Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 61a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 61a

    Bava Kamma 61a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 358 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    MISHNA The public thoroughfare - [which is] sixteen cubits [wide, as derived] from the wagons used by the [tribal] banners of the desert in Tractate Shabbat [Shabbat 99a:5].

    The tanna of the baraita counts up from below to above If two cubits or three cubits high, he is liable - and if four cubits, he is exempt, since he holds "until means until and not including." All agree that if four cubits he is exempt -- for our tanna, "until" means "until and including"; for the tanna of the baraita, "until" means "until and not including."

    Even in a field of thorns even if the field to which the fire jumped over the fence had been full of thorns, which readily catch fire and allow it to leap, he is exempt.

    They [only] taught that he is exempt.

    Only where it blazes high [as when] fire blazes high from a date palm and goes up.

    But when it blazes low where the wind bends it and forces it sideways, and interrupts the flame and causes it to leap. [Such is] my teacher's explanation. Another explanation: the fire blazes low, and travels, and catches onto grasses and chips on the ground; therefore, even if it crosses through a very wide public domain, he is liable.

    In what case is this statement said that he is exempt if it crossed through a public throughfare.

    Shelulit this will be explained later on. [Bava Kamma 61a:15]

    6 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 61a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    ה"ג אלא למאן דאמר טמון באש תרתי קראי למה לי אבל הא לא בעי דלמה לי כלל קראי דחד קרא אצטריך לכל הפחות משום בעיא דטמון והא דכתיב ויצילה לר"י הצילה שלא הניח לשרוף כדי שלא יתחייב בטמון ולרבנן שהציל את המזיק שלא נתחייב לשלם אבל תרי קראי למה לי דלמ"ד לאחלופי אע"פ שאם לא היו עדשים היו צריכים לישאל אם מותר ליטול שעורים על מנת לשלם דמים מ"מ הזכיר עדשים לפי שהיו מזומנים שם והיו רוצים לפרעם תחתיהן ולמ"ד להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורין דלא חשיבי כל כך ובעדשים דחשיבי טובא אלא למ"ד טמון תרוייהו למה לי ובקונטרס גרס קראי למה לי:

    מאי ולא אבה דוד לשתותם הוה מצי למימר אחד מהנך דמיבעיא ליה עם טמון אלא משמע ליה דאכל מילתא דאיבעיא ליה קאי ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס דמעשה בא לפניו ששרפו אנשיו גדיש והיו בה כלים טמונים דלפירושו הוה ליה למימר שלא אבה דוד לשתות היינו שלא רצה להפטר מחמת שהוא מלך:

    והתניא עברה גדר כו' אומר ר"י דאי גרסי' בברייתא עד ובמתניתין לא גרסינן עד לא ניחא דלא שייך למפרך כלל דפשיטא דברייתא מלמטה למעלה קא חשיב דבענין אחר לא מיפרש אלא עד ולא עד בכלל דבכל מקום ד' אמות כלמעלה מד' אמות ובמתניתין לא קתני עד דבארבע אמות פטור ואפילו קתני במתניתין עד כמו בברייתא אין שייך להקשות דפשיטא דמתניתין לא מיפרשא אלא מלמעלה למטה וברייתא לא מיפרשא אלא מלמטה למעלה אבל אי במתניתין קתני עד ובברייתא לא קתני עד אז שייך למפרך שפיר אי נמי בשניהם אין עד שייך למפרך שפיר דמתניתין קתני בד' אמות פטור וברייתא קתני חייב וא"ת אי בשניהם אין עד אמאי אצטריך לשנויי מתניתין מלמעלה למטה וברייתא מלמטה למעלה לימא מתניתין ד' אמות דוקא בלא עד וברייתא מיפרשא בעד וי"ל דכיון דלא קתני עד לא כאן ולא כאן סברא הוא דכי היכי דהך מיפרשא בעד הך נמי מיפרשא בעד:

    עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות בגמרא מפרש ארבע אמות משפת קוצים ולמעלה ונראה לר"י דאיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה גבוה יותר מאי קמפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זה ומה לי זה כיון שהגדר גבוה מן השלהבת מה יכולה להזיק אלא ודאי בשאין גבוה מן השלהבת איירי ומיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר איירי שאם היו גבוהין מן הגדר מה מועיל שהגדר גבוה מן הקוצים הרי הוא כאילו היתה המדורה על הגדר אלא כשעצי הדליקה שוים לגדר איירי או נמוכים מן הגדר ועוד נראה דגבוה ד' אמות דקתני אעצי הדליקה קאי שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף בגמ' שמשפת קוצים ולמעלה נמי בעינן ארבע אמות אבל פשיטא דמתניתין אעצי הדליקה קאי ולשון עבר לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה אע"פ שהשלהבת עולה למעלה מן הגדר:

    לא שנו אלא בקולחת אגדר קאי וגרס אבל בנכפפת אפי' עד מאה אמה ולא גרס מאה מיל דמיל לא שייך בגובה ולפי הספרים דגרסי מאה מיל צ"ל דקאי אדרך רה"ר ואין נראה דהא בסמוך מייתי משנה דדרך הרבים ואמרינן עלה מאן תנא משמע דעד השתא לא איירי בה אע"ג דברייתא דתניא כוותיה גרס מיל דברוחב איירי ולא בגובה כדקתני ועצים מצויין לה מ"מ שפיר קאמר תניא כוותיה דברייתא מוקמה למתניתין בקולחת:

    דרך הרבים מאן תנא רבי אליעזר היא אמתניתין קאי והוי סתם ואח"כ מחלוקת:

    מאן דאמר נהר ממש אע"ג דלית ביה מיא ואע"ג דברשות הרבים בעי ט"ז אמות הכא סגי בח' אמות מתוך שהנהר עמוק וגם יש בו קרירות מים שעוברים בו תמיד:

    אלו מפסיקין לפאה כו' במסכת פאה (פ"ב מ"א) גרס בסדר המשנה דרך היחיד ואח"כ דרך הרבים ומפרש בירושלמי דמשום סיפא איצטריך למיתני דקתני הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן דקמ"ל דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילנות ועוד [קא] חשיב שם שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא שביל היחיד איצטריך לאשמועינן דאע"פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודרך היחיד אצטריך דס"ד כיון שאין קבוע לא מפסיק אע"פ שהוא רחב ושביל הרבים אצטריך דס"ד אמינא דבשביל היחיד הוא דבעינן קבוע בימות החמה ובימות הגשמים אבל שביל הרבים אע"פ שאין קבוע בימות הגשמים מפסיק קא משמע לן:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Rashba

    אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה כלומר תנא דידן קא עסיק בפטורי ואמר בשש אמות וחמש וארבע בכלל. ותנא ברא קא חשיב מלמטה למעלה וקא עסיק בחיוב ואמר דשתים ושלש עד ארבע חייב ולא עד בכלל.

    אמר רבא ארבע אמות שאמרו בשדה קוצים פירוש אפילו בשדה קוצים אף ע"פ שנוחין להדליק באש ומיהו בשדה דעלמא צריך גדר ארבע אמות.

    ואמר רב פפא לא לפרש גדר ארבע אמות דמשנתינו בא ולומר דאותן ארבע אמות לא משפת עצי הדלקה אלא משפת קוצי השדה ואע"פ ששפת עצי הדלקה שוה עם הגדר אלא ודאי גדר ד' אמות דמשנתינו מצדה קאמר והיינו דקתני עברה גדר אלא רב פפא אתא לפרושי דמשנתינו ארבע אמות לכל צד קאמרה ולומר שצריך להיות גדר גבוה ד' אמות אף משדה קוצים כמו שנראה מצד הדלקה ד' אמות משפת עצים ומיהו בשלהי הדלקה אין הקפדה אלא אפילו היתה עולה למעלה מן הגדר ותדע מדחלקו בין קולחא לנכפא וא' השלהבת אינה למעלה מן הגדר כי נכפפת מאי הוה דהלא הגדר מפסיק ועומד בפניה. ומיהו אין ראיה זו לפי גירסת הספרים גרסינן אבל בנכפפת אפילו מאה אמה דלפי גירסא זו קאי אגדר אבל רוב הספרים גרסי אבל בנכפפת אפילו מאה מיל ולפי גירסא זו לא קאי אגדר דבגדר לא שייך שיעור מיל אבל אדרך רה"ר דמתניתין קאי.

    במה דברים אמורים בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו מאה מיל חייב. פירוש עצים מצויין לה בסוף מאה מיל ודלקה בהן. וקשיא למה לי למימר וקוצים מצויין לה קוצים למעוטי מאי ואולי אם נאחז בעצים עבים או בקורות כל שהוא רחוק כל כך פטור דמכת שמים היא זו. אבל בירושלמי משמע דמצויין לה דקתני לא בסוף השיעור הזה קאמר אלא עצים מצויין לפניה להיותה דולקת והולכת דגרסינן התם ר' אליעזר אומר י"ו בדרך רשות הרבים ובשעת הרוח מאה אמה תני מעשה בערב שקפץ יותר משש אמה והזיק אימתי שקפץ אבל אם היו עצים מצויין לפניו או שהיה מטפטף והולך עד מיל חייב עברה נהר או שלולית פטור ע"כ אלא שגם פירות זה לא נתחוור בעיני שאלו היו העצים מצויין לפניה וקופצת מקוצים לקוצים פשיטא ושמא קמ"ל שאין אומרים בכי הא שהיא מכה מן השמים וכאנוס הוא וכענין שאנו פוטרין בקלחת ואע"פ שנאחז האור בקוצים כל שעבר יותר מי"ו אמה.

    דרך הרבים ודרך היחיד פירוש בירושלמי מאחר ששנו שאפילו דרך היחיד מפסיק למה הוצרכו לומר דרך הרבים אלא לומר שצריך להיות דרך היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים כדרך הרבים.

    Rashba on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אלא למ"ד כו' לר"י הצילה שלא הניחה לשרוף כדי כו' עכ"ל ה"מ לפרושי נמי הכא לר"י שהציל את הניזק שלא יפסיד מה שטמן דכה"ג פירשו לרבנן שהציל את המזיק כו' אלא דניחא להו לפרושי לר"י ויצילה כמשמעו על הגדיש וק"ל:

    בד"ה מאי ולא אבה כו' ששרפו אנשיו כו' הל"ל שלא כו' רצה להפטר מחמת שהוא מלך עכ"ל דאי מבעיא בעלמא ה"ל ניחא אבל אי על אנשיו הוה מבעיא ליה א"כ למ"ד טמון חייב איכא למימר דשלחו לו טמון חייב אבל אתה מלך כו' וא"כ שפיר קאמר ולא אבה דוד לשתותם כיון דאיסורא הוא לא ניחא ליה מיהו למ"ד טמון פטור שפיר פריך תלמודא אלא דמשמע דלכ"ע פריך מדלא קאמר בשלמא למ"ד טמון חייב כו' ודו"ק:

    בד"ה אלו מפסיקין כו' ושביל הרבים איצטריך דסד"א דבשביל היחיד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאיצטריך למתני שביל הרבים אע"פ שהוא קבוע אינו מפסיק לאילנות דמשמע להו דכל דרך הרבים קבוע הוא ואע"ג שהוא רחב טפי קתני דאינו מפסיק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Maharam

    גמרא מאן תנא אמר רבא רבי אליעזר היא דתנן רבי אליעזר אומר וכו'. כצ"ל ובפירוש רש"י רבי אליעזר במתני' לקמן מתני' היא בסמוך:

    תוס' ד"ה אלא למ"ד טמון באש וכו' אבל תרי קראי למה לי דלמאן דאמר לאחלופי אע"פ שאם לא הוי עדשים היו צריכין לשאול אם מותר ליטול שעורים ע"מ לשלם דמים וכו':

    ד"ה ולא אבה לשתותם וכו' ומכאן קשה לפי פירוש הקונטרס וכו' מדברי התוס' נראה דאינהו מפרשים דעת המאן דאמר טמון באש קמבעיא ליה דאדין דאורייתא איבעיא להו לא על מעשה שבא לפניו ולכן פרכא הגמרא שפיר מאי ולא אבה דוד לשתותם אלא שגם לפירוש התוס' יש להקשות אמקשה גופיה דמנא ליה לפרש דקא מבעיא ליה אדין דאורייתא דלמא אמעשה שבא לפניו קא מיבעיא ואתא שפיר קרא דלא אבה דוד לשתותם ויש לתרץ דלפי פירוש התוס' אתי שפיר דס"ל להמקשה דע"כ אדין דאורייתא קמבעיא ליה דאי בשרפו אנשיו גדיש איירי א"כ ממה נפשך במאי קא מיירי אי איירי כגון ששרפו לצורך המלחמה ולהצלתם היינו דין מציל עצמו בממון חבירו דקאמר רב הונא דלעיל ומאי אריא דאטמון דקא מבעיא ליה אפילו גדיש עצמו נמי ואי שלא לצורך המלחמה שרפוהו אין החיוב והפטור על דוד כי אם על המזיקים ומאי ולא אבה דוד לשתותם דלא רצה להפטר שייך הכא וק"ל:

    ד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתני' קאי וכו' ר"ל הא דקאמרה הגמרא דתנן ר"א אומר שש עשרה ר"ל אמתני' דלקמן בסמוך קאי דקתני בה מחלוקת התנאים וזה ר"ל הגמרא במאי דקאמר ר"א היא דתנן וכו' וכ"ת א"כ דהאי מתניתין היא גופא דברי ר"א בסמוך א"כ תרתי למה לי לכך קאמר וסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו':

    Maharam on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בשלמא למאן דאמר הני תרתי היינו דקתני ולא אבה דוד לשתותם דמשמע שלא קבל את שתיהן אלא למאן דאמר טמון באש מכדי גמרא שלחו ליה מאי לא אבה לשתותם דמשמע שלא קבל כל מה שאמרו. הראב"ד ז"ל.

    מאי ולא אבה דוד לשתותם מה שהקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל אין קשה רק לרבי יהודה דלרבנן לא שייך למימר כיון דאיכא איסורא כיון דכל אדם פטור. הר"א מגרמישא ז"ל.

    וכתב תלמיד הר"פ ז"ל מכאן קשה לפירוש הקונטרס שפידש לעיל דמעשה בא לפניו וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דלגבי טמון לא שייך למימר אבל אתה מלך דהכי נמי שייך גבי גלוי כמו גבי טמון. ע"כ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל יש מקשים להא דפירש רש"י לעיל טמון באש קא מיבעיא ליה שמעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש ישראל ונצרך לשאול אם חייבים בטמון שבתוכו ואמאי לא משני הכא שלא רצה לפטרם אף על גב דקיימא לן כרבנן. ולאו קושיא היא דודאי להנך דלעיל דאיסורא איכא ושרו ליה משום דהוה מלך צריך לומר שלא רצה לשתותם אלא הכא מאי איסורא איכא דהא פטורא דהכא לאו משום דמלך הוא מדלא מסיק אבל אתה מלך. ע"כ.

    עברה גדר שהוא גבוה כתבו בתוספות ונראה לר"י דאיירי שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה גבוה יותר מאי קא מפליג וכו' עד כיון שהגדר גבוה מן השלהבת עצמה אף על פי שיש לפרש נכפפה נקטפה כדמשמע בירושלמי שהרוח קוטפת ומוליכה למרחוק אפילו תהא נקטפת כמה פעמים כיון שהגדר גבוה למעלה הימנה מה יכולה להזיק אלא ודאי כשאינו גבוה מן השלהבת וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. אמר רב פפא תנא דידן חשיב מלמעלה למטה וקא עסיק בפיטור ואיהו דקא פטר בארבע אמות ותנא ברא קא עסיק בחיוב ואיהו דקאמר עד ארבע אמות חייב ולאו ארבע אמות בכלל אלא משום דהוה עסיק בחיובי נקט ואזיל עד ארבע אמות חייב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל והתוספות והרשב"א ז"ל. וה"ר יהונתן ז"ל פירש איפכא וז"ל במשנה עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. מפרש בגמרא דעד ארבע אמות רוצה לומר ועד ולא עד בכלל דהכא קא חשיב ממעלה למטה שש אמות פטור דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכן מחמש אמות וכן מארבע אמות וחצי פטור אבל מארבע אמות לחודייהו חייב. והכי תניא בהדיא בברייתא עברה ארבע אמות חייב ויותר מארבע אמות דאמרינן דפטור ובלבד שיהא גובה הגדר משפת קוצים ולמעלה יותר מארבע אמות. ע"כ. והרא"ה ז"ל פירש וזה ללשונו תנא ברא קא חשיב ממטה למעלה אמר שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב וארבע אמות מצומצמות לא ידעינן טעמייהו ולא איכפת לן נמי דהא קיימא לן דבידי אדם אי אפשר לצמצם. ע"כ.

    והא תניא עברה גדר וכו' אומר ר"י דאי גרסינן בברייתא עד וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ובענין זה שייך לדקדק בפרק הזהב גבי הא דתנא כמה תהא הסלע חסרה ולא תהא בה אונאה. תוספות שאנץ.

    רבה אמר ארבע אמות שאמרו אפילו בשדה קוצים כלומר אפילו שדה שלאחר הגדר שדה קוצים שהאש שולטת בהם וקופצת עליהם יותר מן הכל. אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ארבע אמות ובהכי סגי אפילו אינו גבוה כלל מצד האש כיון שגבוה מצד הקוצים ארבע אמות. אמר רב לא שנו אלא בקודחת שמתמרת ועולה אבל בנכפפת אפילו יש גדר גבוה מאה אמות מן העצים לאש חייב כיון שמצד האש אין גדר גבוה כלל. הרא"ה ז"ל. אבל רש"י ותוספות והרשב"א והראב"ד פירשו שהשדה קוצים דאמר רבא הוי מצד האש אלא שהרשב"א והראב"ד ז"ל לא גרסינן בדברי רבא אפילו. ולפי פירוש הראב"ד ז"ל דדוקא בשדה קוצים מפני שהאש של קוצים מוציא ניצוצות וזיקות יותר משאר עצים אבל בשאר עצים די לו בגדר גבוה עשרה כדאיתא בברייתא דלקמן. אבל הרשב"א ז"ל כתב בפירושו הוי כמו אפילו ובספרים שלנו גרסינן אפילו בהדיא וכן היא גירסת רש"י ז"ל. עיין שם. וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רבא ארבע אמות שאמרו בשדה קוצים פירוש אפילו בשדה קוצים אף על פי שנוחין להדליקם באש. ומיהו בשדה דעלמא נמי צריך גדר ארבע אמות. ואמר רב פפא משפת קוצים ולמעלה פירוש רב פפא לא לפרש גדר ארבע אמות דמשנתנו בא ולומר דאותן ארבע אמות לא משפת עצי הדליקה אלא משפת קוצי השדה ואף על פי כן בעצי הדליקה שוה עם הגדר. אלא ודאי גדר ארבע אמות דמשנתנו מצד הדליקה קאמר והיינו דקתני עברה גדר אלא רב פפא אתא לפרש דמשנתנו ארבע אמות לכל צד קאמר ולומר שצריך להיות גדר גבוה ארבע אמות אף משדה קוצים כמו שצריך מצד הדליקה ארבע אמות משפת עצים. ומיהו בשלהבת הדליקה אין הקפדה אלא אפילו היתה עולה למעלה מן הגדר. ותדע מדחלקו בין קולחת לנכפפת ואם השלהבת אינה עולה למעלה מן הגדר כי נכפפת מאי הוי והלא הגדר מפסיק ועומד בפניה. ומיהו אין ראיה זו לפי גירסת הספרים דגרסינן אבל בנכפפת אפילו מאה אמה דלפי גירסא זו קאי אגדר. אבל רוב הספרים גרסי אבל בנכפפת אפילו מאה מיל ולפי גירסא זו לא קאי אגדר דבגדר לא שייך מיל אבל בדרך רשות הרבים דמתניתין קאי. ע"כ.

    אלא בקולחת הא דתנן אם עברה רשות הרבים פטור דוקא בקולחת כעין קילוח שהיא עולה ביושר ואין הרוח כופפת אותה ואף על פי כן אם אין שם שיעור דרך רשות הרבים חייב כי פעמים שהיא מדלגת מכח עצמה אבל אם היתה הרוח כופפת אותה והיא קולחת ודולקת ועצים מצוים בה אפילו עד מאה מיל חייב שאם היו עצים מצוים בה בסוף מאה מיל והלכה ודלקה בהם חייב מפני שדרך הרוח להוליכה כמה מיל. ושמואל אמר לא שנו אלא בנכפפת אבל בקולחת אפילו דרך כלשהו פטור. תניא כוותיה דרב וכו' אבל בנכפפת ועצים מצויים לה אפילו מאה מיל חייב אבל אם עברה גדר גבוה עשרה או נהר או שלולית אפילו בנכפפת פטור מפני שהגדר מפסיק והמים מפסיקים אותה. הראב"ד ז"ל.

    אבל בנכפפת וקוצים מצוים לה אפילו מאה מיל חייב פירוש קוצים מצוים בסוף מאה מיל ודלקה בהם. וקשיא למה לי למימר וקוצים מצוים לה קוצים למעוטי מאי ואולי אם נאחז בעצים עבים או בקורות כל שהוא רחוק כל כך פטור דמכת שמים היא זו. אבל בירושלמי משמע דמצוים לה דקתני לא בסוף השיעור הזה קאמר אלא עצים מצוים לפניה להיותה דולקת והולכת דגרסינן התם רבי אליעזר אומר שש עשרה כדרך רשות הרבים ובשעת הרוח מאה אמה תנא מעשה בערב שקפץ יותר משמונה עשרה אמה והזיק אמאי שקפץ אבל אם היו עצים מצוים לפניו או שהיה מטפטף והולך עד מיל חייב. עד כאן. אלא שגם זה לא נתחוור הפירוש בעיני שאילו היו העצים מצוים לפניה וקופצת מקוצים לקוצים פשיטא. ושמא קא משמע לן שאין אומרים בכי הא מכת שמים היא וכאנוס הוא וכעין שאנו פוטרין בקולחת אף על פי שנאחז האור בקוצים כל שעברה יותר משש עשרה אמות. הרשב"א ז"ל.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו וכו' אין אומרים דבר הלכה משמו. ולפי' זה יש ליתן טעם קצת למ"ד טמון באש וכפרש"י שע"י מעשה שבא לפניו א"כ למה לא נזכר שום רמז בפסוק מזה והיינו כדי שלא יזכר זה הדין על שמם אם היה נרמז בפסוק בפירוש ולאינך אמוראי ודאי נזכר הדין על שמם דהא כתיב בהדיא ויצילה והיינו משום דפשטו לאיסורא אלא דאינהו לא חיישו להאי טעמא דכל המוסר עצמו א"א דבר הלכה משמו וקרא דלא אבה לשתותם איצטריך לגופיה:

    בתוספות בד"ה מאי ולא אבה דוד לשתותם וכו' ומכאן קשה לפרש"י וכו' דלפירושו ה"ל למימר שלא רצה להיפטר מחמת שהוא מלך עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דלר"נ ששאלו על טמון ע"כ שהסנהדרין פשטו לו דהלכה כחכמים דפטרי דהכי קי"ל וא"כ פריך שפיר מאי ולא אבה דוד וק"ל:

    בתוספות בד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתניתין קאי עכ"ל פי' דהיינו רבי אליעזר דמתני' לקמן בסמוך וא"כ הוי שפיר סתם ואח"כ מחלוקת והוצרך לכתוב כן וכן ברש"י פי' ר"א במתניתין עכ"ל. משום דבקצת נוסחאות גרסי דתניא משמע דברייתא היא ולישנא דפטור מסייע להו קצת דבמשנה דלקמן לא מצינו ל' פטור בדברי ר"א ומחלוקתו וכן משמע לכאורה דמדברי ר"א במתני' דלקמן אין ראיה משום דאיהו יהיב שיעורא די"ו אמה ממקום התחלת דליקה ואע"פ שדולק והולך בלי שום הפסק כגון שהעצים מצויין לה אפ"ה פטור מי"ו אמות ואילך והכא במשנתינו לא משמע דפוטר אלא היכא שעברה הדליקה ודילגה למרחוק מהלאה לדרך ר"ה שהיא י"ו אמה ובאותו רוחב הדרך לא הדליקה כלום והכי משמע לישנא דעברה דרך ר"ה דומיא דעברה נהר וטעמא דפטור היינו דוקא בכה"ג דמלתא דלא שכיחא היא דילוג כי האי וא"כ היה מקום לפ' דלא מייתי אלא מאיזה ברייתא דאיירי בהאי ענין גופא ע"י דילוג לכך הוצרכו רש"י ותוס' לפרש דמר"א דמתני' דלקמן מייתי ואפ"ה א"ש משום דלמאי דמסקינן דמשנתינו איירי בקולחת א"כ אין לחלק בין עצים מצויין לה או לא דהכי משמע מברייתא דתניא כוותיה דרב שאין לחלק בין עצים מצויין לה אלא בנכפפת דוקא אבל בקולחת אפילו עצים מצויין לה אפ"ה מלתא דלא שכיחא היא שתדליק ברוחב י"ו אמה ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה וא"כ מייתי שפיר ממתני' דלקמן וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דמוקי לה בנכפפת ואפילו הכי לא משמע ליה לחלק בין עצים מצויין לה או לא דמתניתין דלקמן לדידיה נמי על כרחך בנכפפת איירי דומיא דרישא וברייתא דלעיל לא שמיעא ליה וא"כ מייתי שפיר מר"א דמתני' ודו"ק:

    בד"ה אלו מפסיקין וכו' במסכת פיאה בסדר המשנה גרסינן דרך היחיד וכו' ומפרש בירושלמי וכו' עכ"ל. משום דאיכא דגרסי איפכא וכן בשביל היחיד נמי יש חלופי גרסאות הובא בתוי"ט שם ונפ"מ לענין סוגיא דשמעתין דלמאן דגריס איפכא הוי כל המשנה בדרך לא זו אף זו וא"כ בנחל נמי א"ש בין לרב בין לשמואל דכיון שאין נוח להילוך שהוא עמוק ומכ"ש אי אית ביה מיא בכולהו מלתא דפשיטא הוי לגבי אינך דמפסיק אבל לגירסת התוס' הוי משמע לכאורה דע"כ כל המשנה בזו ואצ"ל זו נקט לה ואפי' בשביל מצינו למימר כיון דבקבוע איירי הוי מלתא דפשיטא לגבי כל הנך דלא קביעי להילוך וא"כ תקשי בנחל מא"ל תינח לשמואל דאמר אריתא דדלאי לא פשיט כ"כ כמו דרך היחיד שזה רחב ארבע אמות וזה רחב אמה אבל לרב דאמר נהר ממש והיינו רוחב ח' אמות וא"כ היא מלתא דפשיטא לגבי דרך היחיד ולא אתי כלל בזו ואצ"ל זו כמו כולהו אינך בבי דמתני' לכך פי' התוספות דמ"מ אפי' להאי גרסא א"ש למאי דמפרש בירושל' דמשום סיפא איצטריך וכו' ולפ"ז מ"מ כל המשנה בלא זו אף זו או בזו ואצ"ל זו אלא קצת בבי לדיוקא דרישא וקצתן לדיוקא דסיפא ועוד דאפי' בלאו זו ואצ"ל זו ולא זו אף זו א"ש כיון דכולהו צריכי לגופייהו או לדיוקא דסיפא ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 61a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ וכו'. (שמואל ב כג, טז). נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע מה שאמר התנא גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (משנה אבות ו, ז) וצריך להבין מה הם החיים של עולם הזה והלא איכא כמה עמי ארצות חיים יותר מבעלי תורה? ועוד מה תתן חיים בעולם הבא והלא שם אין מות וכולה היא חיים ומה נותנת תורה שם חיים יותר? ופרשתי בס"ד הענין כי תלמיד חכם שהוא בעל תורה ודאי אומרים שמועה מפיו בכמה דורות אחריו ואז שפתותיו דובבות בקבר וכנזכר בגמרא (בכורות לא:) על פסוק דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י) וכיון דשפתיו דובבות נחשב חי גם בהיותו בקבר בעולם הזה ועל זה אומר ' נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה ' ואומר ' נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַבָּא ' היינו כי האדם אחר פטירתו לא יוכל לילך בעולם הבא תכף אלא אפשר שיתעכב כמה שנים הן לחזור בגלגול הן שיהיה נידון בגיהנם אך התורה תגין עליו שלא יצטרך לגלגול או לידון בגיהנם אלא תכף יקח חלקו בעולם הבא ויעמוד שם בחיים נצחיים ונמצא על ידי התורה זוכה בחיים של עולם הבא במוקדם יותר ולא יתעכב זמן הרבה עד שיגיע לשם. ובזה מובן הטעם כאן כיון דְמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה נמצא אינו דורש פסוק וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) על חיי עולם הזה דאצלו אין חיי עולם הזה חשובים כלום אלא דריש ליה על חיי עולם הבא דוקא כמו דדרשי (קידושין לט:) 'אורך ימים' דכתיב בכבוד אב ואם ושלוח הקן על עולם שכולו ארוך, ואם כן לפי סברתו דאין חיי עולם הזה חשובים כלום לכן אֵין אוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה כי מה שאומרים שמועה מפיו הוא כדי שיהיה נחשב חי בעולם הזה גם אחר פטירתו וזה דאין חיי עולם הזה חשובים בעיניו כלום לא יזכה לכך. ואמרתי אנא עבדא על פי דרשת רבותינו ז"ל דתלמידי חכמים האומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, יש טענה לתלמידי חכמים זה לבקש מהשם יתברך שישאר גופו קיים בקבר אף על פי שאינו ראוי לכך כדי שיתקיים בו מאמר זה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר כי מאמר זה נאמר לכבוד התורה וזכות התורה יגן עליו בזה.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 61a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 61, Amud Aleph, about 358 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ,…”

    2. Segment 238 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, הַיְינוּ דִּכְתִיב:…”

    3. Segment 324 words

      Opens “דְּלָא אַמְרִינְהוּ מִשְּׁמַיְיהוּ. אָמַר, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית…”

    4. Segment 425 words

      Opens “״וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה׳״ – בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר…”

    5. Segment 514 words

      Opens “מַתְנִי׳ עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת,…”

    6. Segment 610 words

      Opens “גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע…”

    7. Segment 741 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב…”

    8. Segment 818 words

      Opens “אָמַר רָבָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ דְּפָטוּר –…”

    9. Segment 925 words

      Opens “אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקוֹלַחַת, אֲבָל…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים –…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “דֶּרֶךְ הָרַבִּים. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי…”

    12. Segment 1210 words

      Opens “אוֹ נָהָר. רַב אָמַר: נָהָר מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “מַאן דְּאָמַר נְהַר מַמָּשׁ, אַף עַל גַּב…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה – הַנַּחַל,…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “מַאי שְׁלוּלִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “מַאן דְּאָמַר מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 61a · Segment 3 — “…מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: כׇּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת…

    Original text

    אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, מַאי אִיבְּעִי לֵיהּ קְרָאֵי? אָמַר לָךְ: טָמוּן וַחֲדָא מֵהָנָךְ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ.

    But according to Rava, who cited Rav Naḥman, the one who says that David asked with regard to the halakha of a concealed article damaged by a fire, for what purpose does he require the two verses that describe a field of lentils and a field of barley? Rav Naḥman could have said to you that David was asking both about concealed articles damaged by a fire and one of these other two dilemmas.

    בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלֹא אָבָה (דָּוִד) לִשְׁתוֹתָם״ – אֲמַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא, לָא נִיחָא לִי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – מִכְּדִי גְּמָרָא הוּא דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ, מַאי ״לֹא אָבָה (דָּוִד) לִשְׁתוֹתָם״?

    Granted, according to the one who says one of these two explanations, that David was asking either about repaying barley with lentils or burning the stacks of barley, this is as it is written of David: “But he would not drink it” (II Samuel 23:16). David said to himself: Since there is a prohibition involved in this action, it is not satisfactory to me to act in this manner, even though technically it is permitted for a king. But according to the one who says that David was raising a dilemma with regard to the halakha of a concealed article damaged by a fire, since they sent him an answer that was a tradition with regard to the halakha , what is the meaning of: “But he would not drink it”?

    דְּלָא אַמְרִינְהוּ מִשְּׁמַיְיהוּ. אָמַר, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: כׇּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – אֵין אוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ.

    The Gemara answers: This means that he did not say the halakha in their names. He did not transmit the ruling in the name of those who went in the time of battle to ask the Sages what the halakha is. David said to himself: This is the tradition that I received from the court of Samuel of Rama: With regard to anyone who hands himself over to die for the sake of words of Torah, the Sages do not say a matter of halakha in his name, so that others will not follow this ruling and endanger their lives.

    ״וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה׳״ – בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דַּעֲבַד לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טָמוּן בָּאֵשׁ, מַאי ״וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה׳״? דְּאַמְרִינְהוּ מִשְּׁמָא דִגְמָרָא.

    The Gemara asks another question: The verse states: “He poured it out to the Lord” (II Samuel 23:16), which indicates that David acted stringently and did not rely on the lenient ruling that he received. Granted, according to the one who says either of these two explanations, that David asked either about burning the stacks of barley or about replacing their value with lentils, he poured out the water to God due to the fact that he acted for the sake of Heaven and did not rely on the lenient ruling he had received. But according to the one who says that David asked about a concealed article damaged by a fire, what is the reason that he poured out the water to the Lord? The Gemara answers: The reason is that they said this halakha in the name of the tradition, without associating it with any specific individual.

    מַתְנִי׳ עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר – פָּטוּר.

    MISHNA: If one kindled a fire that crossed a fence that is four cubits high, or if the fire crossed the public thoroughfare, or if the fire crossed a river, and in each case it caused damage on the other side, he is exempt from liability.

    גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב!

    GEMARA: The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if a fire crossed a fence that is four cubits in height, the one who kindled the fire is liable? This appears to contradict the mishna.

    אָמַר רַב פָּפָּא: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה: שֵׁשׁ אַמּוֹת – פָּטוּר, חָמֵשׁ אַמּוֹת – פָּטוּר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר. תַּנָּא בָּרָא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה קָא חָשֵׁיב: שְׁתֵּי אַמּוֹת – חַיָּיב, שָׁלֹשׁ אַמּוֹת – חַיָּיב, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב.

    Rav Pappa said: There is no dispute between the tanna of the mishna and the tanna of the baraita ; there is merely a difference of how they stated their rulings. The tanna of our mishna counts downward from above to below. In other words, if the fire crossed a fence six cubits high, the one who kindled the fire is exempt; if it crossed a fence five cubits high, he is exempt; and this is the halakha until the fire crosses a fence of a minimum of four cubits high, where the one who kindled the fire is still exempt. Conversely, the tanna of the baraita counts up from below to above. The meaning is that if the fire crossed a fence two cubits high, the one who kindled the fire is liable; if the fire crossed a fence three cubits high, he is liable; and this is the halakha until the fire crosses a fence of a maximum of four cubits high, where the one who kindled the fire is still liable. Accordingly, there is no contradiction between the mishna and the baraita .

    אָמַר רָבָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ דְּפָטוּר – אֲפִילּוּ בִּשְׂדֵה קוֹצִים. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמִשְּׂפַת קוֹצִים וּלְמַעְלָה אַרְבַּע אַמּוֹת.

    § Rava says: When they said in the mishna with regard to a fire crossing a fence four cubits high that the one who kindled the fire is exempt, this is even in a field of thorns. Rav Pappa says: And Rava’s statement is referring to a case where the height of the fence is four cubits counting from above the upper limit of the thorns.

    אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקוֹלַחַת, אֲבָל בְּנִכְפֶּפֶת – אֲפִילּוּ עַד מֵאָה אַמָּה חַיָּיב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתְנִיתִין בְּנִכְפֶּפֶת, אֲבָל בְּקוֹלַחַת – אֲפִילּוּ כׇּל שֶׁהוּא פָּטוּר.

    Rav says: They taught in the mishna that one is exempt from liability if the fire crosses a public thoroughfare only in a case where the flame blazes high [ bekolaḥat ]. But in a case where the flame blazes low [ benikhpefet ] and therefore spreads easily along the ground, the one who kindled the fire is liable even if the space that the fire crossed was up to one hundred cubits. And Shmuel said: The mishna exempts one from liability if the fire crosses a public thoroughfare in a case where the flame blazes low, but in a case where the flame blazes high, even any minimal gap between where the fire was kindled and where it caused damage renders the one who kindled the fire exempt.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקוֹלַחַת, אֲבָל בְּנִכְפֶּפֶת וְעֵצִים מְצוּיִין לָהּ – אֲפִילּוּ עַד מֵאָה מִיל חַיָּיב. עָבְרָה נָהָר אוֹ שְׁלוּלִית שֶׁהֵם רְחָבִים שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת – פָּטוּר.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: In what case is this statement said that one is exempt if the fire crosses a public thoroughfare? It is in a case where the flame blazes high. But in a case where the flame blazes low and there is wood to keep it burning, one is liable even if it causes damage at a distance of up to one hundred mil . If the fire crossed a river or a pool [ shelulit ] of water that is eight cubits wide, he is exempt from paying for the damage caused, regardless of whether the fire blazed high or low.

    דֶּרֶךְ הָרַבִּים. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא – דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים (פָּטוּר).

    § The mishna teaches: If the fire crossed the public thoroughfare, he is exempt. The Gemara asks: Who is the tanna who holds this opinion? Rava said: It is Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (61b) that Rabbi Eliezer says: One is liable up to a distance of sixteen cubits, like the width of the public domain. By inference, one is exempt if a fire crosses a greater distance, i.e., across a public thoroughfare.

    אוֹ נָהָר. רַב אָמַר: נָהָר מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי.

    The mishna teaches: Or if the fire crossed a river, he is exempt. Rav says: The term stream means an actual river. And Shmuel says: This term means a water channel.

    מַאן דְּאָמַר נְהַר מַמָּשׁ, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא מַיָּא; וּמַאן דְּאָמַר אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, אִי אִית בֵּיהּ מַיָּא – אִין, אֲבָל לֵית בֵּיהּ מַיָּא – לָא.

    The Gemara explains their dispute: The one who says that it is referring to an actual river, Rav, deems exempt one whose fire crosses a riverbed even when there is no water in it, since it is sufficiently deep and wide to prevent a typical fire from crossing it. But the one who says that it is referring to a water channel, Shmuel, holds that if the fire crosses a water channel that has water in it, yes, the one who kindled the fire is exempt. But if the fire crosses a water channel that does not have water in it, he is not exempt.

    תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה – הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים.

    We learned in a mishna elsewhere ( Pe’a 2:1): And these, the following list of features, divide a field for the purpose of pe’a , i.e., it is no longer considered a single field, but instead pe’a must be given from each separate section: A stream, a shelulit , a private road, and a public thoroughfare.

    מַאי שְׁלוּלִית? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם. רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁמְּחַלֶּקֶת שָׁלָל לַאֲגַפֶּיהָ.

    The Gemara asks: What is a shelulit ? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is a place where rainwater gathers [ sholelin ]. Rav Beivai says that Rabbi Yoḥanan says: It is a water channel that distributes its spoils [ shalal ] to its banks, since the water spreads to the adjacent cisterns.

    מַאן דְּאָמַר מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם – כׇּל שֶׁכֵּן אַמַּת הַמַּיִם; וּמַאן דְּאָמַר אַמַּת הַמַּיִם – אֲבָל מְקוֹם שֶׁמֵּי גְשָׁמִים שׁוֹלְלִין שָׁם לָא מַפְסְקִי, דְּהָנְהוּ

    The Gemara points out that according to the one who says that it means a place where rainwater gathers, Shmuel, since gathered rainwater divides a field, all the more so does a water channel, which is both larger and permanent, divide a field. But according to the one who says that only a water channel divides a field, Rabbi Yoḥanan, he holds that only that divides a field, but a place where rainwater gathers does not divide the field, since these