Bava Kamma 88b

הבעל מוציא שהבעל יורש את אשתו והוא היה לוקח ראשון:

לאחר מותו מהיום ולאחר מותו שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל הפירות עד יום מותו:

מכורין עד שימות לוקח אוכל פירות עד שימות האב וכשימות האב הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות:

דלא מת הבן בחיי האב דאתו ליד הבן דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

קנין פירות שהיו קנוין לאב לפירות:

כריש לקיש סבירא לן דפסקינן הלכתא כריש לקיש בתלת חדא הא והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בפרק החולץ (יבמות דף לו.):

אלא לאו שמע מינה [כו'] לאו כקנין הגוף דמי הני נכסי מלוג הקנויין בחייה לבעל לפירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה ואע"ג דמתה בחייו:

הכותב נכסיו לאביו לאחר מותו ומכר האב בחיי הבן ומת האב בחיי הבן ואמר לן ריש לקיש דקנה לוקח שמעינן מינה משום דקנין פירות שהן קנויין לבן לאו כקנין הגוף דמי אבל השתא דלמא היינו טעמא דקנה לוקח אע"ג דלא אתי לידי דבן משום דראוי ליורשו הוא ואע"ג דבעלמא כקנין הגוף דמי הכא גופא ודאי אקני אב לבן בחייו למוכרן כשירצה דאי משום לאחר מיתה בלאו הכי הוה ירית ליה אבל רב שמואל בר אבא לא היה ראוי לירש את אמו אלא רבי אבא בעלה היה ראוי ליורשה:

רבי ירמיה בר אבא ורב יהודה כר"ל ס"ל דכותיה פסקינן בריש החולץ (יבמות דף לו:):

הכי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו כדמסיק משום תקנת אושא משמע דאי לאו תקנת אושא מודה שמואל דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו דס"ל לעיל פ"ק (בבא קמא דף ט.) האחין שחלקו לקוחות הן וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדקאמר בסוף השולח (גיטין דף מח. ושם) וכן קשה לרבא דפסק כר"ל בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס"ל האחין שחלקו לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) והיאך מצא ידיו ורגליו וגם אנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו דקיי"ל כר"ל וקיי"ל דאין ברירה דבסוף ביצה (דף לח.) פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ומפרש ר"י דכל הנהו דאית להו דאין ברירה לא יאמרו דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ר' יוחנן לחודיה להכי דייק עלה רבי יוחנן דלא מצא ידיו ורגליו אבל אנן לא ס"ל שיהא תלוי חזרת יובל בכך דהא רבי יוחנן גופיה מודה דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין (ב"ב דף קיט:) דירושה היא להם מאבותיהם ואפ"ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב ולפיכך הביאו ביכורים והשתא בהא סברא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אף על גב דלקוחות הן:

באושא התקינו האשה שמכרה וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דאצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כדאמר בהכותב (כתובות דף פג.) ומיהו אם לא כתב אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי כו' תימה לר"י דשביק מתניתין דמסכת מכות (דף ג. ושם) ומייתי ברייתא דתנן מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו והלא בין היום בין מחר סופו ליתן לה כתובה (ולא נתן לה כתובה) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ופליגי אמוראי בגמרא דאיכא מ"ד שמין באשה כמה אדם רוצה ליתן על זכות ספיקה של אשה והמותר ישלמו העדים ואיכא למ"ד שמין בבעל כמה היה אדם נותן על זכות ספיקו של בעל ומ"מ לכולהו יש לדקדק אמאי בטובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה דשמא היא תמכור ולא ירשנה וי"ל דההיא אמנה ואמאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפי' מכרה אין הלקוחות גובין מנה או מאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה אבל הך דהכא אין לדחות דאמנה ומאתים קאי דיש לו לתנא לשנות ריבוי תשלומין גבי עדים זוממין כמו שיכול להרבות אצלם ואת"ל דנכסי צאן ברזל יכולה למכור אם כן יותר היו מפסידים הזוממין לאשה כשהיו אומרין שגירשה ונתן לה כתובתה על נכסי צאן ברזל שהיתה יכולה למכור לגמרי מעל מנה ומאתים שאין יכולה למכור לגמרי אבל בההיא [דמכות] (דמכורה) שבאין להעיד ולהפסיד. לבעל שאומרין שגירשה ולא נתן כתובה יותר היו מפסידין לו על מנה ומאתים שהיו מחייבין אותו ליתן ושמא היה נפטר מליתן אם תמות האשה בחייו מעל נכסי צאן ברזל דשמא תמכור האשה ולא יפטר במיתתה ולכך נקט הזמתן על דבר שיש בו ריבוי תשלומין אצלם:

אלמא קנין ירות כקנין הגוף דמי ואם תאמר לרבי יוחנן לית ליה תקנת אושא. י"ל דסבר רבי יוחנן דמעולם לא תקנוה דלא איצטריכא להו. אי נמי י"ל דנפקא מינה היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירות עד עולם דאין לו פירות (כתובות פג, א) ואפילו הכי אם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אושא. כן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וצריך לי עיון בזו ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן (ב"ב קא, ב) שקנסה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהו היאך יורש הוא לאחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון (ב"ב קלט, ב) ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך יחזור ויוציא מיד לוקח שני.

הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא ואף על גב דסבירא ליה לשמואל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וסבר ליה נמי (לעיל בבא קמא ט, א) האחין שחלקו לקוחת הן דאין ברירה לא תיקשי ליה האיך מביאין בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בסוף פרק השולח (גיטין לח, א) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, דרבי יוחנן בלחוד הוא דאית ליה מחזירין זה לזה ביובל אבל כלהו אינך דאמרו האחין שחלקו לקוחות הן לא מסיימי במילתייהו ומחזירין זה לזה ביובל ובהא פליגי דכל שאר ירושות כירושה ראשונה של הארץ וירושת הארץ אינה חוזרת אפילו לרבי יוחנן דהא מודה הוא רבי יוחנן דאותן שהיו ימי יהושע היו מביאין בכורים ואפילו אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא בעי חד בר חד עד יעקב אבינו כדקאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. כיון דחד בר חד עד יהושע בן נון מיהא היה מביא אפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואף על פי שיוצאי מצרים מן האבות ירשוה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קיט, ב) ירושה היא להן מאבותיהן, וטעמא דמלתא דמה שנעשה על פי נביא ואורים ותומים אינו בדין שיתבטל ויחזרו לחלוק, אלא דקסבר רבי יוחנן דלא ילפינן שאר ירושה מירושה ראשונה דהתם גזירת הכתוב היתה ושמואל וכולהו אינך סברי דכל ירושה מירושת הארץ ילפינן ומה ירושה ראשונה אינה חוזרת ביובל אף כל הירושות אינן חוזרות ולפיכך מביאין בכורים. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק בית כור (ב"ב קט, א) ובגיטין פרק השולח.

הבעל יורש את אשתו בכל נכסיה אפילו נכסי מלוג ולא ירושה בלבד עד שלא יירש אלא הנמצא בנכסי מלוג שלה שלא מכרתן וכן שבלשון ירושה לא תהא רשאה להניח לאחרים הא בלשון מתנה או מכירה תהא רשאה אלא אף מה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא כל זכות הלקוחות מידם ונשארים הנכסים בידו שכך התקינו באושא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה אע"פ שידוע שלא היה לבעלה בהם אלא קנין פירות וידוע בקנין פירות שאינו כקנין הגוף ונמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשו לגמרי הן מעכשו לאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהו הלוקחים במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהא הבעל יורש אלא יחזיק בהם לפירות כאלו היא חיה עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאלו היא חיה שהרי במקומה הם מ"מ כח התקנה מפקיע מדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח ר"ל שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסיה מעכשו ולאחר מיתתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטין ומ"מ אם מת הוא בחייה הרי זכתה היא בנכסיה וכשזכתה היא זכו הלוקחים ממנה ונכסי צאן ברזל אף הדין בהם כך הוא אלא שלא הוצרכו בהם לתקנה שהרי קנין הגוף יש לו בהם ואין מכירתה בהם כלום אף מן הדין לענין שאם תמות היא בחייו יהו הם במקומה אלא שמ"מ כשתזכה היא יזכו הם במה שהיא זוכה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה ר"ל שיקנה לו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה כך צריך לפרש לפי מה שכתבו גדולי הדורות בראשון של מציעא שסוברין שאף בשטר שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אם רצה לחזור חוזר עד שיזכיר שם גופא קני מהיום ופירא לאמר מיתה ולדעתנו אינו צריך שאף במהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור ולענין הדין מיהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת לעולם שהרי גוף הנכסים של בן ואין לאב בהן אלא קנין פירות והבן אינו יכול למכור עד שיעמידם ביד הלוקח מעכשו שהרי הן ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות ואע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוון למכור גוף ופירות מעכשו שכל המוכר דבר אע"פ שהמכירה אינה לענין מה שמכרה מ"מ הרי היא מכירה לענין מה שיש לו בה:

מכרן הבן אין ללקוחות כלום עד שימות האב ומ"מ כשימות האב קנה לוקח ואין זה בדין מה שאירש מאבא מכור לך הואיל ונכתבו לו ולא סוף דבר שמת האב בחיי הבן וזכה הבן בנכסים ובשעה שזכה הוא זכו לוקחיו אלא אף במת הבן בחיי האב שלא הגיעו הנכסים ליד הבן מעולם קנה לוקח לכשימות האב מפני שהוא במקום הבן לזכות תחתיו לכשימות אביו שקנין פירות שיש לאב בהם בשעה שמכר הבן אינו כקנין הגוף שאלו היה כקנין הגוף היינו אומרים בשעה שמכר לא היה לבן בהם שום זכות אפילו בגוף ומת בחיי האב ולא הגיע להיות לו בהן שום זכות נמצא שאין ללוקח זכות בהם כלל ואין הלוקח זוכה במה שאין המוכר זוכה אבל מ"מ קנין פירות אינו כקנין הגוף והרי בשעה שמכר היה הגוף למוכר ונמצאת מכירתו חלה מיהא לאחר מיתת האב שהרי אף באשה היה הדין כן אלא שתקנת אושא הפקיעה כמו שבארנו ואלו היה קנין פירות כקנין הגוף לא הוצרכנו לתקנת אושא אלא באשה שנתנו לה על מנת שלא יהא הבעל אוכל פירות ולא הפקיעוהו משאר דברים:

דבר זה שכתבנו שקנה לוקח אע"פ שלא באו ליד הבן לא סוף דבר בכותב נכסיו לבנו שהוא ראוי לירשו ויש לנו לומר בו שאפילו נאמר בשאר מקומות שקנין פירות כקנין הגוף בזו ודאי כונתו להקנות הגוף בחייו שאם לא כן מה נתן לו והלא אף הוא ראוי לירשו אין הדבר כן אלא אף בכותב נכסיו לאחר על דרך זה כך אנו דנין שהרי אף בבן אפשר שהוא בן בין הבנים ועיקר כונתו להבריח הנכסים משאר בנים ולא להקנות הגוף בחייו לבנו:

הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה רצה לומר שיקנה לו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה כך צריך לפרש לפי מה שכתבו גדולי הדורות בפרק קמא דמציעא שסוברים שאף בשטר שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אם רצה לחזור חוזר עד שיזכיר שם גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. ולדעתנו אינו צריך שאף במהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור. ולענין הדין מיהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת לעולם והבן אינו יכול למכור עד שיעמידם ביד הלוקח מעכשיו שהרי הם ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו. מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות ואע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוון למכור גוף ופירות מעכשיו שכל המוכר דבר אע"פ שהמכירה אינה לענין מה שמכרה מכל מקום הרי היא מכירה לענין מה שיש לו בה. מכרן הבן אין ללקוחות כלום עד שימות האב ומכל מקום כשימות האב קנה לוקח ואין זה בדין מה שאירש מאבא מכור לך הואיל ונכתבו לו. הרב המאירי ז"ל. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו האב אוכל פירות עד שימות. וכן נראה לומר שיש לו לעשות מהן צרכי קבורתו לא כל הימנו להפיל עצמו על הצבור אם נתן לו כל נכסיו. ע"כ. משום דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דודאי בההיא שעתא דכתבינהו ליה לאחר מותו גמר ומקני ליה מאותו יום שהוא עומד בו אלא מיהו האי דלא כתב ליה מהיום משום פירות דקא משייר לדידיה הוא דקעביד ומשום קנין פירות דאית ליה לית ליה זכייה בגופה של קרקע והילכך דכי מכר הבן אף על גב דמית הבן בחיי האב נראה כמו שכבר באה לידו וקנה לוקח. גאון ז"ל.

הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו תימה דבגיטין בסוף השולח קאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות וכו' לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ואם כן שמואל האיך מצא ידיו ורגליו. וכן קשה דקיימא לן כוותיה דרבא דפסיק הלכתא כריש לקיש וכו'. ואומר רבנו תם דהא דפסקינן כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היינו בכל מקום לבד מביכורים דכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וכן בשדה אחוזה דדרשינן אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצא וכו' כדדריש רבי מאיר בסוף השולח. והשתא ניחא לן לשמואל דמצינו ידינו אף על גב דסבירא לן דלקוחות הן מכל מקום יכול להביא הואיל ויש לו פירות מקרא דלביתך. ותימה דבפרק יש נוחלין גבי פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בכותב נכסיו לבנו פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ומאי מדמה ליה לימא דהוה אמינא דהא דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו לענין ביכורים דכתיב בהו ולביתך ולהכי איצטריך לההיא דהכותב כל נכסיו לבנו דאף התם אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי לאו בקראי תליא מילתא ויש חילוק בין ביכורים לכותב שדהו והוי חילוק כדמפרש התם משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל ומשום הכי מהני מכר הבן. ואומר רי"ץ דכל הני דסבירי להו לקוחות הן לא סבירי להו מחזירין זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא דהדר ולא ירושה ומתנה כרבי יוחנן דאמר לה בהדיא ועל כן אפילו סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפילו הכי מייתי ביכורים. ה"ר ישעיה ז"ל. ואנן כריש לקיש דפשטא דמתניתין כוותיה דלא מפליג בין אתא לידיה דבן בין דלא אתו דכי מיית אב מיהא קנה לוקח. וכיון דהכי הוא שמעינן מינה דקנין פירות דאב לאו כקנין הגוף וכי זבין בן דידיה זבין והכא נמי גבי בעל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והוי זביניה זביני אלא הכא משום דראוי ליורשו הוא הילכך קנין פירות דאב לאו כקנין הגוף דמי וכי זבין בן דידיה זבין אבל לגבי בעל הוו כקנין הגוף. הראב"ד ז"ל.

באושא התקינו האשה וכו' ואם תאמר לרבי יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תקנוה דלא אצטריכא להו. והתוספות תירצו וכו'. ונראה לעניות דעתי בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהן האיך יירש הוא אחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן האיך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני. הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ בפרק המפקיד בתקנת אושא תנאי היא. ועוד תירץ דקנין פירות דאב אלים כי הכל היה שלו ונתן הגוף לבנו הילכך אין כח לבן למכור אבל קנין פירות דבעל שלא היה הגוף שלו מעולם לא אלים הילכך אי לאו תקנת אושא היתה יכולה למכור. אי נמי קנין פירות דאב הוי מדאורייתא אבל קנין פירות דבעל הוי מדרבנן ולא אלים אי לאו תקנת אושא. ע"כ. ומורנו ה"ר אברהם תירץ דנפקא מינה טובא דאלו לרבי יוחנן כיורש הוי והדמים שנתן לה הלוקח הבעל היה צריך לפרוע ללוקח אבל השתא תקנת אושא שויה כלוקח וטרפה ממנה בחנם. מהר"י כהן צדק.

אף אנן נמי תנינא תימה דהא ברייתא היא ואמאי לא מייתי מתניתא דמכות דתנן מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והוזמו אומדין כמה אדם נותן בכתובתה שאם נתארמלה או נתגרשה וכו' ואי ליתא לתקנת אושא הרי שאין מפסידין לו שום דבר שהיתה יכולה למכור לגמרי. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דליכא לתקנת אושא והא דקאמר אומדין אמנה ומאתיים קאמר שאינה יכולה למכור שלא היו מעולם בחזקתה אבל הכא אין לומר דליתא לתקנת אושא ומשלמין הכל לבד ממנה ומאתים שאין משלמים אלא טובת הנאה דאם כן הוה ליה למיתני משלמין הכל וטובת הנאה ממנה ומאתים דעיקר תשלומין הוה ליה למיתני. ה"ר ישעיה ז"ל.

גמרא אמר רב יוסף בשלמא אי הוי תני איפכא וכו' וקשה ממ"נ מאי קסבר רב יוסף אי שמיעא ליה דר"י משמיה דשמואל ס"ל לגמרי כר"ל בדין קנין פירות א"כ אמאי דחי דמההיא ליכא למיפשט דמ"מ הא ס"ל לר"ל בכל דוכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא מייתי בפ' י"נ דפליגי ר"י ור"ל נמי במוכר שדהו לפירות לענין בכורים ואם נאמר דבהאי מלתא לחוד שמיעא ליה לר"י דשמואל ס"ל כר"ל והיינו משום דלישנא דמתני' דייקא כר"ל דנקט סתמא מכר הבן וכו' עד שימות האב משמע דכי מיית האב מיהו מכורים ל"ש אם מת הבן בחיי אב וכו' וכן משמע הלשון דקאמר זו אינו דומה למשנתינו משמע דאי הוי דמי' הוי פשיט לה שפי' ממתני' גופא ולא ממימרא דר"ל א"כ אכתי קשה דהא בפ' י"נ מסיק וצריכא דאי איתמר בההיא משום דאבא לגביה בריה אחולי אחיל וכו' א"כ אמאי מהדר ר"י אטעמא בהא דקאמר שמואל זו אינו דומה למשנתינו דלמא היינו טעמא דלא דמי דדוקא התם קתני במתניתין דכי מיית האב קנה לוקח אפי' מת האב בחיי הבן משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ אמרי' דמסתמא כשנתן לבנו הקרקע נתן לו ג"כ חלק בגוף הקרקע שיוכל למכרה אבל הכא בשמעתין לא שייך ה"ט דלכאורה משמע דר' אבא לא היה אביו של ר' שמואל בר' אבא מהגרוניא אלא בנו חורגו היה שכן הל' משמע דקאמר והות נסיבא וכו' ועוד דקרי ליה רבי שמואל בר אבא מהגרוניא ולא קרי ליה ר"ש בריה דר' אבא ועוד דאף אם נאמר שבנו ממש היה אכתי לא שייך לומר אבא לגבי בריה אחולי אחיל שהרי הוא עומד ומערער משא"כ התם דאיירי שהאב מת ואנן הוא דאמדינן דעתיה ועוד דהכא רבי אבא גופא לא היה הנותן ולא שייך לומר שיפה כוחו כמו התם ויש ליישב דאף על גב דקאמר התם צריכי על שני הצדדים מ"מ פשיטא ליה לרב יוסף דהאי סברא דלגבי בריה נפשיה עדיף עדיפא יותר מסברת אבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ סבר ר"י דאדרבא יש ללמוד בק"ו ומה התם דשייך לומר לגביה בריה נפשיה עדיף ליה וא"כ מסתמא כשנתן הגוף לבנו שייר לעצמו זכות בגוף שלא יוכל הבן למכור אפ"ה אמרינן דקנין הפירות של אב לאו כקנין הגוף דמי מכ"ש הכא דלא שייך לומר נפשיה עדיפא ליה ושייר לעצמו חלק בגוף שהרי אין לו שום חלק בגוף כלל בחיי אשתו ועוד שהוא לא היה הנותן ומה יש לו לעשות וא"כ פשיטא היה לנו לומר דקנין פירות שלו לאו כקנין הגוף דמי לכך מהדר רב יוסף אטעמא אחרינא דאינו דומה למשנתינו ודו"ק אח"ז מצאתי בתוספות פ' השולח שתירצו על קושייתם שהקשו ג"כ כאן דבאמת לא קי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ג דמי אלא דוקא בכותב נכסיו לבנו משום דאב לגביה בריה אחולי אחיל וזה ממש כדברי אלא דלפמ"ש דמסוגיא דשמעתין לא משמע כן א"כ א"ש שלכך לא הביאו התוספות כאן זה התירוץ ודו"ק:

תוספות בד"ה הכי אמר שמואל כו' וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו כו' וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי כו' וכן קשה לרבא עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך לא הוי קשיא נמי קושיית התוספ' די"ל דוקא הכא קאמר שמואל דלאו כקנין הגוף דמי גבי מכר הבן משום דאבא לגביה בריה אחיל וכן בשמעתין נמי גרע כח הבעל משום דלא שייך למימר נפשיה עדיפא ליה כדכתיבנא אבל באחין מצי סבר דכקנין הגוף דמי משום דלא שייך לומר דמחלי להדדי ואדרבא שייך לומר נפשיה עדיפא דאלים כח הפירות דילי' ומכ"ש דלא קשה לרבא דהא לא פסיק הלכתא כר"ל בפרק החולץ אלא בהך דמכר הבן כו' וי"ל דלענין בכורים לא שייך כלל לומר דנפשיה עדיפא:

בד"ה באושא התקינו כו' וי"ל דאיצטריך להיכא דכתב לה כו' עכ"ל בפ' החולץ ובפרק חזקת משני התוספ' שינויא אחרינא דקנין פירות דבעל לא חשיב כקנין פירות דעלמא ע"ש אבל הכא בשמעתין לא שייך לתרץ כן דבכולה סוגיא אמרינן דבכה"ג נמי שייך פלוגתא דר"ל ור"י וק"ל:

בד"ה אמר רב אידי כו' וי"ל דההיא אמנה ומאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפילו מכרה עכ"ל. ומה שלא כתבו דמנה ומאתים אינה יכולה למכור משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה דהא אמרינן לקמן מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מה"ט תוכל למכור דאי מגרש לה אתי הלוקח וגבי לכתובתה מיניה וק"ל: