וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״,

    The Gemara adds: And with regard to the topic of one who denies his debts, since it came to us, let us say something about it. As Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: If the court said to the litigant against whom they ruled: Go and give the other litigant what you owe him,