Bava Metzia 13a

בשטרי הקנאה שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום:

אי הכי דבשטרי דלאו הקנאה לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות מתני' דקתני כו':

כי ליכא מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם לא כתבינן:

אביי אמר הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטר דלאו הקנאה נמי ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא והוא לא לוה עד תשרי לא שלא כדין הוא דעדיו בחתומיו זכין לו מיום שחתמוהו זכין לו השעבוד ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא משום דקשיא ליה כיון דאמרת כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה ולקמיה פריך אמאי לא יחזיר הרי זכו ליה עדיו בחתומיו ושפיר טריף:

דייתיקי צואת שכיב מרע ולשון דייתיקי דא תיקו זאת תיקום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

מתנה מתנת בריא:

ושוברין פרעון שטר:

הני מילי היכא דמטא שטר לידיה ואפילו לאחר זמן זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו ואי קשיא הא דתנן (שביעית פ"י מ"ה) שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין במאי מוקי לה אביי תריץ במוקדמת כתיבתן לחתימתן ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה א"נ שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן שהוא ראש השנה לשטרות:

אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו מכאן קשה לרש"י דריש מסכת ראש השנה (דף ב. ושם ד"ה לשטרות) דתנן באחד בניסן ראש השנה למלכים ומפרש בגמרא דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים ופרש"י שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעומד פעמים שאין להבחין כגון אם כתב בו בכסליו בשנת ג' למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא אמר הלוה לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אבל ראינו שהלוהו אותה מלוה בתמוז בשנת ג' למלך ואין אנו יודעים אם קודם לכן או אחרי כן שאין אנו יודעים מתי עמד המלך אם בין תמוז לכסליו של אחריו והוה ליה כסליו תחלה א"כ מוקדם הוא ופסול או בין כסליו לתמוז של אחריו והוה ליה מאוחר וכשר והשתא שקבעו ניסן ר"ה הוה ליה תמוז תחלה ושטר מאוחר הוא וכשר והשתא לאביי כה"ג לאו מוקדם הוא דעדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי נמי דלית ליה למה הוצרכו לעשות תקנה כיון דלית ליה כותבין שטר ללוה אלא בשטרי הקנאה ועוד וכי רגילות הוא שישכחו כל העולם והסופר וב"ד מתי עמד המלך שהוצרכו לעשות תקנה בשביל כך ועוד דהוה ליה למימר דנ"מ טובא בכל שטרות שלא ידעו מאימתי לגבות כיון דאין יודעים מתי מתחלת שנת המלך וע"ק יותר אך אין מקומו הנה ונראה לפרש דנ"מ לשטרי חוב המוקדמים היינו כגון שאם עמד המלך בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט באדר בשנה של אחריו פעמים יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד המלך אשתקד באחד בניסן ויכתוב עתה בכ"ט באדר שנה ראשונה ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה וזה פסול לכולי עלמא שכותב עתה שנה של אשתקד אבל כשקבעו ניסן ר"ה לא יטעה דמיום שני לעמידת המלך שהוא ראש חדש ניסן כתב הסופר שנה שניה ומשם ואילך עד ניסן הבא:

משום דקשיא ליה לאביי תימה דבשביל כך לא הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו דאפילו יסבור דאין זכין כרב אסי ומתניתין שכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה ודלמא מיקרי וכתב לא אמרי' יעמיד משנתנו בשחייב מודה ולא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כדאמר בסמוך וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שנויא דרב אסי ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי אדאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו:

היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא וסברי רבנן אחריות טעות סופר הוא ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות וכן לרב אסי תימה אמאי קאמר משום דחיישינן לקנוניא לימא משום דחיישינן שמא פרעו וכבר נמחל שעבודו ועתה רוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא ומלוה נמי רוצה בדבר שיטרוף מזמן מוקדם וי"ל משום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה אף על גב דרב אסי חייש לכתב ללות ולא לוה ועתה רוצה ללות ומפסיד ללקוחות משום פשיטי דספרא היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסיד ועוד שסובר המלוה שיצא הקול משעת כתיבה אבל כשלוה ופרע לא הפסיד פשוט שנתן לסופר ועוד שירא המלוה ששמעו הפריעה ואהלואה שנית לא נכתב השטר:

ופריק רב אשי בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה בחליפין ולא חיישי' לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין.

אביי אמר עדיו בחותמיו זכין לו פי' כיון שאמר לוה לעדים העידו עלי שיש לפלוני עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואע"ג דלא קנו מן הלוה והוא דנפיק שטרא מידא דמלוה אבל אי לא נפיק שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן דלמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה ומתני' דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל.

אמר לך אביי כי הא גוונא בדלא נקיט שטרא מתותי ידיה דמלוה חיישינן לקנוניא ומשום הכי לא הימנינן בהודאתו דלוה. ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אשי ותרוייהו בעינן דמטא שטרא בידא דמלוה. והא דר' יוחנן לא הוי להו תיובתא דיכול רב אשי למימר לא אמר ר' יוחנן אלא בשטרי דלאו אקנייאתא ולאביי נמי לא הויא תיובתא דהא לדבריו דר' יוחנן שייכי. מיהו סוגיא דשמעתין כר' יוחנן סלקא דאמר מחלוקת בשחייב מודה ר"מ דאמר יחזיר סבר שטר שאין בו אחריות נכסין לא גבי ממשעבדי מבני חרי הוא דגבי וכיון דמודה ליה ליכא למיחש הלכך יחזיר. ורבנן סברי גבי אפי' ממשעבדי הלכך לא יחזיר דחיישינן לקנוניא אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא בהדיא כוותיה.

שמואל מוקי לה לכולה מתני' בשאין חייב מודה אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר כי עדיו בחתומיו זכין לו (וכל) בשטרי הקנאה דהא שיעבד נפשיה.

ובשטר שאין בו אחריות אע"פ שאין חייב מודה ר"מ דאמר יחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו דכיון שאין בו אחריות נכסין אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.

בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה פירש רש"י ז"ל: שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה, שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה (ח"ב קע"א), דאפילו בשטרי אקנייתא, לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה, ושטר הקנאה לדידן כעדיו בחתומיו לאביי, וכי היכי דעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך, אף שטרי אקנייתא לדידן כן, וכן פירש רבנו חננאל ז"ל. והרי"ף ז"ל הביא ראיה בתשובה, מההיא דתנן בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב), נמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו לא עשה לאו [הרי זו אינה] כלום, ומי לא עסקינן אפילו כתוב בה קנין. ואין זה נכון, דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעי מטא שטרא לידיה, משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין, ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מהא דתנן מצא גטי נשים ושחרורי עבדים וכו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וכי נמלך עליהן מאי הוי, הא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו, אלמא למאי דהוה סבירא ליה דאביי עביד שטרי דלא אקנייתא כשטרי אקנייתא, אקשינן אפילו נמלך עליהן ולא נתנן זכה, אלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי, וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה, לאו בשטרי דלא אקנייתא בלחוד קאמר, אלא בין בשטרי אקנייתא בין בשטרי דלא אקנייתא קאמר, דמאן דאקשי ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה, סתמא דמלתא דינא דשטרא אקנייתא הוה ידיע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתיה, דאמר שמואל (לקמן בבא מציעא יד, א) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי, ואמאי יחזיר דלמא נמלך עליו ולא לוה בו, וזו ראיה מוכחת לדברי רש"י ז"ל.

אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו בשטרי דלא הקנאה ויש בספרים פירוש מלשון הגאון ז"ל, בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי, דכיון דאמרת בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה, דאם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו, אלא משום דקשיא ליה הא, הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי, ולעולם לא חיישינן דלמא איקרי וכתב, דכיון דאמרן אין כותבין לא חיישינן, ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלא הקנאה, ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא, דהכי מוקי לה אביי על כרחין כדאמרינן בסמוך. ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר, משום דקשיא ליה לאביי לא מוקי מתניתין בהאי טעמא, אלא על כרחין בטעמא אחרינא מוקימנא לה, ומשום פרעון וקנוניא וכדמרפש ואזיל, וכיון דלא אצטריך לן למימר הכי לתרוצה למתניתין, תו לא איצטריכינן לאוקמי מתניתין בכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה דוקא, ומדקתני סתם כותבין שטר ללוה, בכל שטרי מוקמינן לה, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, דעדיו בחתומיו זכין לו.

ואלא מתניתין מצא שטרי חוב ואוקימנא בשחייב מודה כלומר ואוקימנא דעל כרחין בשחייב מודה, משום דקשיא לן אי כשאינו חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר.

אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דלא אוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל, משום דניחא ליה לאוקומה אפילו בשטרי אקנייתא. ועוד דניחא ליה טפי לאוקומה במלתא דשכיח טפי, דכיון דכתב מילתא דשכיחא הוא דלוה בו, וכיון דלפריעה קאי אפשר הוא [שפרעו], אבל לכתוב ללוות ולא ילוה כלל, מילתא דלא שכיחא הוא, וכיון דעל כרחין בין הכי ובין הכי לא אפשר לן אלא דניחוש לקנוניא, האי קנוניא דשכיח טפי ניחא ליה טפי למנקט, ועוד דקושטא דמילתא, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה כלל ליכא למיחש לאביי, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא, [דכיון] דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו, כיון דאמר תנו נותנין, וליכא קנוניא אלא דינא, דהא אפילו ידעינן בבירור דלא נתן עד עכשיו, הרי הוא יכול ליתנו בפנינו, ונשתעבדו נכסיו למפרע משעת חתימה, דהא זכו לו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע שטר לידו.

ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן מאי איכא למימר, הא ניחא אי סבר לה כרב אסי, אלא אי סבר לה כאביי מאי איכא למימר. והקשה רש"י ז"ל והיאך אפשר לומר דשמואל כאביי סבירא ליה, דאם כן אמאי קאמר המוצא שטר הקנאה, לימא המוצא שטר סתם. ותירץ משום שמא כתב ללות ולא לוה כלל, דאי בשטרי דלא אקניתא ואין חייב מודה לא יחזיר, אבל בשטרי הקנאה לעולם יחזיר דהא שעבד נפשיה. וזה כפי שיטתו ז"ל דבשטרי הקנאה לא בעינן דמטא שטריה לידיה, ונכון הוא.

שמואל אוקי לה למתניתין כשאין חייב מודה כלומר שטוען מזויף הוא, מדקתני אם אין בו אחריות נכסים יחזיר, ואי בטוען כתבתי ללות ולא לויתי, יחזירנו ללוה לצור על פי צלוחיתו, וכדאמרינן בסמוך וליהדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה, לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם. ואם תאמר אם כן היכי אקשינן, אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה אפילו יש בו אחריות נכסים יחזיר, דהא לפרעון לא חיישינן, ואי משום דטוען מזויף הוא ניהדריה, דאי לא מקיים ליה ליכא למיחש דהא לא גבי ביה, ואי מקיים ליה לאו כל כמיניה לומר מזוייף הוא, דאם כן לא [הוה] מצי לקיומיה. וכבר נשמר רש"י ז"ל מזה, ופירש דאפילו הכי כיון דנפל איתרע ליה, ומימר אמרינן כיון דלא נזהר בו מלוה פסול היה. ואינו מחוור, דהא מקיימו. ואם תאמר חיישינן דילמא נראה להם שחתם ידם הוא ואיו, דכיון זה וזייף וכההיא דאמר (ב"ב קסז, א) אין חתמת ידי הוא, מיהו מקמי דרבה בר בר חנה לא חתמי. לא היא, דאם כן המוצא שטר הקנה בשוק. אמאי יחזיר (לקמן בבא מציעא יד, א), ניחוש נמי להאי. ור"י הזקן ז"ל דקדק מכאן, דהבא ליפרע מן הלקוחות או מן היורשין, אין צריך לקיימו, ונעמידנו אדינו, [ד]מדאורייתא קיום שטרות לא בעי, ולא אמרו צריך לקיימו אלא כשבעל דבר טוען ברי, כלוה גופה ומוכר ונותן גופייהו. ומייתי נמי ראיה מדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ב, א), המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואף על פי שאינו מקויים מחזקינן לה במגורשת, וגובה כתובתה מן הלקוחות, דתנאי כתובה הוא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (כתובות לא, א). ותנן (גיטין שם) אם יש ערעור צריך לקיימו, כלומר אם בא הבעל וערער, אלמא אין צריך לקיימו אלא כשבא הבעל וערער בברי. וליתא, דהתם אפילו ערער דלקוחות הוי ערעור, והכין איתא בירושלמי (שם פ"א ה"ג). ועוד דאמרינן בשלהי ב"ב (קעד, ב), שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת, אין כותבין ונותנין, תנו מנה לפלוני ומת, כותבין ונותנין, ואוקימנא בדנקיט שטרא בידיה, אמר תנו קיימיה לשטרא, לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה, אלמא אפילו מן היורשין אינו גובה עד דמקיים ליה, ואפילו באומר מנה לפלוני בידי, כל שכן שלא אמר כלום. ובפרק קמא דגיטין (ט, א ד"ה מתני') הארכתי בה יותר בסיעתא דשמיא. ויש מתרצים (הרמב"ן בחי'), דהכא היינו טעמא דכיון דנפל איתרע ליה, וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש, ואמרינן דכתב ללות ולא לוה הוה, ובשטרי דלא אקנייתא. ומיהו לגבי גופו של נייר לצור על פי הצלוחית, שקלינן דבוריה כצורתיה כדקאמר דאינו מכיר בו, ומהדרינן ליה למלוה לצור על פי צלוחיתו. ואכתי קשה לי קצת, דאם כן היכי אקשינן הכין להדיא, כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר, אדרבה, תמה על עצמך היאך ניחוש לחשש רחוק כזה, ואפילו כשיש בו אחריות נכסים. ויש לומר דהכי קאמר כיון דאתה חושש לו ומהפך דבריו, ומשום דנפל ואיתרע, אפילו לגבי בני חרי נמי אית לך למיחש. אי נמי נראה לי, דמכל מקום מכלל דבריו יש, שהוא טוען שלא הגיע שטר זה מעולם מידו ליד מלוה, כן נראה לי.

שטר שאין בו אחריו" נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. יש מפרשים, משום דלוה כתב שטר זה בלא אחריות, וכשהגיע ליד מלוה וראה מלוה שאין בו אחריות, נמנע מלהלוות לו, דלא שדי זוזי בכדי, וגם הלוה לא חש ליטלו ממנו והניחו, ואף על פי ששנינו (ב"ב קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גבי מנכסים בני חורין, שאני התם דמעיקרא לא אדעתא דשטרא נחת, אבל הכא דנחת אדעתא דשטרא, כיון דלית ביה אחריות נכסים נמנע ואינו מלוהו. ואינו מחוור, דאם כן היאך מניחו בידו של מלוה, דהא אינו גובה קאמר ואפילו נפיק מתחת ידי מלוה. ויש מפרשים (הרמב"ן), דכשיש בו אחריות נכסים דינו כשטר, ואף על פי שאין העדים מעידים בפיהם אלא מתוך הכתב, התורה הכשירה עדותן מדכתיב (ירמיה לב, מד) וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אבל כל שאין בו אחריות, אינו נעשה כמעשה שטר, אלא כעדים שכתבו עדותן, ומפיהן בעינן ולא מפי כתבם (גיטין עא, א). אבל הוציא עליו שטר כתב ידו, אפילו מפי כתבו, כדאמרינן בגיטין (שם) בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וכן בנשתתק אמרינן (שם) בודקין אותו למשאות ולמתנות.

טען הלוה שכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היה והשטר פסול הרי זה בכלל שאין חייב מודה ולא יחזיר אף במקום שאין שם חשש לקוחות בד"א בשטר שאין שם קנין שמאחר שאין שם קנין לא נשתעבדו נכסיו עד שעת הלואה ואין אומרים עדיו בחותמיו זכין לו שאף לדעת האומר עדי חתימה כרתי אינו קונה אלא משעת מסירה הא אם יש שם קנין אע"פ שלא לוה עד לאחר זמן אין בזה דין מוקדם כלל שמשעת קנין נשתעבדו נכסיו לכשילוה למפרע אע"פ שלא לוה עד לאחר זמן אבל אם טען שלא לוה כלל לא יחזיר ומ"מ אם הוא מקויים אין בו דין כתב ללות ולא לוה כמו שבארנו למעלה:

מעתה שטרי אקנייתא כותבין אותן ללוה אע"פ שאין מלוה עמו שאע"פ שלא ימסרה לו עכשו אין חוששין בכך שמשעת קנין ישתעבדו הנכסים לכשילוה וימסור הא שטרי דלאו אקנייתא אין כותבין אותן ללוה אלא אם כן מלוה עמו מפני שאנו חוששין שמא לא ימסרה לו מעכשו ונמצאת מוקדמת אבל מאחר שהמלוה עמו בודאי מעכשו הוא מוסרה ונוטל מעותיו ואין אנו צריכין לראיית מנין המעות אע"פ שחכמי הצרפתים פרשו כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שימסור הלוה שטרו למלוה בפנינו ואף זה לדעתי אינו צריך מאחר שנכתב בפני המלוה הרי בשביל המלוה התפיסוה והרי הוא כאלו הגיעה לידו:

גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה בשטרי אקנייתא שלא נשתעבד עד שיגיע השטר לידו ומשהגיע השטר לידו נשתעבד אע"פ שלא מסר לו המעות עדין לכשימסור מיהא נשתעבד למפרע משעת קנין ובלבד בשהגיע לידו והביאו ראיה לדבריהם שהקנין לדעתנו בעדיו בחותמיו לאביי ומה עדיו בחותמיו דוקא במטי לידיה כמו שהוזכר בסוגיא זו אף הקנין לדעתנו דוקא במטי לידיה ואין זה נכון שאם כן אף בשטרי אקנייתא יש לחוש שמא לא הגיע השטר לידו משעה שנכתב אלא ודאי לכשילוה וימסור נשתעבד למפרע משעת קנין ואין הענין תלוי בהגעת השטר שהכל תלוי במסירת המעות שאם לא ילוהו אין כאן שעבוד ומה שאמרו בגמ' לדעת אביי דמטי שטרא לידיה אינו בשטרי הלואה אלא בגט ובשחרור ובדייתיקי מתנות ושוברין שאין בהם מסירת מעות לתלות הענין בהם ואין הדבר תלוי אלא בהגעת השטר לידו וכן אפשר שנאמר כן בשטר חוב במי שמחייב עצמו לאיזו סבה בלא מסירת מעות ונמצא הענין שכל שהשטר ראוי למסירת מעות לכשימסור נשתעבד למפרע משעת קנין אפילו לא הגיע לידו וכל שאינו ראוי למסירת מעות לכשיגיע השטר לידו או שיזכהו לו על ידי אחר נשתעבד משעת קנין אם הוא שטר חיוב ואם הוא שטר מתנה וכיוצא בה נקנית משעת הכתיבה לכשתגיע לידו:

זה שאמרנו באחריות שלא נזכר בשטר שטעות סופר הוא צריך שתדע שאין פירושו שבודאי נזכר בשעת המכר וטעה הסופר ולא כתבו הא אם נתברר שלא הוזכר אחריות בשעת המכר אין כאן אחריות כלל אינו כן אלא אפילו יצאו עדים שלא נזכר ענין אחריות באותו המכר אנו אומרים שלא היה צריך להזכירו יהיה לו לסופר לכתבו אע"פ שלא הוזכר ראיה לדבר ממה שאמרו למטה על זה שאין צריך לסופר להמלך בזה כלל:

זה שכתבנו שאם נתפרש בשטר בהדיא שלא יהא שם אחריות נכסים גובה מנכסי בני חורין שמא אתה רואה לתמוה והלא אין זה אלא עדות וכל עדות שמפי הכתב אינו כלום כלל גדול אמרו מפיהם ולא מפי כתבם כבר ידעת ששאלה זו נשאלה בכל עדות שבשטר ותרצו בה גדולי הפוסקים שכל שטר שיוצא מתחת ידי מלוה נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין ואין זה נקרא מפי כתבם וגדולי האחרונים שבצרפת תרצו שכל שטר שעושה מעשה שטר ר"ל שיש למלוה יתרון בשטר זה יותר מכשהיתה מלוה על פה אינו קרוי מפי כתבם אבל שטר שאינו עושה מעשה שטר ר"ל שאין בו תועלת יותר משאר מלוה על פה כגון חתימה לבד העשויה דרך ספור כגון בפנינו הודה או הלוה פלוני לפלוני מנה מפי כתבם הוא ושטר זה אע"פ שאין בו אחריות יש בו מעשה שטר והוא שאין יכול לטעון בה פרעתי וכבר הרחבנו את הדרכים בדבר זה במסכת כתבות פרק שני:

בפרש"י בד"ה אפילו בשטרי דלאו הקנאה כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל הדברים מגומגמין מאד שמראה כאלו המשנה מיושבת דחיישינן שפיר לשמא כתב בניסן כו' ואדרבה כו' עכ"ל ולי נראה דמה שכתב חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה דהיינו ולא לוה לגמרי ואין רצונו בזה ליישב המשנה דהכא אבל כוונתו לפרש הא דקאמר משום דקשיא ליה כו' דבשביל כך הוצרך לומר עדיו בחתומיו זכין לו משום דקשיא ליה כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה לא כתבינן משום הך חששא דשמא כתב ללות בניסן כו' ליכא למיחש נמי דמקרי וכתב ולא שייך למימר נמי דכתב ללוות ולא לוה לגמרי אלא הא דתנן מצא גיטי כו' ושוברים ה"ז לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם הא ליכא למיחש לנמלך כלל כיון דאין כותבין כלל דהך חששא דשמא כתב בניסן כו' שייך נמי בשובר כדאיתא לקמן וסיים רש"י אבל השתא דתנן כותבין משום דעדיו בחתומיו זכין לו חיישינן שפיר דלמא כתב ללוות ולא לוה לגמרי והכי נמי התם בשובר כותבין ואיכא למיחש לנמלך ומקשה דהשתא נמי דאמרת כותבין מה מועיל נמלך הא עדיו בחתומיו זכין לו ומשני ה"מ כו' ודברי התוס' בזה אינן מובנים לי שכתבו משום דקשיא ליה לאביי כו' ומלתא באנפי נפשיה היא ולא קאי אדאמר אביי כו' עכ"ל דמהיכא פסיקא ליה דלא ניחא ליה בשנויא דרב אסי ואי משום דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו אם כן שפיר קאי אדאמר אביי כו' ועוד דכיון דע"כ מסברא דנפשיה קאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אימא נמי דמהאי טעמא לא ניחא ליה בשנויא דרב אסי והדברים ברורים למבין ליישב פרש"י ודו"ק:

בגמ' א"ל אביי מתניתין היינו טעמא דחייש לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר כו' דוקא קנוניא כי הך חיישינן כיון דנפרע השטר ה"ל נמחל שעבודו וטריף שלא כדין אבל ליכא למיחש דלמא כתב ללוות ולא לוה וכיון דאתרע בנפילה ניחוש לקנוניא כיון דמ"מ כי מטא לידיה בדין טריף דעדיו בחתומיו זכין לו ומש"ה לשמואל דלא חייש לפרעון אי ס"ל כאביי ליכא לאוקמי מתניתין אלא בשאין חייב מודה וליכא למיחש נמי בחייב מודה לזיופא ולקנוניא דלא מחזקינן אינשי ברשיעי מעיקרא שעשו שטר זיוף אלא שטר כשר היה כבר אלא משום דאתרע בנפילה ניחוש ליה השתא או ששטר זה נפרע כבר או שרצה ללוות בו בניסן ולא לוה כו' ולכך לא היה נזהר בו ונפל ממנו והשתא עושה קנוניא וק"ל:

תוס' בד"ה אביי אמר כו' עמד המלך אם בין כסליו לתמוז שלפניו כו' עכ"ל כצ"ל ויהיה לפניו לשעבר ושלאחריו להבא וכן מוכח לישנא שכתבו לקמן בכ"ט באדר בשנה שלאחריו וכן הוא בתוס' דפ"ק דר"ה וק"ל:

בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה בחליפין ולא חיישינן לנתינת המעות אלא נשתעבד מעידנא ההיא דקנו מיניה בחליפין. רבינו חננאל.

וכתב הרשב"א וזה לשונו בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה. פירש רש"י שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה שהרי הקנה לו נכסיו מעכשיו. אבל הריא"ף כתב בתשובה דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה ושטר הקנאה לדידן בעדיו בחתומיו לאביי דוקא בדמטא שטרא לידיה כדאיתא בסמוך אף לשטרי אקנייתא לדידן כן וכך פירש ר"ח. והריא"ף הביא ראיה מההיא דתנן בפרק יש נוחלין נמצאת דייתקי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואין זה נכון דודאי לכולי עלמא בשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה משום דמעכשיו הקנה לו נכסיו בקנין. ותדע לך מדאקשינן לקמן לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מהא דתנן מצא גיטי נשים וכו'. הרי זה לא יחזיר שאני אומר וכו' אלמא למאי דהוה סלקא דעתין דאביי עביד שטרי דלאו אקנייתא כשטרי אקנייתא אקשינן אפילו נמלך נמי עליהן ולא נתנן זכה אלמא בשטרא אקנייתא לא בעינן דמטא שטרא לידיה. ודוחק הוא לומר דמעיקרא הוה סלקא דעתיה הכי וכי אהדר ליה הני מילי היכא דמטא שטרא לידיה לאו בשטרי דלאו אקנייתא בלחוד קאמר אלא בין בשטרי דלאו אקנייתא קאמר דמאן דמקשינן ליה לאביי וסבר דדוקא בשטרי אקנייתא הוא דאמרינן דשעבד נפשיה סתמא דמילתא דינא דשטרי אקנייתא הוה ידע שפיר. ועוד דשמואל הויא תיובתייהו דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ויחזירנו קאמר אפילו טעין לוה כתבתי ללות ולא לויתי ואמאי יחזיר דילמא נמלך עליו ולא לוה בו וזו ראיה מוכרחת לדברי רש"י ז"ל. עד כאן. והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאוקמי רב אסי למתניתין בשטרי הקנאה פירש רש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום. פירוש לפירושו לא שיאמר בפירוש הריני משעבד עצמו מעכשיו בין אלוה בין לא אלוה ולומר שבקנין סתם לא קנה שלא היה הקנין אלא כדי שילוה מעכשיו דאם כן אפילו בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשיה בהכי חתמו שטר פלוני וזכו בו בשבילו דבמזכה לו על ידי אחר קנה ודאי ולמה אמרו שטרי הקנאה אלא בסתם הוא ואין בהם שנוי אלא שהן שטרי הקנאה בשמן. וכל רבותינו ז"ל הראשונים כך הם מפרשים שיש בהן קנין. ואין צריך לפרש שכיון שקנו ממנו סתם זכו לו משעת קנין ואם על תנאי הקנה היה לו לפרש שהרי אלו זוכין למלוה שלא בפניו שהעדים מקנים סודר בשבילו וזוכין לו. וכתב רבינו חננאל ז"ל ולא אשכחן פירכא לא להא דאביי ולא להא דרב אסי ולתרווייהו בעינן דמטא שטרא לידיה. ותמהתי דלרב אסי לא בעינן דמטא שטרא לידיה כלל. וראיתי לרבינו הגדול שכתב בתשובת שאלה במי שנתן נכסיו לשני בניו והאחד במדינת הים וקנו עדים מידו וכתבו השטר בלא שום תנאי ושיור ונתנוהו לאחר שהיה שרוי עמו במדינה. ולאמר זמן חזר בו האב ונתן כל הנכסים לזה הבן השרוי עמו ואמר שתנאי היה בשטר הראשון. והשיב הרב ז"ל דאפילו לאביי לא מהני ולא מידי דהא בעינן מטי שטרא לידיה ושתי תשובות השיב בענין זה. ובאחת הביא ראיה ממה ששנינו מי שנמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ואמרו סמפון היוצא מתחת ידו של מלוה וכו' ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת יד מלוה אינו כלום. וכל שכן שהוסיף לנו תימה מה נעשה בהא דרב אסי ובדשמואל דאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה ואם תאמר שהוא מפרש הא דרב אסי בדמטא שטרא בתר הכי לידיה וכן ההיא דשמואל בשחייב אומר תנו שהוא כמי שלוה והכי קאמר אי משום דכתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אמר תנו הא שעביד נפשיה וכיון שעכשיו הוא כמי שלוה שהרי אומר תנו כדין טריף אי משום פרעון וקנוניא לפרעון לא חיישינן וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דבעינן דמטא שטרא לידיה. אי הכי היכי אמרינן בגמרא דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הא כיון דאמר שטרי הקנאה ודאי לא סבר לה כוותיהו דלאביי אפילו בשטרי דלאו הקנאה בשחייב מודה ואומר תנו אין חוששין דהא לא חייש במתניתין דשמא כתב ללות ולא לוה ולקנוניא לא אביי ולא שמואל דמכיון דאמר תנו כמי שלוה בפנינו דמי. ומצאתי להרב רבי אברהם ז"ל שפירש הא דאמרינן אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשיה לומר שאין חוששין שמא לא לוה ומיד לוה נפל שאלמלא. שכבר לוה לא הוה משעבד נפשיה בקנין ולכתחילה כתבינן ולא חיישינן שמא לא לוה מיד עד תשרי משום דמשעת קנין שעבד נפשיה. ואינו נכון דהכא את אמר שעבד נפשיה אף על פי שלא לוה והכא את אמר שלא היה משעבד עצמו אלא אם כן לוה מתחילה. ועוד שאם כן היכא דנפל הוה לן למיחש ליה דילמא אקדים ושעביד נפשיה דאדרבה טפי הוה לן למיחש בשטר הקנאה ואין חייב מודה דילמא איקרי ושעביד על מנת ללות ולא לוה מלמיחש בשטרי דלאו הקנאה שחייב מודה דילמא איקרי וכתבו סהדי טעותא דהא סהדי דייקי וכתבו ואיהו זימנין דמצטריך ומתרמי ליה ספרא וכתיב בין שטר מלוה בין שובר בקנין ושלא בקנין כדאמרינן בשילהי פרקין וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה משום דקנין לא מפסיד מידי אלא שהוא מיפה כחו של מלוה כדי שיקפוץ וילונו והטעם עצמו שפירש אינו כלום שהכותב שטר על עצמו ומשעבד נכסיו על דעת ללות אף בקנין הוא כותבו ועל דעת כן שהרי לדבריהם אין בין זה לזה כלום שאם ילוה רוצה הוא בשעבוד זה ואם לא ילוה בזה ובזה לא קנה הלה כלום ומה קנין מוסיף בדבר. ובדקנו ומצאנו בדברי מקצת הגאונים שאומרים דכל שטר שכתוב בו קנין אף על גב דלא מטא לידיה כלל קנה ולפיכך המוצא שטר מתנה שכתוב בו קנין יחזיר למקבל מתנה. וכן דעת רב יהוסף הלוי בפרק יש נוחלין שאפילו נמצאת לו מתנה בקנין קשורה לו על ירכו קנו דמשעת קנין שעביד נפשיה. והדין הוא פשטא דשמעתא ותריצתא דיליה. עד כאן.

וכן דעת הריטב"א וזה לשונו אמר רב אסי בשטרא אקנייתא וכו'. פירוש וכי גבי מניסן כדין גבי ואף על פי שלא לוה עד תשרי או אפילו לא לוה וכן פירש רש"י משעת קנין שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכן עיקר. והוא הדין נמי דאף על גב דלא מטא שטרא לידיה נמי זכי משעת קנין והיינו דאמרינן לקמן דהוו מכריזי הני שטרא אקנייתא דמשתכחן בשוקא ליהדרינהו למרייהי דאי שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואמאי ניחוש שמא לא הגיע לידו. וליכא למימר דהתם בשחייב אומר תנו דהא מדקאמר ליהדרינהו למרייהו וליהדרינהו לאלתר משמע אלא ודאי כדאמרן. ומיהו אי עייל ונפיק אזוזי לא קנח עד שיפרע והא דלא חיישינן הכא דילמא עייל ונפיק אזוזי הוה משום דאי קפיד כולי האי לא הוה כתיב שטרא וכי היכי דלא חיישינן שמא נטל קנין בתנאי שלא יזכה עד שיפרע או עד שיגיע שטר לידו דהא לא שכיח. עד כאן.

אי הכי מתניתין דקתני אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו' פירוש אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי אוקמתא דמתניתין בשטרי דלאו הקנאה דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוהן דהא כותבין שטר ללוה ואתי למטרף שלא כדין דהא שטרי דלאו הקנאה נינהו אלא דאכתי קשה לי טעמא היכי כתבינן לכתחילה כיון דחיישינן להכי. אלא לדידך דלתרוצי מאי דשיילינה לכתחילה היכי כתבינן אמרת דלא כתבינן אלא בשטרי הקנאה אם כן אוקמתא דמתניתין לא מתוקמא כלל. דאי בשטרי הקנאה וחיישת לשמא כתב דהא כותבין דהא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה דטריף שלא כדין הא ליכא למיחש דשמא כתב ללות דהא אין כותבין עוד יש לפרשו בדרך אחרת אי אמרת בשלמא אפילו בשטרי דלאו הקנאה כותבין ניחא לי מאי דאוקימנא מתניתין בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה שאפשר להמצא זה כיון שכותבין אלא דאכתי קשיא לי על הך אוקמתאן דאף על פי שהדבר אפשר להמצא מכל מקום לא חיישינן ליה דמי הוא שכותב דאי חיישינן ליה אם כן לכתחילה היכי כותבין. אלא אי אמרת דההיא דכותבין דוקא בשטרי הקנאה אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אם כן אוקימתא דאוקימנא למתניתין הוא דבר שאינו מצוי ושאי אפשר להמצא דאי בשטרי הקנאה הא כדין טריף ואי בשטרי דלאו הקנאה כיון דאמרת אין כותבין אי אפשר שימצא בהן כתב ללות ולא לוה. הריצב"ש.

כתוב בספרים ואינו לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון אי הכי מתניתין דקתני מצא שטרי חוב וכו' עד אף על גב דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. כלומר שמא עשו העדים שלא כדין וכתבו ללוה שטר הקנאה ואף על פי שאין מלוה עמו. וקושית הגאון קושיא אבל התירוץ אינו נכון דהא משום דנפל ואיתרע ליה לית לן למתלי ריעותא בסהדי דעבדי דבר שלא כדין. אבל הנכון בתירוץ קושיא זו דחיישינן שמא הלכו המלוה והלוה לעדים דאנן לא אמרינן אלא שאין כותבין שטר דלאו הקנאה ללוה כשאין המלוה עמו אבל אם באו המלוה והלוה לצדים כותבין ונותנין בין למלוה בין ללוה ולא חיישינן שמא לא ילוה עד תשרי דהא מילתא דלא שכיחא היא ואם לזה חוששין אין לדבר סוף ואפילו מנה לו מעות ליחוש שמא פקדון הם אלא ודאי כל שהמלוה והלוה בפנינו לא חיישינן. ומיהו בשטרא דהכא כיון דנפל ואיתרע חיישינן שמא אירע הדבר שנתנו ללוה שלא בפני המלוה והמלוה נתאחרה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול. הריטב"א. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: כותבין שטרי הקנאה דשעביד לוה נפשיה בקנין מעכשיו בין ילוה בן לא ילוה דברשותיה דאיניש הוא לחיובי נפשיה בכל מאי דבעי אבל שטרי מלוה דלא אית בהו אקנייתא לא כותבים ללוה עד שיהיה מלוה עמו דמיישינן לקנוניא שמא לחוב לאחרים הוא מחייב עצמו ושטר אמנה הוא או פסים. ואי איתיה למלוה תמן ושקיל איהו לשטרא מיד לית לן למיחש לקנוניא דידהו דכי מסר ליה שטרא לאלתר חייב ושעבד עצמו ונכסיו לו. וצריך עיון. ע"כ.

אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו פירוש כיון שאמר הלוה לעדים העידו עלי שיש למלוה עלי כך וכך וכתבו שטר בזה וחתמו בו זכו למלוה ואף על גב דלא קנו מן הלוה והוא ינפיק שטרא מידא דמלוה אבל לא נפיק מתותי יד מלוה חיישינן דילמא אכתי לא מטא לידיה דמלוה. ומתניתין דאוקימנא בשחייב מודה דהאי שטרא מטא לידיה דמלוה מההיא שעתא דנכתב ומיניה נפל. רבינו חננאל.

כתוב בתוספות והשתא לאביי כי האי לאו מוקדם הוא וכו' וביש תוספות כתוב בגליון דיש לומר דהוי פסידא לבעל השטר כי אם נכתב בכסלו שנה שלישית למלך ומכר בתמוז שנה שלישית למלך יאמרו לו לקוחות אייתי ראיה דכסלו הוה קודם. מיהו אין הפנים רוצה כך דמדקאמר נפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים משמע דחייש לפסידא דלקוחות שיפסידו שלא כדין. גליון. משום דקשיא ליה לאביי כיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתיב. כך כתוב בספרים ופירושא בעלמא הוא. ולא נהירא שלא היה צריך לומר עדיו בחתומיו זכין לו מתוך קושיא זו דיכול להעמיד משנתנו גם בשטרי הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמו שמפרש עכשיו. ועל כרחין הא דקאמר אביי עדיו בחתומיו זכיך לו מסברא דנפשיה קאמר דנראה לו דמסברא היה לנו לומר עדיו בחתומיו זכין לו ולכך כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ורב אסי חולק על זה לפי שלא ידע לפרש משנתנו בענין אחר ועל זה אומר דקשיא לאביי על מה שאמר רב אסי ואין לפרש משנתנו כמו שפרשה וכיון שלא נפרש משנתנו כמותו שוב אין אנו צריכים לדחוק ולומר דאין עדיו בחתומיו זכין לו. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמיד הר"ף משום דקשיא ליה לאביי וכו'. דדילמא איקרי וכתיב לא חיישינן. פירוש ומשום הכי צריך לאוקמיה בעדיו בחתומיו זכין לו וקשה דאפילו לא סבירא ליה דילמא איקרי וכתב מכל מקום לא איצטריך טעמא דעדיו בחתומיו אלא יכול לאוקמי ברייתא דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה וטעמא דמתניתין דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעוך ולקנוניא כדאמרינן לקמן. ויש לומר דהכי קאמר משום דקשיא ליה לאביי ולית ליה האי חששא דדילמא איקרי וכתיב לכך צריך טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו דאי חייש לפרעון צריך לומר דהאי חששא דאיקרי וכתיב לא סבירא ליה. עוד תירץ מורי הקר פרץ משום דקשיא ליה לאביי פירוש רב אסי מוקי לת לטעמיה דמתניתין דלא יחזיר משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואביי מוקי לה בעדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי לא רצה לאוקמי מתניתין כדקאמר רב אסי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דאם כן היה צריך לומר דחיישינן דדילמא איקרי וכתיב ואביי לית ליה האי טעמא. עד כאן. והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו: יש בספרים פירוש נוסף מלשון הגאון ז"ל בלשון הזה: משום דקשיא ליה לאביי דכיון דאמרת בשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן לא אמרינן דילמא איקרי וכתב. והוא תימה ראם לא הביאו לאביי לומר עדיו בחתומיו זכין לו אלא משום דקשיא הא הוה מצי למימר עדיו בחתומיו אין זכין לו וכדרב אסי ולעולם לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב דכיון דאמרת אין כותבין לא חיישינן ומתניתין בין בשטרי הקנאה בין בשטרי דלאו הקנאה ומשום דחיישינן לפרעון ולקנוניא דהכי מוקי לה לאביי על כרחך כדאמרינן בסמוך ויש לדחוק ולפרש דהכי קאמר דלעיל כי דחקינן לאוקומי מתניתין דכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה דוקא משום דהוה קשיא לן במתניתין דמצא שטר חוב בשחייב מודה אמאי לא יחזיר דלא הוה סלקא דעתיה דניחוש לקנוניא ואיצטרכינן לשנויי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וכיון שכן על כרחך מתניתין דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דאי בשטרי דלאו הקנאה לכתחילה היכי כתבינה כיון דהיכא דנפל חיישינן אבל לאביי דלא סבירא ליה טעמא דאיקרי וכתיב ועל כרחך אית ליה למימר דמתניתין היינו טעמא משום דחיישינן לפרעון למה ליה לדחוקי נפשיה ולמימר דההיא דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי הקנאה דכיון דסתמא קתני משמע דבכל שטרי היא ומשום דעדיו בחתומיו זכין לו. עד כאן. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד ואף על פי כן לא ידעתי מי הביאו לגאון לידי הפירוש הזה אלא אביי סבר שהדין כך הוא ובכולהו שטרי כתבינה עד כאן.

בפירש"י ד"ה בשטרי הקנאה כו' בין ילוה בין לא ילוה עכ"ל אבל הרא"ש כתב בשם הרי"ף דשטר הקנאה היינו שטר שיש בו קנין דמשעת הקנין נשתעבדו נכסיו ולזה הסכימו רוב הפוסקים אלא שהרא"ש הקשה ע"ז ע"ש. ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי באריכות שדברי הרי"ף נכונים וברורים גם העליתי שם דבין לפי' רש"י ובין לרי"ף לעולם בעינן דמטא שטר הקנאה לידו לבסוף דאז זכה למפרע משעת הקנין אף אם לא הלוה לו כלום משום דבמסירת השטר זכה למפרע בנכסים מטעם אודייתא כמו בחייב אני לך מנה בשטר אבל אי לא מטא לידיה כלל לא חל השיעבוד אא"כ הלוה לו באמת ואז זכה למפרע משעת הקנין מחמת ההלואה אבל כל היכא דלא מטא שטר הקנאה לידו וגם לא הלוה לו כלום כל אפי שוין דלא זכה כלום מחמת השטר הקנאה. דבתחלה לא היה בדעתו להקנות לו אלא במסירת השטר או בקבלת המעות לידו וזה נ"ל ברור והארכתי שם מאד ולא כמ"ש הנ"י בשמעתין דבאקנייתא לא בעינן דמטא לידיה ואף אם לא הלוה כלום ולקמן אזכיר סברא זו כמה פעמים לענין מתנה ומחילה ואף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו עיין עליו:

בד"ה אביי אמר כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות ולא לוה עכ"ל. מהרש"ל כתב שדברי רש"י מגומגמים בזה ומהרש"א נדחק מאד בישוב ל' רש"י וסוגיא דלישנא בין בש"ס ובין בל' רש"י לא משמע כלל כפירושו ולענ"ד הקלושה נראה לפרש ל' רש"י כפשוטו משום דבלא"ה יש לתמוה על סוגיית הש"ס דפשטא דלישנא משמע דאביי אאוקימתא דמתניתין קאי ולפי הנראה מפשט ההלכה לא תירץ כלום במתני' וכן המקשה דבסמוך אמאי שביק מעיקרא למתניתין דרישא דקיימינן עלה ולא פריך מינה אלא ממתני' דסיפא מצא גיטי נשים ולבתר דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה הדר ואקשינן ממתני' דרישא דקיימינן בה ולמה לא הקשה כן מעיקרא מכל זה נ"ל דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני במתני' לא יחזיר דאף על גב דעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשהלוה לבסוף זכה למפרע משעת החתימה אבל אם לא הלוה לו כלום ודאי לא זכה כלום שהרי מסתמא כן היה דעתו של הלוה שאמר כתבו השטר ותנו לידי וסמך ע"ז שלא ימסרו השטר ליד המלוה עד שילוה לו ואם כן האי שטרא דמתני' כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה כלום ומה שהלוה מודה עכשיו ומצוה למוסרו למלוה חיישי' לקנוניא דלקוחות ואם כן יטרוף שלא כדין כיון שלא הלוה כלום ואף על גב דבכל שטרי דעלמא אף אם נתברר שלא הלוה כלום הוי שטרא מעליא כיון דמטא לידיה עפ"י צווי הלוה כדאמרינן בחייב אני לך מנה בשטר ס"ד דאכתי לא דמי דכל שטרי לא ריעי א"כ אמרינן דמסתמא לא נתכוון זה מעיקרא לשם קנוניא אלא שהיה בדעתו להקנות לו מנה דרך חיוב גמור ואדם מחייב עצמו במה שאינו חייב וטורף נמי ממשעבדי כיון שלא נתכוון תחילה לערמה דמהיכא תיתי ניתלי בהערמה אבל האי שטרא דאיתרע טובא ודאי נראין הדברים שכבר נתבטל השטר ביד הלוה מחמת שלא לוה כלום ושוב לא נזהר לשומרו וא"כ מסתמא מה שמודה עכשיו היינו משום קנוניא דלקוחות. ואין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתחלה אמאי כתבינן ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא ילוה ואף על גב דכל שטרי לא ריעי מ"מ לכתחלה יש לחוש כדמשמע מסוגיא דשמעתין אלא די"ל דודאי בחששא כי האי אין לחוש לכתחלה דכל אדם בחזקת כשרות הם ולרשיעי לא חיישינן שיתכוין מעיקרא להפסיד לגמרי הלקוחות בכדי ועוד דחששא כי האי א"א לתקוני דא"כ אף בפני המלוה לא יכתוב שאף אם רואים מסירת השטר יש לחוש לקנוניא כי האי אלא דבאמת לא הוי חששא כלום דכיון שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אמרינן דלחיוב גמור נתכוין כל כמה דלא ידעינן בודאי שנתכוין להערמה ומש"ה לא קאמר לעיל בש"ס האי חששא דלא ילוה כלום לענין לכתחלה אלא חששא דניסן ותשרי דבזה אין עיקר כוונת הלוה לפסידא דלקוחות אלא להנאת עצמו בהלוואתו אלא דלא חייש לקדימת הזמן נמצא דלפ"ז סלקא אדעתיה דא"ש הא דקתני מתניתין לא יחזיר אף אם הלוה מודה כדכתיבנא ומש"ה לא מצי להקשות ממתני' דרישא אלא ממתני' דסיפא דמתנות ושוברים מקשה שפיר דהתם מוכח להדיא דכל היכא שהמזכה מודה לבסוף אחר הנפילה ומצוה למוסרו לשכנגדו במקום דשייך עידיו בחתומיו זכין לו תו לא חיישינן לשום קנוניא דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן ות"ל דאפי' אמר תנו אין נותנין דהאי אמירה לא מהני מידי כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דבכה"ג אם אמר תנו נותנין במתנת בריא ושובר למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין וכן הוא האמת כמו שיתבאר לקמן בעזה"י אלא דהמקשה סבר דהטעם משום שהעדים זכו לו לגמרי בשעת החתימה וא"כ מקשה שפיר דא"כ כי נמלך מאי הוי וע"ז משני הש"ס דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה לבסוף וא"כ ממילא מוכח דהא דדייקינן הא אמר תנו נותנין היינו משום דבכה"ג מיקרי שפיר מטא לידיה כיון שהוא בציווי המזכה ואע"ג דלא מטא לידיה אלא אחר הנפילה לא אמרינן דאיתרע אלא אפילו בכה"ג זכו לו העדים למפרע משעת החתימה כיון דמטא לידיה בסוף בשום ענין בציווי שכנגדו וא"כ מקשה שפיר דהדרא קושיא לדוכתא במתני' דמצא ש"ח אמאי לא יחזיר כיון דעידיו בחתומיו זכין לו ול"ל דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלום שכבר הוכחנו דאפילו בכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה כשהלוה אמר למוסרו לידו וזכו לו העדים למפרע. וכמ"ש הן הן הדברים דברי רש"י ממש דמעיקרא בשינויא דאביי מיתרצא מתני' שפיר וז"ש אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה וכוונתו למ"ש דס"ד דכל שלא לוה כלום בסוף לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מטעמא דכתיבנא וע"ז מסיק וכתב ולקמן פריך פי' דדוקא לקמן בתר דמוכח מסיפא דגיטי נשים דמשמע להדיא דאם אמר תנו נותנין משום דבכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה א"כ ה"נ בשט"ח הרי זכו לו עידיו בחתומיו ושפיר טריף כיון דמטא לידיה בסוף כ"ז נ"ל ברור בכוונת ל' רש"י בסברות ברורות ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי עוד דלהרי"ף אפי' לכתחלה אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מחמת חששא דכ' ללוות ולא לוה כלום ובזה נתיישב מה שהקשה עליו הרא"ש בשמעתין ודו"ק:

בד"ה ה"מ היכא דמטא שטר לידיה כו' ואי קשיא הא דתנן שט"ח המוקדמי' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה על ל' רש"י למה לא הקשה כן מעיקרא תיכף אמילתא דאביי ונראה ליישב משום דמעיקרא היה אפשר לומר דהא דקאמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן דבכל ענין זכו לו אלא היכא שאומר להם הלוה שיזכו עבורו ואז זכו לו מיד ובכה"ג איירי מתני' דכותבין שטר ללוה אבל היכא שלא אמר הלוה שיזכו בשטר עבור המלוה אלא אמר בפירוש כתבו ותנו לידי בכה"ג לא אמרינן שזכו לו העדים מיד ובאמת כ"כ הב"ח בכמה דוכתי למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין אלא דלמסקנא א"א לומר כן כמ"ש באריכות בביאורי לטוח"מ וכן השיגו הש"ך אבל מ"מ מיהא מעיקרא היה אפשר לומר כן וא"כ לא קשיא משטר מוקדם דמשכחת לה כשאמר הלוה כתבו ותנו לידי ולא אמר לעדים לזכות עבור המלוה אבל ממאי דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה משמע להדיא דלא תליא מידי בזכיית העדים דמעיקרא אלא מסתמא זכו לו על תנאי אם יגיע לידו בסוף היפך סברת הב"ח וא"כ מקשה רש"י שפיר דקשיא שטר מוקדם היכי משכח לה ודו"ק:

בתוספות בד"ה אביי אמר כו' מכאן קשה לרש"י כו' עד סוף הדיבור עי' מ"ש בזה בריש פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י באריכות ושם כתבתי ג"כ מה שיש לדקדק על שיטת התו' ע"ש ותמצא נחת:

בד"ה משום דקשיא ליה כו' וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי ומילתא באפיה נפשה היא עכ"ל. וכך נ"ל פירושו דודאי אביי לא לשנויי מתניתין דהכא אתא אלא לשנויי מתניתין דכותבין שטר ללוה כו' ומתרץ לפי שיטתו שסובר בעלמא מסברא דנפשיה כדאשכחן בפרק המפקיד אלא דמ"מ אי הוי מיתרצא מתניתין באוקימתא דרב אסי לא הוי ס"ד דאביי למימר עידיו בחתומיו זכין דאף על גב שהסברא נותנת כן מ"מ לא היה פוסק נגד משמעות המשנה דחששא דפרעון וקנוניא חששא רחוקה היא כדאמרינן בסמוך אבל משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי וע"כ צ"ל משום חששא דפרעון וקנוניא א"כ שפיר מוקי אביי מתני' דכותבין כפי הסברא שלו דעידיו בחתומיו זכין לו ומתני' דמצא ש"ח משום פרעון וזה נ"ל ברור ליישב תמיהת מהרש"א וק"ל:

בפרש"י בד"ה הניחא וכו' ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה עכ"ל. פי' משום דמלתא דשמואל איירי אף על גב שאין חייב מודה יחזיר בשטר הקנאה משא"כ בלא הקנאה לא יחזיר דכיון שאין הלוה מודה תו לא מיקרי מטא לידיה וא"כ לא זכו העדים בחיתומם והא דאמרינן לעיל דאף אי מטא לידיה אחר הנפילה זכו העדים בחיתומם למפרע אלא כשהלוה מצוה למוסרו דבכה"ג הוי שפיר מטא לידיה משא"כ כשאינו מודה וק"ל:

בד"ה שמואל מוקי כו' שאומר לוה לא כתבתי ומזוייף הוא עכ"ל והא דלא מפרש שאומר כתבתי ללוות ולא לויתי דא"כ לא היו מחזירין למלוה אף גוף הנייר שהרי הלוה אומר שהנייר שלו (ומה"ט גופא לא מצי לאוקמי בטוען פרעתי דס"ל לקמן דנאמן כמו שאבאר דא"כ הוי ליה למימר דיחזיר ללוה) משא"כ במזויף וק"ל. והא דלא מוקי הש"ס אפילו בחייב מודה ואפ"ה לא יחזיר מחשש זיוף וקנוניא דלהא ודאי ליכא למיחש דאם כן אף אם לא יחזיר זה השטר יכול לזייף כמה שטרות והלוה יודה עליהם וא"כ לא שייך קנוניא בזה ובחנם נדחק המהרש"א וק"ל. ועוד דבלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות אלא על ידי קיום:

גמ' אביי אמר עדיו בחתומיו עי' רשב"א בחידושי קדושין דף כ"ז ע"א ד"ה ע"מ שתכתבו לו שטר:

גמרא משום דקשיא ליה ע' במהרש"א, היינו דקשיא ליה מתני' דנמלך הא אין כותבים ולא קרי וכ' ל"ח. ולענ"ד אינו דהא בגט ושחרור בלא"ה ניחא דהא באמת כותבים ולאקרי וכתב ל"ח מטעם דמסתמא ימסור בפני עדי מסירה ונפקא לקלא, ובדייתקי כותבים, דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכה, ומתנה הא לפמ"ש תוס' דלקמן מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור, ג"כ הדיו דכותבים, דהא בתרא זכה, והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיקא ליה לפרש באם לא אחזור ומה דקאמר אביי בעצמו לקמן איזה מתנת בריא וכו' היינו במהיום ולאחר מיתה ממש, א"כ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל דאקרי וכ' ולא כפשטא דהיה קשה ליה לאביי אמאי אמר תנו נותנים. אע"כ דעב"ח זכין לו, וע"כ משום דהיה אפשר לפרש במהיום אם לא אחזור, א"כ ממילא הדין דכותבים, והשוברים גם כן ליכא ראיה דהא באמת איתא לדשמואל דחזר ומחלו מחול, א"כ יכולים ג"כ לכתוב, ואביי דאמר לקמן אפילו תימא ליתא לדשמואל, היינו דליכא ראיה לשמואל, אבל מ"מ משמע דלא פליג, ונדחו דברי המהרש"א בזה, וע' לקמן בסוגיא דשובר (דף כ) מה שכתבתי שם על המהרש"א: