Bava Kamma 8b

בנזקין נמי נימא הכי אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע"כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע"כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע"פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב"ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א"ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי:

הלכך ליכא למימר הכי לשון קושיא הוא:

משום דא"ל ראובן:

אלא להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח:

אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי שקילו כדינייכו: דאמר רבא במסכת כתובות:

דאמר רבא במסכת כתובות:

מאי כגון זו על הי מלתא אמר רבא:

האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי:

With [a case of] orphans, who are not subject to [an obligation to] repay. Tosafot holds that the orphans that the Gemara is discussing are adults. We know that adult orphans do have to pay their father’s debts from the property they inherit from him. Why does the Gemara refer to them as “orphans who are not responsible to pay”? Even though the purchaser is returning land to the orphans and a creditor can collect from land that the orphans inherited from their father, the case of our Gemara is comparable to orphans who purchased land after their father’s death. Even though the land once belonged to their father a creditor cannot collect from those lands since this is not land that they inherited from their father. Only land that they inherited from their father is mortgaged for their father’s debts, not land that they purchased after his death. This distinction is true despite what we have learned in perek Yesh Nochalin (Bava Batra 125a). And even though, when they collected land for a debt owed to their father we say in perek Yesh Nochalin (B”B 125a) that a creditor can collect that land from them. That is because the collected property is part of their father’s estate. They inherited the estate from him and it is mortgaged to his debts. When orphans buy property after their father’s death, that property has nothing to do with their father’s estate and cannot be taken from them to satisfy his debts.

[If] he [so] desires, he collects from this [one, and if] he [so] desires, he collects from that [one]. Reuven sold all his fields to Shimon. Shimon sold one of those fields to Levi. A creditor of Reuven wants to collect the money that Reuven owes him. Reuven has no other assets, all the sold fields are mortgaged to the debt. Rovo says that the creditor can collect his debt from Shimon or Levi. We must keep in mind that when Levi purchased the field from Shimon, he left Shimon with sufficient property to cover the debt to the creditor. Why then should the creditor be allowed to collect from Levi? And even though we say that one may not collect from sold properties where there are unsold properties available, even if the unsold property is of the poorest quality. We should view the property that Levi bought as sold property and the property remaining with Shimon as unsold and Shimon should pay the creditor from the unsold property. Here, in this case, it is different. For all the properties are actually sold. If Reuven had unsold property, he would have to pay with that property. That property is viewed as unsold because the person who owes the money to the creditor owns those properties. A buyer may claim “I do not have to pay the creditor because I left the debtor with sufficient property to pay his debt”. This is true when a buyer leaves sufficient property in the hands of the person who actually owes the money to the creditor. In our case, Reuven has no more property. The debt must be satisfied from sold property. Levi cannot say “I left sufficient property to cover the debt with the person who owes the creditor”. Shimon does not owe the creditor any money at all. They both happen to be in possession of property that is mortgaged to the debt. Shimon is not a debtor, Reuven is the debtor. Those properties are both sold properties and are equally mortgaged to the debt. The creditor may therefore collect from whichever property he desires.

But [if] he purchased superior-quality and inferior-quality [land] The Gemara says that if Levi purchased the finest or the poorest quality from Shimon he can say to the creditor: you must collect from Shimon. I went to the trouble of purchasing the qualities that are usually not suitable for a creditor and therefore you cannot collect from me. Thus the Gemara has now introduced a new claim that the second purchaser can use to protect the property that he bought from the first purchaser, from being collected by the creditor. We already know that Levi can claim; I left property with Shimon from which you could collect. (In the next Tosafot we will clarify the soundness of this claim.) There are now two possible claims that Levi; the second purchaser may use to protect his interests: A) I left sufficient property with Shimon from which you could collect your debt. B) I went to the trouble of purchasing the finest or the poorest, which are usually not suitable for a creditor. We must examine the circumstances under which claim A) I left property with Shimon from which you could collect, is not effective and claim B) is needed and why. There are three possible scenarios where Levi purchased the finest or the inferior qualities and he is trying to prevent the creditor from collecting his property: a) He purchased the finest and left Shimon with the inferior quality. b) He purchased the poorest and left Shimon with the finest. c) He purchased the finest or the poorest and left Shimon with middle quality. In the very next case the Gemara discusses Levi, who purchased some of the middle-quality fields and left Shimon with enough to cover the debt. The Gemara concludes that Levi can argue to the creditor: I especially left Shimon with enough middle-quality to cover the debt and therefore you cannot collect from the middle-quality that I purchased. (In the next Tosafot the exact logic of this claim will be explained in depth.) It would seem that in scenario c) the same defense should apply. If Levi purchased the finest or poorest and left Shimon with the middle-quality he should be able to claim: I left you sufficient middle-quality from which you can collect your debt and thus you cannot collect from the finest or poorest that I purchased. Why does the Gemara introduce a new claim: I specifically avoided the quality that you would collect? The claim I left you sufficient land from which you could collect your debt should suffice. It seems that the Gemara must be discussing scenario a) or b), where no middle quality was left with Shimon. Tosafot explains that this is not necessarily so. It appears that the Gemara may be aptly speaking of even when Levi left medium-quality that a creditor is entitled to collect from Shimon. It would seem that the new claim B) “I was careful to buy the finest or poorest which is not usually collected by a creditor” is not necessary. The claim A) “I left Shimon with property that you could collect” should be sufficient. Even so, claim B) that I went through the trouble of purchasing land that is not suitable for you, is needed. For Levi cannot say to the creditor claim A) I left you sufficient land from which you could collect your debt, as the Gemara soon says about Levi who left Shimon with medium quality, that is equal in quality to the land that Levi purchased. There, where Levi and Shimon now have equal parcels of medium quality land, claim A) is valid. Had the property not been purchased by Levi and remained in Shimon’s possession, Shimon could have dictated which medium-quality parcel the creditor collects. (See next Tosafot for the explanation of this claim). Levi, as a purchaser from Shimon, has every right that Shimon had, so Levi can dictate that the creditor take the medium parcel that he left with Shimon. This is true when Shimon and Levi each have equal parcels of medium quality land. However, when Levi purchased only the poorest and Shimon is left with only medium quality, the situation is radically altered, because Levi has something that Shimon does not have and the creditor may have had the right to demand the parcel that Levi purchased. For perhaps the creditor desires a larger portion of the poorest land, more than a smaller portion of the medium, and against Shimon’s will the creditor could have demanded a bit more of the poorest as we said earlier (7b). When considering the proposal that when a creditor wants to be paid with the poorest quality, the debtor could demand that the land be calculated at the higher Nison prices. Rav Acha the son of Rav Eeka, rejecting that proposal said, if so, that you want to force the creditor to accept the poorest land at the later Nison prices; you are locking the door in the face of borrowers. They will find it difficult to obtain a loan, because you are discouraging the potential lender by limiting the manner in which he can collect his debt. The creditor who wants the poorer property that Levi purchased could have demanded it and claim A) would not have been a proper defense, since the two parcels of land are not equal. Claim B) that I went to the trouble of purchasing land that is not suitable for a creditor is a valid defense for Levi. Even though in this particular situation his claim is not really accurate, because the creditor does in fact want the poorer land that Levi purchased, but since in most cases Levi’s choice of purchasing the poorest is a reasonable choice, that usually protects the creditor’s interests since most creditors do prefer to be paid with medium quality he need not give up the poorest land to the creditor. Tosafot has shown us that the claim “I went to the trouble of purchasing land that is usually not suitable for a creditor” is needed when the second purchaser, Levi, purchased the poorest and left Shimon with the medium- quality that the creditor usually collects. What about a reverse situation? When Levi purchased the finest property and left medium and/or poor- quality with Shimon, is claim B) needed? Tosafot holds it is not needed. And claim B) that I went to the trouble of purchasing property that is not suitable for you is needed only when Levi bought the poorest land which the creditor could demand, but if Levi purchased the finest land which the creditor could not demand and left Shimon with the poorest and medium-quality, this (claim B) is not needed. The creditor would like to collect the finest land that Levi purchased, but he really has no claim to that quality. For just as Shimon could have diverted the creditor to the medium and poor-quality, when he demands the finest, so too, Levi who is in possession of the finest land can divert the creditor to the poorest quality. Levi has every right that Shimon would have had if the creditor came to collect from Shimon. As we have just learned in the Gemara, what has the first purchaser, Shimon, sold to the second purchaser, Levi, any beneficial claim that is in his power to claim. So, just as Shimon could divert the creditor from the finest, so too, Levi can also divert the creditor from the finest. Claim B) is not needed in this case.

He could say to [the creditor] I left a place for you. Reuven the debtor sold his fields to Shimon, the first purchaser. Shimon sold some of the medium quality fields to Levi, the second purchaser. When Reuven’s creditor wants to collect Levi’s fields, Levi can protest. The Gemara says that he can argue; I left you a place (property) with Shimon, the medium-quality field that I did not purchase, from which you can collect you debt. See ד"ה רצה מזה גובה ומזה גובה תוס' for a better understanding of the concepts that will be discussed in this Tosafot. This phrase, I left you a place from which you could collect your debt, is not precise. For it is only possible to use this term, when referring to property which was left with an original owner and not when referring to property left with the first purchaser. As we have seen in ד"ה רצה מזה גובה ומזה גובה תוס' the obligation to pay a debt is solely upon the debtor. When one purchases property from the debtor and leaves him with any kind of property even the poorest, one can say I left you a place from which to collect your debt. However, when Levi purchases from Shimon, a first buyer who does not owe anything to the creditor, Levi cannot say to the creditor I left you a place from which you could collect your debt because Shimon is not any more liable to pay the debt than Levi. Shimon and Levi are equally not liable to pay the debt. It is only because they happen to be in possession of land that was mortgaged for the debt that they have to pay. In this they are equal. Neither of them has a greater liability than the other. Levi cannot divert the creditor to Shimon based on Shimon’s greater liability because it is simply not true. If so, why can Levi divert the creditor to Shimon? The primary reason that Levi can force the creditor to collect from Shimon is only because of the reason mentioned earlier in the Gemara. What did the first purchaser sell to the second purchaser? He sold any beneficial claim that is in his power to claim. And he, Shimon, could have diverted the creditor to some other medium quality land. So too, Levi can divert the creditor to that very same land which is still in Shimon’s possession. However, if he did not leave Shimon with medium quality equal to what he purchased, he cannot divert the creditor to the poorest that remained with Shimon. For the first purchaser, Shimon could also not have diverted the creditor to the poorest. It is the creditor’s right to collect from the medium-quality. So too, Levi cannot force the creditor to collect from the poorest. For if we were to consider that the first purchaser, Shimon, may have claimed if you are silent and agree to accept the poorest, fine. If not I will return the document of the poorest land to the seller/debtor and you will have to collect the poorest from him. The creditor can say; go and return the document to the debtor/seller. Since he is being offered less than his minimal right, he can force the hand of the first purchaser and say; give it back. The purchaser may have reasons why he does not really want to give back the document to the seller/debtor.

The halakha is that Reuven [can] go and litigate with [his creditor] Reuven sells a field to Shimon with a guarantee, which means that if the field is taken away from Shimon, either because Reuven did not own the field legally, or because it was mortgaged for Reuven’s debts, Reuven will repay Shimon for the loss of the field. If Reuven’s creditor attempts to collect the field from Shimon, Reuven may participate in the court proceedings as a defendant, even though he presently does not own the land. Since he will eventually have to repay Shimon if the land is taken away from him, Reuven is considered a principal. It seems from this ruling that there are claims that Reuven might claim that Shimon cannot or will not claim. Tosafot finds this very problematic. In view of the principal “we argue for the defendant” which means that the court considers every conceivable claim that the defendant can claim, Tosafot wants to know exactly what will be gained by allowing Reuven to participate in the case. There are two areas where there might be a difference if Reuven is allowed to participate as a principal: A) Claims and counter-claims. B) Permissible evidence by the testimony of witnesses. Tosafot will demonstrate that in both of these areas there is no difference whether Reuven is permitted to participate as a principal or not. First, as far as claims and counter-claims are concerned: And if you ask: what difference is there if we allow Reuven to participate in the court case as a principal. Anything that Reuven may have claimed we, the court, will claim for Shimon the purchaser’s benefit, for we will make any claim for the benefit of a purchaser, and also for the benefit of orphans who are very often unaware of the history of the property in question. The court steps in and acts in their behalf and presents any argument that the seller could have possibly claimed to protect the property from the creditor. For example, the court will claim that the loan in the document may have been paid, or perhaps the document has been forged and we require witnesses to verify the signatures on the document. For if we would not take these precautions to protect a buyer of property or orphans, you have not allowed a problem-free existence for any people. Honest individuals who are not particularly well versed in legal tactics will constantly be harassed by unscrupulous people trying to take advantage of them. The court must act as a defense lawyer for those who are incapable of defending themselves and challenge all claims by the plaintiffs even when the defendant does not challenge them himself, to assure that justice is served. Tosafot offers additional proof that the courts challenge the plaintiffs and exhaust every avenue of defense for the defendants. And in perek Get Poshut (Bava Batra 174b) it is also evident that the court claims that the documentation of a plaintiff is false and forces him to verify that the document is in fact authentic. The Gemara discusses a person who on his deathbed said: there are one hundred zuz in my possession that belongs to Ploni. If he then said: give them to him, we give them to him. If he did not say: give them to him we do not give them to him. And the Gemara there sets up the circumstance of this case, where Ploni is holding a document that confirms that one hundred zuz is owed to him. Despite the fact that Ploni is holding a document, if he said: give the money to him, he has validated the document. If he did not say: give the money to him, he has not validated the document and we do not give Ploni the money. This ruling that unless the document is validated we do not pay the creditor who is in possession of a document, implies that we claim for the benefit of orphans that the document presented against them is forged. Otherwise, there would be no need to validate the document. In the first perek of Bava Metzia (14a ד"ה דינא) I have discussed this at length. Tosafot has shown that whenever a defendant is in a position where he is not likely to know how to defend himself properly, the court steps in and claims any possible claim that he himself may have claimed had he been aware of his rights. If so, why in our Gemara do we say that Reuven can participate in the court proceedings as a principal, what difference does it make? The court will argue any claim that Reuven may have argued. Second, Tosafot will now show that even as far as permissible witnesses are concerned, there is no difference whether we consider Reuven a principal or not: So too, one should not say that there will be a difference whether Reuven is a principal or not when the witnesses of the creditor are relatives of Reuven and are therefore disqualified if Reuven is a principal, and they are not related to Shimon, so the creditor can use them to testify against Shimon. This scenario is not a proper solution to our question, for they cannot testify against Shimon in any case, because if the field is taken away from Shimon, he will then go after Reuven who is their relative. Ultimately their testimony affects their relative Reuven, and it is therefore not acceptable as Tosafot will soon demonstrate. And so too, if Shimon has witnesses who will testify in his behalf and they are his relatives, they are disqualified from testifying even for Reuven, because there is a benefit for Shimon from their testimony that the property remains in his possession. Tosafot has presented his opinion that if Reuven or Shimon will in any way benefit from testimony of witnesses the witnesses may not be related to either Reuven or Shimon. Whether Reuven is a principal or not has no bearing on this matter. Tosafot will now prove his point. As is evident in the end of the first Perek of Makos (7a) in regard to the story of Ee’lo’o and Tuvyoh who were relatives of the guarantor, the Gemara there disqualifies them from testifying even for the proceedings between the debtor and the creditor, because the creditor will go to the guarantor to be paid if the borrower does not have the ability to pay. We see that even if the guarantor is not a principal at the court proceeding, his relatives cannot testify because ultimately he will be affected by their testimony. If so, that we make all claims for the benefit of the defendant and any witnesses that are related to Reuven cannot testify even if Reuven is not a principal, what difference is there if Reuven is allowed to participate in the court case as a principal or not? We can answer: That there would be a difference as far as the rule of “the last proof” is concerned. For example: when asked if he could defend himself against the claims that were made against him, Shimon said I have no witnesses and I have no proof and after some time he found proof or witnesses. Shimon can not present them to testify in his behalf, since he already said that he has no witnesses or proof (Sanhedrin 31a). However, if Reuven is a principal, Reuven who never said I do not have witnesses can bring them to testify in his behalf. Alternatively, there would be a difference if Reuven is considered a principal if for example Reuven claims I want to go to the Great Sanhedrin to try my case, which he has the right to do, and Shimon could not make the effort to do so as Reuven can. If we consider Reuven a principal he can demand a trial at the Great Sanhedrin. If we do not consider him a principal and Shimon is not in a position to make such a demand, the trial must take place in the local court. See Tosafot Bava Metzia 14a and Tosafot Ketubot 92b for other answers to Tosafot question.

ואקשי' אי הכי בנזקין נמי נימא הכי וכל שכן לבעל חוב דתנן אין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית ונדחת. ואוקימנא כגון שמת הלוה ולא שבק מידי דיתמי לאו בני פירעון נינהו ושעבודא על הלוקח רמיא הלכך לא יכול למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ולעולם כגון דזבן עידית באחרונה ואמאי לא גבו כולהו מן העידית דיכול למימר להו מאי טעמא אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדין כו' משום תקנתא דלקוחות דאמר לוקח הא תקנתא לא ניחא לי בה ודינא בהדאי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ששומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

פשיטא מכר לוקח זיבורית ובינונית כו' ואסיקנא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כך לוקח שני בכל זכותא דהוה ליה ללוקח בעת שקנה או דאתיא ליה בגווה בתר (האידנא) [דנא] זבנא.

אלא הב"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו נ"ל דה"פ ביתמי קטני עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדלו דאי ביתמי גדולי הוה ליה למימר הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהן הן ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קי"ל כרב נחמן דאמר (ב"ב קכה, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה והא ודאי בפרעון קאמר וא"נ אבטל המקח דאי לא מאי מהדרינא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכה"ג קאמר כלומ מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהם ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב א"נ בדיתמי עסקינן דודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין ב"ח דאביהן גובה מהן אלא ודאי כדאמרן דביתמי קטני עסקינן ושגבו בחובת אביהן קאמר ואלו היו גדולים הי' יכול לדחותה בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושבק בני חרי ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושביק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות (הימנו) [ממנו] והו"ל כאשתדיף בני חרי דגבי ממשעבדי וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד.

ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא ארעא דלא חזיא לך. וא"ת היכי דמי אי לא שביק בינונית גביה מאי קאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי חזיא ליה דהא ליכא בינונית ואי שביק בינונית גביה למה ליה טעמא דלהכי טרח וזבני דמשמע טעמא דלא חזיא ליה הא בינונית דחזיא ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא ליתא דהא אמרינן ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה גבי שמעון אבל שביק בינונית דכותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דודאי בדשייר בינונית גבי שמעון ואפ"ה טעמא דמצי אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאי לאו הכי מצי למימר ב"ח דראובן אי הוה זבורית גבי שמעון לא הוה מצי שמעון לדחות אצל הבינונית דטפי הוה ניחא ליה זבורית טפי פורתא כדאמרן לעיל אבל בזבן בינונית ושבק בינונית דכותה גבי שמעון מצי אמר ליה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו ואלו הוה גבי שמעון מצי לדחות אצל אותה בינונית.

הא דאמרינן א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו לישנא דלאו דוקא הוא דלא מצי למימר הכי אלא בזמן שיש בני חורין אבל הני תרוייהו משועבדין נינהו וכי שייר נמי בינונית גבי שמעון לא מצי מדחי ליה בהנחתי לך מקום אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר ועיקר טעמא משום מה מכר ראשון לשני הוא וכמו שכתבתי וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי דלאו פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני דאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושביק יתמי ואפשר דמימרי' דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמו שכתבתי למעלה.

הא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן לאשתועיי דינא עמיה. נפקא מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי וכמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי מסלק ליה אי נמי בשהשביחה לוקח וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דמציעא (יד, א).

מת הלוה שמכר קרקעות אלו ולא נשאר מנכסיו כדי לפרוע ונזקקו ניזקין ובעל חוב ואשה בכתבתה לטרוף מן הקרקעות שלקח זה ושלקח עדית באחרונה והרי הופקעה מלוקח זה טענת מהדרנא שטר זבורית למריה שאם יחזיר הרי הם נכסים שקנו יתומים ואין נזקקים להם לשום תובע והרי הוא כמוכר לאחרים ואף אם מכר עדית רצה מזה גובה וכו' כמו שיתבאר ושמא אתה סבור לומר שיהו כולם גובים מן העדית שהוא אחרון אינו כן אלא הניזק גובה מן העדית כדינו אחר שנמכר אחרון אבל אין בעל חוב וכתבת אשה נפרעין ממנו שהרי הוא אומר להם תקנת הנחתי לך מקום מפני הלוקח נתקנה ואיני רוצה באותה תקנה שכל תקנה הנתקנת לתועלתו הוא יכול לומר איני רוצה באותו תועלת על הדרך האמור בכתובות פ"ג א' שיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה מאחר שלטובתה נתקנו לה מזונות תחת מעשי ידיה הואיל ורוב נשים אין מעשה ידיה מספיקין למזונותיה אם אין זו רוצה באותה תקנה הרשות בידה כמו שיתבאר במקומו והילכך ניזק נוטל בעדית ובעל חוב בבינונית וכתבת אשה בזבורית:

גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שבארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כלם אצל הבינונית מטעם החזרת הזבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלין כדינם וניזק מיהא נוטל בעדית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעדית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו' לא ניחא לי וכו' והלכך גובין כלם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל ומכל מקום קצת מפרשים סומכין את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן כלן בבת אחת לאחד ראוי לומר כן ומ"מ יראה לי שאם מכרן כלם לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן לאחד כאחת שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת שטר ולא לבטול תקנת הנחת מקום:

יש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה היא ולא עוד אלא שכתבו שאף בניזק חוזר בה אצל הזיבורית ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתבת אשה ומה שהקשה אי הכי לנזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר שהרי אף עכשו אתה רוצה לפרעם מן הזבורית אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לקבלו עד שלא נעשה וכן מוכיח בכתובות שהרי בפרק שני דייני גזרות ק"ט ב' במי שאבדה לו דרך שדהו אמרו שאם היו מקיפין אותו ארבעה בין דאתו מכח ארבעה בין דאתו מכח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום ארחאי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו ואין רשאין לומר לכשתחזיר והלכה כרבנן:

ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו ולא הוצרכנו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי צייתת אלא מטעם קם דינא כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה לך אצלם כלום אף עכשו כשבאה אצל אחד קם דינא ונמצא שטעם אי צייתת אזלה לה:

וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי צייתת צייתת שאני התם שבעל הדרך רוצה ליפות כחו על לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי צייתת צייתת אבל בזה אין הניזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמ' אי הכי לנזקין נמי נימא הכי היה לו לתרץ שאין נזקין דומין לבעל חוב שהנזקין אין מיפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעדית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה ליפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עדית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו:

ולדעתי טעם אי צייתת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם האמור במקומו ומ"מ דוקא מהני להחזיר את הניזק לבינוני כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אלו היו השדות עדין ביד המוכרים אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אלו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראויה להפקיע אא"כ בהפחדת פסידא יתרה מזו על הדרך שביארנו תחלה אע"פ שבאחרון של כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן:

ויש מפרשים בטעם זה אי צייתת להתפשר עמי בדמים מוטב ואי לא מהדרנא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח:

ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש שמקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור שאם מת הלוה והניח בני חורין ליתומים קטנים ויש שם לקוחות שגובה מן הלקוחות ואין יכולים לומר הנחתי לך מקום דהשתא מיהא לא מצי למגבי והוה ליה כאשתדוף בני חרי דגבי ממשעבדי ואין נראה לי מאחר שאותם בני חרי בעין והרי שלו לפניו אע"פ דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי מהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו:

גמרא מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו וכו' נ"ל דר"ל דהוי כאלו התנה הלוקח השני עם הראשון באם יבא ב"ח שיתן לו לגבות מהבינונית והזיבורית שנשארו בידו והוי כאלו היו ביד הלוקח שני גם הבינונית והזיבורית ולכך מצי א"ל לבעל חוב זיל לגבי לוקח דאשון וגבי מהבינונית והזיבורית דלא ניחא לן בתקנתא דרבנן:

תוס' ד"ה אבל זבין עידית וזיבורית נראה דאיירי שפיר אפילו שביק בינונית וכו' כוונת התוס' בזה משום שהוקשה להם ל"ל לטעמא דלהכי טרחיה וכו' תיפוק ליה מטעמא דהנחתי לך מקום לגבות כדאמר בתר הכי גבי ואפילו זבין בינונית וכו' היכא דשייר בינונית דכוותה דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות וכ"ש הכא דלא זבין אלא עידיות וזיבורית ושייר בינונית דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דדינו דבעל חוב הוא בבינונית ומתוך קושיא זו היה עולה על הדעת לדחוק ולפרש דאיירי דלא שביק הבינונית אצל הלוקח ראשון כגון שקודם שלקח הוא מכר הלוקח הראשון הבינונית ואחר כך לקח הוא ממנו העידית והזיבורית וא"כ לא נשאר גבי הלוקח ראשון כלום ולא שייך לומר הנחתי לך מקום לגבות ולכך הוצרך לטעמא דלהכי טרחיה וכו' ולכך קאמרו התוס' נראה דאיירי שפיר אפילו בדשביק בינונית וכו' וק"ל:

אלא הכא במאי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו נראה לי דהכי פירושו ביתמי קטנים עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדילו דאי ביתמי גדולים עסקינן הוי ליה למימר הכי ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהם הן. ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קיימא לן כרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה והאי ודאי בפרעון קאמר וא"נ הבעל המקח דאי לא מאי מהדרנא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכהאי גוונא קאמר כלומר מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהן. ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב. אי נמי בדיתמי עסקינן בודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין בעל חוב דאביהם גובה מהן. אלא ודאי כדאמרן דביתמי עסקינן כשהם קטנים ושגבו בחובת אביהם קאמר ואילו היו גדולים היה יכול לדחותם בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא. ונראה לי דמהא שמעינן דאי שכיב מלוה ושביק בני חורי ביד יתמי קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושבק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות ממנו והוי ליה כאשתדוף בני חורי דגבי ממשעבדי. וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד. הרשב"א ז"ל. וז"ל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואפילו מחל להם זה הקרקע שהחזיר להם שטר מכירה הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה מהן הילכך ליכא למגמר הכי. פירוש ליכא למימר מהדרנא לאיים אותם וכולהו גבו מעידית. כל שכן דיכול לאיים אותם טפי במהדרנא שהרי היה יכול להפסידם לגמרי אי מהדר שטרא ליתמי אין יכולין לגבות כלל דהוו כיתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. ונראה למורי שיחיה שאם החזירו הלקוחות העידית ליתומים גבו כולהו מינה כאילו היתה ביד הלוקח לפי שהיא אחרונה. וכן אם החזיר להם הלוקח הזיבורית מכל מקום גבו כולהו מעידית שהיא אחרונה שהיא ביד הלוקח דלא מצי למדחי אצל זיבורית דביד היתומים מטעם בני חורי דהא ביד היתומים נמי כמו ביד הלוקח כיון שאינו בא לגבות מהיתומים רק מכח לוקח ולא מכח אביהן משום דהוו יתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. והיינו נמי הא דקאמר ביתמי דלאו בני פרעון נינהו מכח אביהן אינו יכול לפרוע מן היתומים במאי דמהדר להו משום דהוו להו כיתומים שלקחו וכו'. ושעבודא עלייהו רמיא כלומר ולעולם השעבוד רמי על הלוקח דכי נמי מהדר להו ליתומים לא גבו מן היתומים רק מכח הלוקח כאילו מכרן לוקח לאדם אחר ולא מכח אביהן כדפרישית. ולא דמי הא מילתא למאי דאמרינן יתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דהתם כשקנו קנו קרקע שלא היתה משועבדת לבעל חוב דאביהן אבל הכא שקנו קרקע מן הלקוחות שלקחו מאביהן שהיתה משועבדת לבעל חוב ודאי כל השעבוד שהיה להם על הקרקע בעודה ביד הלקוחות יש להם עתה כשחזר ומכרו ליתומים שהרי היתומים מכח הלקוחות הן באין עתה כדפרישית ואם כן ליכא למימר מהדרנא פירוש דאפילו אי מהדר עידית ליתמי אתו כולהו וגבו העידית משום דאחרונה היתה ביד הלוקח ראשון כמו שהיה הדין כאשר היו כולם ביד לוקח ראשון לפום מאי דסלקא דעתיה השתא דגבי מעידית לפי שהיתה אחרונה. עד כאן לשונו. הרב אלפסי ז"ל דילג האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו ואין בנו כח לדחות הטעם הזה הנכתב בגמרא ואין חולק עליו. וי"ל איפשר דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל אי האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו טעמא דסמיכא היא אם קנאם הלוקח בבת אחת כל שכן שיש לדחות נזקין אצל בינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה וגבי מזיבורית ואם כן היכי משכחת לה בבת אחת דנכנסו כולן תחת הבעלים והרי לעולם ידחנו אצל בינונית. וברישא דשמעתא מוכח דפשיטא ליה דקאמר השתא לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא משמע דכל אחד ואחד שקיל כדינו. ועוד כל מזיק שיש לו עידית נמי וזיבורית ובינונית ודחה הניזק לבינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית מוטב ואי לא זביננא לקרקע דעידית ובינונית וגבית מזיבורית שיש לי דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וצריך עיון גדול. הרב רבי יהונתן ז"ל. ולא משכחת לה אלא במזיק דלית ליה אלא נכסי ירושה ואפילו בנכסי ירושה מצי אמר ליה דלזבנינהו לנכסי לאחריני הילכך מיחזי דהאי טענה לאו טענה מעלייתא דאמרינן ליה לכי תזבין אבל כל היכא דמשכח עידית גביה גבי מיניה. הרב רבי מאיר הכהן ברבי יצחק מסרקסטה ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל והרי"ף ז"ל קיצר בכאן שלא הזכיר דביתמי עסקינן מיהו לענין דינא לא קיצר דבלא יתמי נמי מצי למימר להו הכי וטפי מהכי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזיבורית מצי לאגבויינהו ואפילו לנזקין דאמר להו אי שתקיתו וכו'. ע"כ לשונו.

וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שביארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כולם אצל הבינונית מטעם החזרת הזיבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלים כדינם וניזק מיהא נוטל בעידית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעידית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. לא ניחא לי וכו' והילכך גובין כולם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל. ומכל מקום קצת מפרשים סומכים את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן בבת אחת כולן לאחד ראוי לומר כן. ומכל מקום יראה לי שאם מכרן כולן לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן כאחת לאחד שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת השטר ולא לבטול תקנה הנחת מקום. ויש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה. ולא עוד אלא שכתבו שאף הניזק חוזר בה אצל הזיבורית וכו' ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתובת אשה. מה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית. ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר וכו' אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לבטלו עד שלא נעשה. וכן מוכח בפרק שני דייני גזלות במי שאבדה לו דרך שדהו וכו' דאמרינן ורבנן סברי אי ציית וכו' והלכה כרבנן. ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו אלא נצרכו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי ציית אלא מטעם קם דינא וכו' כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה אצלם כלום אף עכשיו כשבאה אצל חד קם דינא ונמצא שטעם אי ציית אזלא לה. וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי ציית ציית שאני התם שבעל הדרך רוצה לייפות כחו של לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי ציית אבל בזו אין הנזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו. ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמרא אי הכי לנזיקין נמי היה לו לתרץ שאין נזיקין דומין לבעל חוב שהנזקים אין מייפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעידית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה לייפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עידית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו. ולדעתי טעם אי שתקת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם אי שתקת האמור במקומו. ומכל מקום דוקא מהני להחזיר הניזק לבינונית כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אולו היו השדות עדיין ביד המוכרין אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אילו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראוי לה להפקיע אלא אם כן בהפחדת פסידא יתירה מזו על הדרך שביארנו תחילה אף על פי שבסוף כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן. ויש מפרשים בטעם אי צייתת להתפשר נמי בדמים מוטב ואי לא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח. ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש מקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור דאי שכיב מלוה ושבק בני חורי ביד יתמי קטנים וכו'. ואין נראה לי מאחר שאותם בני חורי בעין והרי שלו לפניו אף על פי דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי תהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו. ע"כ.

פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית וכו' אזלו כולהו וגבו מעידית דאחרונה היא ואין בידו בינונית וזיבורית דמצי למימר להו שקולו כדינייכו דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. תמיהא מילתא לי כל כמה דלא ידע מה מכר ראשון לשני וכו' אמאי לא קאמר להו לא ניחא לי בתקנת חכמים שקולו כדינייכו כיון דלוקח ראשון שבשבילו תקנו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין לא ניחא ליה באותה תקנה מה אנו הוששין להפסיד לוקח שני דאותה תקנה לא שייכא לגביה דכולהו משועבדין נינהו כדאמרינן בסמוך. ולפי המסקנא ניחא דמה מכר לו ראשון לשני וכו' וכי היכי דלוקח ראשון מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים לתועלתו כשלקח עידית באחרונה ואיפשי לתועלתו כשלקח זיבורית באחרונה זה הזכות מכר ללוקח שני כשקנה בינונית וזיבורית וכל מה שהוא תועלתו יטעון כאילו היה לוקח ראשון ויטעון איפשי כתקנת חכמים ויגבו מעידית שביד לוקח ראשון. ע"כ תוספי תוספות להר"א ז"ל. עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עידית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כולם גובין מעידית כמו שביארנו אם מכר אחר כך בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו אין ספק שכולם גובין מן העידית שאין מקום לומר אי איפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו הנשאר בידו נקרא בני חורי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטירפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון אפילו לא היתה עידית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עידית היה אחרון ואי אפשר לו עכשיו להפקיעך ממנו בטענת אי איפשי מטעם שכתבנו. עוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין לומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזיבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העידית ושייר לעצמו בינונית וזיבורית שמא אתה סבור שיהיו כולן גובין מן העידית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי איפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשיו בדין אי איפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא בדיני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותן בבינונית אף על פי שלקח עידית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתובת אשה לזיבורית ואין לפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות או שלא באחריות. ע"כ לשונו. מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו יכול לוקח שני לומר ללוקח ראשון אתה חייב לפטור אותי מנזקין ומבעל חוב ומכתובה ולהגבות אותם בדיניהם כאלו היו כולם אצלך. וזה הטעם בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות גם אין באים לו מטעם שיכול לומר הלוקח השני לראשון נכסיך בני חורין הם אצל בעל חוב יותר משלי כי כולם משועבדים הם אלא מן הטעם שפירש מה מכר וכו'. הראב"ד ז"ל. ולענין פסק מכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לעצמו שלקח באחרונה ממוכר ראשון כולם גובין ממנה ואפילו נזקין והדין נותן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכל מאי דהוה מצי איהו טעין בדינא מצי לוקח שני למטען. ונראה דהרי היכא דלקח עידית באחרונה ומכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לפניו כיון דלוקח ראשון במקום מוכר קאי למיפרע כולהו מזיבורית דשייר קמיה ואפילו נזקין. ואפשר לומר דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוא שמכר לו אבל יותר מזכותו אינו יכול למכור לו וכיון שאילו היתה אותה עידית אצל לוקח ראשון היו נזקין גובין ממנה השתא נמי ליגבו מינה אף על גב דהוא אצל לוקח שני אבל בעל חוב וכתובת אשה גובין כדינם מלוקח ראשון. והיינו הא דאמרינן סבר אביי למימר אתו כולהו גבי מעידית אמר לו רבא מה מכר לו ראשון לשני וכו' הילכך כל מה שהיה יכול לוקח ראשון לטעון מצי לוקח שני לטעון והואיל וכן הוא נמצאו לוקח ראשון ושני במקום בעלים הראשונים הן עומדים. וצריך עיון וחקירה. הרב ר' מאיר הכהן ברבי יצחק ז"ל מסרקסטה.

אבל זבן עידית וזיבורית כתבו בתוספות נראה דמיירי שפירש אפילו דשביק בינונית וכו'. פירוש וכל שכן אם קנה עידית והניח זיבורית דדוקא משום טעמא דלהכי טרחי וכו' יכול לדחותו אצל זיבורית שהניח ביד שמעון אבל מטעמא דהנחתי לך מקום אינו יכול לדחותו אצל זיבורית שיכול הבעל חוב לומר ללוי אין זה מקום שלי ואיני רוצה זיבורית אפילו טפי פורתא אלא אני רוצה עידית שבידך אבל מטעם דלהכי טרחי וכו' דוחה אותו שלא יגבה מעידית שבידו וילך אצל זיבורית שביד שמעון. וכן כל שכן נמי אם קנה זיבורית והניח עידית ביד שמעון שצריך לזה הטעם דלהכי טרחי וכו' דאי משום הנחתי לך מקום לגבות ממנו יכול לומר בעל חוב ללוי אני רוצה זיבורית שבידך טפי פורתא כדאמרינן משום נעילת דלת. עוד כתבו בתוספות ובעל כרחיה של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא אף על גב דבלוי איירינן אמרו בתוספות בעל כרחיה של שמעון משום מה מכר לו ראשון לשני וכמו שאם היתה ביד שמעון היה לוקח זיבורית טפי פורתא השתא זיבורית ביד לוי יכול לומר לו בעינא טפי פורתא. גליון. וז"ל תוספות שאנץ אבל זבן עידית וזיבורית. אין לפרש עידית וזיבורית ושבק בינונית אם כן מה היה צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אלא הכי פירושו זבן עידית או זיבורית כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית ואי סבירא ליה בשלו הן שמין היכי מצי למימר להכי טרחי תבני ארעא דלא חזיא לך על כרחך היה לוי צריך להכיר בשדותיו וכיון דידע שאין לו בינונית אם כן זיבורית שקנה חזיא ליה היא שהיה לו שעבודא עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. אלא נראה דסבירא ליה לרבא בשל עולם הן שמין והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור כשלקח זיבורית שהיה עדיין בינונית ולא איצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבן זיבורית ושבק עידית אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה דכיון שהיה שמעון יכול לדחותם אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו. ולפי פירוש זה נוכל לדקדק שהלכה שבשל עולם הן שמין אף על גב דסבירא ליה לרב נחמן בפרק שני דייני גזילות שבשלו הן שמין דהא קיימא לן כרבי אליעזר לגבי אביי. ויש לדקדק דאביי סבירא ליה דבשלו הן שמין מדקא משני בגיטין אמתניתין דהנזקין לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן וקמשמע לן מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק ואי סבירא ליה בשל עולם הן שמין אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמה ואף על גב דבשל עולם הן שמין מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מיהו יש לדחות דכי קיימא לן כרבא לגביי אביי הני מילי בדבר שלא נחלקו בה אמוראי אחריני והכא הרי נחלקו בפרק שני דייני גזילות. ועוד נראה לפרש דרבא נמי לא סבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דקאמר אבל זבן עידית וזיבורית מיירי שפירש דשבק בינונית ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.

מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות לאו דוקא קאמר האי לישנא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר שיכול לדחותו אצל זיבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי היה יכול לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת. וי"ל כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכי נמי כולה שמעתא ביתמי. ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למריה שזה לא יקבל השטר. ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכי האי גוונא שיתן לו בחינם. ע"כ מתוספות שאנץ. וז"ל הרשב"א ז"ל אבל שייר דכוותה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוית התם בינונית וזיבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זיבורית משום דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא וכו' ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי. ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרין כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי כמו שכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

דינא הוא דאזיל ראובן וכו' נראח דנפקא מינה כגון שהבעל חוב היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר ואם כן ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר. וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע אם כן ישבע ראובן שהוא כשר. הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. גליון.

והתוספות פירשו דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו' והר"ר יוסף קלסו"ן ז"ל אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום. רבינו ישעיה ז"ל. ובגליון תירץ קושיא זו דמיירי הכא כגון שאמר מתחילה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים. ע"כ.

בגמרא אי הכי בניזקין נמי נימא הכי ק"ק מנ"ל למקשן להקשות כן בפשיטות דלמא דוקא בב"ח יכול לומר כן לפי שהוא רוצה ליטול יותר מדינו הראוי לו אילו היו כל השדות גבי לוקח לכך יכול לומר אי שתקת ושקלת כדינך אבל גבי נזקין שהוא רוצה ליטול כדינו מנ"ל שיהא יכול לומר כן שיציל עצמו בתחבולה של רמאין להפסיד לחבירו מה שראוי לו עפ"י הדין דאלת"ה לא מצינו לעולם ניזקין גובה מעידית אפילו בני חורין שיכול המזיק להפסיד לניזק ולומר אי שקלת בינונית שקול ואי לאו אמכור העידית ובינונית ותגבה בע"כ מזיבורית שלי שהם בני חורין וא"ל דלא אמרינן כה"ג אלא דוקא מהדרנא שטרא למרא אמרינן אבל מכירה לא אמרינן דשמא לא ירצה הלה ללקחה דהא ליתא דאף מה שאמרו מהדרנא שטרא למריה אין הכוונה על חזרת השטר לבד דודאי מחמת השטר לא תחזור גוף השדה לבעלים אלא צריך למכרה לו ממש מחדש נמצא אם אמרינן בשדה זיבורית מכ"ש שנאמר כן שיכול לומר אמכור שדה עידית ובינונית שלי דקפצי עליה זביני יותר מזיבורית ועוד דעכ"פ הלוקח עצמו יאמר אמכור להמוכר שדה זיבורית שלי ונמצא שלפ"ז לא יכלו ניזקין לגבות עידית לעולם ממשועבדים וזו הסברא אחרונה מצאתי בספר מלחמות להרמב"ן ומחמת זה דחה סברת אי שתקת בשתי ידים ע"ש באריכות ואף אנו נאמר דיינו אם נקיים הסברא היכא שרוצה ליטול יותר מדינו דבזה לא שייכים כל הקושיות אבל לבטל תורת גוביינא מדינו מנ"ל למקשה ונ"ל ליישב דהמקשה בנזקין נמי נימא הכי אין כוונתו על כל הניזקין אבל כוונתו בזה מדקתני בברייתא סתמא כולם נכנסו תחת הבעלים ואוקמינא כגון שלקח עידית באחרונה ואפ"ה קאמר שגובין כ"א כדינו וזימנין דמשכחת לה שאין דינן של ניזקין אצל המוכר בעידית כגון שב"ח מוקדם לו וא"כ כשנשאר עידית באחרונה אצל המוכר לא היה שיעבוד הניזק עליה אלא הב"ח יטלנה כיון שהוא בן חורין ונשאר שיעבוד הניזקין על הבינונית אלא שאח"כ שמכר המוכר גם העידית לאותו הלוקח והוו כולם משועבדים רוצה הניזק לגבות מעידית אע"פ שלא היה שיעבודו בתחילה ומלשון הברייתא משמע שהדין עם הניזק מדלא חילק כמו בסיפא לפי' הריב"א לעיל ע"ז מקשה שפיר דנימא אי שתקת כיון שרוצה להרוויח אצל הלוקח יותר מאצל המוכר כנ"ל ליישב בדוחק אבל מלשון רש"י ותוספות לא משמע כן ועיין בהרא"ש ובס' המלחמות להרמב"ן באריכות ודו"ק ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו למ"ד שיעבודא דרבנן ומדאורייתא לא גבי כלל וא"כ מקשה שפיר דנימא אי שתקת משא"כ למ"ד שיעבודא דאורייתא אין ה"נ דלא מצי למימר אי שתקת לאפקועי מדינא דאורייתא ובזה היה אפשר ליישב מה שלא הביא הרי"ף ז"ל אוקימתא בדיתמי דס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש באריכות בפ' הניזקין דף נ'. ועוד י"ל דהא דמקשה בניזקין נמי נימא הכי היינו אליבא דרב ששת דוקא דס"ל שילהי פ' שני דייני דבשל עולם הן שמין ומשמע דה"ה לניזקין וא"כ זימנין דשקיל ניזק יותר מדינו כגון שעידית שלו יותר עדיפא מעידית דעלמא ובינונית שלו גריע מעידית דעלמא וא"כ מקשה שפיר אי שתקת משא"כ למאי דקי"ל בשלו הן שמין אין מקום לקושיא זו ובזה נתיישב ג"כ דלא מייתי הרי"ף אוקימתא דביתמי ודו"ק:

בתוספות בד"ה אבל זבן עידית וזיבורית ונראה דאיירי שפיר אפילו דשביק בינונית וכו' כוונתם דודאי בהכי איירי מדקרי לעידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך משמע בדשביק בינונית איירי וע"ז כתבו דלא שייך הכא הטעם דהנחתי לך מקום לגבות ממנו דשמא הב"ח אוהב זיבורית טפי וכו' והיינו לפי מה שפירשו בסמוך דעיקר הטעם דהנחתי לך מקום היינו משום שדינו בע"כ מאיזה בינונית שירצה לוקח ראשון ליתן לו וא"כ כאן לא שייך זה הטעם שהרי אף הלוקח הראשון לא היה יכול לדחותו מזיבורית אם ירצה לוקח טפי פורתא לכך הוצרך לטעמא דזבן ארעא דלא חזיא לך ואף על גב שאם רוצה נוטל זיבורית מ"מ מיקרי ארעא דלא חזי' דסתם בני אדם רוצים יותר בבינונית מזיבורית וק"ל:

בפרש"י בד"ה וקא משתעי דינא וכו' אם יש לו שום תביעה על חובו לומר פרעתיך דקי"ל במסכת שבועות דאף על גב דנקט שטרא וכו' ודאי דלא נעלם מרש"י שאף בלא טענתו מחוייב לישבע נגד הלקוחות שזה פשוט במשנה אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב הלשון משתעי דינא בהדיה דלא תקשי שאין שמעון צריך להשיב לראובן כלום כיון ששטר מקויים בידו לכך פרש"י דא"ש שיש לראובן עצמו לטעון פרעתיך אבל לענין הנפקותא ודאי דאיכא טובא כמ"ש התוספות ועוד י"ל דנ"מ לענין שצריך שמעון לישבע בפני ראובן ואולי יתבייש משא"כ אי הוי אמרינן שאין טענת ראובן מזקיקו לשבועה לא היה צריך לישבע בפניו והשתא לפ"ז מצינו למימר דמש"ה הוצרך רש"י לפרש דצריך לישבע אי טעין אישתבע לי וק"ל: