Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 89b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 89b

    Bava Kamma 89b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 297 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ה"ג דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה:

    אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא שכתב לבתולה יותר ממאתים ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה אמאי לא הפסידה:

    נוקמא אכתובה דאורייתא משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה:

    כ"ה סלעים והוא מנה מאה זוז כתובת אלמנה ופחותה שבכתובות נקט:

    כשם שלא תמכור קס"ד הכי קאמר כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו:

    כתובת בנין דכרין בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' נב:) בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה ומתו שתיהן בחייו וירשן או אחת בחייו וירשה אעפ"כ לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב ואתם אל תטלו שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה וקיי"ל התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח אעפ"כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה משום דאמרי להו זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה:

    בשן ועין לאשה הפילה היא את שינו וסימאה את עינו:

    אבל לא לאיש סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו:

    2 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Tosafot

    ואפי' מחלה לגבי בעל לא מיפסד קמפסיד וא"ת והא ודאי מיפסד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וי"ל כיון שעכשיו לא היתה נותנת לו כלום אפילו לא מחלה ממה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהיה לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה:

    בדנפישא כתובתה מחבלה וא"ת מעיקרא נמי איירי בנפישא כתובתה מחבלה דקאמר תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בחבלה וי"ל דבמקצת חבלה קאמר ואם תתאלמן או תתגרש יגבה השאר ממקום אחר:

    כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא וא"ת והשתא היכי מתוקמא כר"מ והלא פוחת לה ממנה או ממאתים ובעילתו בעילת זנות לרבי מאיר (כתובות נד:) וי"ל (כגון) דהיא גורמת להפסיד לעצמה:

    לא מפסיד עשרים וחמשה זוזי ל"ג זוזי דלמאי דגרס זוזי צ"ל דאיירי בכתובת בתולה וכ"ה זוזי צוריים הם מאתים זוז מדינה וליתא דבריש ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא ד' לו: ושם.) הוכחנו דמאתים של בתולה הם מאתים זוזי צורי (והכא ל"ג זוזי) ולא מפסיד כ"ה היינו כ"ה סלעים של אלמנה ואף על גב דכתובתה דרבנן אין להקפיד על הא דנקט כתובה דאורייתא:

    כשם שלא תמכור והיא תחתיו פרש"י כשם שאין יכולה למכור כתובתה בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו ואין נראה לר"י דהא לעיל אמר ובכל דוכת' תזבין לכתובתה בטובת הנאה ואפילו כשהיא תחת בעלה ונראה לר"י כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו כדאמר לעיל דלגבי בעלה ודאי מחלה כך לא תפסיד והיא תחתיו כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה בשביל שחבלה בו והא דנקט מכירה גבי אחרים והפסד גבי בעלה משום דלגבי אחרים אין יכולה להפסיד כשמוכרת להן בטובת הנאה של כתובה אבל לגבי בעל שמכרה לבעלה בטובת הנאה יגרשנה מיד וירויח הכל והיא תפסיד:

    אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דכרין תימה דלא מייתי הך ברייתא בסוף נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי או לא מיהו התם נמי קאמר בתר דבעי הדר פשטה דכמוכרת לאחרים דמי ושמא מתוך ברייתא זו פשטה ולפי שאין כ"כ פשוטה לא הביאה שם:

    כך מוכרת כתובתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דיכרין אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לרבי מאיר מ"מ יכולה היא למכור ואע"ג דאסור להשהותה לרבי מאיר בלא כתובה וכן קי"ל מ"מ השמיענו בברייתא את הדין דאם אירע כן שמכרתה לבעלה לא הפסידה כתובת בנין דכרין א"נ במכרה התוספת איירי:

    מאי טעמא כדרבא כו' השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כמו שטר שחרור ותימה דביבמות פרק אלמנה (דף סו: ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה רבי אמי אומר הדין עמו וקאמר תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומה ראיה היא לר' אמי בהא אפי' רב יהודה מודה כיון דמחוסרת גוביינא אתי שחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר התם גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דמודה רב יהודה דקנייה מיתנא דכיון דמחסרא גוביינא אתי הקדש מפקיע שעבוד ושמא אותו שהביא תניא כוותיה דר' אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי:

    Tosafot on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Rashba

    אי נפיש כתובה מכתובה דאורייתא נוקמה אכתובה דאורייתא לאו למימר דכתובה דאורייתא אלא שתקנו אותה כאילו הוא של תורה שלא לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה כל זמן שהיא תחתיו ואפילו לשלם לנזקין ולחבלותיה.

    ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה יש מפרשים דהני זוזי הם סלעים של מדינה שהן מאה דינרין ובכתובת אלמנה קמיירי. והר"א אב"ד ז"ל פירש דהני זוזי הן דינרי צורי שהן מאתים של מדינה דבכל חד וחד איכא תמני דמדינה וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא לו, ב) ובכתובת בתולה קא מיירי.

    Rashba on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Meiri

    האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתבתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתבתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתבה ומ"מ אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתבה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ולמדת מכאן שכל שיש לה כתבה אע"פ שיש לו תביעה עליה בכדי כתבתה מותר לשהות עמה ואע"פ שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים ואע"פ שלא אמרוה בפירוש שהרי מ"מ כתבו שאם אין לה אלא כתבת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול לו אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתבתה הראוי לו אלמא שכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה:

    אלא שמ"מ יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתבה וחבלה כשיעור כתבתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתבה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקי לה דנפישא כתבה ומשום פורתא לא מפסיד כתבה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתבה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה ומוקי לה דלית לה אלא כתבת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתבה יותר מן החצי ואף לשטתם אין נראה כן ממה שאמרו בגמרא דאפורתא כלה כתבתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט ואחר שפרשוהו בגמ' בחלק אחד מעשרים וחמשה אין לנו לדון בו שומא אחרת:

    ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו ברביעי של כתובות אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו היתה בכדי עקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל ומ"מ אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו:

    המוכרת כתבתה לאחרים בטובת הנאה על הדרך שבארנו ומתה היא בחייו ונמצאו הלוקחים מפסידים שהרי נשאר הבעל בירושתו אין בניה של זו נפקעים אחר מיתת הבעל מדין כתבת בנין דיכרין ואין בני האחרת רשאין לומר היאך אתם נוטלים כתובת אמכם והרי אלו אמכם קיימת הפסידה הכתבה ובאה לה ביד הלוקחים שהרי הם אומרים מכל מקום הואיל ומתה בחייו לא הועילו מעשיה ואף היא לא להפסידנו נתכוונה אלא לצורך מעות וכן הדין במוכרת כתבתה לבעלה הא אם מחלה אין להם כתבת בנין דכרין שהרי אף אם מת בחייה אין לה כלום:

    עבדים שהכניסה אותם האשה והם של נכסי מלוג אינם יוצאין בשן ועין ושאר אברים לא על יד האיש ולא על יד האשה לא על יד האיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא על יד האשה שאינם מיוחדים לה הא של נכסי צאן ברזל יוצאים בראשי אברים על ידי הבעל:

    Meiri on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ואפילו מחלה כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל כו' עכ"ל גם כאן יש לדקדק כיון דכי נמי לא תמכור השתא לא משתלם מידי כי תמכור נמי ותמחול לבעלה הא ודאי דלא מפסיד מידי דצריכה לשלם לו משום דינא דגרמי כר"מ ויש ליישב דהא אכתי לא מסיק אדעתיה למימר דאתיא כר"מ עד דמסיק בההיא דהיא שחבלה בבעלה כו' הא ודאי ר"מ היא כו' ולעיל שכתבו א"נ הא מוקמי לה בסמוך כר"מ כו' ר"ל למסקנא ניחא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אמרי כגון דנפישא כתובתה דמשום פורתא דחבלה לא מפסיד כתובתה אמרי ואי נפישא כתובתה מחבלא אכתי ניתיב ליה חבלא ותיקום אשארה שהרי לא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא איכא לה גביה כתובה טובא. דלא נפישא כתובתה טובא מחבלא דאי יהבא ליה חבלא משום ההוא יותרת לא ממנע לאפוקה. ואי דנפישא כתובתה משל תורה שהיא מנה מאתיים וכתובתה מאתים וחמשים וחבלה חמשים תיתיב ליה חמשים או אפילו תהיה חבלה כמה תיתיב ליה עד דתיקום אכתובה דאורייתא ולא תהא קלה להוציאה. הראב"ד ז"ל. כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל האשה שחבלה בבעלה אין לה בכתובה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתובתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומכל מקום אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתובתה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו. ולמדת מכאן שכל שיש לה כתובה אף על פי שיש לו תביעה עליה בכדי כתובתה מותר לשהות עמה ואף על פי שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין. כך נראה לדעת גדולי המחברים. ואף על פי שלא אמרוה בפירוש שהרי מכל מקום כתבו שאם אין לה אלא כתובת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתובתה הראויה לה אלמא דכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ובפרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה. אלא שמכל מקום יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתובה וחבלה כשיעור כתובתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מכ"ה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתובה כדי לגבות חלק אחד מכ"ה שבה. ומביאין ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשו אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה וכו' הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקים לה דנפישא כתובתה ומשום פורתא לא מפסיד כתובה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תיזבין ניהליה ומוקים לה דלית לה אלא כתובה מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד כ"ה סלעים שהן מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו. ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתובה יותר מן החצי. ואף לשיטתם אין נראה כי ממנה שאמרו בגמרא דאפורתא כולה כתובתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט אחר שפרשוהו בגמרא בחלק אחד מכ"ה אין לנו לדון בו שומא אחרת ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו בפרק ד' של כתובות. אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לרבי מאיר דקא אמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשיו קלה בעיניו להוציאה. ותירץ לו שהועיל מיהא בזמן שחבלה מועטת. ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למחול או למכור שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו בכדי עיקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספות וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבעה זוזי. ומכל מקום אם היתה לה תוספות או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו. ע"כ.

    וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה היינו טעמא דלא מזבנינן ליה לבעל גופיה בטובת הנאה דאי הדרא ומחלה לה ניהליה לית ליה פסידא משום דרבי מאיר דאמר אסור לאדם שישהה את אשתו וכו'. ודוקא כגון דלא נפישא כתובה מכתובה דאורייתא ונפישא טבי מחבלה אבל היכא דנפישא טפי מכתובה דאורייתא מחייבינן לה לזבוני טופיינא לבעל בטובת הנאה בחבלא דידיה ומוקמינן לה לכתובה אדאורייתא. וכן היכא דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא ולא נפישא טפי מחבלה מחייבינן לה לזבונה ניהליה בטובת הנאה דאי משום דרבי מאיר מידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה סוף סוף השתא נמי מגרש לה וגבי לה לכתובה מינה בדמי חבליה אבל ודאי היכא דלא נפישא מכתובה דאורייתא ונפישא טפי מחבלה לא מחייבינן לה לזבוני ניהליה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מאי אמרת סוף סוף מגרש לה וגבי לה לכתובה בחבליה כיון דנפישא מחבליה משום פורתא לא מפסיד טובא. ע"כ. אלא לעולם דנפישא כתובתה מחבלה טובא מיהו לא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא והוי חבלה ארבעה זוזי וכתובתה כ"ה זוזי דמשום ארבעה לא מפסיד כ"ה זוזי. האי דאמר כ"ה זוזי קסבר כתובה דרבנן שכל סלע חוזר לחצי דינר. והא דאמרינן לעיל כתובה דאורייתא לאו דאורייתא ממש אלא שתקנו אותה כעין דאורייתא שלא לפחות ממנה בשביל חבלותיה ונזקיה כל זמן שהיא תחתיו. הראב"ד ז"ל. וכתב גאון ז"ל וז"ל הכי גרסינן השתא נמי מפיק לה בחבליה השתא נמי כי לא זבנה ליה ניחוש דילמא מגרש לה משום דבעי לאגבויי מינה חבליה דהא קיימא לן דלכי נתגרשה משלמת מה שחבלה. כתובה דאורייתא מאתן זוזי. אית ספרים דכתיב בהו משום ארבעה לא מפסדא כ"ה וסלקא אדעתין דהך ארבעה בדינרי קאי והנך עשרים וחמשה בסלעים קאי דארבעה פעמים כ"ה הוו מנה דהיינו מנה לאלמנה ובשיעורא דכתובה זוטא קא משמע לן דאף על גב דכתובה זוטרתי היא לא מפסדי לה אינשי. ואית דאמרי דכ"ה זוזי דאורייתא דנפקי לן מכמוהר הבתולות היינו מאתן זוזי מהנהו זוזי דמדינה דזוזי מדינה ישנו שמינית בזוז של צורי שהוא כמו זוז של תורה. אמר רבא סיפא אתאן לכתובת בנין דיכרין הך דקתני כשם שלא תמכור והיא תחתיו דהויא סיפא דהאיך דתני וכן היא שחבלה בבעלה וכדפירש עלה בברייתא. ע"כ.

    סברוה קא סלקא דעתך הואיל דאמרינן דהלכה כריש לקיש דלכולי עלמא אית להו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. גאון ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בא"ד וא"ת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה עכ"ל. והמשך קושיא זו לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה היה אפשר לומר דהתם כיון דלית ליה פסידא לבעל ורווחא דאיתתא הוא א"כ יכתוב ללוקח שטרא בשמיה ואז לא תוכל למחול משא"כ הכא גבי נחבל דפסידא דאיתתא הוא לא ירצה הבעל אבל עכשיו שכתבו התוספות בהכרח שאינו יכול לכתוב שטר אחר דא"כ יהיה אסור להשהותה מקשה שפיר וק"ל:

    בגמרא וכ"ת זבינא ניהליה לההיא דחבלה ביה כו' דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד כו'. הקשו הקדמונים איך תוכל למחול דכיון דזבינתא לנחבל גופא הרי הבעל משועבד לנחבל מדר' נתן דנחבל בעל חוב הוא וקי"ל דבשיעבודא דר"נ אין הלה יכול למחול אם אין לו לשלם ממקום אחר עיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו באריכות ומה שתירצו בזה והוא ז"ל תירץ דשאני הכא דכל השקלא וטריא דגמרא דתזבין לכתובתה בטובת הנאה לא איירי כלל משיעבודא דר"נ דא"כ הרי לא יגבה הנחבל דמי נזקו אלא לכשתתאלמן או תתגרש ובכה"ג מתני' נמי קתני נתגרשה חייבת לשלם ואפ"ה קרי ליה פגיעתן רעה כיון שעכשיו אינו גובה כלום וע"ז מקשה בגמרא דתתן לו כתובתה עכשיו ע"פ השומא בטובת הנאה וא"כ הוי כגבוי ועומד דמי נזקו מאותו שעה כיון דלכשתתאלמן יטול הרבה יותר מדמי נזקו וא"כ לפ"ז תיכף כשנתנה לו האשה כתובתה הרי יצאתה ידי חובתה לגבי הנחבל ואין לו עליה כלום בין אם יגבה מבעל לבסוף או אם לא יגבה כגון שתמות בחייו או שיעני דעיקר הפרעון שלה בטובת הנאה גופא וממילא לא שייך תו שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ומעכשיו ה"ל כלוקח דעלמא וא"כ יכולה למחול כמו במוכר שט"ח לחבירו עכ"ל הש"ך ושפתים יישק משיב דברים נכוחים ודו"ק. אלא דאכתי יש להקשות על דבריו מתחלת הסוגיא דמשני מילי נינהו ומילי לא משעבדי מעיקרא מאי קסבר הא עיקר שיעבודא דר' נתן הוא בכה"ג ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין כתובה לשאר חוב כמ"ש הר"ן והרשב"א ואכתי תיקשה על הש"ך שהרי דחה דבריהם אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דמשני טובת הנאה מילי נינהו היינו משום שהוא בספק ולא דמי לשאר שיעבוד גמור א"כ יתיישב הכל לנכון בפשיטות גמור דהא דמשני הש"ס דלא מצי' מחלה היינו דמש"ה לא הוי מילי דמזבנא בדינרי וממילא דהדר ה"ל מילי ולא שייך שיעבודא דר"נ דמכר אין כאן שיעבוד אין כאן כנ"ל נכון ודו"ק:

    בתוספות בד"ה ואפי' מחלה לגבי בעל לא מפסיד וא"ת והא ודאי מפסיד כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי יפסיד הא צריכה לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש תוספות לעיל עכ"ל. וע"ש באריכות ולפמ"ש ליישב קושיית מהרש"א לעיל ה"נ לק"מ דודאי יפסיד דכיון שתמחול כתובתה לבעלה א"כ כשתתאלמן או תתגרש נהי שצריכה לשלם לו מדינא דגרמי מ"מ לא יהיה לה ממה לשלם כיון שאין לה כתובה ולא נ"מ ונצ"ב והכל כדכתיבנא לעיל משא"כ אם לא תמכור כתובתה בטובת הנאה בודאי יגבה חוב דמי נזקו מכתובתה לכשתתאלמן או תתגרש ואין להקשות למה לא נאמר דאף אם לא תמכור לו כתובתה אפ"ה תמחול לבעלה כדי שלא יוכל הנחבל לגבות לכשתתאלמן הא ליתא דדוקא אם כופין למכור בטובת הנאה שאז מפסדת כתובתה לגמרי ע"י דמי טובת הנאה שהוא דבר מועט דמסתמא אין עולים יותר מדמי החבלה מדאמרינן דבכה"ג לא הוי פגיעתה רעה וגובה נזקו בכה"ג חיישינן שתמחול אבל אם אינה מוכרת בטובת הנאה מהיכא תיתי נאמר שתמחול לבעלה כיון שדמי כתובתה נפיש מדמי החבלה וטוב לה יותר שלא תמחול ותשלם לבסוף דמי החבלה שלא תהיה לוה רשע והמותר יהיה שלה וכ"מ להדיא מל' רש"י לעיל דהא דאמרינן שמוחלת לבעלה היינו משום דבע"כ כייפינן לה למכור וזה נ"ל ברור ודו"ק:

    בד"ה כך מוכרת כתובתה כו' אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לר"מ עכ"ל. הכא אכתי לא איירי מטעמא דאסור להשהותה אלא בלא"ה נמי אין מחילתה כלום לר"מ מטעמא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה וכדאיתא בפ' אף על פי כנ"ל אלא דצ"ע שהרי כתבו דבכתבה לו התקבלתי מהני אפילו לר"מ וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 89b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דאמר אסור לאדם שישהא עיין כתובות דף לט ע"ב תוד"ה טעמא:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 89b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 89, Amud Bet, about 297 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “דְּאִי מָחֲלָה לְגַבֵּי בַעַל – לָא קָא…”

    2. Segment 227 words

      Opens “אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: וְכֵן הִיא שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ…”

    3. Segment 316 words

      Opens “הָא וַדַּאי רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָסוּר…”

    4. Segment 427 words

      Opens “וְטַעְמָא מַאי – כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה…”

    5. Segment 59 words

      Opens “כְּגוֹן דִּנְפִישָׁ[א] כְּתוּבְּתַהּ, דְּמִשּׁוּם הָהוּא פּוּרְתָּא לָא…”

    6. Segment 613 words

      Opens “וְאִי דִּנְפִישָׁא כְּתוּבְּתַהּ מִכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא, נוֹקְמַהּ אַכְּתוּבָּה…”

    7. Segment 717 words

      Opens “כְּגוֹן דְּלָא נְפִישָׁא כְּתוּבְּתַהּ מִכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא; דְּהָוֵי…”

    8. Segment 826 words

      Opens “אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תִּמְכּוֹר וְהִיא…”

    9. Segment 97 words

      Opens “אָמַר רָבָא: סֵיפָא אֲתָאן לִכְתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.…”

    10. Segment 1033 words

      Opens “וְהָכִי קָתָנֵי: כְּשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לַאֲחֵרִים –…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “לֵימָא תַּקָּנַת אוּשָׁא תַּנָּאֵי הִיא? דְּתָנֵי חֲדָא:…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ תַּקָּנַת אוּשָׁא;…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר תַּקָּנָה,…”

    Original text

    דְּאִי מָחֲלָה לְגַבֵּי בַעַל – לָא קָא מַפְסֵיד, דְּהַשְׁתָּא נָמֵי לָא מִידֵּי קָא יָהֲבָה לֵיהּ! סוֹף סוֹף, כֹּל לְגַבֵּי בַעַל – וַדַּאי מָחֲלָה, וְאַטְרוֹחֵי בֵּי דִינָא בִּכְדִי לָא מַטְרְחִינַן.

    so that even if she were to forgive the debt of her marriage contract with regard to her husband, the one she injured would not lose anything, as now as well she is not giving him any payment, one could respond that ultimately, in any matter that will engender a benefit to her husband, she will certainly forgive the debt with regard to him. And we do not trouble the courts to supervise the sale of the financial advantage without cause.

    אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: וְכֵן הִיא שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ – לֹא הִפְסִידָה כְּתוּבָּתָהּ, אַמַּאי? תְּזַבְּנִינַּהּ נִיהֲלֵיהּ לִכְתוּבְּתַהּ לְבַעְלַהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה – בְּהָא חֲבָלָה, דְּאִי מָחֲלָה לְגַבֵּי בַעַל, לֵיכָּא פְּסֵידָא!

    The Gemara asks: But if the reason she does not sell the financial advantage of her marriage contract to obtain money with which to pay the injured party is that she would then forgive the debt of the marriage contract, then with regard to that which is taught in a baraita ( Tosefta 9:22): And similarly, in a case where she was the one who injured her husband she has not lost her marriage contract as a result, as he does not collect compensation from the properties she brought into the marriage that are enumerated in the marriage contract, why does she not lose it? Let her sell the financial advantage of her marriage contract to her husband in order to obtain the money to compensate him for that injury that she caused him, as, if she will forgive the debt of her marriage contract with regard to her husband there will be no loss for the purchaser, i.e., her husband.

    הָא וַדַּאי רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶא אֶת אִשְׁתּוֹ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתוּבָּה.

    The Gemara answers: This baraita is certainly in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that it is prohibited for a man to remain living together with his wife for even one hour without her having a marriage contract. Therefore, the woman cannot sell the financial advantage of her marriage contract to her husband.

    וְטַעְמָא מַאי – כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ; הָכָא מְגָרֵשׁ לַהּ, וְגָבֵי לֵיהּ בַּחֲבָלֵיהּ מִינַּהּ. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – מְגָרֵשׁ לַהּ, וְגָבֵי לֵיהּ בַּחֲבָלֵיהּ מִינַּהּ!

    The Gemara asks: And what is the reason for the ruling of Rabbi Meir? It is so that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, and here, if she were to sell the marriage contract to him, he would then divorce her and collect the properties listed in the marriage contract as payment for his injuries from her. If that is so, even now, where she does not sell her marriage contract to him, he will divorce her, and once she is divorced, he will collect the properties listed in the marriage contract as payment for his injuries from her. Preventing her from selling the marriage contract to him will not serve as an impediment to his divorcing her.

    כְּגוֹן דִּנְפִישָׁ[א] כְּתוּבְּתַהּ, דְּמִשּׁוּם הָהוּא פּוּרְתָּא לָא מַפְסֵיד טוּבָא.

    The Gemara answers: The baraita is discussing a case where there is a large sum recorded in her marriage contract, so that because of that slight sum due him as compensation for his injuries, he would not be willing to lose the large sum that he would have to pay were he to divorce her. Therefore, the marriage contract does serve as an impediment to his divorcing her.

    וְאִי דִּנְפִישָׁא כְּתוּבְּתַהּ מִכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא, נוֹקְמַהּ אַכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא – וְאִידַּךְ תְּזַבְּנַהּ נִיהֲלֵיהּ בַּחֲבָלֵיהּ!

    The Gemara suggests: But if in fact the baraita is discussing a case where the sum recorded in her marriage contract is larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law, let them establish her marriage contract at the sum of a marriage contract required by Torah law, and with regard to the other, additional, sum, let her sell it to her husband as payment for his injuries. Since she will be left with a marriage contract of standard value, they would be allowed to remain living together.

    כְּגוֹן דְּלָא נְפִישָׁא כְּתוּבְּתַהּ מִכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא; דְּהָוֵי חֲבָלֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי, דְּמִשּׁוּם אַרְבְּעָה זוּזֵי לָא מַפְסֵיד עֶשְׂרִים וְחַמְשָׁה.

    The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the sum recorded in her marriage contract is not larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law, that payment for his injury was assessed to be four dinars, and because of a gain of four dinars, the husband would not be willing to lose twenty-five dinars, which is the value of a marriage contract required by Torah law.

    אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תִּמְכּוֹר וְהִיא תַּחְתָּיו, כָּךְ לֹא תַּפְסִיד וְהִיא תַּחְתָּיו; וְהָא זִימְנִין מַשְׁכַּח לַהּ דְּמַפְסְדָא, וְהֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן דִּנְפִישָׁא כְּתוּבְּתַהּ מִכְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא!

    The Gemara asks: But with regard to that which is taught in the latter case of the baraita : Just as she does not sell her marriage contract to obtain money to pay damages while she is under him, i.e., married to her husband, so too, she does not lose the value of her marriage contract to pay damages while she is under him. But there are times when she will be found to have lost the value of her marriage contract, and what are the circumstances? It would be a case where the sum recorded in her marriage contract is larger than the sum recorded in a marriage contract required by Torah law. In that case she would be obligated to sell the portion of the marriage contract representing the additional amount in order to obtain money with which to compensate the one she injured.

    אָמַר רָבָא: סֵיפָא אֲתָאן לִכְתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.

    Rava said in response: In the latter clause of that baraita , we arrive at the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and it is not discussing the sale of a marriage contract in general.

    וְהָכִי קָתָנֵי: כְּשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לַאֲחֵרִים – לֹא הִפְסִידָה כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, מַאי טַעְמָא – זוּזֵי הוּא דְּאַנְסוּהָ; כָּךְ מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ – לֹא הִפְסִידָה כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, מַאי טַעְמָא? זוּזֵי הוּא דְּאַנְסוּהָ.

    And this is what the baraita is teaching: Just as the halakha stipulates that a woman who sells her marriage contract to others does not lose the future implementation of the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and Rava clarifies: What is the reason for this? The need for money is what caused her to sell it under duress, and she did not intend to abrogate her sons’ rights to inherit the property in the future. Rava continues his explanation of the baraita : So too, a woman who sells her marriage contract to her husband does not lose the future implementation of the stipulation in the marriage contract that the male offspring inherit payment of their mother’s marriage contract, and Rava clarifies: What is the reason for this? The need for money is what caused her to sell it under duress.

    לֵימָא תַּקָּנַת אוּשָׁא תַּנָּאֵי הִיא? דְּתָנֵי חֲדָא: עַבְדֵי מְלוֹג יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן לָאִשָּׁה, אֲבָל לֹא לָאִישׁ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה.

    § The Gemara returns to the earlier discussion and suggests: Shall we say that the issue whether or not there was an ordinance of Usha instituting that the wife cannot sell her usufruct property is a dispute between tanna’im ? As it is taught in one baraita : Canaanite slaves that the woman brought into the marriage as usufruct property are emancipated by having a tooth knocked out or an eye blinded by the woman, i.e., the wife, as is the halakha when the owner of a slave knocks out the slave’s tooth or blinds his eye, but they are not emancipated by having a tooth knocked out or an eye blinded by the man, i.e., the husband, as he is not their owner. And it is taught in another baraita : The slave is not emancipated if his tooth was knocked out or his eye was blinded, nor by the man nor by the woman.

    סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי; מַאי, לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר לָאִשָּׁה – לֵית לֵיהּ תַּקָּנַת אוּשָׁא, וּמַאן דְּאָמַר לֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה – אִית לֵיהּ תַּקָּנַת אוּשָׁא?

    The Gemara continues its analysis: They assumed that everyone holds that ownership of the rights to use an item and to its produce, which the husband has with regard to usufruct property, is not like ownership of the item itself, which is why the husband is not considered the owner of the slaves. What, is it not so that the two baraitot disagree with regard to this: That the one who says that the slave is emancipated if he was struck by the woman holds that there is no ordinance of Usha? Since she retains the right to sell her usufruct property, she is considered the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated. And the one who says that the slave is not emancipated if he was struck by the man and not if he was struck by the woman holds that there is an ordinance of Usha. Since she cannot sell her usufruct property, she is not considered to be the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated.

    לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ תַּקָּנַת אוּשָׁא; אֶלָּא כָּאן קוֹדֶם תַּקָּנָה, כָּאן לְאַחַר תַּקָּנָה.

    The Gemara offers an alternative explanation: No; perhaps it is the case that everyone holds that there is an ordinance of Usha. But here, in the first baraita , it is referring to the time before the ordinance was instituted, and since the wife had the right to sell her usufruct property, she is considered the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated, while there, in the second baraita , it is referring to the time after the ordinance was instituted, and since she could no longer sell her usufruct property, she is not considered to be the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר תַּקָּנָה, וְאִית לְהוּ תַּקָּנַת אוּשָׁא; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לָאִשָּׁה וְלֹא לָאִישׁ – מַאי טַעְמָא? כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא:

    The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that both this baraita and that baraita are referring to the time after the ordinance was instituted, and the tanna in each baraita holds that there is an ordinance of Usha. Rather, according to the one who says that the slave is emancipated if he is struck by the woman but not if he is struck by the man, what is the reason? It is in accordance with the statement of Rava, as Rava said: