Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 49b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 49b

    Bava Kamma 49b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 385 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לרבה ודאי ע"כ מוקי למילתיה כתנאי דהוא אמר חייב והא דתני פטור לא מצי מוקי ליה כוותיה וע"כ הכי מתרץ אנא דאמרי כתנא דמחייב:

    אלא לרב חסדא מי לימא מי מיבעיא ליה לאוקמיה מילתא בפלוגתא כתנאי ולמימר אנא דאמרי כתנא דפטר או מצי לתרוצי האי דתנא חייב במילתא אחריתי דלא תקשי ליה:

    לא קשיא כלומר אמר לך רב חסדא תרוייהו תנאי כוותי קיימי דבדמי ולדות פטור והא דתניא חייב בשבת ולדות ואליבא דר"ש דאמר אשה פלגא בהו והיא קיימת:

    והא דתני פטור רבנן היא דאמרי כולהו דבעל והרי הוא מת וזכה זה מן ההפקר אבל רבה לא מצי לתרוצי מידי דהא איהו אמר אשה זכתה בחלק בעלה מן ההפקר הואיל והיא היתה מעוברת ומוחזקת בהן בשעת מיתה ואמאי פטור משבח ולדות ודמי ולדות דידה נינהו:

    מאי אריא לאחר מיתת הגר דתני חייב ליתן לה חלקה:

    מחיים דגר:

    נמי חייב ליתן לה חלקה:

    לאחר מיתה הגר:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ותני זכתה ואין מגיה הברייתא אלא כלומר זכה מי שיש לו זכות:

    משכונו של ישראל ביד גר כו' מוציאין אותו מידו ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו למ"ד בעל חוב קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלקו בדמים:

    והלכתא דליתיה בחצר פ"ה דאמשכון קאי דאם איתיה בחצר קני אע"פ שאין עומד בצד שדהו וצריך לומר דאיירי בחצר המשתמרת דאי בחצר שאין משתמרת לא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ"ק דב"מ (דף יא. ושם.) ולמאי דס"ד דאיירי כשהמשכון בחצר ובעל החצר אין כאן זה אינו כפי המסקנא של ב"מ ולר"י נראה דמעיקרא נמי הכי ס"ל דאיירי בחצר שאין משתמרת ולא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו וכן משמע נמי מבא זה והחזיק בה אם כן לא היתה משתמרת אצל זה והא דקאמר והלכתא דליתיה בחצר אבעל חצר קאי כלומר שינויא דשנינן שינויא הוא:

    החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר כללא דמילתא בכל הך שמעתתא בור בתר פתחו אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם:

    ברה"י ופתחו לרה"י אחר פ"ה שהפקיר רשותו אותה שפי הבור בתוכה אין נראה שר"ל שפתחו לרה"י של אדם אחר ובא אותו אדם והפקיר רשותו שלא היה לו לומר אותה בלשון נקבה אלא משמע שרוצה לפרש הכל ברשות עצמו ולשון אחר אינו מיושב לפירוש זה ואין להקשות אמאי אצטריך למתני ברה"י ופתחו לרה"י אחר ה"ל למימר החופר בור ברה"י ותו לא דאגב אחריני נקט הכי ופירש לנו שהבור והפתח הכל עושה ברשותו ור"י מפרש ברה"י ופתחו לרה"י אחר דהיינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חבירו ואצטריך דלא תימא פתחו לרה"ר הוא דחייב דשכיחי רבים ומזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור וכה"ג תניא בהמניח (לעיל בבא קמא לב:) גבי המבקע ולפי פי' ר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעל חצר אם נפל שורו לבור כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעל חצר למלוייה:

    ברה"ר ופתחו לרה"י פירש בקונט' והפקיר רשותו וה"ה אם מתחילה סמכיה לרה"ר ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י כדמוכח בגמרא דקתני ברה"ר ופתחו לרה"י פטור דמוקי שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו ומעיקרא ס"ד כשהפקיר רשותו ולא בורו והיינו משום דמשמע ליה ופתחו לרה"י באמצע רה"י:

    ת"ר החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר וי"ס שכתוב בהן ברה"ר ופתחו לרה"ר והכי מתניא בתוספתא (פ"ו) וק"ק דה"ל למימר החופר בור ברה"ר אבל אין להקפיד משום דקאי אהנך דמתניתין דאיירי שהפתח ברשות אחרת אצטריך לאשמועינן דאיירי באותו ענין שהבור והפתח במקום אחד ברשות הרבים:

    על הכרייה לא כ"ש במכלתין אמרינן מכאן שאין עונשין מן הדין אבל בש"ס שלנו אין סובר כן כדפרישית בריש המסכת (דף ב.) [עיין תוס' לעיל (בבא קמא ד':) ד"ה ועדים]:

    Tosafot on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ושטרא נמי לא קני דלאו אדעתא דשטרא אחזיקי כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכ"מ שהוא דשטרא אפסרא דארעא.

    כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואף ע"ג דאמרינן דקניא מדר' יצחק ה"מ שאינו משמט וא"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלקי בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה כשמת הגר הא פקע שעבודיה.

    משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו וכו' מסתברא לי דה"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואף ע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדישו בהקדש ר"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכך נ"ל אפילו אין לו מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה את השאר ואע"פ שהמשכון ביד ישראל חברו וכדמפרש ואזיל ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפילו כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע אם מיתתו של גר דהוה כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון אי משכנו בשעת הלואתו למ"ד לא קני מאי איכא למימר אלא כמו שכתבתי ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשין הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפילו הן מופקדין ביד אחרים ואין בעל חובו גובה מהן כדברי ר"ע שאמר בפרק הכותב ונותנן ליורשין וכדמפרש בירושלמי שהן יורשין דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהן אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפילו ר"ע מודה לר' טרפון שאמר התם במופקדין ביד אחרים או שהן בר"ה ינתנו לכושל שבהן כנ"ל.

    והלכתא דליתיה בחצר פירש"י ז"ל דליתיה המשכון בחצרו אבל איתיה קניא לו חצרו. ולפי פירושו מיירי בחצר המשתמרת דאי בשאינה משתמרת אפילו איתא למשכון בחצרו לא קנתה לו כדקיימא לן במציאה דבעינן שיהא עומד בצד שדהו וי"מ דליתיה ישראל בעל המשכון בחצרו דבחצר שאינה משתמרת דלא קנה אא"כ עומד בתוך חצרו.

    לא נחלקו אלא בבור ברשותו כלומר והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דר' ישמעאל סבר פטור פרש"י ז"ל דטעמיה דר' ישמעאל משום דאמר אדעתיה דמקבל נזקי דבור לא הפקרתי רשותי ולדידי קשיא לי דמתוך פירושו משמע דאי לאו האי טעמא מודה ר"י לחייב בור ברשותו וא"כ כי רמי מחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה כגון אלו שחופרין לאושין פטורין ודייקי עלה טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב אמאי אצטרכין לאוקמה אליבא דרבה כר"ע דוקא דמחייב בור ברשותו דהא בכי ההיא דברייתא כ"ע מודו בה ע"כ נ"ל דטעמיה דרבי ישמעאל משום דא"ל תורך בביראי מאי בעי היה לו להשמר שלא יפול בבור כנ"ל.

    Rashba on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    כבר ידעת בנכסי הגר שאין לו יורשים שהם הפקר וכל המחזיק בהם זכה בהם מעתה מי שהחזיק בקרקע שלו ראשון זכה החזיק בשטר של אותו קרקע לא זכה בקרקע ולא עוד אלא שהדבר בספק אם חזקתו מועלת אף לענין השטר לצור על פי צלוחיתו שהרי לא תפש בה על דעת עצמה אלא על דעת קרקע והואיל ולא זכה בקרקע שמא לא זכה בה ואם תפשה מידן בעל הקרקע אין מוציאין מידו:

    משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר זכה בעל המשכון מיד בשלו שתכף למיתתו נפקע השעבוד אע"פ שלא בא המשכון בידו ואם בא אחר והחזיק בו מוציאין מידו:

    ומכאן אתה למד שמי שהלוה לחברו על המשכון ומחל לו הלואתו אע"פ שלא החזיר לו משכונו שמחילתו מחילה מיד ונפקע השעבוד וכבר ראיתי לגדולי הדורות שלפנינו שלא היו דנין כן ולא עוד אלא שהיו מפרשים במה שאמרו בירושלמי דין דמחל שטריה לחבריה מר אמר מחל ומר אמר לא מחל עד דהדר ליה שטרא שזה שאמר לא מחל הוא מפני שהם מדמין אותה למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו ואין הדברים נראין לי ומ"מ אח"כ מצאתי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים כלומר שנחלקו במי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנין פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסא אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל הגע עצמך דהוה ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב אלמא כל שיש לו משכון אינו בכלל מפייס הוינא ליה ומחיל וזו שבכאן נראה לי הטעם שמשמת הגר הוה ליה כאלו חזרה לידו אחר שבאותה שעה לא היה שם זוכה יזכה זה בשלו וכל מקום שהוא ברשותו הוא ומ"מ אפשר שאם החזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת המיתה בשעבודו או שמא אף בזו יש לפקפק שמאחר שלא היה הגוף של גר ואין לו עליו אלא שעבוד נפקע שעבודו לגמרי ואינו אלא כמחזיק בנכסיו של זה הישראל וכן עיקר:

    היה משכונו של גר ביד ישראל והיה שוה יותר ממה שיש לזה עליו ומת הגר זכה המלוה בגוף המשכון בכדי מעותיו ואין המחזיק יכול לסלקו בזוזי והשאר אם היה בחצרו קנתה לו חצרו אם היה חצר המשתמרת ואם לא היתה בחצרו או שלא היתה בחצרו המשתמרת כגון שהיתה על גבי עבד וכיוצא בה והחזיק בה אחר זכה בשאר:

    יש בכאן נוסחא אחרת שממנו למדנו שאף חצר שאינה משתמרת אם היה האדון לשם הואיל ובידו לקנות זכה לו אותו חצר אבל חצרו המשתמרת קונה לו אע"פ שאינו לשם כל שהמשכון בחצרו:

    המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ברשות היחיד ופתחו ברשות היחיד חייב אמר הר"ם כל זה מבואר:

    אמר המאירי החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד שרשות הרבים גבוהה ובא לו מן הצד עד שבא לתוך רשותו והיה הפתח בתוך חצרו והרי שהתחיל לחפור ברשות הרבים דרך מדרון בדרך שאין העובר ברשות הרבים נזוק לשם או שכשהשלים חפירתו ופתח לרשות היחיד סתם פי החפירה שברשות הרבים ונמצא פי הבור ברשות היחיד וחללו ברשות הרבים ואי אפשר ליפול בתוכו אלא מתוך פיו שברשות היחיד והוא הפקיר רשותו חייב וכן בהפך זה שחפר ברשות היחיד ופתחו ברשות הרבים אע"פ שלא הפקיר רשותו שהרי הפה מ"מ ברשות הרבים וכן חפר ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר שלו והפקיר אותו רשות שפי הבור בתוכו בכלן חייב:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ת"ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב וזהו בור האמור בתורה כו' כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים וק"ל:

    תוס' בד"ה החופר בור ברה"ר ופתחו לרה"י כללא דמלתא כו' עכ"ל משום דבכולה שמעתין בור ברה"י ופתחו לרה"ר קרוי בור ברה"ר ובור ברה"ר ופתחו לרה"י קרוי בור ברה"י בין לחיוב ובין לפטור וע"ז כתבו נקוט האי כללא דבתר פתחא כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה ברשות הרבים וכו' וה"ה אם מתחלה סמכו לרה"ר ולא הוצרך לפרש וכו'. ר"ל ולא הוצרך רש"י לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה וכו' דברי התוס' הללו צריכין ישוב שאם היה ר"ל שהיה לו לרש"י לפרש בלא הפקיר וכגון שחפר בור ברשותו סמוך לרה"ר כההיא דלקמן בשמעתין דמשמע דמקרי בור ברשות היחיד בכה"ג ולא צריך הפקיר יש לדקדק דאיך היה לו לרש"י לפרש כן דהא הכא קתני במתני' או בר"ה ופתחו לרה"י דמשמע דגוף הבור היה ברה"ר אלא שהפתח היא ברה"י אבל לקמן קתני החופר בור ברשות היחיד וכו' ואם ר"ל שהיה לו לפרש שחפר הבור ברה"ר אלא שהפתח הוא סמוך לרשות היחיד ר"ל בקצה רה"ר אין זה דומה לבור הסמוכה לרה"ר דלקמן ואפשר שהתוס' ס"ל שאין חלוק בין חופר בור ברשותו סמוכה לרה"ר ובין חופר בור ברה"ר סמוכה לרה"י ואפי' לא הפקיר הרה"י כיון שיש רשות לבני רה"ר להלוך על גבי הבור סמך לפתח הבור וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    תני זכה אינו מגיה הברייתא ורוצה לומר דזכה מי שיש לו זכות בחבל בה בחיי הגר החובל זכה שהוא מוחזק ובחבל לאחר מיתת הגר זכתה האשה שהיא מוחזקת והכי קאמר זכה אותו שקדם והחזיק בין איש בין אשה. ונראה דמשום הכי ליכא למימר שמגיה הברייתא ותני בה זכתה משום דברייתא מיירי בכל ענין אף בחבל בחיי הגר ואז לא זכתה האשה אלא החובל. ממורי שיחיה.

    ומשבח ולדות נשמע לדמי ולדות פירש הקונטרס דלרב חסדא קא פריך דכמו שבשבח ולדות אמרינן לרבן שמעון בן גמליאל דזכתה האשה אף בחלק הבעל אם כן בדמי ולדות נמי יש לנו לומר לרבן שמעון בן גמליאל דזכתה האשה ומדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן לענין דמי ולדות ואם כן לכולי עלמא הויין דמי לאשה בחבל בה לאחר מיתת הגר וקשיא לרב חסדא כך שיטת הקונטרס. וקשה דעד השתא מהדר לאותובי לרבה ועתה פריך לרב חסדא. ועוד דהא איכא דתני פטור דמסייעא לרב חסדא. ועוד קשה דלפי דברי המקשה אם כן הך ברייתא דתני פטור אמאן תרמייה כיון שרוצה להוכיח דגם לרבנן הויין דמי ולדות לאשה. לכן נראה שבא להוכיח דלרב חסדא נמי תנאי היא כמו שהיה רוצה לומר מעיקרא דקאמר לרב חסדא מי לימא תנאי היא. והתלמוד דחה דכולי עלמא כדרב חסדא והא דתני חייב מיירי בשבח ולדות ואידך בדמי ולדות ותרווייהו כרבן שמעון בן גמליאל או תרווייהו בשבח ולדות הא רבן שמעון בן גמליאל הא רבנן. ועלה מקשה דהני תרי שינויי ליתנהו דהא משבח ולדות נשמע לדמי ולדות לרבן שמעון בן גמליאל ואם כן הא דשנית דיש לחלק בין שבח ולדות לדמי ולדות ליתא האי שינוייא. ואידך שינוייא נמי דמשנית הא רבן שמעון בן גמליאל הא רבנן הא נמי ליתא דמדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן וע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל אלא מחיים אבל בזכיה דלאחר מיתה לא פליגי ואם כן לרבנן בין בשבח ולדות בין בדמי ולדות סבירא להו וכו' ולרבן שמעון בן גמליאל וכו' אלא ודאי סבירא ליה לרב חסדא תנאי היא. תלמיד הר"פ ז"ל.

    בשטרותיו של גר פירש הקונטרס ששעבד לו קרקעותיו. והקשה מהרא"ל אם כן מאי קאמר ובארעא הא לא אחזיק ואי אחזיק בה מהני הא פקע שעבודא. ונראה דבשטר מכר איירי. הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

    ושטרא נמי לא קני כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא את השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא. הרשב"א ז"ל. משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר זכה בעל המשכון מיד בשלו שתיכף למיתתו נפקע השעבוד אף על פי שלא בא המשכון בידו ואם בא אחר והחזיק בו מוציאים מידו. ומכאן אתה למד שמי שהלוה לחבירו על המשכון ומחל לו הלואתו אף על פי שלא חזר לו משכונו שמחילתו מחילה מיד ונפקע השעבוד. וכבר ראיתי לגדולי הדורות שלפנינו שלא היו דנין כן. ולא עוד אלא שהיו מפרשים כמו שאמרו בירושלמי דין דמחל שטריה לחבריה מר אמר מחל ומר אמר לא מחל עד דהדר ליה שטריה שזה שאמר לא מחל הוא מפני שהם מדמין אותה למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו. ואין הדברים נראין לי. ומכל מקום אחר כך מצאתי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר שנחלקו במי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו לחנן פטור ולבני כהנים חייב רבי יוסי אמר אף לבני כהנים פטור התם לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל. הגע עצמך דהוה ליה משכון מפייס הוינא ליה ומחיל. וזו שבכאן נראה לי הטעם שמשימות הגר הוה ליה כאלו חזרה לידו אחר שבאותה שעה לא היה שם זוכה וזכה זה בשלו וכל מקום שהוא ברשותו הוא. ומכל מקום אפשר שאם החזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת המיתה בשעבודו. או שמא אף בזו יש לפקפק שמאחר שלא היה הגוף של גר ואין לו עליו אלא שעבוד נפקע שעבודו לגמרי ואינו אלא כמחזיק בנכסיו של זה הישראל וכן עיקר. הרב המאירי ז"ל.

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל משכונו של ישראל ביד גר וכו' מסתברא לי דלא מיבעיא היכא דכי אתי האי ישראל אחרינא ומחזיק לאחר מיתת הגר דהא כבר פקע שעבודיה אלא אפילו אחזיק ביה מחיים דגר שלא מדעת הגר ובשעת מיתת הגר הרי הוא בידו לא זכי ביה אף על גב דבעל חוב קונה משכון שהפקעת השעבוד של מי שהעיקר שלו מוקדם לזכייתו של זה. ולא דמי כלל להא דאמרינן בקידושין רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה וכו' עד זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ולא אמרינן דהפקעת עצמו וזכייתו שזוכה בגופו מוקדמת לשל אחרים דשאני עבד כנעני דגוף כוליה לגמרי דרבו וכיון דכן ובשעה שפירש רבו למיתה פירש הוא לעבדות אחר שזכה בו אותו אחר אבל במשכון שעיקרו ודאי לבעלים אף על גב דבעל חוב קונה משכון כיון דעיקרו דבעלים דהא מצי לסלוקיה בזוזי ועומד לכך ודאי הפקעת הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים. ומיהו בעלמא ודאי כיון דבעל חוב קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן נמי גבי עבד עברי דגופו קנוי שהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ודכוותה ודאי דפרישנא אלו היה עבד עברי עובד יורשי האדון ובא אחד והחזיק בו בשעת מיתת הגר לא עשה ולא כלום שהפקעתו בעצמו מוקדמת אף על גב דהשתא לא שייך למימר ביה הא דהא קיימא לן דאינו עובד אפילו את האח. כן נראה לי. ע"כ.

    משכונו של גר ביד וכו' והוא הדין אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו דאף על גב כשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבוד של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש קיימא לן בערכין וכו'. והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל וכו' משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק וכו' ואף על פי שהמשכון ביד ישראל חבירו וכדמפרש ואזיל. תדע לך דאי לא כיון דאוקימתא בדליתיה בחצרו אפילו כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקעה עם מיתתו של גר דהוי כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון אי משכנו בשעת הלואתו למאן דאמר לא קני מאי איכא למימר אלא כמו שכתבתי ואינו דומה למטלטלי דיתמי וכו'. הרשב"א ז"ל. וכתב המאירי ז"ל וז"ל היה משכונו של גר ביד ישראל מת הגר זכה המלוה בגוף המשכון בכדי מעותיו ואין המחזיק יכול לסלקו בזוזי והשאר אם היה בחצרו קנתה לו חצרו אם היה חצר המשתמרת ואם לא היתה בחצרו או שלא היתה בחצרו המשתמרת כגון שהיתה על גבי עבד וכיוצא בו והחזיק בה אחר זכה בשאר. יש בכאן נוסחא אחרת שממנה למדנו שאף חצר שאינה משתמרת אם היה האדון לשם הואיל ובידו לקנות זכה לו אותה חצר אבל חצרו המשתמרת קונה לו אף על פי שאינו לשם כל שהמשכון בחצרו. ע"כ. ח"מ ת"י מתניתין החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד שרשות הרבים גבוהה ובא לה מן הצד עד שבא לתוך רשותו והיה הפתח בתוך חצרו והרי שהתחיל לחפור ברשות הרבים דרך מדרון בדרך שאין העובר ברשות הרבים ניזוק לשם או כשהשלים חפירתו ופתח לרשות היחיד סתם פי החפירה שברשות הרבים ונמצא פי הבור ברשות היחיד וחללו ברשות הרבים ואי אפשר ליפול בתוכו אלא מתוך פיו שברשות היחיד והוא הפקיר רשותו חייב. הרב המאירי ז"ל.

    ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר בקונטרס משמע שרוצה לפרש דמיירי הכל ברשות עצמו שפירש ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה. ולשון "אחר" אין מיושב לפירושו כלל ודומה מתוך פירושו דלא היה כתוב בספרו "אחר". ואין להקשות עליו אמאי איצטריך וכו' ככתוב בתוספות. ומיהו קצת משמע מתוך לשונו שהיה גורס "אחר" שפירש שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה ואם גורס "אחר" אז ודאי קשיא מה לנו בין רשות אחת לשתי רשויות כיון שהכל לאדם אחד. ואין דומה שרצה רש"י ז"ל לומר שפתחו לרשות היחיד של אדם אחר ובא אותו והפקיר רשותו שלא היה לו לומר אותה בלשון נקבה. ולפירוש ר"י קשה קצת למה החופר הוא חייב בנזקי בעל החצר אם נפל שורו לבור הא אמרינן לעיל כיון דעליו למלייה כמאן דכרייה הוא דמי ואף על גב דלעיל איירינן כשחפרו שור אין דומה לחלק בין שור לאדם. וגם דוחק לומר שבעל החצר יתחייב בנזקי אחרים אם היה סמוך לרשות הרבים וזה יתחייב בעל החצר. ועוד מאחר שזה משלם נזקי חצר דומה דעל בעל החצר לממלייה בין כלפי עצמו בין כלפי אחרים. תוספות שאנץ.

    ונראה לי דחייב בעל השור בנזקי בעל החצר קודם שיודע לו חפירת הבור. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל ושמא מיירי בשלא היה לו פנאי למלאותו. אי נמי לא מהניא הך סברא אלא לחייבו מהיזק אבל להזהר שלא יוזק לא. ע"כ. וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד. כתוב בתוספות אבל ברשות היחיד דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור וממציעתא לא שמעינן דהתם כיון שמפקיר רשותו איכא היזק רבים. ועוד דמעיקרא לא ברשות עבד. ע"כ.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמרי משבח וולדות וכו' ומדרשב"ג נשמע לרבנן כו' מכאן משמע סיוע לפרש"י דלעיל דהא דקאמר רשב"ג חולקין בשבח וולדות היינו משום שדמי הנפח מחמת שניהם בא והיינו ע"כ משום דבשאר נזקין ס"ל כת"ק דר"י בן בתירא בפרק מציאת האשה דהכל שלה אבל אין לפ' דהא דנוטל הבעל בשבח וולדות הינו משום דהוי כשאר נזקין לריב"ב שזוכה בהן הבעל מתקנת חכמים דא"כ לא הוי פריך הכא מידי משבח וולדות לישמע דמי וולדות דשאני שבח וולדות דהבעל מינה דידה קא זכי הלכך כי ליתא לבעל לדידה הוי משא"כ בדמי וולדות אע"כ בשבח וולדות נמי לאו מינה דידה קא זכי החצי אלא משום שהנפח בא מחמתו ג"כ והכריחו כן מדאמר רשב"ג חולקין משמע דחולקין בשוה לגמרי וק"ל:

    במשנה החופר בור ברה"י כו' או בר"ה כל הני בלא זו אף זו קתני להו לא מיבעיא למאי דמסקינן כרבה דיותר יש לחייב בבור בר"ה דא"ש כדפרישית אלא אפי' לר' יוסף דאדרבא בבור ברה"י כו"ע מודו ובר"ה פליגי כיון דסוף סוף מיתוקמא מתני' אליבא דרבי ישמעאל דמחייב בתרווייהו מקראי נקט להו כסדר הפשוט מצד הסברא קודם דודאי בור ברה"י ופתחו לר"ה ראוי לחייב יותר דאית ביה תרתי לגריעותא דבור דאית ליה בעלים הוא לענין דלא מצי למימר קרקע עולם הזיקך או דבר הפקר הזיקך ועוד דגוף התקלה שהוא הפתח נעשה באיסור גמור במקום שיש רשות לבני רשות הרבים לילך שם אצל הפתח ממש ואח"ז נקט בור בר"ה ופתחו לרה"י דלית ביה אלא חדא לגריעותא שנעשה התקלה באיסור אבל בור דלית ליה בעלים הוא לענין דמצי למימר קרקע עולם הזיקך ועוד דמצי למימר כי אפקרי רשותי לאו לחיובי בנזקו כפרש"י בסמוך וכמ"ש התו' שלא היה לך להתקרב לרשותי וקאמר דאפ"ה מחייב ואח"ז נקט דאפילו ברה"י ופתחו לרה"י שנעשה לגמרי בהיתר לפרש"י ולפי' התו' מ"מ לא הוי תקלה המצוי' כל כך וקאמר דאפ"ה מחייב:

    בפרש"י בד"ה ופתחו לר"ה וכ"ש אם חפר בר"ה וכו' ולא תימא דוקא חופר ברשותיה כו' עכ"ל. אע"ג דהאי בבא גופא לאו בור ברשותי' מיקרי אלא בור בר"ה דבתר פתיחה אזלינן כמ"ש התו' והוא מוכרח היינו לפי האמת מסוגיא דשמעתין אבל כוונת רש"י להכריח מן המשנה בעצמה וע"ז כתב דלא תימא דהאי בבא דרישא משום בור ברשותו מחייב ליה כיון דקרינן ביה שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך אבל בר"ה פטור ע"ז כתב דא"א לומר כן דהא בהדיא קתני בסיפא החופר בור בר"ה וכו' אלא דאכתי יש לדקדק אמאי מייתי משנה אחריתא דאיכא לדחויה ולמוקמי כתרי תנאי רישא ר"י וסיפא ר"ע אליבא דר' יוסף ותיפוק ליה דממשנתינו הוא מוכרע דממ"נ אם נאמר דהאי בבא דרישא בור ברשותיה מיקרי דלאו בתר פתחו אזלינן א"כ האי בבא דחופר בר"ה ופתחו לרה"י מיקרי בור בר"ה ומינה שמעינן דחייב אלא דיש לדחות דלא תימא דהא דמחייב בכה"ג היינו משום דאית ביה צד רה"י שהפתח לרשותו והוא משתמש בבור לכל צרכו ונהנה מזה לכך מיקרי ממונו אע"ג דבאיסורא משתמש שאין עושין חלל תחת ר"ה מ"מ קאי ברשותיה לענין נזקין ועליה דידיה רמיא למלויי דאפשר דבני ר"ה לא ידעו ביה אבל בחופר בר"ה גמור שגם עכשיו אין לו שום חלק בזה ולא מתהני ביה כיון שניכר כל שעה לרבים ולא חזי ביה לאשתמושי מידי כיון שפתוח לר"ה וסד"א דפטור כיון דלאחר הכריה מסתלק מיניה והוי כהפקיר נזקיו לכך נקט רש"י מסיפא דקתני בהדיא וק"ל:

    בתוספות בד"ה החופר בור ברה"י וכו' כללא דמילתא בכל הך שמעתין דבור בתר פתחא אזלינן וכו' עכ"ל אפשר דכוונתם בזה למ"ש דהא דנקט להו בזה הסדר היינו משום דבתר פתחא אזלינן וא"כ נקט ברישא בור בר"ה והיינו למאי דקי"ל כרבה דבר"ה כ"ע מודו דחייב והוי שפיר לא זו אף זו כמ"ש ועוד נראה דהוצרכו לכתוב כן משום דלכאורה משמע איפכא לפי הטעמים שנזכרו בגמרא וכמו שיתבאר בסמוך:

    בד"ה החופר בור בר"ה פי' בקונטרס והפקיר רשותו וה"ה אם מתחלה סמכיה לר"ה כו' פי' שעשה הבור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של ר"ה ומפרש הקונטרס קרי לה בכה"ג חופר בר"ה כיון שיש רשות לבני ר"ה לעבור על המיצר לכך צריך להרחיק כותל בורו או לעשות מחיצה גבוהה סביב הבור וכל שלא הרחיק ולא עשה מחיצה מיקרי ר"ה דבני ר"ה שכיחי התם ועיין בהרא"ש ובפוסקים מבואר שצריך להרחיק ממיצר ר"ה ד"ט אם לא עשה מחיצה:

    בד"ה ברה"י ופתחו לרה"י אחר וכו' ולפי פי' ר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעה"ח וכו' כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעה"ח למלויי עכ"ל. פי' כיון שהחופר חייב על מה שקלקל גוף החצר ע"כ על בעל החצר למלויי ולתבוע הוצאותיו מן החופר וכיון דלא מלי בעה"ח איהו דאזיק אנפשיה ואף למה דנסתפק ר"י לעיל בדף מ"ח באדם שחפר בור ברשות חבירו אם החופר חייב בנזקי בור או בעה"ח וכן הוא בהג"ה אשר"י היינו לענין אם הוזק אינש מעלמא אבל אם הוזק בעה"ח בעצמו פשיטא ליה לר"י דאיהו דאזיק אנפשיה ואין לו על בעה"ח אלא דמי מילוי הבור והטוח"מ בסי' ת"י כתב דבאמת דהא דחייב החופר בנזקי בעה"ח היינו כל זמן שלא נודע לבעה"ח מחפירת הבור ע"ש וק"ל:

    בפרש"י בד"ה כ"ע לא פליגי וכו' אבל ר' ישמעאל לא מודי ליה לר"ע בבור ברשותו דקא סבר כי אפקרנא לך כו' עכ"ל. הא דהוצרך להאי סברא דקסבר כי אפקרנא לך ולא מפרש בפשיטות דלר"י פטור בור ברשותו כיון דלית לן קרא לרבויי היינו משום דנראה פשוט דהא דקאמרינן שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו לאו משום דבכה"ג יש לחייב יותר אלא לרבותא קאמר דאפי' בכה"ג דלאו ממונו הוא שאין לו חלק בו אלא עסקי פתיחה וכריה ואפ"ה מחייב וא"כ היה נראה דמכ"ש היכי דהוי ברשותו ולא הפקיר בורו דחבטא דידיה הוא והפתיחה והכריה נמי שלו וממונו הוא יש לחייבו יותר מק"ו לכך כתב רש"י דאפ"ה פטר ליה ר"י משום דאמר כי אפקרנא כו'. ובזה נתיישב מה דקשה לכאורה אמאי מחייב ר"י בחופר ברה"י ופתחו לרה"ר דהא לית לן קרא לחייב דהא לאו על עסקי פתיחה וכריה בא לו אבל לפי מ"ש א"ש דבכה"ג ודאי מכ"ש שיש לחייבו כיון דחבטה דידיה הוא וממונו והתקל' שהוא הפתח נעשה באיסור וסברא דלא אפקרינהו כו' לא שייך הכא כלל א"כ זה עיקר בור האמור בתורה אלא דקרא קאמר דאפי' ברה"ר גמור דחבטה לאו דידיה הוא ולאו ממונו הוא אלא על עסקי פתיחה וכריה בא לו אפ"ה חייב ויותר נראה דהא דקאמרינן שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו פירושו שהחיוב בא לו מצד מעשה בלבד ולא מצד רשותו וכגון בור בר"ה דהחיוב בא מצד המעשה ויש בכלל הזה ג"כ היכא דחפרו ברה"י ופתחו לרה"ר דאע"ג דרשותא דידיה הוא אין החיוב בא מצד רשותו וממונו שהרי אם לא פתחו הוא בעצמו אלא אדם אחר פתחו לרה"ר בלא רשות בעה"ח ודאי לאו עליה דבעה"ח למלויי כיון שמקום התקלה שהוא הפתח אינו ברשותו ועל בני רה"ר למלויי או על הפותחו אלא שאנו מחייבין בעה"ח כיון שהוא פתחו בכוונה לרה"ר נמצא שעל עסקי פתיחה בא לו החיוב משא"כ בבור ברשותו והיינו שלא הפקיר בורו א"כ למאן דמחייב ליה לאו משום מעשיו אלא משום רשותו שהרי אפי' אם נעשה החפירה שלא בידיעתו אפ"ה מחייב למלויי כיון שהתקלה ברשותו כדאיתא להדיא בכמה דוכתי ודו"ק אלא דאפ"ה פטר ליה ר"י משום דאמר כי אפקרינהו:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה ברה"י וכ' על בעל חצר למלוייה עיין לעיל דף כט ע"א תוספות ד"ה פליגי ודף מח ע"א תוספות ד"ה אע"ג:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 49b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 49, Amud Bet, about 385 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “וּתְנִי: ״זָכְתָה״.…”

    2. Segment 244 words

      Opens “לֵימָא כְּתַנָּאֵי: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּישֵּׂאת לְגֵר וְנִתְעַבְּרָה…”

    3. Segment 39 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא; הָא רַבָּנַן, הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן…”

    4. Segment 422 words

      Opens “אִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי אִרְיָא…”

    5. Segment 514 words

      Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…”

    6. Segment 612 words

      Opens “אָמְרִי: מִשְּׁבַח וְלָדוֹת לִישְׁמַע דְּמֵי וְלָדוֹת, וּמֵרַבָּן…”

    7. Segment 722 words

      Opens “אָמְרִי: לָא; שְׁבַח וְלָדוֹת, דְּשָׁיְיכָא יְדַהּ בְּגַוַּיְיהוּ…”

    8. Segment 837 words

      Opens “בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב יֵיבָא סָבָא מֵרַב נַחְמָן:…”

    9. Segment 915 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: עֲנַי מוֹרִי, וְכִי לָצוֹר עַל…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “אָמַר רַבָּה: מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד גֵּר,…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גֵּר בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וּמֵת הַגֵּר,…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “וְאַמַּאי? תִּקְנֵי לֵיהּ חֲצֵירוֹ – דְּהָאָמַר רַבִּי…”

    13. Segment 1336 words

      Opens “אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלֵיתֵיהּ. כֹּל…”

    14. Segment 146 words

      Opens “וְהִלְכְתָא: דְּלֵיתֵיהּ בַּחֲצֵירוֹ – דְּלֹא קָנָה.…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת…”

    16. Segment 1637 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד…”

    17. Segment 1741 words

      Opens “אָמַר רַבָּה: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – כּוּלֵּי…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Bava Kamma 49b · Segment 3 — “…הָא רַבָּנַן, הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

    • Rabbi Yose bar Hanina · Amoraim · First Generation of Amoraim

      Rabbi Yose bar Hanina was a preeminent first-generation Amoraic sage and a leading disciple of Rabbi Yochanan, whose halachic and aggadic teachings…

      Source: Bava Kamma 49b · Segment 12 — “…חֲצֵירוֹ – דְּהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: חֲצֵירוֹ שֶׁל…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Kamma 49b · Segment 16 — “…הָאָמוּר בַּתּוֹרָה; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הִפְקִיר…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Bava Kamma 49b · Segment 16 — “…דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא…

    Original text

    וּתְנִי: ״זָכְתָה״.

    And as for the expression in the baraita : He acquires, referring to the one who causes the damage, teach: She acquires.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּישֵּׂאת לְגֵר וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, וְחָבַל בָּהּ; בְּחַיֵּי הַגֵּר – נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַגֵּר. לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר – תָּנֵי חֲדָא: חַיָּיב, וְתָנֵי חֲדָא: פָּטוּר. מַאי, לָאו תַּנָּאֵי נִינְהוּ? לְרַבָּה – וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא. אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא – מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא?

    The Gemara suggests: Let us say that the dispute between Rabba and Rav Ḥisda is parallel to a dispute between tanna’im : With regard to a Jewish woman who was married to a convert, and she became pregnant from him, and someone injured her, causing her to miscarry: If this was during the lifetime of the convert, the assailant gives compensation for miscarried offspring to the convert, i.e., her husband. If this was after the death of the convert, it is taught in one baraita that the assailant is liable, and it is taught in one baraita that the assailant is exempt. What, is it not a dispute between tanna’im ? The Gemara clarifies: According to the opinion of Rabba, it is certainly a dispute between tanna’im . His opinion does not accord with the second baraita . But according to the opinion of Rav Ḥisda, shall we say that it is a dispute between tanna’im ?

    לָא קַשְׁיָא; הָא רַבָּנַן, הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

    This is not necessarily so, as Rav Ḥisda could say that both baraitot are in accordance with his opinion. As for the difference between them, that is not difficult. They can be explained as referring to the increase in the woman’s value due to the offspring, which is subject to dispute in the mishna, rather than referring to the payment of compensation for miscarried offspring. This baraita , which taught that he is exempt, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that the increase in her value on account of the offspring belongs to the husband. That baraita , which taught that he is liable, is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who maintains that the woman has a share in her increase in value due to pregnancy, and this is paid even if the incident occurred after the husband’s death.

    אִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי אִרְיָא לְאַחַר מִיתָה? אֲפִילּוּ מֵחַיִּים נָמֵי אִית לַהּ פַּלְגָא! מֵחַיִּים אִית לַהּ פַּלְגָא, לְאַחַר מִיתָה כּוּלֵּיהּ.

    The Gemara asks: If it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, why state specifically that it occurs after the death of the husband? Even during the husband’s lifetime, she also has a half share, as explained earlier in the discussion. The Gemara answers: While he is alive, she has a half share, but after his death, all of it belongs to her.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל; כָּאן בִּשְׁבַח וְלָדוֹת, כָּאן בִּדְמֵי וְלָדוֹת.

    And if you wish, say instead that both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, but they refer to different payments. Here, the baraita that taught that he is liable, is referring to the increase in her value due to the offspring, which belongs partly to the woman, and if the husband dies, she acquires the rights to all of it. By contrast, there, the baraita that taught that he is exempt, is referring to compensation for miscarried offspring, which belongs exclusively to her husband. Since he is a convert, the one liable for damage is exempt after his death.

    אָמְרִי: מִשְּׁבַח וְלָדוֹת לִישְׁמַע דְּמֵי וְלָדוֹת, וּמֵרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לִישְׁמַע לְרַבָּנַן!

    The Sages said, in questioning this answer: Why is there a difference between the two cases? From the halakha that after the husband’s death the woman acquires his share of the increase in her value due to the offspring, let it be derived that according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel she also acquires the rights to the compensation for miscarried offspring if she was wounded after his death. Moreover, from the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, let us derive that this is also the opinion of the Rabbis, since there is no dispute between them with regard to the payment of compensation for miscarried offspring.

    אָמְרִי: לָא; שְׁבַח וְלָדוֹת, דְּשָׁיְיכָא יְדַהּ בְּגַוַּיְיהוּ – זָכְיָא בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ; דְּמֵי וְלָדוֹת, לָא שָׁיְיכָא יְדַהּ בְּגַוַּיְיהוּ – לָא זָכְיָא בְּהוּ כְּלָל.

    In response, the Sages said: No, the first assumption is untenable, since with regard to the increase in her value due to the offspring, in which she has a share from the outset, she acquires all of it after her husband’s death. By contrast, with regard to the compensation for miscarried offspring, in which she does not have a share from the outset, she does not acquire the rights to it at all, since she has no greater claim to this than any other individual does.

    בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב יֵיבָא סָבָא מֵרַב נַחְמָן: הַמַּחְזִיק בִּשְׁטָרוֹתָיו שֶׁל גֵּר, מַהוּ? מַאן דְּמַחְזֵיק בִּשְׁטָרָא – אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא הוּא מַחְזֵיק, וּבְאַרְעָא הָא לָא אַחְזֵיק; וּשְׁטָרָא נָמֵי לָא קְנָה – דְּלָאו דַּעְתֵּיהּ אַשְּׁטָרָא; אוֹ דִלְמָא, דַּעְתֵּיהּ נָמֵי אַשְּׁטָרָא?

    § Rav Yeiva the Elder raises a dilemma to Rav Naḥman: With regard to one who takes possession of the documents of a convert, what is the halakha after the death of the convert? On the one hand, it can be argued that one who takes possession of the document takes possession with the intention of acquiring the land that the document states is under lien, and since he did not take possession of the land itself, he also does not acquire the document. This is because he had no intention to acquire the document, but just the property specified in the document. Therefore, since the convert has died, perhaps the lien is canceled and can no longer be collected, or perhaps his intention is also to acquire the document, and the paper on which it is written belongs to him.

    אֲמַר לֵיהּ: עֲנַי מוֹרִי, וְכִי לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: לָצוֹר וְלָצוֹר.

    Rav Naḥman said to him: Answer this, my Master: Does he need to acquire the document to use as paper to cover the opening of his flask? Why would he want the document if it does not grant him ownership of the land described therein? Rav Yeiva the Elder said to him: Indeed, his intention is even to cover the flask and to cover it with the paper, albeit a mundane purpose.

    אָמַר רַבָּה: מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד גֵּר, וּמֵת הַגֵּר, וּבָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחְזִיק בּוֹ – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמִית לֵיהּ גֵּר – פְּקַע לֵיהּ שִׁעְבּוּדֵיהּ.

    Rabba says: In a case where the collateral of a Jew was in the possession of a convert who lent him money, and the convert died, and another Jew came and took possession of it, then, since the convert has no heirs, the court appropriates it from his possession and returns it to its owner. What is the reason? Since the convert died, his lien on the property is abrogated. Therefore, the deposit automatically returns to its owner, and no one else has the right to take it.

    מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גֵּר בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וּמֵת הַגֵּר, וּבָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בּוֹ – זֶה קָנָה כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו, וְזֶה קָנָה אֶת הַשְּׁאָר.

    By contrast, if the collateral of a convert is in the possession of a Jew who lent him money and the convert died, and another Jew came and took possession of it, this one, i.e., the one owed money, acquires a share of the collateral corresponding to the money owed to him by the convert, and that one, i.e., the one who took possession of it, acquires the rest.

    וְאַמַּאי? תִּקְנֵי לֵיהּ חֲצֵירוֹ – דְּהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: חֲצֵירוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ!

    The Gemara asks: But why doesn’t the creditor acquire the entire collateral? If it is in his possession, let his courtyard effect acquisition for him, as doesn’t Rabbi Yosei bar Ḥanina say: A person’s courtyard effects acquisition for him even without his knowledge?

    אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלֵיתֵיהּ. כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵאּ לְדִידֵיהּ, דְּאִי בָּעֵי מִקְנֵי [מָצֵי] קָנֵי – קָנְיָא לֵיהּ [נָמֵי] חֲצֵירוֹ; כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ לְדִידֵיהּ, דְּאִי בָּעֵי הוּא לְמִיקְנֵי לָא מָצֵי קָנֵי – חֲצֵירוֹ נָמֵי לָא קָנְיָא.

    The Sages said in response: Here we are dealing with a case where the creditor is not standing next to the courtyard. Anywhere that he is present, next to the collateral, so that if he wants to acquire it he could pick it up and acquire it himself, his courtyard also effects acquisition for him. But anywhere that he is not present, next to the collateral, so that if he wants to acquire it he could not acquire it, his courtyard also does not effect acquisition for him.

    וְהִלְכְתָא: דְּלֵיתֵיהּ בַּחֲצֵירוֹ – דְּלֹא קָנָה.

    The Gemara concludes: And the halakha is that where the creditor is not present in his courtyard, he does not acquire the rest of the collateral.

    מַתְנִי׳ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר – חַיָּיב.

    MISHNA: One who digs part of a pit on private property and opens its entrance in the public domain, or digs a pit in the public domain and opens its entrance on private property, or digs a pit on private property and opens its entrance on another person’s private property, is liable for damage caused by the pit in each case.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים; בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד – חַיָּיב, וְזֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ – זֶהוּ בּוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה.

    GEMARA: The Sages taught in a baraita : One who digs a pit on private property and opens its entrance in the public domain, or who digs a pit in the public domain and opens its entrance on private property is liable, and this is the case of Pit that is stated in the Torah; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: With regard to one who renounced ownership of his property but did not renounce ownership of his pit located in the property, this is the case of Pit that is stated in the Torah.

    אָמַר רַבָּה: בְּבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִיחַיַּיב, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא שֶׁעַל עִסְקֵי פְּתִיחָה וְעַל עִסְקֵי כְּרִיָּיה בָּאָה לוֹ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא

    In explanation of this dispute, Rabba says: With regard to a pit that a person digs or opens into the public domain, everyone agrees that he is liable for damage that occurs as a result. What is the reason? The verse states: “And if a man shall open a pit,” and it also states: “If a man shall dig a pit” (Exodus 21:33), which raises the question: If one is liable for opening a pit by removing the cover of a pit that has already been dug, then is it not all the more so obvious that he should be liable for digging a new pit? What, then, does the latter phrase add? Rather, the interpretation of the verse must be that the responsibility for the pit comes to him by engaging in opening the pit and by engaging in digging the pit. Although he does not own the area itself, he is liable for creating a public hazard. They disagree only