Bava Kamma 9a

עסיקין עוררין לומר שלנו היא:

חייתא דקיטרי שק קשורה מלא רוח:

ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי אפי' קבל אחריות עליו דיש לומר הואיל וסופו לחזור עליו עכשיו נמי יחזור ויטלנה אפ"ה אינו יכול לחזור בו:

דאמר ליה מוכר:

אחוי טרפך שכתבו לך ב"ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך:

רב הונא אמר לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור"ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל:

שוה כסף ואת אמרת כסף:

בדלית ליה לא כסף ולא שדות:

And claimants come forth about [the ownership of the land] We are discussing Reuven who sold a field to Shimon without accountability, which means that if the field is taken from Shimon, Reuven will not have to return the money. The Gemara relates that there were עסיקין about the field and Shimon wants to annul the sale. What exactly are עסיקין? The word lends itself to two meanings. A) Legal challenges to Reuven’s ownership, either because Reuven himself did not have legal title to the property or because the property was mortgaged for Reuven’s debts. B) People who want to steal the field illegally, by forcing the owner of the property to give up his rights to the field. Tosafot says that in our Gemara it specifically means only one (A) of the two. The meaning of עסיקין is challengers who argue that the field does not belong to Reuven at all. When Shimon hears that Reuven’s ownership is in doubt he wants to back out. But one should not say that the meaning of עסיקין is criminals who want to steal the field from Shimon illegally, for if that were so, even if the field was sold with accountability, when the buyer took possession why can he annul the sale as the Gemara will soon say that he can? Let the seller tell him it is your misfortune that caused the loss. The seller is only accountable for problems that come about because of his ownership. For example if Reuven sold a field that he did not own that is obviously Reuven’s fault. Or if the field is mortgaged for Reuven’s debts, he is responsible to pay Shimon if the field is taken away from him. However, if the field is stolen from Shimon or a flood destroys it, Reuven cannot be held accountable for that, since the problem has nothing to do with him. Hence עסיקין in our Gemara must mean contestant who argue that Reuven never owned the field and not criminals who want to steal the field.

Once he has taken possession [of the land], he cannot retract [his agreement]. Literally משהחזיק means when he took possession. There is a legal transfer called חזקה which is one of the ways to legally transfer ownership of real property from one owner to the next. When Shimon makes a חזקה in Reuven’s field, ownership is transferred to Shimon. See Mishna, Kidushin 26a. Generally this classical type of חזקה requires that one do some small act of improving the property. For example; adding a door, making an enclosure or removing an enclosure are acts that transfer ownership. Rashi holds that our Gemara is also discussing this classical type of חזקה, even though the Gemara suggests a slightly different way of performing the חזקה, such as improving the boundaries of the field by elevating them. See Rashi Bava Metzia 14b. Tosafot disagrees vehemently with Rashi’s explanation of our Gemara. In the first chapter of Bava Metzia (14b) Rashi explained that the חזקה under discussion is effective even though no payment was given for the field, because ownership of land can be transferred by חזקה. Obviously Rashi’s understanding of the חזקה that the Gemara is discussing is the classical legal transfer of acquiring a field. Tosafot has four difficulties with Rashi’s explanation. The first: And this is difficult: if we are simply discussing the legal transfer of ownership, why does the Gemara mention חזקה more so than an acquisition by money or a document which are also effective ways of transferring ownership. Since the connotation of חזקה here is a means of transferring ownership any of the legal transfers could have been mentioned, why did the Gemara specifically speak about חזקה? The second difficulty: And furthermore why does the Gemara ask: when is the חזקה effective? It is a Mishna in chapter Chezkas Habotim (Bava Batra 42a) that when one adds a door, or removes an enclosure or constructs an enclosure he becomes the legal owner of the property. It is very clear how a חזקה is made. The third difficulty: And furthermore, why does the Gemara raise this question here more so than in other places? This question is asked in the Gemara only in reference to this particular issue about the buyer who wants to annul the sale because of those who are contesting Reuven’s ownership. The fourth difficulty: And furthermore, the word דייש-treading, implies merely stepping as when one walks around the boundaries and not as Rashi explained that he improved the boundaries by elevating them. On account of these four difficulties Tosafot constructs an entirely new concept of חזקה in our Gemara that is not found elsewhere. This will explain why the Gemara’s questions about the חזקה are found exclusively in this particular situation. Tosafot will demonstrate that the חזקה discussed here is not the classical חזקה that is usually spoken about together with the other methods of acquiring a field, but rather a form of חזקה that is sometimes needed to finalize a sale in addition to the standard methods of acquiring ownership. And it appears that the explanation is that our Gemara is speaking of when the buyer purchased the field with an absolute act of acquisition such as by exchange, or a document or a proprietary act (חזקה) or plowing the field a bit. Generally, any of these acts of acquisition finalizes the transaction and there is no withdrawal after that point. However, it is within the psyche of a person, that even though he already purchased the field with an absolute act of acquisition, that if challengers will arise who contest his acquisition of the field, he may withdraw from the sale as long as he did not walk around the boundaries of the field, to its length and breadth to see the state of affairs of the field. And that is what is meant by treading on the boundaries. It is because of this understanding of human nature that our Gemara rules that finalizing the transaction is extended somewhat beyond the act of acquisition until the purchaser walks around the field to examine it. Tosafot will now inform us of his opinion that this extension to the finalizing of the transaction is in effect only when money has not passed hands. Once he has paid for the field the buyer has shown that he intends to keep the field under any condition. The act of acquisition is final even though later, challengers contest Reuven’s ownership of the field. And the Gemara is speaking of when the buyer did not give any money and the sale was finalized by a document, exchange or a proprietary act. For if we are speaking of when the buyer gave money, even if the sale was with accountability, why may the buyer withdraw from the sale after he made the חזקה of walking around the field? Since he already made an act of acquisition, gave money and walked around the field, what else is there to do? Will he forever be allowed to withdraw from the sale? We must therefore conclude that our Gemara is speaking exclusively of when money was not yet paid. It is then that we say that a person who is purchasing a field has it within his psyche that he may withdraw from the sale if there will be challengers who contest the sale. Once the buyer paid, that is the finalization of the sale and there are no more extensions. And if you ask: Let the buyer who wants to withdraw from the sale, say to the seller take the land in return for your money. I do not want to accept the land; you take it in place of the money that I owe you. See Hagahos HaGro who questions the validity of Tosafot question. And we can answer: for example the price of land fell and the land is no longer worth the price that it was sold for. If the buyer can withdraw from the sale, he will receive his full purchase price in return. If he must accept the land for its present value he will lose money. Since he does not want to lose any money he must find a way of annulling the sale. Or perhaps, since there have arisen challengers who contest Reuven’s ownership of the field, it is no longer worth as much as it was worth when he bought it and Reuven will not be able to realize the amount of the purchase price by accepting the field in place of the money due him.

Rav Huna says either money or best-quality [land]. On the surface it seems that Rav Huno’s statement is totally unrelated to the previous topic of discussion. Obviously, we must search for a reason why Rav Huno’s statement is mentioned in our Gemara. This is especially puzzling since the Gemara begins with רב הונא אמר. This introduction usually implies that there was a statement made before Rav Huno addressed the issue and now Rav Huno will offer his answer to the question. Had the Gemara began with אמר רב הונא it would imply that this is the beginning of a new discussion. On 7b the Gemara discussed the seeming contradiction of the verses that discuss the payment of damages. One requires a payment of the finest fields or vineyards and the other requires a payment of cash. Rashi explained that Rav Huno comes to answer the contradiction of the verses mentioned earlier (7b). According to this view we must say that after the initial answer of the Gemara earlier, the Gemara became involved with the ramifications of that solution. After that exchange was concluded, the Gemara returns to its initial question and Rav Huno presents his answer. However, if we turn back to 7b we will see that the Gemara initially asked about the contradiction between the verse that requires the finest and the Braita that says even bran is acceptable. In our Gemara it seems that Rav Huno is answering the seeming contradiction between the verse that requires the finest land and the verse that requires cash. The issue of bran is first raised after Rav Huno reconciled the issue of the finest versus cash. It does not seem that Rav Huno is answering the question raised in the Gemara on 7b. This seems to be a difficulty according to Rashi’s explanation. And one must say that Rav Huno always intended to reconcile the contradiction between the verse requiring the finest and the Braita that says bran is acceptable. He started by explaining the seeming contradiction between the finest and cash, but he did not get a chance to complete his words, and reconcile that contradiction before they asked him their question about the bran. There are those whose text is אמר רב הונא which implies that Rav Huno’s statement is the opening of a new discussion. And it refers to our Mishna that taught that payment for damages must be made with the finest land and Rav Huno said that the payment need not be exclusively the finest land; rather it can be with the finest or with cash. According to this text Rav Huno did not initially intend to reconcile the contradiction between the verse that requires the finest and the Braita that says bran is acceptable. That question was raised only after he stated that the finest and cash are both equally acceptable. Bran is actually not acceptable when one has either cash or the finest. It is only acceptable when the damager has nothing else with which to pay. On 7b, when the contradiction between the Mishna that insists on the finest and the Braita that accepts bran was raised, Rav Papa and Rav Huno the son of R’ Y’hoshua answered that all movable objects are considered the finest, since they can be transported to a place where they are valued. We will now see that according to the second text of our Gemara there is a dispute about this issue. Rav Huno of our Gemara disagrees with that conclusion. And in the book of Rav Alfas, he explains that Rav Huno the son of R’ Y’hoshua and Rav Papa mentioned earlier (7b) disagree with Rav Huno of our Gemara. For they hold that all movable things are considered the finest and even bran, and Rav Huno of our Gemara holds that the finest is either money or land. The Braita that teaches that bran is acceptable is only in the absence of the finest land or cash. And he, Rav Alfas, decides in favor of Rav Papa and Rav Huno the son of R’ Y’hoshua because they are later amoraim. Tosafot will now present Rabbeinu Tam’s opinion who disagrees with Rav Alfas. And Rabbeinu Tam does not hold the same as Rav Alfas, for he explains that there are three methods of payment for damages. One may pay with either a) cash or b) the finest of his fields, and if he does not have either of those he may pay even with c) bran. These are the three possibilities of payment for damages. While on the subject of how one pays for damages Tosafot tells us about some other obligations as well. Perhaps Tosafot teaches us about the payment of other obligations so we can see the contrast between damages and other obligations. And if a debtor has cash he cannot settle the debt with anything but cash. As is evident in the Gemara in Ketubot (86a) in regard to the person who had cash and land with which he could have paid his debt. He insisted that the cash belonged to a gentile. Eventually it was discovered that he was lying. By that time he truly did not have any more cash. The court insisted that the debtor sell the land and deliver the cash to the creditor. The Gemara explains: he did that which was wrong, by refusing to pay the cash to the creditor; therefore the courts did to him that which was wrong, by insisting that he sell the land and give the cash to the creditor. Ordinarily when one only has land with which to pay, that is not the procedure as Tosafot will now explain. And if the debtor has no cash, he the creditor, should not say to him; go to the trouble of selling the land and bring me cash. The creditor must accept the land as the Gemara says there. And a purchaser who found that his purchase was an erroneous purchase and the sale is annulled has the same rule as a creditor. He must be paid with cash and in the absence of cash he must accept whatever else is offered. He cannot demand that the seller’s assets be converted to cash by the seller. And a worker, if the employer has no cash with which to pay and is offering some other form of payment, may say to the employer, go to the trouble of selling whatever it is that you want to pay me with and bring cash, as is evident in Habayis v’Ho’aleeyoh (Bava Metzia 118a) where the Gemara says that the employer cannot say to the employee when he has no cash accept the work that you did as your payment.

[isn't that] obvious? [Is] this one a son and that one not a son? Rav Asi says that cash is equivalent to land. The Gemara is searching for the meaning of Rav Asi’s words. One suggestion is that Rav Asi is referring to two brothers who divided their father’s assets. Reuven accepted land and Shimon cash. Eventually their father’s creditor takes Reuven’s land in payment of his debt. Shimon who received cash must divide the cash with Reuven who had received the land because they are equally responsible for their father’s debts. This may have been what Rav Asi meant when he said that cash is equivalent to land. Both brothers share equally in the debts of their father despite what they received as their share of the inheritance. The Gemara challenges this explanation of Rav Asi’s statement because it is so simple that there is no need for him to teach us this law. The Gemara uses the term: certainly, is this one a son and that one not a son? They are both sons and should share equally in the debts of their father. Tosafot wonders why the Gemara is so sure about this. A bit later in the Gemara we see that Shmuel holds that if two brothers divided land and the land was taken from one of them by a creditor, he cannot demand a re-division of his the inheritance. What difference is there between the two cases? And if you ask: why is the Gemara so positive that the brother who received the land is entitled to a share of the cash? Shmuel soon says, about two brothers who divided land and a creditor came and took away the share of one of them he the brother from whom the creditor collected has foregone his inheritance. We see that there are cases where one brother does not have to re-divide his inheritance with the brother from whom the debt was collected. Why is the Gemara here so positive that the second brother who received the cash must re-divide his share with the brother who received the land? And we can answer: that Shmuel specifically said only when they both divided land, that the brother from whom the debt was collected has foregone his inheritance. For, they both stand equally in the same doubt, this one as that one since both brothers are equally liable to the possibility that their land might be collected by a creditor Shmuel believes that each one accepted his portion with the understanding that he may lose his portion if the debt is collected from it and he may gain if his brother’s portion is collected by the creditor. And it is with this understanding that they divided the land; that the brother who will lose will lose. Beside the possibility that he may lose, there is also the possibility that he may gain. However, here, in the case of one brother receiving land and the other receiving cash where the one who receives the land assumes the possible loss and not the one who received the cash, because the movable assets of orphans including cash are not mortgaged for their father’s debts, it is positively understood that it was with this understanding that they divided; that if the one who received the land would lose he will go back to the one who received the cash to re-divide the inheritance.

And he came and took [the] portion of one of them The Gemara discusses two brothers who divided land and the creditor collected the land of one of the brother’s. Tosafot wonder how this happened. And if you ask: The law is that each one of the brothers is liable to pay the debts of their father, and a creditor cannot collect the portion of one brother since they are equally liable, as is taught in chapter Yesh Nochalin (Bava Batra 124a). The Mishna there discusses brothers who divided an inheritance and the firstborn received a double portion, if a document of a loan is presented against them, the firstborn must give a double portion towards payment of the debt. Since he receives twice as much as any of the brothers he must pay twice as much as the other brothers. We see that all brothers share in the debts of the father in accordance with the share of the inheritance that they received. And we can answer: that we are speaking here of when the property of one of the brothers was made a specific mortgage for the debt. Usually a creditor’s lien is against a debtor’s property in general, and all brothers must share in the payment. The property of only one of the brothers cannot be seized by the creditor. When a specific mortgage is made, it is only that property that can be used to satisfy the debt and no other. The brother who received that property must surrender his portion. Whether there will be a re-division of the inheritance depends on the dispute in our Gemara.

And Rav says the division is voided Rav says that when two brothers, Reuven and Shimon, divided land that they inherited from their father and a creditor seized Reuven’s property, the original division of the estate is annulled and the remaining property is to be re-divided between the two brothers. It seems that Shimon, the brother in possession of his land cannot settle with Reuven, the brother whose property was seized, for money, by paying him half the value of the remaining land. This can be seen because the Gemara uses the term, the division is annulled. Annulled implies that the remaining property is to be re-divided as if the original division never happened. In order to understand Tosafot next question we must be fully aware of Rav Asi’s position in the coming Gemara and Rashi’s two explanations of Rav Asi. Rav Asi says that when the property of Reuven was seized he receives from Shimon רביע בקרקע ורביע במעות. The literal translation of these words is usually, a quarter cash and a quarter lands. Sometimes the connecting “ ו” of ורביע במעות can be translated as “or”. Rashi offers two explanations of Rav Asi’s statement: a) There is a doubt if the transaction is thought of as a division of an inheritance or a sale. The sale as Shmuel says is without accountability. If we ruled that it was an inheritance the shares are re-divided and each of the brothers receives twenty five percent of the original inheritance. If we rule that the transaction is a sale without accountability Reuven, the brother whose property was seized, receives nothing. Rav Asi rules that it is a doubt and therefore he receives only twelve and a half percent of the original inheritance which is equal to twenty five percent of his own original share. According to this explanation, ורביע במעות means or a quarter of his original share in cash. The brother in possession has the option of paying his brother twelve and a half percent of the original inheritance with cash or with land. b) There is a doubt that the transaction is an inheritance or a sale. According to this second explanation, if it is a sale, it is a sale with accountability. In either case Reuven, whose portion was seized, will receive fifty percent of his original share; the doubt is only whether he receives it in land as the result of an annulment of the original division or in cash as the result of a purchase for which the seller is accountable. The word ורביע במעות mean and a quarter of his original share in cash. And this is bewildering. Why is this different than Rav Asi’s ruling, which holds that Shimon, the brother in possession, can settle with cash for that quarter that Reuven receives because of inheritance? And we can answer: that Rav Asi holds that even if we view the brothers as heirs who divided an inheritance, Shimon, can settle Reuven, for cash, because he can say to him, I would have settled with the creditor for cash and I would not have allowed him to collect the property. The fact that the property was seized is strictly your fault and I need not suffer for your mistake. And Rav is not concerned with that rationale. Rav holds that since the property was taken away from him legitimately he is not penalized for not having sufficient funds with which to settle with the creditor. See Rashbo. Tosafot just answered that Rav Asi holds that the brother in possession can argue; I would have settled with the creditor for cash. In the previous Tosafot we said that our Gemara is speaking of where there was a specific mortgage and only that property can be used to satisfy the debt. How can Tosafot now say that the brother in possession could argue; I would have settled for cash? And even though, our Gemara is speaking of when the property seized was made a specific mortgage, if so, how can one claim that he would have settled with the creditor for cash? Our Gemara is not speaking of a mortgage as strong as the mortgage of Ham’kabail (Bava Metzia 110b), where it seems that the purchaser of the property could not settle with the creditor for cash. Rather, the specific mortgage of our Gemara may be paid with cash. If the debtor was not able to pay cash then the debt would be paid only from that specific property. The debtor could not insist on paying from any other property. (Tosafot has now established that there are two levels of ‘specific mortgages’: A) A specific parcel of land is set aside to be used as payment if the lender will not be able to pay with cash. If the lender sells this property, the buyer may redeem settle with the creditor for cash. This is the case of our Gemara. Therefore, Shimon can say to Reuven: I would have paid the creditor with cash and not have allowed him to collect the property, so too, I will pay you with cash. B) In addition to specifying that a specific parcel will be used to pay the debt if the lender does not have cash, the lender adds: You will be paid only from this property. In this case which is the case of the Bava Metzia 110b, the purchaser of said property cannot redeem the property for cash. See Shulchon Oruch C.M. 117, 1, for other differences between these two specific mortgages.) The Gemara rules in Bava Metzia 35a, that if a property is taken from a debtor to satisfy a debt, the debtor can redeem the property forever. And if you ask: In any case, Reuven, the brother from whom the property was seized should pay the money he receives from Shimon to the creditor and redeem the land. For it is well established in chapter Hamafkid (ibid. 35a) that land that was collected to satisfy a debt can be redeemed forever. See אוצר התוספות note 1569, who quotes Ritvo of Bava Metzia 35b, who says that only in the case of ‘specific mortgage A)’ can the land be redeemed forever, but in the case of ‘specific mortgage B)’, once the land is collected by the creditor it can no longer be redeemed. If so, why is there any issue at all whether he will be paid with cash or land he can always convert the cash he receives into the land that was seized from him? And we can answer: that the difference is when the creditor sold the land to another party or he died and it was inherited by his heirs. The Gemara there says that it cannot be redeemed after it was sold or inherited. It is in this situation where Reuven wants to collect land from Shimon. Otherwise Reuven would be perfectly happy to do as Tosafot suggested in his question, to take the cash from Shimon and redeem the land from the creditor.

Similar to heirs The Gemara says that Rav’s decision that the division is annulled is based on his belief that the original transaction dividing the property is not a sale of each brother’s share to the other but a division of inheritance. For if the original transaction is the equivalent of a sale with accountability, why is the division annulled, the brother in possession should pay the brother whose property was seized with cash.

Rav Asi [is] uncertain, etc See ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת תוס' for a lengthy discussion of Rav Asi’s position and Rashi’s two explanations of Rav Asi’s position. In the first explanation Rashi explained that he, Reuven, receives his portion in land or cash because he is in doubt whether they are similar to heirs and the division is annulled or they are similar to purchasers without accountability and the brother in possession owes his brother nothing. And this is difficult to understand. How does the Gemara know that Rav Asi is in doubt about them being treated as heirs at all? Perhaps he is positive that they are not heirs, but his doubt is whether they are similar to purchasers with accountability and the brother whose property was seized must be reimbursed or they are similar to purchasers without accountability and he need not be reimbursed? Therefore, it appears like the last explanation. That the doubt is whether they are similar to heirs and the brother whose property was seized is entitled to be reimbursed with land, or whether he is similar to a purchaser with accountability and he can be paid out with cash. The decision is that because of the doubt he is paid with half land and half cash.

הני שמעתתא דאביי פשוטות הן פי' חייתא דקטירי נוד קשור מלא ולא ידוע אי מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא מים כך זה.

ורב הונא אמר [הא דאמרו ר"פ ור"ה בריה דר"י] כל מילי מיטב הוא לאו דוקא אלא או כסף או מיטב. ואותיב עליה רב נחמן ישיב לרבות שוה כסף ופריק ליה הכא במאי עסקינן בדלית ליה.

ואמר ליה רב נחמן בדלית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממרי רשוותך [פארי] אפרע [לקמן דף מו:]. ואמר ליה רב הונא מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח זבין ואייתי ליה [כסף] קמ"ל דלא. מהא שמעינן דלא מסלקינן לבעל חוב בארעא בשומא אלא היכא דקים לן דלית ליה ללוה מעות למיפרעיה אבל אי אית ליה מעות מחייבינן ליה למיפרעיה או לזבוני הוא ולאייתויי ליה מעותיו יש מי שאומר הני מילי בניזקין דכתיב בהו מיטב והאי דגרסי' בפרק הכותב לאשתו (דף פו.) אמר ליה ר"פ לרב חמא ודאי אמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה שקול מן ארעתא אמרי' ליה זיל זבין ואייתי ליה ואמר ליה לא התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי וכבר פירשנוהו בתחלת פרק המוכר פירות פי' יפה ומבואר. אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע למאי הלכתא לענין מיטב היינו דרב הונא אימא וכן אמר רב אסי. איתמר ג' אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ב' החלקים הנשארים לג' חלקים.

ושמואל אמר ויתר רב אסי אמר נוטל האחד שנוטל חלקו רביע בקרקע ורביע במעות. ר' אסי מספקא ליה אי כרב ונוטל חלק כאחד מן השנים אי כשמואל ואינו נוטל כלום וכיון דמספקא ליה קיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הלכך נוטל חצי חלקו המגיעו וזה החצי עוד מספקא ליה אי יורש הוי כרב וקרקע נוטל אי לוקח הוי כשמואל ומעות יש לו. הלכך זה החצי שנוטל מקבל רביע של חלקו מעות ורביע קרקע נמצא שני רביעים חצי ורב אסי תרתי מספקא ליה אי לוקח באחריות ואית ליה מעותיו אי לוקח שלא באחריות ולית ליה ולא מידי. טרינן כולי האי לפרושי טעמא דרב אסי אבל בהדיא פסקינן באחרית פרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והלכתא בטלה מחלוקת.

אמר ר' זירא להידור מצוה עד שליש במצוה פי' אם נזדמן לו לולב בכסף ולולב אחר מהודר בכסף וחצי יש עליך להוסיף שליש בדמיו ולהתנאות במצות בלולב נאה.

והא דאביי דיצאו עליה (עסיקני) [עסיקין] כשהחזיק אחר שיצאו עליה (העסיקני) [העסיקין] קאמר ומש"ה לא מצי למהדר ביה דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמיצרי לראות מה היא צריכה כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה אע"ג דאית עליה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אע"פ שדש אמיצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה בנעל וגדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, א) אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון.

ורב הונא אמר אי כסף או מיטב רב הונא לאיפליגי אההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אתא דאינהו אמרי כל מידי מיטב הוא ואתא הוא למימר דלעולם יהיב ליה מיטב שדהו או כסף כל היכא דאית ליה או האי או האי אבל אי לית ליה לא מחייבינן ליה למטרח ולזבוני.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא איכא למידק מאי פשיטא דהא אמר שמואל שאם נטל חלק של אחד מהם (יותר) [ויתר] וי"ל דשאני התם דכיון דכל חד וחד לקח קרקע (יותר) [ויתר] על חלקו דמימר אמר אי אתי וטריף מאחי לא הדר עלי והלכך גמרי לחלוק לגמרי ושלא לחזור אחד על חברו אבל הכא חד נטל כספים ואלו בא ב"ח לא מצי למגבי מיניה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אנן סהדי דלא עלתה על הדעת שיהא שעבודו של ב"ח על זה ולא על זה שאין אחד מהם מקבל על חלקו אחריות בעל חוב.

האי שמעתא ד שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דפליגי בה רב ושמואל ורב אסי כבר כתבתיה בארוכה בשלהי בית כור (ב"ב קז, א) בס"ד.

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם אם בכסף אם בשטר אם בחזקה על הדרך שהתבאר במקומו ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקים ונתגלה ללוקח שיצאו עסיקים וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר להחזיר לו מעותיו הואיל ונתברר להם כן ואינו בקללת מי שפרע אע"פ שקבל עליו הלה אחריות הואיל ואין חזרתו מחמת יוקרא וזילא אלא מחשש הפסד הכל ודכותה בפרק הזהב מ"ט ב' בההוא דזבן חמרא ובעו למינסי' בי פרזק רופילא שלא העמידוהו במי שפרע אבל אם גלה בדעתו שנוח לו בקנינו והתחיל אחר הערער בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו כדי להשוותו עם הקרקע שהיה לו כבר בסמוך לזה שקנה עכשו כדי לעשות את כלו שדה אחת אע"פ שאין ענין זה בגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר אחר שאינו בגוף הקרקע הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי הקניות אינו רשאי לחזור בו עוד ואין בית דין נזקקין לו בזו אפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות ומה שאמרו בבבא בתרא מ"ד ע"ב על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערער כשהחזיק אינו יכול לחזור כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש ואפילו קבל עליו הלה אחריות עליו מכל מקום הרי זה אומר לו כשיוציאוהו ממך בבית דין ותהא בידך מהם שטר טרפא הריני משלם אלא שבזו כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה דוקא בשזוזי ביד המוכר שאפשר לסמוך עליהם אבל אין לו אף זה טוען אדהכי והכי אכלת לזוזי ומפסידנא ומכל מקום אם לא פרעו עדין יראה לי שבידו לעכב מעותיו הואיל ובירר לפני בית דין שכן הוא שהרי רשאי לעכב פקדון במלוה על הדרך שיתבאר במקומו:

ויש שמעמידין שמועה זו בשלא פרעו ומשהחזיק אע"פ שלא פרעו אינו יכול לחזור הואיל וקנאו באחת מדרכי הקניות הא אם פרעו אע"פ שלא התחיל בעבודתה אם לא קבל עליו אחריות אין בית דין נזקקין לו כלל ושמועה של בבא בתרא כך היא מתפרשת לדעת זו ואם קבל אחריות אין בית דין נזקקין לו עד שיגמר הדין ויעשו לו שטר טירפא וכשלא פרעו כל שהחזיק בה בית דין מוציאין מידו ונראין הדברים כדעת הראשון:

זה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש בהם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אע"פ שלא החזיק אינו יכול לחזור שהרי מוכר בהמה לחברו ויש בה מומין ושהה כדי לראותן ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו ויש חולקין שלא לומר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר ועוד נראה לומר שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לו לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים:

אע"פ שיפה כח הניזקין מכח בעל חוב וכתובה לענין גביה מן הקרקע שהנזיקין גובין בעדית כמו שהתבאר מכל מקום הורע כחן לגוביינה אחרת ר"ל אם אינו פורע מן הקרקע ואע"פ שאין המדות שוות בענין זה ביד המפרשים מה שיראה לברור מתוך דברי הראשונים מתוך סוגיא זו ומתוך סוגיות שבתלמוד כך הוא לענין נזקין כל מילי מיטב הוא ואם רוצה לפרעו במעות מוטב ואם אינו רוצה לפרעו במעות פורעו בפחות שבמטלטליו אפילו סובין ואין אומרים או כסף או מיטב אלא כל שמטלטל מיטב הוא ואפילו יש בידו מעות נותן לו מן הסובין או מן התבן ומסלקו וכמו שאמרו למטה י' ב' שאף אם יש לו מעות נותן לו את הנבלה ולשון הגמרא בזה בקצת גמרות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב לה הא דידיה מבעיא ואנו מפרשין אף בשיש לו מעות ומכל מקום אם אינו רוצה ליתן לו אלא קרקע נותן לו מן העדית נמצא שאם יש לזה שתביעת הניזק עליו מעות ומטלטלין אפילו פחותים וקרקעות נותן לו אי זה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יתר הן חסר:

לענין בעל חוב אינו כן אלא כל שיש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כלל הא אם הוא אומר שאין לו מעות ולא נתברר לנו שיש לו נותן לו קרקע מן הבינונית ואין מטריחין אותו למכור ודבר זה יתבאר במסכת כתובות פרק הכותב פ"ו א' בשמועת האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלק ליה בזוזי לכתבה לא מסלק בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה כלומר האי כדיניה בזוזי אוזיף והאי כדיניה דארעא סמיכא וכן אם יש לו מעות אינו דוחהו אצל מטלטלין וזה יתבאר במסכתא זו בתחלת פרק שור ונגח את הפרה במה שאמר לשקול תורא בזוזי ותירץ לו בדאיכא לאשתלומי מניה ויש חולקין בה וגורסין בה גירסא אחרת הא אם אין לו מעות אין מחייבין אותו למכור את המטלטלין וכמו שאמרו שם ממרי רשותך פארי אפרע היו לו מטלטלין הפחותים וקרקע פורעו מן המטלטלין הן שירצה הלוה בכך על כרח המלוה הן שירצה המלוה בכך על כרח הלוה שכל המטלטל קרוב הוא למדרגת הכסף יותר מן הקרקע:

לענין כתבת אשה אפילו רצתה היא מעות ולא קרקע או רצה הוא לפרעה במעות והיא תובעת קרקע נותן לה קרקע בזבורית של נכסים וכך היא בכתבות פרק הכותב כמו שכתבנוה בסמוך ואם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין נותן לה מאיזה שירצה:

וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשין שמועת הנבלה בשאין לו כסף ואין דבריהם נראין ואע"פ שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקים לגבות לניזקין גובין מן המטלטלין תחלה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע המעולה שבנכסיו אין זה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק:

לענין שכיר אינו כן אלא אף אין לו מעות לשוכר טורח ומביא לו מעות אפילו אמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואין אומרים לו ממרי רשותך וכו' וזה יתבאר בבבא מציעא פרק הבית והעליה:

תוס' בד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת כו' ותימה מ"ש כו' באותה רביע שנטל מכח ירושה וי"ל דרב אסי ס"ל כו' עכ"ל כל זה ללשון ראשון שפרש"י דללשון שני קושטא הוא דאותו רביע מכח ירושה נוטל בקרקע וללשון ראשון הוצרכו לדחוק בזה דפליג רב אסי אהך סברא ולכך הקשו לקמן דלמא פשיטא דלאו כיורשים אלא מספקא ליה אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות דלא הוה לן לדחוקי דפליג רב אסי ארב בהך סברא ועיין עוד מה שכתבנו בזה ס"פ בית כור:

תוס' ד"ה משהחזיק בה אינו יכול לחזור וכו' ובלא נתן מעות איירי וכו'. ר"ל השתא דפרישית דאיירי כגון שקנאו בקנין בחליפין או בשטר וחזקה וכו'. וגם דש אמצריה לראות מה היא צריכה ע"כ צריך לפרש דבלא נתן מעות איירי וכו' וק"ל:

ד"ה רב הונא אמר או כסף או מיטב כו' וצריך לומר שלא הספיק לסיים דבריו וכו'. כוונתו בזה משום דכיון דהשתא מפרשינן דרב הונא בא לתרץ קראי דלעיל אם כן תקשה לך מה תירץ הקראי במה שאמר או כסף או מיטב לכך צ"ל שלא הספיק וכו' ועיקר תירוצו היה בדעתו לסיים דקרא דישיב איירי בדלית ליה כמו שהשיב לבסוף:

בא"ד ורבינו תם אינו סובר כן וכו' ר"ל דר"ת פסק כרב הונא ודלא כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע דלעיל וטעמו מבואר בדברי הרא"ש ע"ש דמפרש שיש ג' דינים וכו' בספר הישר כתב ר"ת כן:

ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהם. ר"ל וצריך הבעל חוב לטרוף מכל אחד ואחד חלק המגיע עליו לפרוע ואין יכול ליטול הכל מאחד מהם:

בא"ד ויש לומר דמיירי הכא שעשאו אפותיקי ויש לדקדק לפי מה שתירצו התוס' בדבור שלפני זה דדוקא כשחלקו קרקע אית ליה לשמואל ויתר דשניהם עומדין בספק זה כמו זה והא כיון דמיירי הכא כגון שעשאו אפותיקי אין שניהם עומדין בספק כי אם אותו שנפל בחלקו אותה קרקע שנעשית אפותיקי ואפילו אי נימא שיש לבעל חוב רשות שלא לגבות כל אותה של אפותיקי אלא ליטול מכל אחד המגיע עליו מ"מ אין שניהם בספק בשוה משום דאותה של אפותיקי יכול לגבות ממנה כל חובו ומחבירו אינו יכול לגבות כי אם חלק המגיע עליו ויש ליישב דר"ל דעשה שניהם אפותיקי שיהיו לו להב"ח רשות לגבות מכל אחת שירצה וק"ל:

ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת ופו' תימה מאי שנא מדרב אסי דאית ליה שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנטל מכח ירושה. ר"ל לפי לשון ראשון של רש"י שפירש רביע או בקרקע או במעות אבל ללשון שני אינו כן אלא שאותה חלק של ירושה צריך ליתן לו קרקע כדלקמן:

בא"ד לא איירי כעין אפותיקי דהמקבל וכו' ר"ל דהתם איירי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו והכא איירי באפותיקי סתם וק"ל:

ד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה משום שאין הספק מחמת טענתיהם אלא מחמת עצמו:

ויצאו עליה עסיקין לשון עסיקין משמע אנסין. אבל אין לפרש כן דאמרינן ואשר לא טוב עשה בעמיו וכו' ככתוב בתוספות מציעא אלא עוררין קאמר שלוקח שדה שיש עליו עוררין בשביל שהוא אלם ולא יערערו עליו ושמא הדין עמהם והכא האי עסיקין נמי עוררין קאמר ואין לפרש שמערערין ואומרים אנסה ממני דאם כן לא היה מחלק בין באחריות לשלא באחריות דבנמצאת שאינה שלו אמרינן דאפילו שלא באחריות חוזר עליו אלא צריך לפרש עוררין בעלי חובות. רבי ישעיה ז"ל.

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו כתבו בתוספות ונראה לפרש דמיירי שקנאו קנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה וכו' אבל בכםף לא אמרו משום דאז אם היה באחריות ומשהחזיק לא היה יכול לחזור בו כמו שאמרו התוספות בסמוך דדוקא היכא שלא נתן לה מעות דבאחריות והחזיק יכול לחזור בו אבל אם נתן מעות אינו יכול לחזור. והוא הדין נמי אם קנה בכסף היינו נתן מעות דאינו יכול לחזור בו והשתא שקנה בכסף ודייש אמצרי אינו יכול לחזור בו דהיינו נתן מעות. עוד כתבו בתוספות ובלא נתן מעות איירי וכו'. וקשה אם כן מאי קאמר אחוי טרפך ואשלם לך והרי לא נתן מעות והיה לו לומר אחוי טרפך ותהיה פטור. ומסתמא איירי איכא דאמרי בלא נתן מעות כמו לישנא קמא. גליון. וי"ל דהכי פירושו שאם מעכב לוקח דמים משום עוררין מצי אמר ליה הב לי זוזאי ואם יטרפוה ממך בחובי אחוי טירפך ואשלם לך. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עוד כתבו בתוספות וי"ל כגון שהוזלת וכו' וכתב הרא"ש ז"ל דא"נ יאמר קבל עליך אחריות אם תרצה שאקנה קרקע שלך א"נ אי אית ליה זוזי לא מצי למימר ליה הכי כדמוכח בפרק המוכר פירות. הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל פירש וז"ל הא דאביי ביצא עליה עסיקין כשהחזיק אחר שיצאו עליה העסיקין קאמר ומשום הכי לא מצי למיהדר ביה כיון דלא חש לעסיקין ודש אמצרא לראות מה הוא כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה ואף על גב דאית עלה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אף על פי שדש אמצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא בשלא החזיק בה חזקה גמורה כנעל גדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי. ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון. ע"כ. וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם בכסף בשטר ובחזקה ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקין ונתגלה ללוקח וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר לחזור לו מעותיו ואינו במי שפרע אף על פי שקבל עליו הלה אחריות וכו'. אבל אם גלה דעתו שנוח לו בקניינו והתחיל אחר הערעור בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו אף על פי שאין ענין זה אגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי ההקנאות אינו רשאי לחזור בו ואפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות. ומה שאמרו בבבא בתרא על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערעור כשהחזיק כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש. וזה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש להם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אף על פי שלא החזיק אינו יכול לחזור בו שהרי מוכר בהמה לחבירו ויש בה מומין ושהה כדי לראותם ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו. ויש חולקין שלא נאמר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר. ועוד נראה לו מה שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לה לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים. ע"כ. לענין פסק כתב ה"ר מאיר בר יצחק מסרקסטה ז"ל וזה לשונו ראובן שמכר שדה שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין שאמרו גזולה היא אצל ראובן והחזיק בה הלוקח חזקה כל שהוא תו לא מצי למהדר ביה. ואיכא מאן דמפרש דוקא חזקה כי האי דדייש אמצרי הוא דמעכבא עליה מלמהדר אבל חזקה נעל גדר פרץ לא מעכבא עליה לגבי האי דינא ואף על גב דלגבי מקנה היא חזקה מעליא הכא לא. ובודאי דהא מילתא דחיקא טפי דודאי כיון ששמע העסיקין והחזיק אחר כך אפילו כל שהו מיחזי דאחולי אחיל ואיתרצי בכל דהו ואפילו דייש אמצרי שלא החזיק בגוף הקרקע אלא שתקן במצר כל שהוא קודם שתבעו להחזיר לו מעותיו כיון שכבר שמע העסיקין הרי מחל. וצריך עיון. והיכא דלא החזיק בה כלל מכי שמע עסיקין ולא החזיק בה נמי מעיקרא מצי לוקח למהדר ביה לאלתר דמצי טעין נהי דאחריות דעלמא כגון אחריות דלוקח ראשון ודמלוה דעלך לא קבילת עלך אבל אחריות דנפשך דלא גזלתה קבולי קבילת אף על גב דפירשת דבלא אחריות זבינתה ניהלי וכיון דלא אחזיקי בה מעולם לא מקמי ערעור ולא בתר ערעור כמאן דלא זבינתה מינך מעולם דמי ומקחי בטל ועליך להחזיר לי מעותי. וטעמא הוא דכיון דאמר ליה מכרתי לך שדה פלונית ונמצאת שאינה שלו וזה לא החזיק בה לא נגמר המכר. וכתב גאון ז"ל אף על גב דקיימא לן דקרקע נקנה בכסף בלא חזקה הכא לענין עסיקין אצרכוה חזקה משום פסידא דלקוחות דלית לן לאפסודינהו בכהאי גוונא כיון דבלא אחריות זבנה. והיכא דזבנה ניהליה באחריות נמי אי אחזיק בה בתר דשמעינהו לערעורי או מקמי הכי מצי מוכר אמר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך ואי לא אחזיק בה כלל לא מקמי הכי ולא בתר הכי מצי כייף ליה דליהדר ליה זוזי לאלתר. איכא מאן דפריש לה להך שמעתא דאף על גב דהחזיק בה לוקח מקמי דניתי הנך ערעורי כיון דלא אחזיק בה בתר הכי כלל מצי הדר ביה. והא דאמרינן בבתרא נמצאת שדה שאינה שלו נמי אינו חוזר עליו מתוקמא בשהחזיק בה מששמע הערעורין ואתא הכא לאשמועינן דאף על גב דהחזיק בה קודם לכן כיון דהשתא בתר הכי לא החזיק בה כלל אפילו מי שפרע לית ליה לקבולי דלא שייך מי שפרע אלא על מי שחוזר ממקח שנתקיים ממוכר ללוקח אבל זה לא קנה כלל דאין אדם מוכר מה שאינו שלו. ולהאי פירושא הוא דאית לן לפרושי ומימר מכי דייש אמצרי הוא דהויא חזקה לגבי האי עניינא משום דכיון דערכה לההיא ארעא בהדי ארעיה גלי אדעתיה דבכל דהוא ניחא ליה לאתרוציי אבל נעל גדר ופרץ לאו חזקה מעלייתא היא לגבי האי מילתא כיון שיצאו עסיקין דחשו רבנן לפסידא דלוקח אבל אם לא יצאו עליה עסיקין כיון שנעל גדר ופרץ כל שהוא אין אחד מהם יכול לחזור בו. ולפירושא קמא דפרישנא דבשלא החזיק בה כלל מיירי פשיטא דכיון שלא החזיק בה מעולם יכול לחזור בו. ולא מצית למימר דאיצטריך לאשמועינן דלית ליה לקבולי מי שפרע דהא נמי פשיטא לן דאפילו במקח שנתקיים ורצה הלוקח לחזור משום דמסתפי מאונסין דמצי הדר ביה ולית ליה לקבולי מי שפרע. והכי אמרינן התם גבי ההוא דזבן חמרא ובעי מינסיה דבי פרזק רופילא כל שכן הכא דלא קנה כלום ממוכר בטל המקח שהרי גזלן היה וקרקע אינה נגזלת הילכך לא שייך הכא מי שפרע כלל ולא הוה צריך לאשמועינן הא מילתא אבל בדאחזיק בה הוא דאיכא לאוקומה ואיצטריך לאשמועינן דלא איצטריך לקבולי מי שפרע כדפרישית. מכל מקום האי דוקיא דדייקינא מצינא לדחויה דהאי לא החזיק בה בעי למימר שלא החזיק בה חזקת דייש אמצרי אלא נעל גדר ופרץ כל שהוא. אי נמי מוקמי לה בשנתן הכסף הילכך אף על גב דלא החזיק בה כלל הדין נותן שלא יחזור בו כיון שלא קנה בכסף. וכן פירש רב האיי גאון ז"ל. והיכא דאחזיק בה נמי כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה דוקא היכא דאית ליה למוכר ארעא אחריתי בההיא שעתא דמצי לוקח הדר עלה אי טרפי לה לארעאי מניה אבל אי לית ליה ארעא אחריתי מצי לוקח אמר ליה או אהדר לי זוזי מהשתא או זיל זבון בהו ארעא לאחריותי. עד כאן. והמפרש ז"ל כתב איכא דאמרי אפילו באחריות נמי מצי אמר ליה אחוי לי טרפך ואשלם לך ואף על גב דלא החזיק בה מעולם דאמרינן דיכול לחזור בו הני מילי כי ליטרפו לה מניה הוא דאמרינן דליהדר וליתבעיה בזוזי ודוקא בההיא שעתא אבל השתא כי נפקי עסיקין לא מצי למיתבעיה בזוזי אף על גב דזבן מניה באחריות וכל שכן אי זבן מניה בלא אחריות ודחיק וודאי דלהאי פירושא לא גרסינן דאמר ליה אלא אמר ליה הוא דגרסינן ע"כ לשונו. ורבינו תם מפרש עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפילו נתן את המעות וכגון באתרא דלא קנו בכספא וכו' ככתוב בתוספות פרק מי שהיה נשוי. והאי דנקט מאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי הוה מצי למימר נעל וגדר אלא תקון זה הגבהת המצרים היה רגיל ביניהם וקא משמע לן דכנעל וגדר דמי. תוספות שאנץ. ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל עד שלא החזיק בה לפום ריהטא משמע שלא עשה שום חזקה. ותימה מאי קא משמע לן לא ברישא ולא בסיפא. ותירץ רבינו תם דמיירי שנתן מעות בתורת פרעון ולא בתורת קנייה וחידושא דרישא דיכול לחזור בו כלומר מותר לחזור בו דליכא מי שפרע דאף על פי שנתן המעות לא גמר בדעתו לקנות עד שיחזיק ויראה הקרקע. עד כאן לשונו.

חיתא דקטרי כמו משל הוא כלומר נאד קשור מלא ולא ידע אם מים או יין או שמן יש בו וקנית אותו במה שיש בו ונמצא של מים כך זה. ר"ח ז"ל. ורבינו יהונתן ז"ל פירש וז"ל כלומר שק קשור היטב בהרבה קשרים להראות שדבר חשוב יש בו ואין בו ממש והקונה לא בדק מה יש בו הניח מעותיו על קרן הצבי הכי נמי זה שקנה שלא באחריות וגם עתה כששמע לא הרגיש ועבדו כבראשונה הפסיד מעותיו בשתיקתו. ע"כ.

רב הונא אמר או כסף או מיטב כתבו בתוספות ורבינו תם ז"ל מפרש שיש שלשה דינים וכו'. וקשה איך מניח רבינו תם רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דאינון בתראי ואינו פוסק כמותן. וה"ר ישראל היה אומר דרב הונא נמי אית ליה כל מילי מיטב והכי פירושו או כסף או מיטב פירוש אם יש לו כסף יתן לו כסף ואם אין לו כסף יתן או סובין או מיטב מה שירצה. והכי פריך בגמרא לית ליה פשיטא פירוש לית ליה לא כסף ולא מיטב פשיטא שיתן לו סובין ע"כ אומר מ"ד אמר ליה זיל טרח וזבין כדי ליתן לו כסף קא משמע לן אבל לעולם היכא דלית ליה כסף יתן לו או מיטב או סובין דכל מילי מיטב הוא. אבל קשה על דרך זה הא דקאמר גבי רב אסי אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא משמע דרב הונא דוקא קאמר או כסף או מיטב דקרקע הרי הוא ככסף ממש ולא כמו שפירש הר"י דמיטב וסובין שוין. גליון. וז"ל גליונות אחרים ולדעת רבינו תם הפירוש כן כשאין לו כסף אז יכול ליתן כל מילי כמו מיטב וכשיש לו כסף צריך ליתן לו או כסף או מיטב. וקשה לי על זה מה הוצרכו לומר רב פפא ורב הונא כל מילי מיטב נימא דאיצטריך מיטב שדהו היכא דאית ליה כסף דיצטרך ליתן לו כסף או מיטב. ע"כ. ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל כתב וז"ל א"נ יש לפסוק דהלכה כרב הונא בכל ענין ואף על גב דפליגי מכל מקום אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהיינו רב הונא דהוא היה קדמון אבל מאביי ורבא ואילך לא סבירא לן האי סברא. עד כאן. ורבי ישעיה ז"ל כתב בפירוש הגליון וז"ל ורבינו תם אומר דלא פליגי דמודו דאי אית ליה כסף או מיטב יהיב ליה והא דאמר כל מילי מיטב הוא היינו בדלית ליה. ע"כ.

אי בדלית ליה פשיטא תימה דמאי פשיטותא איכא כיון דכתיב כסף הוה אמינא דוקא דהא גבי עבד עברי איצטריך קרא לרבות שוה כסף ככסף מישיב גאולתו ואי לאו ייתורא דקרא לא הוה אמרינן שוה כסף ככסף משום דכתיב כסף. וי"ל דהכי פריך פשיטא כיון דגלי קרא גבי עבד דשוה כסף ככסף אם כן לא איצטריך קרא להכי ומשני מהו דתימא אף על גב דגלי קרא דשוה כסף ככסף איצטריך נמי לאשמועינן הכא ישיב לרבות שוה כסף ככסף משום דכתיב מיטב והוה אמינא זיל טרח וזבין ואייתי כסף דבעי מיטב. ורב הונא לא סבירא ליה הכי דכל מילי מיטב הוא קא משמע לן קרא דהיכא דלית ליה יהיב אפילו סובין ואף על גב דכתיב מיטב לא אמרינן זיל וטרח וזבין ואייתי כסף. ועוד יש לומר דמסברא ודאי דשוה כסף ככסף ולהכי פריך פשיטא ואף על גב דגבי עבד איצטריך קרא היינו משום דכיון דיהיב דמי מקנתו הוי כבעל חוב ולא מצי לסלוקיה אלא בזוזי היכא דאית ליה זוזי כדמוכח בכתובות פרק הכותב גבי ההוא דהויא תולה מעותיו בגוי קא משמע לן ישיב דאפילו אית ליה כסף מצי לסלוקיה בשוה כסף. מהר"י כהן צדק ז"ל. ח"מ תי"ט ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לענין נזקים אם יש לזה שתביעת הנזק עליו מעות ומטלטלים אפילו פחותים וקרקעות נותן לו איזה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יותר הן חסר. וקצת חכמי הצרפתים חולקין לומר שבניזקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלים זקוק הוא ליתן כסף ומפרשים שמועת הנבלה והוא לשון הגמרא בקצת נוסחאות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב ליה הא דידיה מיבעיא כשאין לו כסף. ואין דבריהן נראין דאף על פי שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקין לגבות לנזקין גובין מן המטלטלים תחילה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע מעולה שבנכסיו אינה ראיה שאין הכוונה כדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק. ע"כ לשונו.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא הקשו בתוספות אמאי פשיטא ליה וכו'. וקשה למה לא הקשו התוספות מדרב אסי אדרב אסי דהכא משמע שנוטל חצי ממש ולקמן קאמר רב אסי שנוטל רביע בקרקע או רביע במעות. וי"ל שהתוספות שלא הקשו מדרב אסי לפי שהם עושים עיקר מפירוש שני שפירש רש"י ז"ל ולפי פירוש שני פירש כספים הרי הוא כקרקע דקאמר רב אסי היינו שבא להשמיענו שלא תאמר דוקא מעות. גליון. ואין לתרץ מה שהקשו בתוספות מדאמר שמואל ויתר דלקמן איירי באפותיקי ולהכי ויתר דהא קמן יותר דומה לאפותיקי כי אינן גובין מכספים כלל. גליון.

בתוספות בד"ה משהחזיק בה בפ"ק דמציעא פרש"י וכו' וא"ת ולימא ליה שקול ארעך בזוזך וכו' ע"כ. נראה להתוספות פשוט דבכה"ג יכול לומר שקול ארעא בזוזך אפילו היכא דאית ליה זוזי ללוקח ואף לפי מ"ש התוספות בסמוך בד"ה רב הונא כל היכא דאית ליה לב"ח זוזי לא יכול לסלקו בקרקעות ועוד גדולה מזו כ' הריטב"א שהלוקח דבר מחבירו אף אי לית ליה זוזי אמרינן ליה טרח וזבין ואייתי זוזי והביאו בש"ע סי' ק"א בלי שום חולק והטעם דאנן סהדי שלא מכר זה סחורתו אלא אדעתא דזוזי דוקא ע"ש מ"מ הקשו תוספות שפיר דשאני הכא כיון דאית ליה פסידא ללוקח שאם יטרפו השדה מידו יפסיד מעותיו לגמרי כיון שלקחו שלא באחריות וא"כ ודאי שאין כופין אותו ליתן מעות אלא יכול לסלקו באותו קרקע ממש וכן אית' להדיא בפ' מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ומת ואמר רבא שם אי פיקח אידך מגבי ליה ארעא וכו' וכתבו שם בתוספות דאע"ג דאית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע כיון דאית ליה פסידא אם יתן לו המעות וכן הוא בטוח"מ סי' ק"א אבל מ"מ צ"ע למה אמרו בגמרא כאן משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משמע שלא נתן עדיין המעות ולא אמרו גם כן אי פיקח הוא מגבי ליה ארעא דהיינו בדמי שווי' עתה ויש ליישב דכאן לא שייך לומר כן כיון שהדבר ספק אם יטרפו ממנו דאפשר שלא ירצה לוקח להפסיד ליתן הקרקע בפחות משוויה ודו"ק:

בגמרא דאזיל איהו ושקיל פלגא בכספא בהדי' וכו' ללשון שני שפרש"י בסמוך אליבא דר' אסי שנוטל רביע בקרקע וגם רביע בכספים א"ש לפ"ז מאי דקאמר דשקל פלגא בכספא כיון דהרי הם כקרקע אבל ללשון ראשון שפרש"י שנוטל רביע בקרקע או במעות וא"כ אין שייך לומר דשקל פלגא בכספא וקאמר נמי הרי הם כקרקע דשני אלו סותרים זה את זה וצ"ל לפ"ז דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך וק"ל ועיין בסמוך:

שם בגמרא פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד לאידך גיסא וכו' לכאורה לשון הש"ס בכאן תמוה דאיך שייך להקשות פשיטא דהא איצטריך לאפוקי מסברת א"ד ונ"ל ליישב לפמ"ש בסמוך דהש"ס לא אסיק אדעתיה עדיין הא דקאמר ר"א בסמוך רביע בקרקע ורביע במעות וא"כ יהיה המשך הלשון כך דבתחילה פריך הש"ס פשיטא והיינו מדקאמרת דשקיל פלגא בכספא לפי שהרי הן כקרקע משמע דפשיטא לך כשחלקו קרקע שחוזר ונוטל החצי מחלק אחיו והיינו כרב דס"ל יורשים הוי וא"כ קשה פשיטא האי ברא והאי לאו ברא ומ"ש כספים מקרקע דכיון שהם יורשים לא שייכי סברות הא"ד כלל כמו שכ' הרי"ף לפסק הלכה ע"ש אלא דהאיכא דאמרי ס"ל די"ל הטעם כשחלקו קרקע אינו משום דיורשים הוו אלא כלקוחות באחריות והיינו דמסתמא תרווייהו ניחא להו באחריות כיון ששניהם לקחו קרקע וא"כ יש לומר באחד נטל קרקע וא' נטל כספים שהם כלקוחות שלא באחריות והטעם כדמסיק דיכול לומר אנא נטלי כספים דאי מיגנבי וכו' ועיין בסמוך ודו"ק:

שם בגמרא ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הם וכלוקח שלא באחריות וכו' כ' הרשב"ם בס"פ בית כור ואף על גב דקל"ל אחריות טעות סופר הוא הכא שאני דודאי ניחא ליה שאחיו לא יקבל אחריות כדי שגם הוא לא יקבל על אחיו וכו' עי' שם באריכות. ונראה שלא הוצרך הרשב"ם לטעם זה דהא אליבא דשמואל קיימינ' ושמואל סבירא ליה בהדיא דלא אמרינן אחריות ט"ס אלא בהלוואה ולא במקח וממכר אלא שסברת הרשב"ם צריכא אליבא דר' אסי ללשון ראשון דמספקא ליה אי הוי כלקוחות שלא באחריות ולר' אסי לא מצינו שיסבור דלא אמרינן במכירה אט"ס ואליבא דהלכתא ודאי אמרינן לכך הוצרך הרשב"ם לפרש דהכא שאני לפ"ז לעיל בסברת א"ד לאידך גיסא צ"ל דס"ל די"ל דר' אסי ס"ל ג"כ דלא אמרינן במכירה ט"ס דאל"כ מהיכא תיתי לחלק בין חלקו קרקע לחלקו כספים דאי טעם החיוב בקרקע הוא משום דיורשים הוו לא שייך לחלק כמו שכ' בשם אלפסי בסמוך ואם נאמר דכלקוחות הם כ"ש דלא שייך לומר כשנטל א' כספים וא' קרקע דהוי כלוקח שלא באחריות דהא קי"ל אחריות ט"ס הוא ותירץ הרשב"ם לא שייך אלא היכא ששניהם נטלו קרקע דמסתמא מחלו זה לזה האחריות אבל כשאחד נטל כספים וא' קרקע הוי כמכירה גמורה וסברת הא"ד לא שייך ג"כ דמה בין זה ללוקח ומוכר ממש שמוכר נוטל כספים ומקבל אחריות גניבת המעות והלוקח נוטל הקרקע אפ"ה אמרינן אחריות טעות סופר הוא והרי זה כמו שמוכר לאחיו ממש חצי שדהו ונוטל ממנו כספים ולמה לא נאמר אחריות ט"ס הוא וא"כ לפ"ז אף אם נאמר כשחלקו קרקע ויתר לפי שהם כלקוחות שלא באחריות יש לנו לומר בהכרח כשחלקו כספים נגד קרקע שהוא כלוקח באחריות וט"ס הוא ומכ"ש לסברת הא"ד דס"ל לר' אסי דבחלקו קרקע הוי כלוקח באחריות דהא קאמר הרי הם כקרקע משמע דבקרקע פשוט שחוזר על אחיו ומכ"ש שיש לומר כן בכספים שהוא מכירה גמורה שהוא כלוקח באחריות דט"ס הוא אלא ודאי דלסברת הא"ד יסבור ר' אסי דבמכירה גמורה ג"כ לא אמרינן אחריות ט"ס כשמואל וא"כ יש לומר להיפך דכשחלקו קרקע מסתמא הם כלקוחות באחריות דכל אחד ניחא ליה באחריות כדי שאחיו יקבל ג"כ על חלקו אבל אם א' נטל כספים ודאי דלא מקבל כמו סתם מוכר דלא מקבל ומכ"ש באחיו דאיכא יותר טעמא דמגנבא ודו"ק:

בתוספות בד"ה פשיטא האי ברא וכו' וא"ת אמאי פשיטא ליה והא שמואל אמר בסמוך ויתר עכ"ל. נראה שאין כוונת התוספות להקשות דלשון פשיטא לא שייך כיון דאיצטריך לאפוקי מדשמואל דהא אכתי לא שמעינן מר' אסי כלום לאפוקי מדשמואל דהא סתמא קאמר הרי הם כקרקע אלא משמע דבקרקע הדין פשוט בלאו המימרא דהכא וא"כ לא שייך קושיית התוספות אלא דהיא גופיה קשה לתוס' מדלא קאמר הש"ס פשיטא מ"ש קרקע ומ"ש כספים אלא נקיט פשיטא האי ברא וכו' משמע שגוף הדין שחוזר על נכסי אחיו הוא פשוט בין בקרקע בין בכספים והיינו מטעם האי ברא וע"ז מקשי שפיר איך שייך להקשות שגוף הדין פשוט כיון דשמואל לא סבירא ליה הכי וק"ל ולפי מ"ש בסמוך הוי מצי לשנויי דדוקא התם שמואל לטעמיה דס"ל בעלמא גבי מכירה לא אמרינן אחריות ט"ס ולכך אמר ויתר אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר. והא דמקשו התוספות משמואל ולא מקשו מדברי ר' אסי עצמו היינו לפי שהם כתבו כלשון שני של רש"י דלר' אסי ג"כ נוטל כל החלק מאחיו בקרקע לכך מקשו בפשיטות משמואל וק"ל:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו וא"ת והא כל א' חייב לפרוע וכו' י"ל דמיירי שעשאו אפותיקי עכ"ל. הקשה מהר"ם דא"כ סתרו התוספות מ"ש לעיל ששניהם עומדים בספק ולפ"ז שעשאו אפותיקי אין השני בספק עכ"ל מהר"ם ע"ש אבל לק"מ דמ"מ הוא בספק בשעת החלוקה שמא ימצא איזה ב"ח אחר לכך ניחא ליה באחריות וק"ל:

בתוספות בד"ה הלכך נוטל רביע בקרקע וכו' דלא שייך בזה המע"ה עכ"ל ולא ידעתי לפרשו למה לא שייך כאן המע"ה ומהר"ם כ' לפי שאין הספק מצד טענותיהם אלא מצד עצמו עכ"ל ולא דק דזו סברת סומכוס כמ"ש התוספות בר"פ שנים אוחזין ובכמה דוכתי אבל חכמים ס"ל דאפילו בכה"ג אמרינן המע"ה כדמוכח לקמן בר"פ הפרה ובב"מ בסוגיית המחליף פרה בחמור ואם נאמר דכוונתו לפרש בדברי התוספות דר' אסי ס"ל כסומכוס ודאי דלשון תוס' לא משמע כן דלא הוי להו לסתום אלא לפרש ועוד דלשון לא שייך לא משמע כן והנראה לכאורה לפ' בכוונת התוספות דאפילו חכמים מודו דלא אמרינן כאן המע"ה כיון דלר' אסי הוי ספיקא דדינא ואין הספק יכול להתברר לעולם ואיזה ראיה יביא המוציא לכך ס"ל חולקין אבל גם זה לית' לפי הסכמת הפוסקים בטוח"מ סי' כ"ה ובש"ע שם דאפילו בספיקא דדינא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והם דברי הרא"ש ממ"ש במסכת ב"ב הלכתא כוותיה דרבה בארעא וכו' ונ"ל עוד ראיה מסוגית הש"ס פ' השואל גבי יחלקו חודש העיבור ע"ש וצ"ע ועוד אפשר לפרש דהתוספות כ"כ לפמ"ש בסמוך דעיקר כל' שני של רש"י וא"כ אין הספק אלא באיזה ענין יהיה הפרעון אם בקרקע אם במעות ואפשר דבכה"ג לא שייך המע"ה אלא חלוקה עדיפא וגם זה דוחק ודו"ק אחר זה מצאתי בזה"ל בתוס' פ' המוכר את הבית דף ס"ד:

בתוס' בד"ה עד שליש במצוה פי' שאם מצא אתרוג כאגוז וכו' עכ"ל לא ניחא להו לפרש כפרש"י דא"כ הדרא קושית הגמ' לדוכתא לפי מה שפירשו התוס' בסמוך דהא דקאמר אי אתרמי ליה תלתא מצוה לאו דוקא דאיירי כעשורייתא דרבי אלא דקשה לש"ס לומר שיבזבז אדם כל כך ממונו נמצא לפ"ז לא משני מידי לפרש"י דאכתי אין לדבר סוף דכשיזדמן לו כמה ס"ת בזאח"ז כ"א נאה מחברתה ויצטרך להוסיף כל פעם שליש יכלה כל ממונו משא"כ לפי' תוספות לא שייך השליש רק פעם א' וק"ל:

גמ' מספקא לי' אי כיורשים עי' ב"ב סב ע"ב תוספות ד"ה אתמר:

בְּהִדּוּר מִצְוָה, עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו בשער הפסוקים בפסוק (בראשית לא, יט) 'וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים' דספירת התפארת נחלקת לשלשה חלקים שליש העליון לוקחתו לאה ושליש התחתון לוקחתו רחל ושליש האמצעי משתמשים בו שניהם אך לפעמים תתעלה רחל ותקח כל שליש האמצעי כולו לעצמה ותסתלק לאה אחותה ממנו יעוין שם. וידוע דרחל מכונית בשם 'מצוה' והדורה של רחל הוא בעת שלוקחת גם שליש האמצעי מפני שבזה לא יוכלו החיצונים להתאחז באורות שלה וידוע כי באותיות 'מצוה' יש רמז לתפארת כי התפארת הוא שם הוי־ה בסתם ואותיות מצוה הם אותיות הוי־ה כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'י־ה' כמו שכתב מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות. וזהו שאמר הִדּוּר מִצְוָה היא רחל שנקראת בשם 'מצוה' כאשר מגעת ' עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה ' דהיינו שליש האמצעי שבתפארת שאינו נכנס לא בגבול לאה ולא בגבול רחל והתפארת רמוז באותיות מצוה כאמור ולכן גם למטה הדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה'. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהדין הוא 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' דידוע בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) דרחל הנקראת מצוה לוקחת שני שלישי החסד [72] שהם כַּדְכֹד [48] והם שלה אבל שליש הנשאר אינו שלה אלא תתהדר בו ולכן הדין הוא למטה 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' שהוא כנגד שליש החסד אשר תתהדר בו רחל העליונה הנקראת בשם 'מצוה'. או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות פרשת לך לך) בסוד שם הוי־ה שיש בו מ"ב אותיות שנחלקים לשלשה חלקים שהם ג' פעמים י"ד י"ד י"ד והנה י"ד אותיות הראשונים שהם דפשוט והמלוי הם בשליש העליון המכוסה ושני פעמים י"ד י"ד שהם של מלוי דמלוי הם שני שלישים המגולים עיין שם. ולכן 'הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ' כדי שעל ידי הידור מצוה שהוא עד שליש נעורר שליש העליון שהוא מכוסה כי שני שלישים הנשארים הם מגולים בלאו הכי. ודע דאי אמרינן שליש מלבר יש לומר דיוכל האדם לקבל שכר הידור מצוה בעולם הזה אשר נבראת באות ה' שהיא שליש מלבר של יו"ד אשר נבראת בו עולם הבא.