Bava Kamma 99a

והקדיחו יורה נתקלקל הצבע מעצמו:

לאחר נפילה לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר:

לימא שמואל לית ליה דרב אסי הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין ומהשתא לא עבדינן כרב אסי דהא קיימא לן כשמואל בדיני:

אמר לך הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה כגון שצמר וסמנין דבעל הבית דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו:

דחויי מדחי ליה כלומר ממתניתין לא תסייעיה ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי:

אמאי עובר הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא שכירות היא:

בגרדא דסרבלא פלוקי"ר בגדים:

לבטושי פלארא"ש בלע"ז ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא:

הכא במאי עסקינן בצמר וסמנין דבעל הבית הו"מ למפרך מאי דוחקיה לאוקמי בצמר וסממנין דבעל הבית ודוקא בשעת נפילה לוקמה בסממנין דפועל ואפילו לאחר נפילה אלא משום דאית ליה עדיפות למיפרך:

דאגריה לביטשי פי' בקונטרס שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא תימה מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום ובהמקבל (ב"מ דף קיב. ושם) פירשה בע"א דאגריה לבטשי כשבא לבית הגרדי בוטשין ברגלים בתוך הכלי במים ומיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כך וכך בטישות בכך וכך מעות עכ"ל וי"מ דכי אגריה לבטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דבההיא ליכא שבחא וא"ת אמאי לא תירץ דבשכיר יום עסקינן ויש לומר משום דקתני וגמר והודיעו ובשכיר יום מאי הודעה שייכא:

בשליחא דאגרתא ההוא דלעיל לא מצי לאוקמי בשליחא דאיגרתא דהא בהדיא קתני הנותן טליתו אבל בענין דרב ששת דהכא ה"מ לאוקמי דאגריה לביטשא וא"ת והיכי מוקי לה בשליחא דאגרתא והא בהדיא בהמקבל (שם) פירש בעייתו דמספקא ליה אי אומן קונה בשבח כלי אי לא דקאמר בעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או אין עובר אומן קונה בשבח כלי ואין עובר או אין אומן קונה בשבח כלי ועובר וי"ל שהם שאלו סתם וגמרא הוא שמפרש שאילתו כן שסבור שבזה מסתפק וכן אורחיה דגמרא לעיל בריש פ"ב (בבא קמא דף יט.) ובכמה מקומות ואין להאריך:

אלא במאי מקדשא אור"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אין מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השיראים והנזמים לידה ועוד אור"י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין:

ואיבעית אימא דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דאי אינה אלא בסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשיב מלוה ואין לדקדק מכאן דכן הלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דלא מצי למימר בע"א אבל יש להביא ראיה מפ"ק דע"ז (דף יט: ושם) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת מיתסרא במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה וליכא דפליג התם משמע דהכי הלכתא ואע"ג דקיי"ל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף אפי' למ"ד ישנה מודה דאין משתלמת אלא לבסוף כדנפקא לן באיזהו נשך (ב"מ דף סה. ושם) מדכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אין משתלמת אלא לשנה אחרת והא דאמר נמי דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום הוי אפי' למ"ד אינה אלא לבסוף דכשחוזר בו ואין רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף ולא נ"מ בפלוגתא דישנה לשכירות ואין לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הויא מלוה אי לאו ולענין ההיא דע"ז:

רבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת ותימה בפרק ב' דקדושין (דף מז.) אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון ואם לא נשתייר הימנו כלום אינה מקודשת משום דאין בעין ואין סברא לומר דמה שהחזיר לה הנזמים חשיב כמלוה בעין כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לרבי מאיר ללישנא דלעיל:

לא צריכא דצמר וסממנין דבעל הבית ואיכא למידק מאי דוחקא לשמואל לאוקמי בשהקדיחתו בשעת נפילה וצמר וסממנין דבעל הבית לוקמה בשהקדיחתו אפילו לאחר נפילה וסממנין דצבע. וי"ל משום דאורחא דמלתא הכי דבעל הצמר יהיב סממנין. ועוד י"ל דתלמודא הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה אי הכי צמר וסממנין מבעי' ליה.

צבע אגר ידיה דאית ליה כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנים. ואיכא למידק, אם כן מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה האומן בשבח כלי והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. תירץ הראב"ד ז"ל דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא ואומן לא קנה בהו ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכין לסממנין אלא לאומנותיה של אומן אומנותיה זה הוא סמניו.

דאגריה לבטשי כל בטשי ובטשי במעתא פירש רש"י ז"ל שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעתא שאינו קבלן דליקני בשבח לו אלא שכר יום. ואינו דאם כן מאי כל בטשי ובטשי במעתא דקאמר דלמה למימר הכי. ואי משום דהוה שכר יום לימא הכא במאי עסקינן בשכר יום. ויש מפרשים דשכרו לבטשי וכל בטשי במעתא עובר משום בל תלין אבטשי קמייתי דבההיא ליכא שבחא ואיכא שכירות מעתא חדא. ואם תאמר אכתי תיקשי אמאי לא תירץ ליה דבשכיר יום עסקינן. י"ל משום דלישנא דברייתא לא משמע הכי דקתני וגמר והודיע ואי בשכיר יום מאי הודאה שייכא.

הכי גרסינן ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דלא אגרין לבטשי מסייע לרב ששת דבעי מיניה מרב ששת וכו'. ופשט להו עובר דהא ברייתא נמי אמרה הכי דעובר. ובתר הכי אמרינן לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי מדקפשט רב ששת דעובר אלמא אין אומן קונה בשבח כלי. וכן גריס רש"י ז"ל וגירסת הספרים דגרסי' ולמה דסליק אדעתיה מעיקרא הא דבעו מרב ששת כו' ופשט להו דעובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי ליתא להאי גירסא כלל, דפירושו דהא ברייתא כי מפרשינן כדמעיקרא או כדמפרשינן לה כי השתא דאגריה לבטשי לא מעלה ולא מוריד להא דרב ששת דהא רב ששת בהדיא פשט להו דקבלנות עובר משום בל תלין אלמא אין אומן קונה בשבח כלי אית ליה וכי מפרשינן נמי כי השתא דאגרי לבטשא איכא למימר דרב ששת פליג אדרב אשי דרב ששת לאו אהא ברייתא סמיך ולא מינה פשיט להו.

אמר רב שמואל בר אבא (בשליחותו דאגרא) [בשליחא דאגרתא] איכא למידק דהא התם בפרק המקבל (ב"מ קיב א) פירשו בהדיא ספיקא דאומן קונה בשבח כלי הוא דבעו מיניה כדאיתא בהדיא בשלהי פרק המקבל דהכי גרסינן התם בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי ואינו עובר או אינו קונה בשבח ועובר. תירצו בתוספות דיש לומר דהם שאלו סתם אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דעיקר השאלה משום אומן קונה בשבח כלי או לא הכניסו בדברי השואל כן. ויש כיוצא בזו בפרק קא דנדרים (צ, א) דאמרינן התם בעי רבינא הזמינו לבית הכסא מהו וכן הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אינו מועיל ובפרק קמא דשבת (י, א) אמרינן דבית הכסא בלחוד הוא דמבעיא ליה לרבינא משום דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דלא נפיש זוהמא פשיטא ליה דאין זימון. ויש עוד כיוצא בהן בתלמוד.

הא ברייתא דעשה לי שירין ונזמים וטבעת פירשתיה בקידושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו.

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפס ליה אאגריה וכדאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פ, ב) ואמרינן בפרק קמא דקידושין (יט, א) דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ב"ר יהודה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמין בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגרי. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דמא שנא בביתה מכל מקום השירים ונזמין מסירים הם ביד אומן והוא תפוס בה מן הדין משום שכירותו ועוד דאם כן לפלוג וליתני בדידה. ונ"ל שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדרבי יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה או מדרבי יוסי ב"ר יהודה אבל אומן אין כלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה ואגריה, ותדע לך דהא תנין (ב"מ שם) כל האומנין שומר שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי מאי דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר ואמרינן אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגיר ליה לדידיה הוי עליה שומר שכר אלמא אפילו לכשתמצא לומר דמתניתין רבי מאיר הוא לא משום דתפיס ליה אאגריה אתיא לה להאי לישנא ואילו חשבת ליה כמלוה על משכון בין הלווהו מעות בין הלווהו פירות הוה שומר שכר לרבי מאיר דתנין התם המלוה על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלווהו מעות שומר חנם הלווהו פירות שומר שכר. וסתם מתניתין רבי מאיר היא, ואפילו ללישנא דמחליף התם רבה בר אבהו ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם ולומר דמתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ודלא כרבי יהודה ואם איתא מתניתין אפילו רבי יהודה היא דהא במלוה פירות על המשכון מודה רבי יהודה דהוי שומר שכר כדאיתא במתניתין ואומן כהלווהו פירות הוא דניחא ליה (דהלוהו) [דלקרוהו _ ש"מ] ועוד דהא קיימא לן דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו (הא לאו הכי) [בש"מ ליתא לג' תיבות אלו] הוי שומר חנם והכא לא קאמר ליה הבא מעות וטול את שלך, כנ"ל וכבר כתבתיה בארוכה בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב ד"ה אמרי).

נתן צמר לצבע לצבוע והקדיחתו יורה ר"ל שנתנו לצבוע לו אדום וכבר צבעו אדום כמה שהוזהר אלא שהקדיחתו יורה והוא שהקדיחה את האש מרוב חום היורה ומתנתקת בנקל עד שאינה ראויה לבגד משלם לו דמי צמרו ופרשוה בגמרא בשהוקדחה תכף שהונחה ביורה קודם שהושבחה שהרי בשעת ההיזק לא היתה שוה אלא כצמר אבל אם הושבחה לשם תחלה ואחר כך הקדיחתה יורה משלם כשעת הקדחה דמי צמר ודמי שבח שהיו שם באותה שעה שהרי אין אומן קונה בשבח הכלי:

צבעו כעור כלומר שלא נפסד לגמרי אלא שלא קבל הצבע יפה ובזהירות וכגון שצבעו בשירי צבע היורה והרי זה מפחיתו מדמים הראויים הרי בעל הבית מקבלו כמות שהוא ומ"מ מנכה לו משכרו על דרך זה שאם השבח שהושבח הצמר יתר על הוצאת הסמנין וצבע שהוציא בו האומן נותן לו את ההוצאה לבד ומפסיד את שכרו הואיל וגרם לו הפסד פחת דמי צמרו ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו השבח ומפסיד שאר ההוצאה:

לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכבר הושבח הצמר אלא שהעביר על דעתו ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו וכל השבח לגזלן שהמעביר על דעתו של בעל הבית גזלן הוא וקנאו בשנוי ומשלם אפילו נאנס בידו אמר כן כדין גזלן ור' יהודה אומר הואיל ומ"מ אינו מתכוין לגזול לא קנאה בשנוי ולצורך בעל הבית הושבחה אלא שנדונהו בדרך הנזכר בצבעו כעור שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח והלכה כר' יהודה ומ"מ אם נתכון לכך נותן לו דמי צמרו ואם היו סמנין של בעל הצמר נותן לו דמי צמרו וסמניו ואם נאנס פטור:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שכל המאחר שכר שכיר שלא לפרעו בזמנו עובר משום בל תלין ומה הוא זמנו אם שכיר יום הוא גובה כל הלילה ואם שכיר לילה הוא גובה כל היום ולא סוף דבר בשכיר יום שהוא בבל תלין אלא אפילו קבלנות והוא שקבל עליו לעשות מלאכה זו כולה כשהשלימה עובר עליה בבל תלין ואם קבולת של מטלטלין היא משהחזירה לבעליו מעתה נתן טליתו לאומן לתקנה וגמרה והודיעו שגמרה הואיל וברשות האומן היא אינו עובר עליה אפילו בכמה ימים נתנה לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה חמה עובר משום בל תלין ואין אומרים אומן קונה בשבח כלי ומכירה היא זו ולא שכירות שהרי אין אומן קונה בשבח כלי כמו שבארנו:

בד"ה אלא במאי כו' אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה כו' עכ"ל אבל אי הוה קונה בשבח כלי ולא הוה ליה מלוה גביה גרע טפי כיון דלא באו לידה הנזמים ולא הוה מקודשת וק"ל:

בד"ה ר"מ סבר כו' אמאי אין מקודשת לר"מ ללישנא דלעיל עכ"ל ר"ל ללישנא דלעיל דקאמר דקסבר ר"מ אין לשכירות אלא לבסוף אבל אי הוה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה מלוה אינה מקודשת וה"ה דה"מ להקשות לפי סברת המקשה דקאמר ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ודו"ק:

הכא במאי עסקינן בצמר וסממנין דבעל הבית כתבו בתוספות הוי מצי למפרך מאי דוחקיה לאוקמי וכו'. והרשב"א תירץ משום דאורחא דמילתא הכי דבעל הצמר יהיב סממנין. ע"כ.

דאנריה לבטשי כל בטשא ובטשא במעתא פירש רש"י ז"ל שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעתא דאינו קבלן דליקני בשבחא אלא שכיר יום. ואינו דאם כן כל בטשא ובטשא במעתא דקאמר למה ליה למימר הכי. ועוד אי משום דהוי שכיר יום לימא הכא במאי עסקינן בשכיר יום. ויש מפרשים דאגריה לבטשי וכל בטשא במעתא עובר משום בל תלין אבטשא קמייתא מיהא דליכא שבחא ואיכא שכירות מעתא חדא. וא"ת אכתי תיקשי אמאי לא תירץ ליה דבשכיר יום וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א.

וצבע אגר ידיה הוא דשקיל כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנין. ואיכא למידק אם כן מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה אומן בשבח הכלי והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. ותירץ הראב"ד דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא ואומן לא קני בהו מידי אבל עצים כיון דלא צריכי לסממנין אלא לאומנותו של אומן אומנותו זהו סמניו. הרשב"א ז"ל.

הכי גרסינן ולמאי דסליק אדעתין וכו' וכן גריס רש"י ז"ל. וגירסת רוב הספרים דגרסי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא הא דבעי מרב ששת וכו' ופשיט להו דעובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי ליתא להאי גירסא כלל דפירושא דהאי ברייתא בו מפרשים כדמעיקרא או כדמפרש לה כי השתא דאגריה לבטשי לא מעלה ולא מוריד להא דרב ששת דהא רב ששת בהדיא פשיט להו דבקבלנות עובר משום בל תלין אלמא אין אומן קונה בשבח כלי אית ליה וכי מפרשינן נמי כי השתא דאגריה לבטשי איכא למימר דרב ששת פליג אדרב אסי דרב ששת לאו אברייתא סמיך ולא מינה פשט להו. הרשב"א ז"ל.

ח"מ כ"ח ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. איכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפיס ליה אאגריה וכדאמרינן בפרק האומנין ואמרינן בפרק קמא דקידושין דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה. ותירצו בתוספות דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגריה. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דמאי שנא בביתה מכל מקום השירים והנזמים מסורים הם ביד האומן והוא תפוס בהם מן הדין משום שכירותו. ועוד דאם כן לפלוג וליתני בדידה. ונראה לי שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדרבי יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה או מדרבי יוסי ברבי יהודה אבל אומן אין הכלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה אאגריה. ותדע לך דהא תנן בפרק האומנין כל האומנין שומרי שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר ואמרינן אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק לכולי עלמא ומוגר ליה לדידיה הוי עלייהו שומר שכר אלמא אפילו לכשתמצא לומר דמתניתין רבי מאיר לא משום דתפיס ליה אאגריה אתיא לה להאי לישנא ואלו חשבת ליה כמלוה על המשכון בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות הוי שומר שכר לרבי מאיר דתנן התם המלוה על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר וסתם מתניתין רבי מאיר היא ואפילו ללישנא דמחליף התם רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם ולומר דמתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ודלא כרבי יהודה ואם איתא מתניתין אפילו רבי יהודה היא דהא במלוה פירות על המשכון מודה רבי יהודה דהוי שומר שכר כדאיתא במתניתין ואומן כהלוהו פירות הוא דניחא ליה דלגרוהו. ועוד דהא קיימא לן דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס ליה אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו הוי שומר חנם והכא לא קאמר הבא מעות וטול את שלך. כן נראה לי. וכבר כתבתיה בארוכה בקידושין בפרק האיש מקדש. הרשב"א ז"ל.

גמרא לאו שהקדיחו לאחר נפילה וכו' פי' דסתמא דמתני' הכי משמע דבכל ענין אינו נותן אלא דמי צמרו ל"ש לאחר נפילה ול"ש בשעת נפילה ועוד דהאי בבא משנה יתירא היא דכבר אשמעינן במתני' דהכא דכל אומן שהזיק חייב לשלם אלא דקמ"ל היא גופא דאומן קונה בשבח כלי ואע"ג דלרב אסי הא מלתא שמעינן נמי מדיוקא דרישא דקאמר פרושי קמפרש מ"מ דרך התנא לשנות דבר והיפוכו דבתחילה נקט כללא דאומן שהזיק חייב לשלם והדר מפרש ומחלק דכשנתן לו שידה תיבה ומגדל משלם דמי הכלים אבל אם נתן לו צמר אינו משלם אלא דמי צמרו ואפ"ה מוקי לה שמואל כשהקדיחו בשעת נפילה וכמו שיתבאר בסמוך:

שם לימא שמואל לית ליה דרב אסי ובפרש"י לימא שמואל וכו' הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתני' עכ"ל. וכוונתו מבואר משום דהאי דיוקא דלאחר נפילה נותן דמי צמרו ושבחו לא שייך כלל למידק ממתני' דנותן צמר דהא לא נזכר שם שום רמז דאיירי בשעת נפילה יותר מלאחר נפילה אע"כ דלאחר נפילה אסברא חיצונה קיימינן לכל חד כדאית ליה לכך פרש"י דהדיוקא מדמהדר שמואל לאוקמי בהכי מתני' אבל קשיא לי הסוגיא דהכא מאי קשיא ליה לתלמודא לימא שמואל לית ליה דרב אסי דהא הסוגיא פשוטה בכל הש"ס דאיכא דמקשה לימא מסייע ליה פירושו וא"כ מאי קמ"ל מימרא דאמורא ומשני בכל דוכתי הב"ע וכו' וכוונתו לדחות דממתני' לא תיובתא ולא סייעתא ואמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דפליג שמואל אדרב אסי ועוד קשה דלפרש"י דעיקר הקושיא מדמהדר שמואל לאוקמי בהכי וכו' וא"כ מאי משני בגמרא אמר לך שמואל הב"ע כגון דצמר וסימנים דבע"ה וכו' דאכתי הקושיא במקומה עומדת מדמהדר שמואל לאוקמי מכלל דלית ליה דרב אסי אמנם לפמ"ש בסמוך יש ליישב דהמקשה דקאמר לעיל לאו שהקדיחו לאחר נפילה היינו משום דסתמא דמתני' הכא משמע דבכל ענין איירי ועוד דמשנה יתירה קא דייק וכדכתיבנא ואפ"ה דחי שמואל דאיכא למימר דאיירי בשעת נפילה דוקא ולא חייש נמי למשנה יתירה והיינו ע"כ דמתני' דנותן צמר קתני האי בבא איידי אינך בבי דנקט בצביעה לקמן וקשיא ליה לתלמודא אי ס"ד דלשמואל יש מקום להסתפק אי אומן קונה בשבח כלי או לא א"כ איך שייך לומר שהתנא שונה לישנא דמשתמע לתרי אפי ושונה נמי משנה שאינה צריכה כיון שיש מקום לטעות ולומר דמשנה הצריכה היא וכל עיקרה להשמיענו דבכל ענין אינו נותן אלא דמי צמרו אפילו לאחר נפילה אע"כ דלשמואל אין מקום להסתפק כלל לומר דאומן קונה בשבח כלי אי מצד הסברא ואי משום דפשטא דמשנה דרישא לא משמע כלל לומר דתני והדר מפרש אע"כ דתני סיפא לגלויי רישא דאין אומן קונה בשבח כלי וכדאוקמינן לעיל ולהכי תו לא חייש התנא לשנות בסתם כיון דכבר אשמעינן בהדיא ברישא דאינו קונה וא"כ מקשה הש"ס שפיר לימא שמואל לית ליה דרב אסי וע"ז מתרץ דלעולם מלתא דרב אסי מספקא ליה לשמואל גופא ומתני' דנותן צמר לא איירי כלל אי אומן קונה בשבח כלי או לא ואע"ג דנקט סתמא לא משמע לשמואל דאתי לאשמעינן דאומן קונה דא"כ לפלוג וליתני בדידיה בבבא דרישא גופא בין נתן לו שידה תיבה ומגדל ובין נתן לו עצים לכך משמע לשמואל דהא דנקט משנה יתירה דנותן צמר היינו משום דתרי גווני אומן הם וקתני רישא דאומן שנוטל שכר בשבח הכלי חייב באונסי הכלי וקתני סיפא באומן שאינו נוטל אלא אגר ידא גרידא וסד"א דאינו חייב כלל אם הזיק וקמ"ל דחייב וע"ז מקשה הש"ס א"כ נותן דמי צמר וסמנין מיבעי ליה ומסיק דשמואל דחויי קא מדחי ליה פי' דלשמואל גופא מספקא ליה איזה צד פשוט לו לתנא דמתניתין בסברא פשוטה בדין אומן קונה בשבח כלי וכן מספקא ליה בהאי לישנא דמתני' דרישא אי שייך יותר לומר פרושי קא מפרש וא"כ איתא לדרב אסי או דלמא שיש לדחות דאדרבה הל' דמשנה דרישא לא שייך כלל לומר תני והדר מפרש אלא דתני סיפא לגלויי רישא וא"כ לפ"ז י"ל דבבא דסיפא דנותן צמר איירי נמי בשעת נפילה דוקא כיון שאין מקום לטעות בלאחר נפילה דשמעינן לה מדיוקא דמתניתין דרישא והא מלתא גופא מספקא ליה לשמואל איזה מהלשונות עיקר בדיוקא דמתניתין דרישא כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודוק היטב:

שם ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' ואע"ג דקי"ל דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת והכא יש לו משכון ממנה דמצי תפיס הכלי עד דיהבת ליה אגרא אלא שהטור כתב באה"ע סי' כ"ח בשם הרמ"ה דהא דקדשה במלוה שיש עליה משכון ממנה מקודשת היינו דוקא כשקבלו בתחילה בתורת משכון והכא לא שייך לומר כן:

תוספות בד"ה אלא במאי מקדשה אומר ר"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל עכ"ל. כוונתו מבואר דלא תקשה דלמא טעמא דר"מ דמקודשת אע"פ שלא הגיע אותו הממון לידה היינו היכא שקדשה בהנאת מחילת מלוה דקי"ל דמקודשת וע"ז כתבו דמ"מ לא שייך לומר דאע"ג שלא הגיע השיראין לידה מקודשת משום שאין דעתה להתקדש עד שיבואו לידה וקצת יש לדקדק ע"ז ממ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט דההיא דקדשה במלוה שיש עליה משכון היינו אעפ"י שאינו מחזיר לה המשכון אלא שא"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה וקמ"ל דסד"א דכיון דאיכא משכון לא סמכה דעתה עד שיחזיר לה קמ"ל דאפ"ה מקודשת וא"כ למה כתבו בפשיטות כאן דבכה"ג לא סמכה דעתה ואינה מקודשת ויש לחלק דהכא כיון שאמרה עשה לי שירים וכו' משמע שאינה רוצה להתקדש עד שיגיעו לידה ומיהו בלא"ה לא שייך לומר דאיירי הכא כשאומר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה דבכה"ג לא הוי פליגי רבנן עליה דר"מ דהלכה פסוקה היא ותדע דבסמוך דמסקינן דמאי ממון ממון אחר ור"מ סבר דסגי באותו ממון ודחיק לאשכוחי פלוגתייהו וקאמר דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ואמאי לא קאמר דאיירי שקידשה בהנאת מחילת מלוה וקאמר ר"מ כיון שהגיעו הנזמים לידה מקודשת במחילת מלוה אע"כ דא"א לאוקמי בהכי משום דבכה"ג לא הוי פליגי רבנן ודו"ק: