Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 10b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 10b

    Bava Metzia 10b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 442 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ה"ג כי תקון ליה רבנן בעלמא כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה"ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק:

    לא תקון ליה רבנן שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו:

    קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע"ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו':

    משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כ״א:כ״ו) ויקח את כל ארצו מידו:

    כי היכי דאית לה יד דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת:

    משום שליחות איתרבאי מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה:

    וכי היכי דשליחות לית לה דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין:

    ידו אם המצא תמצא בידו:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Tosafot

    רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד"ה ר"י) קאמר ר"י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו:

    ת"ל המצא תמצא מ"מ וא"ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב"ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י"ל ושלחה חזר וכלל:

    ואי משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן:

    אין שליח לדבר עבירה בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין:

    אשה ועבד בני חיובא נינהו ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב"ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו:

    אי בעי לא עביד וא"ת והא דתנן (ב"ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש"י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה:

    דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:

    אקפי לי קטן וה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע"ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד"ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא]:

    Tosafot on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות. ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה פי' האי דאמרי רבנן חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו וכן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום הני מילי גדול תקינו ליה רבנן אבל לא לקטנה. ור' יוחנן אמר אפי' קטנה יש לה. ר' יוחנן אמר חצירה מכח ידה איתרבי כשם שיש לה יד וכל מה שיגיע לידה זכתה בו כך כל המגיע לחצירה זכתה בו. וריש לקיש אמר חצירה משום שליחות איתרבי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והתניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא שנמצאת בידו ממש נמצאת בחצירו או בגגו או בקרפיפו מנין שחייב כאילו בידו ממש נמצאת ת"ל המצא תמצא מכל מקום הנה חצירו משום ידו איתרבי קשיא ליה לריש לקיש ואם תאמר גם משום שליחות נתרבה הא קי"ל אין שליח לדבר עבירה. פי' אע"ג דאמרי' שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה השליח כאילו שולחו עשאו הני מילי בזולתי דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב ולא השולחו וכיון שהחצר שליח בעלה הוא והוא שנמצאת הגניבה בה אמאי מיחייב בעלה שהוא השולח. ופריק רבינא אליבא דריש לקיש היכא אמרי' השולח פטור היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בת חיובא היא מיחייב שולחה והוא בעל החצר. ואקשי' אי הכי האומר לעבד ולאשת איש צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו כדתנן בפ' החובל לחבירו העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב הן שחבלו באחרים פטורין הכי נמי דמיחייב שולחן.

    ופרקי' הני נמי בני חיובא נינהו דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. בא רב סמא ופירק פירוק אחר ואמר כי אמרי' אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דעל כורחה עבדה מיחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב סמא איכא בינייהו כהן שאמר לישראל לך קדש לי אשה גרושה או איש שאמר לאשה אקיף לי ראשו של קטן לרבינא כיון דהני לאו בני חיובא נינהו דאין ישראל מוזהר על הגרושה ולא אשה בהקפת הראש מיחייב שולחה. לרב סמא כיון דאי בעו עבדי אי בעו לא עבדי לא מיחייב שולחם.

    ומתמהינן מי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן גט בהן כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן מכל מקום.

    ואמרי' לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבי דהא קרא בהדיא כתיב.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Rashba

    הכי גריס רש"י ז"ל כי תקינו רבנן בעלמא. ולא גרסינן בשדה דעלמא. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל כתוב בשדה דעלמא, אי נמי בסמטא ובצידי רדשות הרבים קנה, אבל לא ברשות הרבים ולא בשדה חברו [ע"כ]. וברוב ספרים ודאי הכי גרסינן: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא, אבל בשדה דבעל הבית לא. ולפי גרסא זו שדה דעלמא דקאמר, היינו כגון שדה הפקר באמצע בקעה דאינו סימטא, דאי לא היינו שדה דעלמא והיינו שדה חברו. וכן פירש הרמב"ן ז"ל [ד"ה מצינו], וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' זכייה ומתנה הל' ט) שדה שאין לה בעלים.

    הא דאמר כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני. דוקא בקניה דרבנן אמרו כן, כיון דאינו קונה אלא בתקנת חכמים, הרי זה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים ששומעין לו (ב"ק ח, ב), אבל בקניות דאורייתא, אף על גב דגלי אדעתיה, קנה.

    כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה הוא הדין דהוי מצי למנקט שאמר לכהן, דאף כהן השליח אינו בר חיובא לקדשה לאחר, ואי משום ולפני עור לא תתן מכשול אפילו בישראל נמי, אלא משום דישראל שכיחי טפי, אורחא דמילתא נקט. ואם תאמר, כי אמר בין לכהן בין לישראל אמאי מחייב, דהא איהו גופיה דמקדש לה לא מחייב, דהא קיימא לן כדרבא דאמר בקדושין (עח, א) כהן שקדש את הגרושה, בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מאי טעמא לא יקחו משום לא יחלל. פירשו בתוספות דהכי קאמר: בעל לוקה שתים, אחת משום לא יקחו, ואחת משום לא יחלל, לא בעל אינו לוקה כלל. ולא ניחא, דאם כן היכי לקי, והא התראת ספק היא. ויש לומר, דהא אתיא כאביי, דאמר התם אפילו לא בעל לוקה, משום לא יקחו.

    אי נמי איש שאמר לאשה אקיף לי קטן והא אתיא כרב הונא דאמר (במכות) [בנזיר] (נז, ב), דאשה שהקיפה את הקטן פטורה, דכתיב לא תקיפו ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בבל תקיפו, ושאינו בהשחתת זקן אינו בבל תקיף, אבל לרב אדא בר אהבה דאמר ליה לרב הונא [דידך] מאן מקיף חובה, חובה תקברינה לבנה, אשה בר חיובא היא. והא דנקט אקיף לי קטן, יש מפרשים דהוא הדין לגדול, אלא אורחא דמילתא נקט, דלא ברשיעי עסקינן דמנח לה לאקופיה. ועוד דדילמא מסייע ומחייב. ויש אומרים דבגדול כיון דלא מציא איהי לאקופיה בלא דעתיה, משלח פטור לכולי עלמא.

    תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום פירש רש"י ז"ל: מדכתיב ונתן בידה ולא כתיב ובידה יתננו, אי נמי וכתב לה ונתן. וזה דחוק ואין צורך, אלא משום דונתן בידה יתירא כתיב, דתרי ונתן כתיבי, חד גבי בעל ראשון וחד גבי בעל שני. ואם תאמר, ואכתי מנלן דמשום ידה אתרבאי, דילמא משום שליחות, כדאמר לעיל גבי אם המצא תמצא בידו הגנבה, פירש רש"י ז"ל: דאי משום שליחות לא איצטריך, דהא שליח מושלח ושלחה נפקא. ואם תאמר (שליח) [חצר] בעלמא נמי (לית) [למה] לן, והא נפיק לן בקדושין פרק [האיש מקדש (מא, ב) מגט אשה או מתרומה ומפסח, ואפילו הכי אצטריך המצא תמצא לרבות חצר משום שליחות. ויש לומר פירוש לפירושו של רש"י ז"ל, דכיון דאשכחנא שליחות בגט אשה, ואתרבאי חצר בעלמא מדין שליחות, אם כן כבר למדנו שחצרה קונה לה גט ומדין שליחות, אם כן למה לי דאצטריך רחמנא לרבויי חצר בגט אשה, לישתוק קרא מיניה, אלא שמע מינה דחצרה משום יד רבייה רחמנא, ולא מדין שליחות, ונפקא מינה לחצר דקטנה דקונה לה. ויש מפרשים דהכא מרבוי דידה יתירא נפקא, והכי קאמר: ונתן בידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה דכתיב גבי בעל שני, אלמא חצרה משום ידה אתרבאי, אבל לבעל לא איתרבאי מידו, אלא מהמצא תמצא. ויש מפרשים דהכא מסברא נפקא לן, דאי משום שליחות אם כן מצינו שליחות בעל כרחה, דהא אשה יוצאה בין לרצונה בין שלא לרצונה. ואינו מחוור דאם כן למה לי קרא, לימא הכי מסברא בלא קראי.

    Rashba on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Meiri

    קטנה יש לה חצר ר"ל שאם נכנסה מציאה לחצרה קנתה לה חצרה וכן יש לה ארבע אמות מפני שחצר של קטנה נתרבית לענין גט מתורת ידה כשאר הנשים וכשם שיש לה יד לקבל גיטה ומתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה כמו שדרשו ז"ל ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ואחר שכן נלמוד מציאה מגט וארבע אמות הרי הן כחצרה אבל לענין קטן לא למדנו קנין לחצרו אלא מתורת שליחות כשאר האנשים ר"ל שכמו ששלוחו קונה לו כך חצרו קונה לו ומאחר שאין שליחות לקטן אין לו לא דין חצר ולא דין ארבע אמות ואינו קונה עד שתגיע לידו או שיזכה לו אחר:

    לענין גנבה אמרו שלא סוף דבר שגנב בידו שהוא חייב אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה שהוא חייב וכבר ביארנוה בבבא קמא וראוי לשאול מאחר שאף זו מאם המצא תמצא בידו נפקא נימא נמי מתורת יד איתרבאי כשם שאמרוה באשה משום ונתן בידה התם כתיב ונתן בידה תרי זמני והאחד מיותר אבל בזו אין בו לשון יד מיותר אלא תמצא ונשאר על הסברא שראוי לפרשה מתורת שליחות יותר מתורת יד:

    שמא תאמר אחר שאין קנין לחצר אלא מתורת שליחות היאך נתחייב בגנבת חצרו והלא אין שליח לדבר עבירה לחייב את השולח תדע שלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא בזמן שהשליח בר חיובא אבל כל שאין השליח בר חיובא חייב השולח שמא תאמר והלא עבד ואשה נשואה לבעל אין חייבין בתשלומי כפל אעפ"כ האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו פטור השולח מכפל ואשה ועבד מ"מ בני חיוב הם אלא שאין להם לשלם שאין לעבד בלא רבו ולא לאשה במקום בעלה הא אם נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבים לשלם ואפילו היתה הבחירה ביד השליח אם לעשות ואם שלא לעשות כל שאינו בר חיוב חייב השולח מעתה כהן שאמר לישראל קדש לי אשה פלונית והיא גרושה חייב הכהן וכן איש שאמר לאשה צאי והקיפי את הקטן וידוע שהמקיף את הקטן חייב שהרי המקיף באזהרת לא תקיפו הואיל והאשה אינה באזהרה זו חייב אותו האיש ובגדול מיהא אינו כן שהיה לו להזהר בכך ואין כאן שליח אלא של ניקף שמניח בעצמו לעשות כך וזה שאמרנו בכהן שאמר קדש לי אשה פלונית שהוא עובר דוקא כשבעל שאם לא בעל אפילו קדשה הוא לעצמו אינו חייב וכמו שאמרו במסכת קדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומ"מ כשבעל לוקה על הקדושין משום לא יקח ועל הביאה משום לא יחלל:

    שמא תאמר שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן שהוא פטור מפני מה אי אתה מחייבו לשולח הואיל והשליח אינו בר חיובא ואדאתה מפרשה בשלא צוה הוא להדליק הא אם צוה להדליק חייב שעל כל פנים אתה צריך לפרשה אף כשאמר לו לך והדליק כמו שבארנו בששי של קמא ומ"מ אין אלו בתורת שליחות כלל אבל חצר התורה רבתהו לתורת שליחות:

    Meiri on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה תלמוד לומר ונתן וכו' דרוש ונתן אוכתב וכו' עד דאי משום שליחות הא כבר כתיבה וכו'. ר"ל משום דרש"י סבירא ליה דאי נמי לא אתרבאי חצר מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כמו שפרש"י לקמן סוף דף י"א וכי איצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה ולכך כתב רש"י כאן דאי משום שליחות הא כבר כתיב' ושלח ר"ל ועכ"פ הוה נפקא לן חצר משליחות והיינו נמי דכתב רש"י בסמוך ריש דף י"א ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למכתב התם ר"ל וכ"ת דאי הוה מטעם שליחות א"כ ל"ל רבויא איצטריך משום דה"א אין שליח לדבר עבירה אבל גבי גט דלא הוי דבר עבירה אי הוי מטעם שליחות לא איצטריך שום רבויא כן נ"ל לפרש דעת רש"י אבל יש לתמוה וכי לא איצטריך קרא לאשמועינן דחצר שייך ביה שליחות אע"ג דאינו בר דעת דאי לאו רבויי דקרא מאן לימא לן דיהא חצר עדיף מקטן וחרש ושוטה ואשה דלאו בני שליחותא נינהו וא"כ אע"ג דכבר כתיב ושלח ושלחה איצטריך לרבויא שליחות דחצר וק"ל:

    תוס' ד"ה ואי משום שליחות וכו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו' ר"ל דבסמוך נמי יש לו הוכחה דמשום יד אתרבאי ולא מטעם דאתרבאי מקרא דיד אלא דיש לו הוכחה בלא זה מכח התנא וכו' והכא גבי גנב דאי אפשר להוכיח מכח ההוכחה דקאמר בסמוך הוצרך לומר ההוכחה מטעם א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו':

    ד"ה אי בעי לא עביד וא"ת והא דתנן היה מושכו ויוצא כו' יש לדקדק אמאי לא מקשו התוס' קושיא זו אמ"ד היכי אמרינן אין שליח וכו' היכי דשליח בר חיובא וכו' וי"ל דאהאי טעמא פשיטא להו דלא שייך קושיא זו כלל דפשיטא הוא כיון דהשומר אינו יודע גנב לאו בר חיובא הוא אבל מהאי טעמא דתלי באי בעי למעבד הוה ס"ד דשייך לאקשויי קצת דהתם נמי אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וכו':

    ד"ה אקפי לי קטן עיין במה שכתבתי במסכת שבועות בד"ה ועל הזקן שתים מכאן וכו':

    Maharam on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ואף על גב דזכי ליה רחמנא בגוה כי זכי ליה רחמנא וכו' קשיא לי למה הוצרך רב פפא לכל זה דהא תלמודא לא קא פריך אלא דאם איתא לדריש לקיש ליקני ליה לעני ארבע אמות דידיה דאלו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי ליה שדה דבעל הבית. ומורנו תירץ דאפילו הכי בעי לפרושי רב פפא דמדינא דאורייתא לית ביה זכייה כדי שלא יהנדזו בה התלמידים ולא נהירא דמשום רב פפא דתיקון רבנן הכי בסימטא ורשות הרבים דילמא הוה סבירא ליה דנהי דלא תיקון רבנן בשדה דבעלים דעלמא אבל בשדה דפאה שפיר תקון ביה ארבע אמות לענין פאה דהא לא זכי להו רחמנא בגווה ולא גרע מסימטא ורשות הרבים ולהכי אמרינן דהא גרע וגרע שאין להם רשות להשתמש ולהתעכב שם אלא להלוכי וללקוטי פאה דידהו ולמיפק ומשום הכי לא חזו רבנן לתקוני ביה ארבע אמות דידהו. הריטב"א.

    ואמר ריש לקיש קטנה אין לה חצר וכו' פירש רש"י ז"ל אם זרק לה גט בעלה וכו' יש להקשות לרש"י ז"ל מה ראה לפרש שזה המחלוקת איירי בענין גט הרי במסקנא אנו רואים דפלוגתייהו לאו לענין גט היא אלא במציאה ואם כן הוה ליה לרש"י ז"ל לומר הדרך שנתאמת במסקנא ואם למאי דקא סלקא דעתין קאמר הוה ליה למימר קא סלקא דעתין. ועוד דרש"י ז"ל אומר קא סלקא דעתא היינו לפי שבאמצעית הקא סלקא דעתא נעשית קושיא או תירוץ אבל היכא דלא איכפת ליה מה ראה לפרש הפירוש שאינו לפי המסקנא. ונראה שהכריחו לזה מה שאומר בגמרא מר סבר משום ידה איתרבאי וכו' שנראה שזה המחלוקת הוא בענין הגט שפסוק ונתן בידה בענין הגט הוא נאמר. עוד יש להקשות לרש"י ז"ל במה שפירש דידה רשותה משמע שנראה שהגמרא אומר להיפך שאומר משום ידה איתרבאי שנראה מזה שמה שנתרבה חצר הוא מדרך הריבוי ולא ממשמעות ידה. ונאמר שלעולם אימא לך שונתן בידה פירושו ברשותה ויש לך לדעת שבענין הגט יש שני אופני נשים קטנה וגדולה והכתוב שאומר ונתן בידה לא איירי אלא בגדולה אבל חכמים אמרו שלענין ידה אף קטנה בכלל ועכשיו נשאר לדעת לענין חצר אם יהיה בגדולה או לא בהא קמיפלגי דחכמים אומרים כמו שקטנה בכלל לענין ידה גם כן נאמר שנתרבה בה חצר משום ידה מאחר שיש לה יד ומר סבר שלענין קטנה לא אמרו אלא שיש לה יד אבל בגדולה כולי עלמא מודו שפירוש ידה רשותה. מהר"י אבוהב.

    ורבי יוחנן וכו' אמר יש לה חצר. כתוב בתוספות בדבור המתחיל ורבי יוחנן וכו' תימה דלקמן מסיק וכו' הביאו מלקמן דלא תימא דהכא לא איירי בגט. גליון.

    יש לה חצר ויש לה ארבע אמות פירוש לענין גיטין אי נמי לענין מציאה כדלקמן. ואם תאמר וכיון דמדאורייתא לית ליה ארבע אמות לענין גט ולא מגרשא התם היכי תקון רבנן דתתגרש ושרינן אשת איש לעלמא. יש לומר דהפקר בית דין הפקר וכיון דתקנו לה רבנן מקום הוה לה כחצרה דאורייתא הריטב"א ז"ל.

    וכי היכי דאית לה יד וכו' ואם תאמר הא אמרינן במסכת קידושין דקטנה אין לה יד. ויש לומר דהיינו דוקא גבי קידושין משום דאין אשה מתקדשת בעל כרחה וצריך דעת וקטנה אין לה דעת אבל גבי גט דאין צריך דעת שהרי מתגרשת בעל כרחה משום הכי אית לה יד. תלמיד הר"פ ז"ל.

    מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי איכא למידק מה צריך להקדמה כדי להקשות. ותו מידה דאשה היה לו להוכיח מיד כדמסיק. ותו מה צריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה וזו הקשו בתוספות. ותו מגופה הוה מוכח שפיר בשלמא אי חצר משום יד איתרבאי היינו דאיצטריך המצא תמצא לרבויי חצר אלא אי אמרת משום שליחות אמאי איצטריך המצא תמצא מהיכא דנפקא שליחות נפקא נמי חצר. ויש ליישב דתרתי קשיא ליה חדא מסברא וחדא מברייתא. מסברא דמה ענין חצר אצל שליחות ותו דאם כן יש שליח לדבר עבירה ומשום הכי מותיב מינה לברורי אי טעמא כרבינא או כרב סמא והיינו דצריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה ולא מוכח מגופה דברייתא משום דטעמא דאין שליח לדבר עבירה מספקא ליה אי איירי בכל גוונא או כדרבינא או כרב סמא. מורנו הרב נר"ו.

    אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין פירש רש"י ז"ל שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שהוא חייב עד כאן. פירוש לפירושו דאנן לא קפדינן על מציאה דהשתא אם נמצאת הגניבה בידו או בגגו דאפילו לא נמצאת בידו אלא שנאנסה ממנו נתחייב בה. תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום ממה שפירש רש"י ז"ל לעיל נראה לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו לאו דוקא אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו. אבל זו אינו דבפרק מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא לתמצא וכדאיתא התם ואי לאו הוה ליה כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא. הריטב"א ז"ל.

    תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום ואם תאמר ונימא המצא תמצא כלל וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדבור. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דקידושין דדריש אין לי אלא מרצע וכו' ומפרש תלמודא דסמיך אכללא בתרא. ואם תאמר האי דפריך במרובה (סוף דף ס"ד ע"ב) והאי אם המצא תמצא להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא ידו אין לי אלא ידו ומשני אם כן לכתוב קרא או המצא המצא מה צריך ייתור על זה כי היכי דאמרינן שדי שור וחמור ושה בין המצא לתמצא הכי נמי שדי ידו בין המצא לתמצא. ויש לומר דהתם לא פריך אלא למאן דאמר המצא בעדים וכו'. אי נמי משום דהמצא תמצא אגניבה קאי הילכך שור וחמור ושה דהיינו הגניבה שייך למשדי בין המצא לתמצא אבל ידו דאיירי אגנב גופיה לא שייך למשדי אי לאו ייתורא דשני קרא בדיבוריה. תוספות שאנץ.

    23 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בפרש"י בד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט כו' עכ"ל. יש לתמוה אמאי נקט דוקא לענין גיטין דהא למסקנא לכולהו שינויי משמע דלא פליגי לענין גט אלא לענין ממון ואף למאי דס"ד מעיקרא מיירי נמי לכל מילי דהא מקשה בסמוך מגניבה ויש ליישב דודאי למאי דס"ד עכשיו אף דאיירי מכל מילי מ"מ עיקר פלוגתייהו בגט איירי מדשבקו לקטן ונקטי קטנה ועוד דקאמר מסתבר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד וכו' והיינו דוקא בגיטין דאשכחן בהדיא דאית לה יד לקטנה אפילו מדאורייתא לקבל גיטה אבל בממון לא אשכחן דאית ליה יד לקטן או לקטנה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום לשיטת רש"י בפ' התקבל בגיטין ד' ס"ד ע"ש וא"כ מפרש רש"י שפיר דכל השקלא וטריא משמע דעיקר מלתא בגיטין איירי משא"כ למסקנא דאיירי בממון לא שייכי הני לישני כלל וק"ל:

    בד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח וכו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה דמשמע מלשונו דפשטא דקרא דידה משמע רשותה ובסמוך בברייתא משמע להיפוך דידו אדרבא מיעוטא משמע דקאמר ידה אין לי אלא ידה והריבוי היינו מונתן וכן אמרינן להדיא בפר' הזהב דכל היכא דכתיב ידו ממש הוא ושאני קרא דויקח את כל ארצו דל"ל הכי ויש ליישב ג"כ כדלעיל דרש"י נקט למאי דס"ד עכשיו וא"כ ע"כ אכתי לא ידע מהאי ברייתא דלקמן והיינו לשיטת רש"י לקמן דמ"ד משום שליחות אתרבאי לא יליף מקרא יתירא אלא מסברא דחצר לא גרע משאר שליח וא"כ אי ס"ד דהא דקאמר מ"ס משום ידה אתרבאי היינו מרבויא דונתן ואברייתא סמיך א"כ לא היה עוד שום מקום לומר דמ"ס משום שליחות אתרבאי דאטו מי פליג ר"ש אברייתא ועוד דמייתר ליה קרא אע"כ דלפי מאי דס"ד השתא דמ"ד משום ידה אתרבאי היינו מפשטא דקרא כיון דאשכחן דידו איקרי רשות ובסמוך אכתוב עוד בכוונת רש"י בזה:

    שם בגמרא מ"ס חצר משום ידה וכו' ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי ואף ע"ג לענין ד' אמות לא שייך לומר כן דלכ"ע תקנת חכמים בעלמא היא כדאמרינן לעיל מ"מ מסתמא דומיא דחצר ממש תקנוהו ועיי' מ"ש ר"פ הזורק דאפשר דהוי מדאורייתא כנ"ל:

    בתוספות בד"ה ת"ל המצא תמצא וא"ת ונימא המצא כלל בידו פרט וכו' וכן בסמוך גבי גט עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דבלא"ה לק"מ משום דידה לא משמע פרטא כ"כ דהא אשכחן דרשות נמי אקרי יד בקרא דויקח את כל ארצו כדפרש"י ונהי דאמרינן בפרק הזהב דכל היכא דכתיב ידו משמע ממש ושאני קרא דויקח כו' דליכא למימר אלא מרשותו י"ל דהיינו היכא דכתיב ידו גרידא אבל היכא דכתיב ריבויא מוקמינן קרא דידו נמי ארשותא שכן הסוגיא פשיטא וכך היא המדה כ"מ שמצינו שני מקראות א' מקיים עצמו וא' מקיים חבירו כו' וא"כ לא משמע כלל ופרט מידו אלא אדרבא דאתי קרא דהמצא ודונתן וגלי אידו דהיינו רשותו כיון דאשכחן בשום דוכתא דידו לא ממש הוא כגון דויקח את כל ארצו מידו ואפשר שזה כוונת רש"י בד"ה משום ידה אתרבאי ודו"ק:

    בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת מאי צריך להוכיח וכו' כדבסמוך גבי גט עכ"ל. ואע"ג דרש"י כתב לקמן דגבי גט מדייק משום דמשום שליחות לא איצטריך קרא דמושלחה ילפינן שליחות וממילא מרבינן חצר כמו שאר שליחות וזה לא שייך גבי גניבה מ"מ לא משמע להו לתוספות לפרש כן אלא משום שליחות ודאי צריך קרא לרבויי חצר משום דלא דמי לשאר שליח כמו שאכתוב לקמן בלשון רש"י באריכות אע"כ משמע להו לתוס' דדייק לקמן מדיליף מקרא דסמיך לידה א"כ מקשו שפיר ועיין בסמוך:

    בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו' להתגרש בע"כ עכ"ל אין לפרש כוונתם דמעיקרא ס"ד דמ"ד משום שליחות אתרבאי סובר באמת דלא מרבינן חצר לענין גיטין כיון דבע"כ מתגרשת ולא עשאתו שליח ומש"ה מייתי המקשה ברייתא דמרבה חצר לדין גיטין ממילא מוכח דמשום ידה אתרבאי דא"כ תקשה אמאי מייתי מברייתא טפי ה"ל לאתויי מתני' דהזורק לתוך חצירה דמגורשת אע"כ דמתני' איכא לדחויי דאיירי דוקא כשמתגרשת מדעתה וא"כ מאי מקשה מברייתא דלמא ה"נ כשמגרשה מדעתה איירי אלא דכוונת תוס' כיון דתנא דברייתא נקט לישנא דאין לי אלא ידה וכו' משמע דמרבה חצר' לגמרי לכל דיני ידה אפי' בע"כ וקטנה בכלל דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמדעתה דוקא מרבי לה כיון שיש מקום לטעות דדומיא דידה איירי משא"כ בגנב ליכא למטעי כנ"ל כוונתם וק"ל:

    בגמרא וקי"ל אין שליח לדבר עבירה ויש לדקדק דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח ול"ל דהא דקאמר וקי"ל דאין שליח היינו אפילו בגנב גופא ק"ל הכי דלישנא לא משמע הכי ועוד דאדרבא משמע קצת דהיה מושכו ויוצא שהביאו התוס' דבגנב חייב ע"י שליח וא"כ מנ"ל למקשן להקשות ויש ליישב לפי שיטת התוס' דהא דמרבינן חצר לדין שליחות היינו מרבויא דקרא יתירא דוקא ולא מסברא דשאר שלוחים וא"כ מקשה שפיר דאי ס"ד דבגנב יש שליח מנ"ל לרבויי חצר מאם המצא דלמא אתא לרבויי שליח גרידא דוקא אע"כ דשליח גרידא לא שייך לרבויי דאין שליח לדבר עבירה א"כ מקשה שפיר דלא שייך לרבויי חצר נמי מדין שליחות כיון דאין שליח לד"ע ואי איכא לרבויי חצר ע"כ היינו מדין ידה דוקא:

    בתוספות בד"ה אין שליח בפ' האיש מקדש איכא דיליף עכ"ל נראה כוונתם משום דבריש הסוגיא בקידושין משמע דהא דקי"ל אין שליח לד"ע היינו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ תקשה מאי ס"ד דמקשה הכא להקשות למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי דהא בחצר לא שייך כלל טעמא דדברי הרב כו' לכך כתבו התוס' דיליף להו מקרא בפ' האיש מקדש וא"כ ס"ד דה"ה לחצר וק"ל:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' רב סמא בר רקתא קמי' דרבינא משמי' דר' חייא בריה דר' אויא אמר. כ"ה בר"ן:

    תוס' ד"ה ר"י וכו' אלמא שייך קנין ד' אמות בגט לא זכיתי להבין דאנן ילפי' רק דחצר הוי כיד. אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף דמה שהקנו לו חכמים הוי חצירו ובגט הקנו לה ק' אמה ובממון הקנו לה רק ד' אמות וצע"ג:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 10b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דהוי בר חיובא וכו' דאמרי' דדברי הרב וכו'. לכאורה נראה דהך סברא היינו שהיה לו לשמוע לדברי הרב והוי שליחות באיסור ואין שליח בזה כדאמרי' בקידושי' רפ"ב דאשלד"ע היינו דא"י להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. ומזה נראה בישראל מומר להכעיס, מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ושייך בו דברי הרב וכו'. אח"כ ראיתי להסמ"ע (סי' קפ"ב) להסברא דאשלד"ע שיאמר שסובר דלא ישמע לי ע"ש. ולפ"ז בישראל מומר לכה"ת כולה לא שייך זה, אבל לא ידעתי, מנ"ל להסמ"ע זה ואדרבא היה נראה לי להוכיח דלא כדבריו מדאמרי' לעיל (דף ח' ע"א) תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו' ואלו שותפים שגנבו וכו' וע' בתוס' שם דבשותפי' שגנבו נימא נמי אשלד"ע ויהי' זה כמו שמונח עג"ק וכו'. ולכאורה מה קושי' כיון דביחד גנבו והי' רואה שעושי' הגניבה לעצמו מה"ת לא ישמע לו להיות שלוחו להגבות בשבילו ול"ש בזה כלל אשלד"ע, אע"כ דכל עיקר הסברא דאשלד"ע כיון שלא הי' לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל, ומש"ה פריך דגבי שותפי' שגנבו נמי נימא הכי, זולת שנאמר דרבא כר' סמא דאי בעי עביד וזהו שייך גם בשותפי' שגנבו, ונוכיח מזה דהלכה כר' סמא, ואמאי פסק הג"ה כרבינא, אע"כ דלא כהסמ"ע. ובאמת לא הבנתי אמאי השותפי' שגנבו חייב מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' הלא זכיי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כדאמרי' פ' א"נ דאין זכיי' לקטן מה"ט כיון דאין שליחות לקטן, וכי נימא היכא דזכי לנפשיה מצי לזכהו לקטן ולהיות שלוחו, אם לא מפני דרכי שלום לבד דיש להם זכיי', וצ"ע:

    גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לא זכיתי להבין כראוי דמה בכך דלא הוי בני חיובא לשלם, הא מ"מ הוי בני חיובא דעוברים על לאו דגזילה ומצד זה מקרי בני חיובא כמו עבירה דעלמא. לכאורה להפוסקים וזה דעת הנ"י בגיטין דבצרור וזרקו ודעת אחרת מקנה הוי קנין דאורייתא, מוכח כהפוסקי' דבמתנה לא תקנו ד"א, מדמוקי לעיל (דף יא) פלוגתא במציאה, אי ילפי' מציאה מגט, ומוכח לדחוק דהאי ילפי' הוא מדרבנן. ואמאי לא מוקי הש"ס פלוגתא במתנה והוי לימוד גמור, אע"כ דבמתנה ליכא קנין ד"א:

    תד"ה ר"י אומר יש לה, תימה דלקמן מסיק ילפינן מציאה מגט וכו', ותימה על קושייתם הא אנן ילפינן רק מציאה מגט לפי היסוד דחצר הוי מטעם יד, וממילא כיון דתקנו רבנן במציאה לגדול דהוי חצירו גם לקטן קונה, משא"כ ק' אמה דגם בגדול לא הוי חצירו, ובגט הוא דתיקון דאפילו ק' אמה הוי חצירו ובזה ל"ש למילף מציאה מגט כיון דגם בגדול חולק. וצ"ע:

    תד"ה דאמר לישראל וכו' דאי מקדשה לעצמו לא מחייב ל"מ בר חיובא בפשטא דמלתא נראה דכוונתם דכללא הוא דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מקרי בר חיובא, וכ"כ להדיא בשטה מקובצת בשם הגליון: ותימה הוא מאד דאמאי הוצרכו התוס' לדחוק דה"ה דהו"מ לומר דאקפי לי גדול, הא י"ל בפשוטו דבאקפי לי גדול אלו היא עשתה כן בלא שליחות הבעל עוברת ג"כ אלפני עור דמכשלת להניקף, א"כ במה שאמר להאשה אקפי לי גדול הוי בשליחות ב' עבירות, היינו לאו דלא תקיפו, ולאו דלפ"ע להכשיל הניקף, ולגבי לפ"ע מקרי בר חיובא כיון דבלא שליחות עברה ג"כ ע"ז. וצ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 10b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 10, Amud Bet, about 442 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 140 words

      Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן…”

    2. Segment 239 words

      Opens “אָמַר רָבָא, מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי…”

    3. Segment 329 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי…”

    4. Segment 418 words

      Opens “רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא…”

    5. Segment 54 words

      Opens “וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר!…”

    6. Segment 67 words

      Opens “כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.…”

    7. Segment 728 words

      Opens “וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא:…”

    8. Segment 834 words

      Opens “בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ…”

    9. Segment 926 words

      Opens “מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי,…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד: ״צְאוּ גִּנְבוּ…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד – בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ,…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “רַב סַמָּא אָמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ…”

    16. Segment 1650 words

      Opens “לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי…”

    17. Segment 1724 words

      Opens “וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Bava Metzia 10b · Segment 7 — “…וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר,…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Metzia 10b · Segment 11 — “אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה –…

    Original text

    רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת – בְּעָלְמָא, בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן. וְאַף עַל גַּב דִּזְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוַּהּ, כִּי זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא – לְהַלּוֹכֵי בַּהּ וּלְנַקּוֹטֵי פֵּיאָה, לְמִיהְוֵי חֲצֵירוֹ לָא זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא.

    Rav Pappa said a different answer: When the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in the world, i.e., on public land. But the Sages did not institute this mode of acquisition for him in a field belonging to an owner. And even though the Merciful One accorded a poor person certain rights in a landowner’s field during the distribution of pe’a , this mode of acquisition is not included in those rights; when the Merciful One accorded him rights it was specifically to walk in the field and to collect pe’a , but the Merciful One did not accord him the right that the field be considered his courtyard with regard to acquiring pe’a . Therefore, the mishna in tractate Pe’a does not contradict the statement of Reish Lakish.

    אָמַר רָבָא, מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בַּהּ. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם – נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ!

    As mentioned previously, Rava said that Rabbi Ya’akov bar Idi raises an objection to this from a mishna in Nezikin . The Gemara elaborates: The mishna here states that if one saw a found item and fell upon it, and another came and seized it, the one who seized it acquired it. And if you say that a person’s four square cubits effect acquisition of property for him everywhere, let his four square cubits effect acquisition of the found item for him.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי! כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי.

    The Gemara answers: Here we are dealing with a case where he did not say: I will acquire it. The Gemara asks: But if the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, then even in a case when he did not say: I will acquire the item, what of it? The item should still be his. The Gemara answers: Since he fell upon it, he revealed his intention that it is satisfactory for him to acquire the item by falling on it, and it is not satisfactory for him to acquire the item through the ordinance concerning his four square cubits. Since he decided to forgo the mode of acquisition instituted by the Sages, he does not acquire the found item.

    רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן.

    Rav Sheshet said a different answer: When the Sages instituted that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in a place like an alleyway, where the multitudes do not crowd, so the four square cubits surrounding a person can temporarily be considered his property and enable him to acquire an item; but the Sages did not institute this mode of acquisition in the public domain, where the multitudes crowd.

    וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר!

    The Gemara asks: But doesn’t the wording of Reish Lakish’s statement indicate that there is no such limitation, as he says that the area of four square cubits surrounding a person effects acquisition of property for him everywhere? The indication is that this is true even in the public domain.

    כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.

    The Gemara answers: The word everywhere is not to be taken literally; it was stated to include even the sides of the public domain, areas that are adjacent to the public domain but not actually part of it. Since the multitudes do not crowd there, one who is standing there acquires an item that is in his four square cubits.

    וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר, וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.

    § And Reish Lakish says another halakha in the name of Abba Kohen Bardela: A minor girl does not have the ability to acquire property by means of her courtyard, and she does not have the ability to acquire property by means of her four square cubits. And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yannai that she has the ability to acquire property by means of her courtyard, and she has the ability to acquire property by means of her four square cubits.

    בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי הֵיכִי דְּאִית לַהּ יָד – חָצֵר נָמֵי אִית לַהּ. וּמָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לַהּ – חָצֵר נָמֵי לֵית לַהּ.

    The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rabbi Yannai, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. Just as a minor girl has the ability to acquire property with her hand, she also has the ability to acquire property by means of her courtyard. And one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency; and just as a minor girl has no power of agency, as a minor cannot appoint an agent, she does not have the ability to acquire property by means of her courtyard either.

    מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״בְּיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, מִכׇּל מָקוֹם.

    The Gemara asks: Is there anyone who says that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency? But isn’t it taught in a baraita : The verse states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3)” From the term “in his possession [ beyado ],” I have derived only a case where the stolen item is found in his hand [ yado ]. From where do I derive that the same halakha applies if it is found on his roof, in his yard, or in his enclosure? The verse states the repetitive phrase “if the theft shall be found [ himmatze timmatze ],” to indicate that the same halakha applies in any case, i.e., in any location that the stolen item is found.

    וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, וְקַיְימָא לַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!

    The Gemara explains: And if it enters your mind that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to agency, if so, we have found a case where there is agency for a transgression, i.e., theft. But we maintain that there is no agency for transgression. If one sends an agent to violate a transgression on his behalf, the agent is liable for the transgression and is not considered to be acting on behalf of the one who sent him.

    אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

    Ravina said: That baraita poses no problem, as where do we say that there is no agency for transgression? It is where the agent himself is subject to liability for transgression. Consequently, the agent is liable, not the one who sent him. But in the case of a courtyard, which is not subject to liability, its sender, i.e., its owner, is liable.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד: ״צְאוּ גִּנְבוּ לִי״ – דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן?!

    The Gemara asks: If that is so, then in a case of one who says to a woman or a slave: Go out and steal for me, is the one who sent them indeed liable, since they are not subject to liability? Married women and slaves have no property of their own from which one could collect payment.

    אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד – בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וְהַשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוֹמֵי. דִּתְנַן: נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

    The Gemara answers: You can say in response: A woman and a slave are not comparable to a courtyard, as they are subject to liability if they steal; and only now, in any event, they do not have the means to pay. This is as we learned in a mishna ( Bava Kamma 87a) concerning a married woman or Canaanite slave who injured another person: If the woman becomes divorced or the slave becomes emancipated, and they then have their own money, they are liable to pay for the damage they inflicted. Evidently, although it is not possible to collect payment from them, they are liable for their actions.

    רַב סַמָּא אָמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד, אֲבָל חָצֵר דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ מוֹתֵיב בַּהּ, מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

    Rav Samma stated a different resolution to the difficulty based on the baraita : Where do we say that there is no agency for transgression? It is specifically in a case where if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can also opt to not do it. But in the case of a courtyard, where one places items without its consent, its sender, i.e., its owner, is liable.

    מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה, אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה: אַקִּפִי לִי קָטָן.

    The Gemara asks: What is the practical difference between the answers of Ravina and Rav Samma? The practical difference between them is in the case of a priest who said to an Israelite: Go out and betroth a divorced woman for me. It is prohibited for a priest to betroth a divorcée, while it is permitted for an Israelite to do so. Alternatively, the difference is in the case of a man who said to a woman: Round the corners of the head of a minor boy for me. Rounding the corners of a man’s head, and a man having the corners of his head rounded, are prohibited in the verse: “You shall not round the corners of your head” (Leviticus 19:27), but they are prohibited only for men and not for women.

    לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. הָנֵי נָמֵי אִי בָּעֵי עָבֵיד, אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כֹּל הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ לָאו בַּר חִיּוּבָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ – מִיחַיַּיב שׁוּלְחָן.

    The Gemara explains: According to the formulation in which it was said that anywhere that if the agent wants to execute his assignment he can do so and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it the one who sent him is not liable for the transgression but rather the agent is liable, in these cases too, since if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it, the one who sent them is not liable. But according to the formulation in which it was said that wherever an agent is not subject to liability the one who sent him is liable, in these cases too, since the agents are not subject to liability, the one who sent them is liable.

    וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״יָדָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ. גַּגָּהּ, חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִכׇּל מָקוֹם!

    The Gemara asks about the explanation of the opinion of Abba Kohen Bardela: But is there anyone who says that placing an item in a courtyard is not included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand? But isn’t it taught in a baraita : From the verse: “And he writes her a scroll of severance, and he gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), I have derived only that a woman is divorced if her husband places the bill of divorce in her hand. From where is it derived that even if he places it on her roof, in her courtyard, or in her enclosure, she is divorced? The verse states: “And he gives,” indicating that she is divorced in any case. Apparently one’s courtyard is considered an extension of his hand with regard to acquiring property, in this case, the bill of divorce.

    לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן מְצִיאָה. מָר סָבַר:

    The Gemara answers: With regard to a bill of divorce everyone agrees that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. When they disagree, it is with regard to acquiring a found item that was discovered in her courtyard. One Sage, Rabbi Yannai, holds that