Bava Metzia 112b

הלכות גדולות שנו כאן כאותם שמנו חכמים בנשבעין ונוטלין במסכת שבועות (דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל וחנוני על פנקסו:

הני הלכה נינהו בתמיה וכי הלכות למשה מסיני הם והלא אינם אלא תקנות חכמים כדמפרש התם:

תקנות קבועות ראוי לעשותן קבע לעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

ויפקע יפסיד שכרו:

כי היכי דליגרוהו שלא ימנעו מלשוכרו שידאגו לומר חשוד הוא זה לתבוע שכרו משקבלו:

על כרחיה אגר כשהוא צריך לפועלין על כרחו שוכרם:

על כרחיה מיתגר נשכר שצריך למזונות:

טרוד בפועליו וסבר שנתן לו ולא נתן:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם ד"ה מתוך) מפרש לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך תימה דהיכי נאמן במגו דהא מפרש בגמ' דטעמא דשכיר נשבע משום דבעה"ב טרוד בפועליו ואנן חושבין אותו כאילו אמר איני יודע מדפריך בגמ' אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה וא"כ מה מועיל מגו דאילו אומר איני יודע לא הוה מהני שום מגו והוה חייב דהוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב כדתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) וביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קיד:) משמע נמי דלא מהני מגו בכי האי גוונא דאמר אינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה משום דאמרה בדדמי לה ואינה יודעת בברור שמת ולא מהני לה מגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו:

מכלל דאיכא קטנות אע"ג דבפרק השולח (גיטין דף לו.) אמרינן תקנה גדולה התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף קג:) תקנה גדולה התקינו שאם יציאה יתירה על הקרן כו' לא פריך אלא הכא דקאמר שנו כאן דמשמע ולא במקום אחר:

תקנות קבועות הא דנקט לשון רבים משום דקאי אכל הנהו דנשבעין ונוטלין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד:) דשכיר ונגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וקרי להו קבועות משום דעקרו לשבועה ממקומה וקבעוה לשכנגדו שיהא נשבע ונוטל והגמרא לא הוצרכה לפרש טעם כולם אלא טעמא דשכיר:

שקלוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי ת"ק מדפליג עליה ר' יהודה ואמר דשכיר אינו נשבע אלא במודה מקצת ובכופר הכל מי מיחייב בעל הבית שבועה דאורייתא ומאי קאמר דשקלוה רבנן מבעל הבית וי"ל דאמודה במקצת קאמר דשקלוה מבעל הבית ואפי' היכא דכופר הכל טפי הוה לן לחיוביה בעל הבית שעליו לשלם שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית קאמר דשקלוה:

טרוד בפועליו הוא וחשוב כמו איני יודע דחייב אפי' כופר הכל כדתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) הלויתני ואיני יודע אם פרעתי לך חייב ולא פליג בין אם יש לו פועלים הרבה בין אין לו:

אי הכי ניתיב ליה בלא שבועה וא"ת מאי פריך וכי לעולם ישכח פעמים שאומר בעל הבית אמת ולכך לא רצו לתקן שיטול בלא שבועה תדע דאי חשוב בודאי שכח אמאי פטר ר' יהודה כופר הכל אלא ודאי חששא בעלמא דחיישינן שמא שכח ולהכי פטר ר' יהודה בכופר הכל דליכא שבועה דאורייתא אבעל הבית דלא חשבינן ליה לבעה"ב כאומר איני יודע כי רגילות הוא שיודע יפה אבל כשמודה מקצת חששו לשמא שכח כי פעמים שהוא שוכח מחמת שהוא טרוד בפועליו וישבע לשקר לפי שסבר שפרע וה"נ לרבנן דלא מחזקינן ליה בודאי שכח וי"ל דנראה לגמ' דלת"ק מחזקינן ליה בודאי שכח ואומר איני יודע מדמחייב בכופר הכל שאם לא היתה אלא חששא בעלמא אמאי שקיל שכיר אפי' בשבועה כיון דאיכא למימר דבעה"ב יודע יפה שפרע אלא ודאי דחשיב ליה כאומר איני יודע ומשני להפיס דעתו של בעה"ב לפי שסבר בדעתו בברור שפרע אבל בהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אין צריך שבועה דלא שייך הספק כיון שהוא מודה שאינו יודע אם פרע:

וניתיב ליה בעדים פי' נתקן שלא יתן לו אלא בעדים ואם יפרע בלא עדים איהו דאפסיד אנפשיה ולא נצטרך להפיס דעתו דכל כמה שנוכל לתקן שלא ישבע על חנם יש לתקן וכן ניתיב ליה מעיקרא פריך דנתקן אם לא יקח שכרו מתחלה שיפסיד קודם שנתקן שבועה על חנם:

אי הכי אפילו קצץ נמי וא"ת והא קציצה הוי כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור לר"נ ור' יוחנן דאמרי (לעיל בבא מציעא דף צז:) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וי"ל דהכא שמודה מקצת יש לחייבו דהוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (שם צח.) וא"ת לוקי כגון שאותה אחת שמודה כבר פרע דהשתא הוי כופר הכל וי"ל דניחא ליה לשנויי קציצה מידכר דכירי שהוא מתורץ גם לרב הונא ורב יהודה. ועוד אפי' לר"נ ור' יוחנן ניחא ליה לשנויי הכי כדי לאוקמי בכל ענין אפי' לא פרע אותה אחת שמודה ועוד דהפשט משמע שלא פרע דומיא דמילתיה דר' יהודה:

כבר ביארנו במשנה שכל שנחלקו שכיר ושוכר בפרעון שהשוכר אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי שכיר נשבע ונוטל וביארנו טעם הדבר מפני שבעל הבית טריד בפועליו ומ"מ כדי להפיס דעתו של בעל הבית צריך שישבע שכיר קודם שיטול מ"מ אם נחלקו בעיקר השכירות כמה קצץ לו זה אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה שסתם קציצה ודאי מדכר דכירי אינשי יש לשאול מ"מ ישבע בעל הבית שהרי מודה מקצת הוא פירשו גאוני ספרד בהילך או שכבר נתן לו וכן יש שפירשוה כן על המוציא להביא ראיה או ישבע בעל הבית ויפטר ומ"מ מתקנת חכמים שישבע בזו בעל הבית אפילו בהילך או שפרעו מה שהודה לו כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש כמו שיתבאר במסכת שבועות:

זה שאמרו בכאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר לא שמתחלה היתה מוטלת מן הדין על בעל הבית שהרי מן הדין אין כאן שבועה אלא שמתחלה תקנוה על בעל הבית משום כדי חייו של שכיר:

בד"ה שקלוה רבנן כו' וא"ת והלא אף בכופר הכל איירי ת"ק מדפליג עליה ר' יהודה כו' עכ"ל ויש לדקדק דבלאו ר' יהודה נמי איכא לאוכוחי דאיירי הכא בכופר הכל מדקאמר אהך דהכא גופא לא שנו כו' אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואי הוה איירי דוקא במודה במקצת אין נאמן במגו דאי בעי כופר הכל דלא יוכל להעיז כמ"ש התוס' ג"כ לקמן ויש ליישב למאי דמסיק דבקציצה ודאי מדכר דכירא איכא מגו דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך אלא בכך וכך יכול לומר שכרתיך בכך וכך ונתתי לך ממנו כך וכך ודו"ק:

בד"ה א"ה אפילו קצץ כו' וא"ת ולוקי כגון שאותה אחת שהוא מודה כבר פרע כו' עכ"ל ולפ"ז תקשי להו נמי דלא לוקי ליה המע"ה ואם לא יביא ראיה ישבע בעה"ב ויפסיד אומן כו' כמ"ש התוס' לקמן דהכי מוקמינן ליה בר"פ כל הנשבעין אלא דלוקי ליה כו' באחד שהוא מודה שכבר פרע ויפטר בעה"ב בלא שבועה וק"ל:

בד"ה שתים קצצת כו' וי"ל דבריש כל הנשבעין פריך כו' ומשני כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' פרק ח"ה ודו"ק:

בד"ה קציצה מדכר כו' ועוד יש לתרץ דאפילו איירי בששכרו שלא בעדים אין נאמן במגו כיון שהוא מודה במקצת כו' עכ"ל דבריהם אלו הם לפי מה שכתבו לעיל דהפשט משמע שלא פרע הא' דה"ל מודה מקצת אבל לתירוץ ראשון שכתבו לעיל דמצי איירי שכבר פרע האחד א"כ אי הוה איירי בששכרו שלא בעדים הרי הוא מתורץ ג"כ לרב הונא ולרב יהודה דאיכא כאן מגו ולית לן למימר הכא אלא דאיירי בששכרו בעדים דומיא דרישא כמ"ש בסמוך ודו"ק:

בא"ד ועוד אר"י דודאי כי איכא עדים כו' וברייתא כולה בדליכא עדים כו' עכ"ל משום דבתירוצם דלעיל מיניה לא יתיישב דלא הוה סיפא דומיא דרישא דאיירי בששכרו בעדים גם דה"ל למיתני הכי בסיפא שחולקים בפריעה וע"כ כתבו ועוד אר"י ליישב זה דאיירי כולה בדליכא עדים וכההיא דח"ה מיהו גם לדבריו צ"ל דלית כאן מגו כיון שהוא מודה מקצת כמ"ש בתירוצם דלעיל מיניה וכ"כ מהרש"ל:

עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו לאו למימרא דמעיקר דינא מיחייב בעל הבית דהא אכתי לא התקינו שבועה היסת וכו'. אלא הכי קאמר דהכא ודאי הוה להו לרבנן שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הואיל ואיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי או משום טרדא או משום שהשכיר נושא את נפשו על שכרו והוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית והוי כעין שבועה דאורייתא ואפילו הכי עקרוה רבנן מבעל הבית ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר. ואקשיה ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית היה לנו לומר שישבע נעל הבית ודיו שנחמיר עליו שבועה. ומפרקינן אלא בעל הבית טרוד בפועליו. הרמב"ן ז"ל. עוד נראה לי דלהכי נקט עקרוה לאשמועינן דאפילו היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחוייב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מינלה ושדיוה אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר בכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא היה בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיוה אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מילתא דאמר ולא דאיק אבל במודה מקצת סלקא דותך אמינא כיון דבעל הבית מחייב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמוה אדיניה ועוד דכל כהאי גוונא כיון דמתחזיא מילתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סלקא דעתך אמינא לישתבע בעל הבית כדיניה קמשמע לו דאפילו כהאי גוונא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. וכך מטין דברי רש"י שכתב תקנות קבוצות ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושויוה אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו כלל הוא אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטילה עליו ושדיוה אשכיר. הר"ן.

הא דאמרינן סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי לאו למימר דפטור אלא לומר שאינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע ולא משלם והכי נמי אוקימנא בשבועות להא דקתני המוציא מחברו עליו הראיה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד פירוש דתקינו ליה רבנן שבועה אפילו היכא דליכא מודה מקצת דאורייתא כגון דפרעיה אי נמי אמר ליה הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנא וכך הסוגיא מוכחת שם וכן פירש הרב רבי יוסף הלוי. ותמהני על רבינו הגדול שכתב כאן סתם המוציא מחברו עליו הראיה והא לצדדין קתני כדפרישית והתם כתב בזו ישבע בעל הבית ויפסיד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מודה מקצת דעלמא ולפיכך כתבה סתם. ואין זה נכון כמו שפירשתי שאם כן למה הקשו שם ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמודה מקצת לא ישבע. ושמא קסלקא דעתך דרבנן האמינוהו לבעל הבית כמאן דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוהו ולמאי דלא קאי במסקנא לא דייקינן טפי. אי נמי אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכינן דקא סלקא דעתך דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבועה לבעל הבית משום דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצה נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בעל הבית בפחות מחייו דשכיר כן נראה לי. והא דאקשיה וכי שכיר עובר משום בל תגזול איכא למידק כיון דאמרת רמי אנפשיה ומדכר דכיר הדר דינא אדאורייתא ופטור. ולפי פירושנו אין זו קושיא דהכי קאמר כיון דאיכא נמי חזקה גבי שכיר נימא שישבע בעל הבית משום כדי חייו דשכיר אף על פי שאינו טרוד אלמה תנן שאין אחד מהם נשבע אלא פטור לגמרי. ומפרקינן משום דגבי בעל הבית איכא תרי חזקה ולא חיישינן לכדי חייו דשכיר. ואי קשיא גבי בעל הבית נמי איכא בל תגזול. לאו מילתא היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכיר משהה שכרו. הרמב"ן. עיין בהר"ן פרק כל הנשבעין.

אי הכי אפילו עבר זמנו נמי הכי פירושו אי אמרת בשלמא דהא דעקרוה רבנן לשבועה שהיה להם לתקן על בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכו' כמו שכתוב בפרק כל הנשבעין בפירוש ההלכות. ומשני חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. פירוש וכיון שכן כי היכי דאמרינן בעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל הכי נמי דבעל הבית לא מיחייב שבועה כלל דכיון דחזקה דאינו עובר משום בל תלין אין כאן מקום לתקנה כלל. ומקשינן וכי שכיר עובר משום בל תגזול. כלומר דנהי דליכא למימר דליעקרו רבנן שבועה מבעל הבית ולשדיוה אשכיר כיון דליכא הכא טרדת פועלים דרמי אנפשיה ומדכר דכיר מכל מקום הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבעל הבית ודאי פרע דחזקה אינו עובר משום בל תלין דהכי נמי איכא חזקה גבי שכיר דאינו עובר משום בל תגזול וכיון שטענות הללו שקולות הן הוה לן למימר דלישתבע בעל הבית שבועת התקנה. ומשני גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. זהו דרך שנראה לי מחוור בהלכה זו. וכללא דמילתא דבכל האי שקלא וטריא מודינן דשבועת בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו היא ולא שקלינן וטרינן אלא במאי דעקרוה לשבועה מיניה ושדיוה אשכיר אי משום כדי חייו או משום דטרוד בפועליו ובזה השמועה עולה יפה אף על פי שלא נראה כן בדברי הראשונים.

נמצא עכשו לענין הלוה דבעבר זמני לא תקנו חכמים כלום אלא הרי הוא כשאר הטענות של ממון. אבל בקציצה אף על פי שבעל הבית כופר בכל נשבע ואינו משלם אבל אין השכיר נשבע עליה ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות. הר"ן.

כתוב בתוספות וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע ונוטל הכי פירושו וכו'. ואם תאמר לפירוש זה למה לי למתני סיפא כלל כיון דמיירי בדליכא עדים כלל פשיטא שעליו הראייה להביא עדים שאפילו מעיקר השכירות הוא צריך להביא עדים קודם שיהא נאמן בשבועה כדפירש רישא. יש לומר דסלקא דעתך אמינא דכיון שהוא מודה שקצץ אחת ומודה שאחת חייב לו הוה ליה מודה מקצת הטענה ולא יצטרך עדים לקציצה אלא כיון שיש כאן שבועה על בעל הבית והפכה על השכיר ויהא נאמן השכיר ליטול בשבועה ולא תהא השבועה על בעל הבית משום דטריד בפועליו הוא ושוכח גם הקציצה קמשמע לן דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. ועל זה אין להאמין השכיר ליטול בשבועה. מפי רבי. תוספות שאנץ.

בד"ה טרוד בפועליו הוא וחשוב כמו א"י דחייב כו' כדתנן בהגוזל בתרא עכ"ל. נראה מדבריהם דפשיטא להו דלר"נ ור"י בפרק הגוזל דקיי"ל כוותייהו איירי מתניתין דהתם בדתבע ליה וחייב בדיני אדם וכבר כתבתי בפרק הגוזל שאין זה ברור אלא אליבא דכ"ע מוקמינן מתניתין כפשטא דבלא תבעו איירי וחייב היינו בבא לצאת י"ש. והבאתי ראיה מהירושלמי דר' יוחנן גופא דאיהו מרא דשמעתא בפרק הגוזל ובתלמודא דידן ואפ"ה מוקי לה למתניתין בירושלמי בבא לצאת ידי שמים והיינו בדלא תבע ליה. אלא דאפ"ה א"ש הא דמשמע בכולה תלמודא דאיני יודע אם החזרתי חייב וכן הסכימו כל הפוסקים היינו משקלא וטריא דפרק הגוזל למאי דבעי למימר מעיקרא דמתניתין בדתבע ליה איירי ולמאי דלא ס"ד הך מלתא בבא לצאת י"ש א"כ ע"כ בדיני אדם איירי מתניתין דחייב והיינו מטעם דכתב הרי"ף ז"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי וכבר הארכתי שם בחידושי לתת טעם לדבר דאע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואפילו בברי ושמא ומסקינן התם בר"פ הפרה דלא צריך קרא דסברא הוא דכאיב ליה כאיבא כו' ואפ"ה לא שייך הך מלתא בא"י אם החזרתי אי משום דשיעבודא דאורייתא וכיון שודאי הלוהו משתעבדו נכסים ולא מיקרי המוציא מחבירו או משום דעיקר טעמא המע"ה היינו משום דמוקמינן לגברא וממוניה אחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו משא"כ כשיודע בודאי שהלוהו ואזלא לה הך חזקה דאדרבא החזקה היא שיש לו ממון אחרים בידו וא"כ ל"ש הך מלתא כל כך בנדון דידן בפועלים. דכיון דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף והוא אומר שפרע מיד א"כ אית לן לאוקמי גברא וממונא אחזקתיה כיון דאכתי לא איתרע חזקה דידיה אלא דאפ"ה מתקנת חכמים עשאוהו כא"י אם החזרתי והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב היטב סוגית הש"ס ולשון התוספות בהא דמקשה וליתב ליה בלא שבועה:

בא"ד ולא פליג בין יש לו פועלים הרבה בין אין לו עכ"ל נראה דמשמע להו דהוי לגמרי כא"י אם החזרתי וכדמסקו נמי בדיבור הסמוך ולהכי מקשה הש"ס בפשיטות וניתב ליה בלא שבועה ומסיק דשבועה אינו אלא כדי להפיס דעתו דבעה"ב א"כ תיקשי אמאי קרי לה רב להך מלתא דשכיר נשבע ונוטל תקנות קבועות וקאמר נמי שקלוה רבנן ות"ל שמעיקר הדין כן הוא לכך כתבו דלא פלוג כו' והשתא שפיר קרי לתקנה בהך מלתא גופא היכא שאין לו אלא פועל אחד והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס בסמוך מברייתא דאומן אע"ג דלכאורה הדבר ברור דבאומן לא שייך הך מלתא דבעה"ב טרוד בפועליו אדרבה האומן יש לו כמה טליתים וכלים של בעלי בתים הרבה ובעה"ב אין לו אלא אומן אחד שנותן לו טליתו אפ"ה מקשה שפיר דמימרא דרב נחמן גופא דקאמר שאינו נוטל אלא משום תקנה היינו בהך מילתא שאין לו אלא פועל א' ואף שהתוספות בשבועות והפוסקים הביאו לשון הירושלמי דבעה"ב טרוד בעסקיו אפ"ה נראה דמשום ה"ט לחוד לא שייך לדמותו לגמרי לחייבו מדין איני יודע אם החזרתי אלא שטעם הירושלמי אהך תקנה דלא פליג גופא קאי שלא חילקו בכך כיון דשייך קצת טירדא דטרוד בעסקיו כן נ"ל ברור בכוונת התוספות שכתבו ולא פלוג ולא כתבו הטעם דטרוד בפועליו היינו דטרוד בעסקיו אלא על כרחך כדפרישית:

בד"ה א"ה ניתיב ליה בלא שבועה וא"ת מאי פריך כו' וי"ל דנראה לגמרא דלת"ק מחזקינן ליה בודאי שכח כו' עס"ה. ולפי פירושם צ"ל דהא דפליג ר"י בכופר הכל היינו משום דלא חשיב ליה כודאי שכח ואפ"ה מחמיר בקציצה טפי מדרבנן משום דלרבנן מדכר דכירי ולר"י קציצה נמי לא דכיר כן מוכח מלשון התוספות בשבועות וכבר כתבתי דלכאורה הך מלתא מרפסן איגרי דלרבנן דמחזקינן ליה בודאי שכח וע"כ היינו משום דטרוד טובא ואפ"ה מדכר דכיר בקציצה ולר"י דלא מחזקינן ליה בודאי שכח וע"כ היינו משום דלא טרוד כ"כ וא"כ אמאי מחמיר לומר דאפילו בקציצה נמי לא דכיר ואיפכא מסתברא ויש ליישב בדוחק. אלא דבר מן דין יש להקשות כמה קושיות על התוספות כמו שאבאר בסמוך ובמהדורא בתרא בשבועות כל א' במקומו. אמנם לשיטת הרי"ף ז"ל שהבאתי בסמוך נראה לפרש קושית הש"ס בפשיטות דאפילו אי לא דמי לגמרי לאיני יודע אם החזרתי דלעולם לא מחזקינן ליה כודאי שכח ואינו אלא חששא בעלמא אפ"ה מקשה שפיר וניתב ליה בלא שבועה דכיון דמעיקרא עשו תקנה שישבע בעה"ב משום כדי חייו דשכיר ואח"כ ראו שאין הבעה"ב יכול לישבע משום טירדא דפועלים א"כ בדין הוא שיטול השכיר בלא שבועה דבעה"ב הוי ליה כמשואיל"מ ולא שני לן בין שבועה דאורייתא לדרבנן כדמוכח הסוגיא בשבועות בסוגיא דחשוד ושניהם חשודים הא דקאמרי רבותינו שבבבל רב ושמואל וכדמוכח נמי במשנה ערוכה בגיטין דף ל"ה דנמנעו מלהשביעה ומשמע שהיתה מפסדת כתובתה לגמרי דמה"ט לא הוי מגבי רב כתובה לארמלתא לפי שאינה יכולה לישבע אע"ג דאינה אלא שבועה דרבנן ומהאי מתניתין גופא מוכח דלא שני לן בין חששא רבה לחששא מועטת דהא התם שנמנעו מלהשביעה אינו אלא משום חששא מועטת דמעשה שהיה וא"כ דמי לגמרי להאי דהכא שראו חכמים שאין יכול לישבע ובדין הוא שישלם ואין לחלק בין מפסדת כתובתה ובין ההוא דהכא שהשכיר נוטל ומוציא ממון מבעה"ב הא ליתא דהא בשבועות בהאי דרבותינו שבבבל גופא מדמה הש"ס לגמרי מה שמפסיד ליטול בשטר היינו כמו משואיל"מ. ובר מן דין נ"ל דהא מקשה הש"ס א"ה ניתב ליה בלא שבועה אדסליק מיניה קאי כדמשמע לשון א"ה כיון דמקשה מעיקרא וניתב ליה בעדים וכמ"ש התוספות דיותר ראוי לתקן שיתן לו בעדים כדי שלא ישבע על חנם ולפ"ז מלתא דפשיטא היא שאם היו מתקנין שיתן לו בעדים והיה בעל הבית טוען שפרע לו בלא עדים היה שכיר נאמן בלא שבועה דבעה"ב איהו דאפסיד אנפשיה כמ"ש התוספות להדיא ועל זה משני הש"ס שלא רצו לתקן כן דטריחא ליה מלתא לבעה"ב וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר א"ה ניתב ליה בלא שבועה פי' כיון שמן הדין היה ראוי לתקן שיתן לו בעדים ואם לאו יהיה השכיר נאמן בלא שבועה אלא שלא רצו לתקן כן משום טובתו של בעה"ב א"כ השתא נמי מיהא יטול השכיר בלא שבועה כאילו תיקנו שיתן לו בעדים ולמה ירויח הבעה"ב בזו התקנה שנעשה לטובתו להטיל שבועה על השכיר בחנם ואי אמרת דא"כ שיטול בלא שבועה אין כאן טובתו של בעה"ב דס"ס יצטרך ליתן לו בעדים שלא יפסיד מעותיו הא ליתא דודאי יש בזה הרבה טובה לבעה"ב שהרי אם היו מתקנין שיתן לו בעדים לא הוי מהני לבעה"ב אפילו עד א' המסייעו ואומר שפרעו דאפ"ה היה השכיר נוטל בלא שבועה דאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לפורעו בב' עדים כתקנת חכמים משא"כ השתא שתיקנו סתם שיטול השכיר בלא שבועה מלתא דפשיטא היא שאם יש לבעה"ב עד א' המסייע שיצטרך השכיר לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד או אפשר שיפטור הבעה"ב לגמרי דכיון שיש לו עד אחד המסייע תו לא שייך טעמא דטרוד בפועליו שהרי העד שאינו טרוד מזכירו היטב. ועוד שאילו היה מתקנין שיתן בעדים היה השכיר נאמן אפילו לאחר זמנו דבעה"ב איהו דאפסיד אנפשיה שלא פרעו בעדים משא"כ השתא לא יהיה השכיר נאמן ליטול בלא שבועה אלא בזמנו דוקא. וא"כ מקשה שפיר כיון דאפילו בלא שבועה מרויח הבעה"ב במה שלא תיקנו שיתן לו בעדים א"כ השתא נמי יטול בלא שבועה וע"ז משני הש"ס שפיר דשבועה זו כדי להפיס דעתו של בעה"ב ולפ"ז נמי אפילו אם היו מתקנין שיתן לו בעדים אם יאמר שפרעו בלא עדים יצטרך השכיר לישבע מה"ט גופא כדי להפיס דעתו כנ"ל ברור בעזה"י:

גמרא אי הכי אפילו קצץ נמי וכתבו התוספות דאע"ג דהוי כא"י אם הלויתני אפ"ה מקשה שפיר כיון דבמודה במקצת איירי ה"ל כחמשין ידענא כו' דאמרינן מתוך שאיל"מ. וקשיא לי טובא דנהי דקי"ל משאיל"מ מ"מ הא מסקינן בפרק כל הנשבעין דפלוגתא דתנאי היא א"כ מאי מקשה מברייתא דאומן דקתני המע"ה ומאי קושיא הא מצינו לאוקמי הך ברייתא כהאי תנא דסבר דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ואדרבה בהכי הוי שפיר טובא דר"י ורבנן דפליגי בקציצה פליגי בהך פלוגתא דתנאי גופא משא"כ השתא דמשנינן קציצה מידכר דכירי צ"ל דלר"י לא דכירי וכבר כתבתי דיש תימא גדולה בדבר דאיפכא מסתברא כיון דלר"י לא טריד כ"כ כמו לרבנן דהא היינו פלוגתייהו בכופר בכל. ונראה לפענ"ד ליישב דאדרבה מכח האי פלוגתא דר"י ורבנן גופא מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אפילו קצץ נמי והיינו לפמ"ש בלשון התוספות דהא דא"י אם החזרתי חייב לא בריר כל כך אלא דמסברא בעלמא ידעינן לה ולפ"ז כיון דאשכחן דר"י פליג בשבועות בכופר בכל דפרעון דהו"ל כא"י אם החזרתי אפ"ה מחייב בקציצה דהוי כא"י אם הלויתני ומטעמא דחמשין ידענא אלמא דא"י במודה במקצת יש ברי יותר לחייב הבעה"ב מא"י אם החזרתי בכופר בכל וא"כ כיון דלרבנן אפילו בכופר בכל ס"ל דשכיר נשבע ונוטל מטעמא דא"י אם החזרתי ממילא מכ"ש שיש לומר בחמשין ידענא בקציצה דישבע השכיר ויטול דלא ליפלגו בסברות הפוכות והיינו ממש אותה הקושיא בעצמה שמקשה הגמרא בשבועות השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן כו' ומה"ט מסקינן התם דקציצה מידכר דכירי והיינו כשינוי' דהכא ולפ"ז נלענ"ד דכיון דמסקינן דקציצה מידכר דכירי ר"י נמי סבר דקציצה מידכר דכירי אלא הא דמחמיר בקציצה היינו משום טעמא דכדי חייו כדפרישית לעיל בשיטת הרי"ף וסייעתו והשתא הדרינן למלתא קמייתא דלעולם בא"י אם החזרתי יש לחייב יותר ממודה במקצת דחמשין ידענא אלא דר"י ורבנן במלתא אחריתי פליגי בעיקר טעמא דתקנתא דר"י סבר דמדרבנן לא עבדינן תקנתא כלל ובדאורייתא שפיר עבדינן תקנתא משום כדי חייו ורבנן לא שני להו בין דאורייתא לדרבנן אלא דלעולם אין כח ביד חכמים להוציא ממון מבעה"ב בתקנה אחת כ"א בב' תקנות בתרי טעמי והיינו משום כדי חייו ומשום טרוד בפועליו משא"כ בקציצה דמידכר דכירי וליכא אלא חד טעמא והשתא א"ש טובא שלא נזכר בגמרא בשבועות כלל דר"י לית ליה קציצה מידכר דכירי כן נראה לי נכון בעזה"י ועיין עוד מזה בסמוך ובמהדורא בתרא בשבועות ושם יבואר דמתוך מה שכתבתי נתישבו דברי הרמב"ן בספר המלחמות בשבועות בתירוצו השני בהא דרבה בר שמואל ממה שהקשה עליו הר"ן ז"ל מטעמא דמשואיל"מ והמשכיל יבין ודוק היטב:

בתוספות ד"ה קציצה כו' לא מצי לשנויי כו' דאי איכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי כמה קצץ דהכי פריך בפרק חזקת הבתים כו' עכ"ל. ותירצו בדוחק דאיירי בראו ושכחו ומש"ה קשיא להו סוגיא דפרק חזקת הבתים ומיישבים בדוחק. אמנם לפמ"ש בסמוך דבעדי מלאכה לחוד סגי וכמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רבינו שרירא גאון וכתבתי ג"כ דלענין מודה במקצת בקציצה למאן דס"ל דנשבע השכיר ונוטל בעדי מלאכה לחוד נמי סגי כמו שהארכתי בזה ממילא לפ"ז אין כאן מקום לקושית התוספות כלל דדוקא בפרק ח"ה דלמאי דבעי למימר אי בעדים ע"כ היינו שמסר לו בעדים ממש דבהכי איירי התם רבה ואביי דלרבה הא דאומן אין לו חזקה מוקי לה דוקא בהכי דאל"כ נאמן לומר לקוח במגו דלהד"ם וא"כ מקשה שפיר דכיון שמסר לו בעדים ניחזי סהדי מאי קאמרי כמה קצץ משא"כ הכא דבעדי מלאכה לחוד סגי לענין דמי שכירות של אומן א"כ תו לא שייך להקשות ניחזי סהדי מאי קאמרי דעידי מלאכה ודאי אינן יודעין כמה קצץ. אלא דהתוס' לשיטתם דלא נחתו להאי סברא דעדי מלאכה ודוק היטב:

בא"ד ובחזקת הבתים דפריך כו' דא"כ אף לדידיה תקשי כו' ורבא דקאמר כו' עס"ה. ומלבד שעיקר דבריהם נראים דחוקים ותמוהים מאד דהא דקאמר רבא ואי בדאיכא עדים כו' הוא יתור לשון. אלא לענ"ד יש כאן עיון גדול בעיקר הסוגיא דפרק ח"ה דקאמר רבא אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן נאמן ומאי סייעתא איכא הכא לרבה דהא לאביי נמי נהי דהאומן אינו נאמן על עיקר הטלית לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי ולא במגו דלהד"ם כיון דראה אכתי א"ש הא דקתני בברייתא דכל זמן שהטלית ביד אומן האומן נאמן מיהא על שכירתו לומר שתים קצצתי אפילו בלא מגו דהא האי ברייתא גופא מוקמינן בפרק כל הנשבעין כר"י דאפילו כשהטלית ביד בעה"ב השכיר בזמנו נשבע ונוטל וא"כ כ"ש הכא שהטלית ביד האומן וא"כ עדיין בזמנו הוא כמבואר בפוסקים וא"צ לטעם שעל בעה"ב להביא ראיה דבלא ראיה האומן נאמן. וליכא למימר דקשי' ליה אי ס"ד דאין אומן נאמן על עיקר הטלית כאביי א"כ בימי שכירתו נמי הל"ל שאין נוטל אלא בשבועה הא ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דהא בסיפא קתני נתנו לו כו' עבר זמנו המע"ה ולא קתני נמי דישבע בעה"ב שבועת התורה או עכ"פ בנקיטת חפץ כדאיתא להדיא בפרק כל הנשבעין בהא דשלחו מבי רב לשמואל דישבע בעה"ב ויפסיד האומן אע"כ לא אתי לאשמעינן דין השבועה אלא לענין מי נאמן על דמי השכירות ושבועה ממילא ידעינן לה וא"כ ה"ה ברישא. ועוד הא מסקינן בשמעתין דשבועה זו אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעה"ב והיינו כמו שאר הנשבעין ונוטלין שבאין להוציא ממון מיד המוחזק משא"כ הכא לא שייך להפיס דעתו כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין שהבעה"ב מפוייס ועומד במה שמוציא טליתו מיד האומן ע"ש. אלא ע"כ צריך לפרש הסוגיא בפרק ח"ה בענין זה דאי בדליכא עדים איירי הוי סייעתא לרבה דאומן נאמן על עיקר הטלית במגו דאי כאביי דאינו נאמן על עיקר הטלית אם כן על דמי שכירתו נמי לא היה נאמן שהרי הבעה"ב נאמן יותר במגו דלא שכרתיך והיינו שאומר שמסר לו הבגד כמו שהוא עכשיו לתקן בו איזה דבר קל שעדיין אינו מתוקן ועומד לכך אלא על כרחך כרבה דהאומן נאמן במגו אפילו על עיקר הבגד כיון דליכא עדים ומה"ט כ"ש דנאמן על דמי שכירתו. נמצא דלפ"ז א"ש טובא הא דקאמר רבא מעיקרא ואי בדאיכא עדים פירוש דכיון דאיכא עדים הוי א"ש מיהא דנאמן אומן על דמי שכירתו כיון דמיתוקמא כרבי יהודה דאפילו כשהטלית ביד בעה"ב האומן נאמן בזמנו ותו ליכא למימר שיהא הבעה"ב נאמן במגו דלא שכרתיך וכדפרישית דהא איכא עדים ששכרו ועל זה מקשה שפיר א"כ ניחזי סהדי מאי קאמרי. וכיון שלענ"ד זה הפירוש מוכרח בסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפ"ז מלבד שבחנם נדחקו התוספות בלשון ואי דאיכא עדים לומר שלשון מיותר הוא עוד יש לנו להקשות על עיקר תירוצם שכתבו כאן ועוד יש לתרץ כו' אינו נאמן במגו כיון שמודה במקצת שלא היה יכול להעיז כו' כדין כל מודה במקצת דאינו נאמן כו' עכ"ל ומתוך מה שכתבנו נתבאר מאותה סוגיא דפרק ח"ה גופא להיפך לפי מה שפירשנו דע"כ עיקר הקושיא והסיוע התם אינו אלא משום דכיון דבדליכא סהדי איירי יהא הבעה"ב נאמן אף על השכירות במגו דלא שכרתיך וכדפרישית וא"כ משמע להדיא דשייך מגו בכה"ג ומה שכתבו דלא הוי מגו כיון שאינו יכול להעיז ע"כ יש לנו לומר דמ"ש שיהא בעה"ב נאמן דכיון דאינו מעיז קושטא קאמר כמ"ש התוספות עצמן בריש מכילתין גבי ובכוליה בעי דלודי דקאמר רבה גופא ומסיק אישתמוטי קא מישתמיט משא"כ הכא דלא שייך אישתמוטי דמלבד מה שכתבנו דלא שייך אישתמוטי שיעבור על בל תלין ועל בל תגזול אלא דהכא בלא"ה לא שייך טעמא דאישתמוטי עד דהוי ליה זוזי כיון שהטלית עדיין ביד האומן ומצי להניח בידו עד שיהא לו מעות ויפרע לו ומלתא דפשיטא הוי דלא שייך אישתמוטי בכה"ג להוציא טליתו בחנם מיד האומן כדמוכח מלשון התוספות בכתובות גבי פוגמת כתובתה שכתבו שם בהא דקאמר רבא שתי שתי תשובות בדבר דה"ל למימר ג' תשובות בדבר דלא שייך אישתמוטי כיון שרוצה ליטול ולהוציא ממון כ"ש הכא דלא שייך אישתמוטי כיון שבא ליטול טליתו מיד האומן:

ובר מן דין אפילו את"ל דשייך אישתמוטי אפ"ה לא מהני האי טעמא אלא לענין שלא יפטור מודה במקצת אפילו בלא שבועה ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי. משא"כ הכא בשמעתין שפיר הו"מ לשנויי דהא דקתני ברייתא המע"ה ובעה"ב נאמן היינו בשבועה שכן האמת לשיטתם ובשבועה מיהא ודאי יש להאמין לבעה"ב במגו דאי בעי כפר הכל ואי משום דאינו יכול להעיז א"כ ודאי קושטא קאמר מאי אמרת באמת כוליה בעי דלודי אלא דאישתמוטי קא משתמיט הא רמינן שבועה עליה דפשיטא שלא ישבע לשקר משום אישתמוטי דהא מה"ט גופא אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע. מיהו בזה יש ליישב קצת לפי מה שכתב הטור ח"מ בסימן פ"ט בשם הר"י דבטענת מודה במקצת בפרעון גופא נמי נשבע השכיר ונוטל אפילו בשכרו בלא עדים ומה"ט גופא דה"ל מגו דהעזה וע"ש בב"ח באריכות אלא דהרמב"ם והטור והש"ע לא כתבו כן. ולמאי דפרישית הסוגיא דח"ה מסייע להו טובא כיון דא"א לפרש הסוגיא בענין אחר ודוק היטב שלפענ"ד דברים נכונים וברורים ומוכרחים הם וממילא רווחא שמעתא דפרק ח"ה בלי שום גמגום ופקפוק בעזה"י:

סליק ו להו חידושי בבא מציעא