Commentary page
Bava Kamma 42b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 42b
Bava Kamma 42b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ונימא ר"ע לנפשיה כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל:
כשקדם בעליו ושחטו קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה:
אי הכי אמאי מותיב ר"ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב"ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא:
אמר לך ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר:
דשור לאו בר קטלא הוא כלל ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא:
אבל הכא דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב"ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא:
לר"ע נמי ודאי הכי הוא קושיא היא:
נשלם דמי עבד מעלייה ואע"ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב"ד כתב רחמנא נקי:
16 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 42b · Sefaria
Tosafot
ונימא רבי עקיבא לנפשיה ולא בעי למימר שלא היה יודע. אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי"ל כיון דלא דריש אם כופר כ"ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן:
אלא אמר רב אסי כו' וא"ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי:
ועבד יפה סלע נותן ל' אע"ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ"מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע"פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת:
מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר:
נקי מדמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס:
והוה ליה ראוי אף על גב דביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל:
נותן נזק וצער לאשה נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא"ת ובושת מ"ט לא חשיב וי"ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר"ש בהחובל (לקמן בבא קמא דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא:
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה פ"ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ"ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר:
Tosafot on Bava Kamma 42b · Sefaria
Rashba
ור"ע נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדעבר ושחט.
ועבד יפה סלע נותן שלשים ואע"ג שפעמים שוה יותר משלשים ואינו נותן אלא שלשים אפילו הכי כשנותן לעולם שלשים הוי חומרא טפי משום דיותר מצוי שאינו שוה שלשים מן השוה יותר משלשים.
מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד כלומר דתם אינו משלם אלא חצי כופר מכאן שלא קבל ר"פ תשובותיו של ר' אליעזר שהרי אף ר"ע פוטר אף התם מחצי כופר ואפ"ה דריש בעל השור נקי לדמי עבד וטעמיה דר"ע כמו שכתבתי למעלה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.
וסבר ר"ע לא ירית לה בעל תמיהא לי טובא בהא אדרבה מהא משמע דר"ע סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי אצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקיה לישתוק מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי וכי תימא כיון דקנין כספו הוא וכדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק הכותב אלא מהא דנזקין דר"ע ילפי לה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כן נ"ל.
נזק וצער לאשה דצער דגופא לא זכי לי' רחמנא ואפילו פירות נזקא וצערא לית ליה לבעל דפירי תקינו ליה ופירי דפירי לא תקינו ליה כדאיתא במסכת כתובות ומיהו כשמתה יורשה למ"ד הבעל יורש את אשתו ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לר"ע אפילו בנזקין דמחיים סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה קשיא ליה וכי סבור היה המקשה דר"ע סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא ליכא מאן דאית ליה הכין. ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר ר"ע אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא וליתא דר"ע אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתין השתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקין קאמר שהן ליורשיה ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזקין דמחיים בעל יורשין דבר תורה.
Rashba on Bava Kamma 42b · Sefaria
Meiri
כשם ששור תם שנגח פטור מן הכופר כך הוא פטור משלשים של עבד שלא נאמר כן אלא במועד ולא סוף דבר בשהוא נסקל שהרי אין זו צריכה לפנים שהרי תם אינו משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף בשאינו נסקל כגון שקדם ושחטו או שלא היה חייב מיתה על הדרכים שבארנו למעלה:
כבר ידעת שהכופר שמין אותו בדמי ניזק יפה סלע נותן סלע יפה מנה נותן מנה אבל עבד קנס הוא ובין גרוע בין חשוב נותן שלשים:
שור מועד שנגח את האשה ומתה אין הכופר משתלם לבעל שהרי אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה והרי הוא ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:
אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל שהתורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ומ"מ נראה מתלמוד המערב דוקא בשקדושין תופשין לו בה והוא שאמרו שם בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון תלמוד לומר בעל את שראוי ליקרות בעל ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו ומ"מ אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה ולא יראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה:
היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומ"מ היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל כמו שיתבאר היתה מעוברת מגר או משוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר אין צריך לומר שדמי ולדות שלה:
שאר הנזקים נזק וצער לאשה ורפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם בטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל והבשת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה ודבר זה בחובל בחברו ובזו הרי הוא כמי שאין בשת אלא בסתר והשליש שלה:
Meiri on Bava Kamma 42b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כו' וכשא"ל רבי אליעזר קבלם דפשוט כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאם קיבל תירוצו דר"א ואית ליה דרשא דאם כופר דמחייב כופר שלא בכוונה אמאי לא מוקים נקי למעט בתם חצי כופר די"ל דאיכא למימר דאית ליה כר"י הגלילי דתם נמי משלם חצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק כמ"ש התוספות לעיל לר"י הגלילי וכצ"ל למאי שכתבו לקמן וא"ת ומאי דוחקא כו' וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א כו' ר"ל ואית ליה דתם חייב בחצי כופר כר"י הגלילי וכצ"ל בשמעתין למאי דמוקים למעט דמי עבד בשקדם ושחטו ולא מוקים ליה כשקדם ושחטו ולמעט חצי כופר דאיכא למימר דקסבר דחייב בחצי כופר מה"ט דסבר ר"י הגלילי דחייב חצי כופר כמ"ש התוספות לעיל וכמ"ש ג"כ בספ"ק דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לר"י הגלילי הכי אלא דאיכא למימר הכי ע"ש ודו"ק:
בד"ה מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד כו' ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו כו' עכ"ל ר"ל משום דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לרבי עקיבא דפוטר תם מחצי כופר טפי מרבי יוסי הגלילי כמ"ש לעיל ע"ז כתבו דברייתא מוכחת כן דלא קבל תשובה דר"א דמחייב כופר במועד ע"פ בעלים או באין מתכוין דא"כ לר"ע דלא דריש נקי למעט חצי כופר יתחייב בתם חצי כופר כר"י הגלילי ואמאי פוטר כאן אלא ע"כ דלא קבל והיינו משום דלא מחייב סקילה כו' דהיינו כרבה כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אבל דבריהם תמוהים דמה"ט דאית ליה דרבה מועד נמי פטור ואמאי קתני חלקת בין תם למועד אלא דע"כ הברייתא מיירי במתכוין דהתם חלקת בין תם למועד משום דהביאהו לב"ד וישלם לך והכי מוכח דמיירי במתכוין דקאמר רבא סד"א הואיל ומחמרני משתלם נמי מעלייה כו' מיהו לאביי דאית ליה לקמן דלר"ע נמי חייב מועד כופר שלא בכוונה היה אפשר לפרש הברייתא חלקת בין תם למועד באין מתכוין אבל דבריהם אלו ע"כ לרבה דלאביי לא שייך למימר דלא קבל תשובה דר"א דהא ר"ע נמי מחייב במועד באין מתכוין ואינו פוטר בתם משום דאין השור בסקילה כו' דא"כ מועד נמי יפטור אלא דפוטר בתם משום דליכא כופר בכוונה כמ"ש התוספות לקמן וצ"ע:
בד"ה נקי מדמי עבד כו' וי"מ דאפילו דמים לא משלם כו' עכ"ל דקדקו לפרש כן מלשון דמי עבד מיהו התוספות פירשו לעיל דליכא לאוקמי מיעוטא דנקי אדמים אי משום דלא כתיבי אי משום כיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט דמים ואפשר דהיינו בדמים בשלא בכוונה אבל הכא איירי בדמים בכוונה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 42b · Sefaria
Maharam
תוס' אלא אמר רב אשי וכו' וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדמפרש לעיל וכו' כצ"ל ור"ל דקאמר הגמרא אמר לך התם וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא וכו':
בא"ד דטעמא חשובין הן וכו' ר"ל אי לאו דסבירא ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:
ד"ה היתה שפחה וכו' ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה וכו' אפי' נתעברה מישראל כיון שנתעברה בעודה שפחה לא זכה בהן הבעל דאז היו של האדון ועכשיו נשתחררה פקע ג"כ ממנה זכות האדון ולכך זכה החובל וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 42b · Sefaria
Shita Mekubetzet
כשקדם ושחטו הקשה ר"מ אם כן נימא נקי מחצי כופר ובכוונה וקדם ושחטו. ותירץ דמסתברא למעוטי דמי עבד משום דקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דמועד דוקא חייב דבמועד כתיב דמינה סליק. הרא"ש ז"ל.
מדאמרינן בשקרא ושחטו וכו' למימרא דאף על גב דקיימא לן אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור גופיה אבל דבעלים גמרינן. הרא"ה ז"ל.
ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו וכו' וקשה לי מאי מקשה דילמא אין הכי נמי דהוה שני ליה הכי אלא דחד מתרי טעמי אמר ליה. ושמא יש לומר דסלקא דעתיה דקדם ושחטו עדיפא טפי מהך דמתכוון וכו' משום ושחטו הוי בכוונה לאדם ואידך הוי שלא בכוונה ומשום הכי קשיא ליה ולישני ליה וכו' ומסיק דאדרבה הך דקדם ושחטו אינו כלום כדמפרש ואזיל. שיטה.
ורבי עקיבא נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדאי עבר ושחט. הרשב"א ז"ל.
אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת למה הוא דחוק לתרץ כיון דשנינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה אם כן היה יכול להיות שהיה יודע רבי עקיבא אותן תשובות שהשיב לו רבי אליעזר וסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא וכשהשיב לו קבלם. וי"ל דלא משמע ליה טעם טוב הא דאמרינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דאם כן לא הוה ליה למפלג עליה דרביה והוי ליה למדרש נקי מחצי כופר. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.
הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל וכו' הקשה ר"מ מהאי טעמא נוקמי חצי כופר. ותירץ דידע שפיר דתבריה רבי עקיבא לגזיזיה מיהו הוה סלקא דעתיה דוקא גבי בן חורין הוא דכתיב יעשה לו לאשמועינן דמגופו משלם אבל גבי עבד לא. והא דפריך והא תבריה גבי בן חורין וכל שכן גבי עבד דלא כתיב ביה כלל דתם שחבל בו משלם נזק שלם אלא דילפינן ליה מבן חורין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. הרא"ש ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם וכו' ואי מחייב תם נמי בכופר מחייב בכופר שלם לישתלם נמי מעלייה קמשמע לן. ופרכינן דהא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה וכו' ובדין הוא דהוי ליה נמי למקשי אם כן נקי מחצי כופר מיבעי ליה לאשמועינן דלגבי עבד לא מהני הא מידי. והשתא אתי שפיר דרבה אליבא דרבי עקיבא ולאו דידיה. ע"כ.
סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא וכו' תימה אם כן לעיל מאי פריך רבי עקיבא והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו וכו' ומה בכך מכל מקום איצטריך נקי לפטרו מחצי כופר וסלקא דעתך אמינא דלשלם מן העלייה דמשלם נזק שלם כדקאמר הכא. וי"ל דמכל מקום הוה פריך שפיר לרבי אליעזר דרבי אליעזר אית ליה דתם באדם משלם חצי נזק. ממורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל. ועבד יפה סלע נותן שלושים אף על גב דשוה מאה אין נותן אלא שלושים מכל מקום שכיח טפי אינו יפה שלושים ממה שהוא יפה יותר. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו הכי פירושו עבד יפה סלע נותן שלושים שקלים ואף על פי שלא הזיקו כל כך אלמא גזירת הכתוב היא לשלם שלושים וקצבה זו תהא קיימת לעולם ואם כן היכא דלא מצי משתלם מיניה משתלם מן העלייה. ע"כ.
מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד בכופר דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב. הראב"ד ז"ל.
13 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 42b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה ולא בעי למימר וכו' וכשאמר ליה ר' אליעזר קיבלם עכ"ל. והקשה מהרש"א דהיאך אפשר לומר כן דא"כ אמאי דריש ר"ע נקי מדמי עבד ולא מוקי לה בחצי כופר כר"א ותירץ די"ל דר"ע ס"ל כר"י הגלילי דתם חייב בחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש התוס' לעיל לר"י הגלילי עכ"ל וכ' עוד דבדיבור הסמוך נמי יש להקשות כן ולתרץ הכי ולא נהירא לי למ"ש דמה שכתבו התוספות לעיל דר"י הגלילי מחייב בתם חצי כופר מאחר שחייב ח"נ פירושו דסובר ר"י דכללא הוא דכל מה שבמועד משלם תם נמי משלם החציה כמו בנזק גופו וכן משמע מל' התוספות להדיא בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור וא"כ לר"ע ודאי א"א לומר כן דכיון דפוטר תם מדמי עבד אף על גב דמועד חייב ע"כ דליתא להאי כללא וא"כ ה"ה לענין כופר יש לומר כן דמ"ש כופר מדמי עבד וראיה גדולה לדברי והיא קושיא לפי' מהרש"א שהרי בפ"ק בסוגיא דחצי כופר לאו שיורא היא אמרינן הא מני ר"י הגלילי היא דאמר תם נמי חייב בחצי כופר וכתבו תוס' ע"ז דלא מצינו להדיא לר"י דס"ל הכי דאי משום דדרש נקי מדמי וולדות ולא מוקי לה בחצי כופר י"ל משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה אע"כ דהא דאמרינן בכמה דוכתי הא מני ר"י היא היינו משום דאיהו מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדריש קרא לדמי וולדות עכ"ל התוס' ועמ"ש באריכות נמצא דלפ"ז קשה אמאי נקט הש"ס בכל הני דוכתי הא מני ר"י הגלילי היא ולא קאמר הא מני ר"ע היא דהא ר"ע נמי מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדרש קרא דבעל השור נקי לדמי עבד אע"כ דדוקא ר"י מצי סבר דתם חייב בחצי כופר משום דכללא הוא דכל מה שהמועד משלם התם נמי משלם החצי וזה מוכרח ממ"ש בסמוך באריכות בסוגיא דשוורים אפילו יש אסון וכו' ונראה דמה"ט ע"כ דר"י נמי מצי סבר דתם חייב בדמי עבד וזה מוכרח ממ"ש בפ"ק אי משום ח"כ לאו שיורא היא דר"י היא ואכתי קשה הא שייר דמי עבד אע"כ דלר"י דמי עבד נמי לאו שיורא היא משום דמצי סבר דתם חייב בדמי עבד והיינו מכללא ואף אם נאמר דלית ליה האי כללא אלא הא דלא מוקי בעל השור נקי לח"כ היינו משום דאית ליה דרבה א"כ כמו כן נאמר דהא דלא מוקי נקי לדמי עבד היינו משום דאית ליה דריש לקיש וא"כ מ"מ לאו שיורא היא ממ"נ כמ"ש שם בל' התוספות נמצא דכל זה לר"י דוקא אבל לר"ע כיון דס"ל נקי מדמי עבד ע"כ דלית ליה האי כללא דכל שמועד משלם תם משלם החצי א"כ הדרא קושיא של מהרש"א לדוכתא דאיך כתבו התוספות די"ל דר"ע קיבל תירוצו של ר"א דא"כ אמאי לא מוקי נקי בח"כ כיון דע"כ לית ליה האי כללא וביותר יש להקשות כן בדיבור הסמוך. והנלע"ד די"ל למאי דדריש ר"ע נקי מדמי עבד לא פליג אר"א דאמר נקי מח"כ אלא מוסיף הוא דאפילו מדמי עבד הוא פטור והיינו משום דמשמע ליה נקי קאי על כל הדברים האמורים שם בפרשה גבי מועד שהם כופר ודמי עבד וכן נ"ל להוכיח לכאורה מל' הרמב"ם שפסק דתם פטור מכופר ומדמי עבד ופסק נמי דמועד שלא בכוונה חייב בכופר ובדמי עבד דלא כרבה ודלא כר"ל וא"כ קשה כמאן ס"ל דכיון דבעל השור נקי לא קאי אלא אחדא א"כ אידך מנ"ל אע"כ דפסק כר"ע וסובר דפטור משניהם וא"כ מ"ש התוספות בריש סוגיין בד"ה ובעל השור נקי דר"ע לא בעי למדרש נקי מח"כ משום דס"ל דרבה כתבו כן לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דפליג אדר"א א"ש אבל כאן מקשו התוספות מנ"ל למקשן להקשות דנימא ר"ע לנפשיה דדלמא באמת קיבל תירוצו של ר"א והא דס"ל נקי מדמי עבד מוסיף הוא כדכתיבנא ודו"ק. א"נ י"ל דמ"ש התוספות לעיל היינו לפי פירושם לקמן בברייתא דהואיל שחייב בעבד וחייב בב"ח דמשמע שם להדיא דר"ע לא דריש נקי מח"כ ואפ"ה פוטר תם מכופר אבל כאן דברי התוספות על המקשה דע"כ לא ידע להאי ברייתא דלקמן ודו"ק. אח"ז מצאתי בירושלמי בהדיא דר"ע ס"ל דתם פטור נמי מכופר והיינו משום דפשטא דקרא דואם כופר יושת עליו משמע ליה דבמועד הכתוב מדבר וכן ר"א ס"ל דתם פטור מדמי עבד מג"ש דוהשור יסקל א"כ דברי תוס' כאן ובסמוך עולים יפה אלא דמל' התוס' בד"ה בעל השור נקי משמע דלא כהירושלמי אבל דברי הרמב"ם ודאי נראה שהם כהירושלמי:
בגמרא סד"א הואיל ואמר ר"ע וכו' משתלם נמי מעלייה כתב רחמנא ובעל השור נקי. כאן לא שייך להקשות דר"א נמי לישני ליה הכי דהא לענין כופר נמי שייך לומר כן דסד"א לשלם מעלי' אלא די"ל דר"א לא ס"ל כר"ע גבי תם שחבל באדם אלא לר"ע ודאי קשה לכאורה א"כ אמאי לא דרש נקי מח"כ דסד"א לשלם מעלי' אבל למ"ש בסמוך א"ש דר"ע מוסיף הוא א"נ פטורא דכופר פשיט' ליה מפשטא דקרא כדאית' בירושלמי וק"ל:
בתוספות בד"ה אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת ומאי דחקו לתרץ עכ"ל וקשה למה המתינו להקשות כן לדברי התרצן ולא מקשו בפשיטות על המקשן ולמ"ש א"ש דעל המקשן לא שייך להקשות דלמא קיבל ר"ע דברי ר"א והיינו דס"ל כרבה די"ל דא"כ תקשה אמאי לא מוקי נקי לח"כ ואי משום אותן תירוצים שכתבתי י"ל דלא נ"ל למקשן לפרש כן אע"כ דהא דלא דריש ר"ע נקי מח"כ היינו משום דס"ל דרבה וא"כ לא שייך קושית התוספ' אבל על התרצן דהוא רב אשי דמשני סד"א לשלם מעליה א"כ אף לדידיה תקשה א"כ אמאי לא מוקי לה לח"כ דאע"ג דס"ל דרבה צריך קרא דסד"א דלשלם כופר מעליה אע"כ דס"ל לרב אשי דהא דלא מוקי ר"ע לח"כ היינו מטעמים שכתבתי ואם כן מקשה שפיר ודו"ק:
בד"ה מה כשחייב בבן חורין חלקת וכו' ברייתא זו מוכחת עכ"ל כבר כתבתי שנראה שהתוספ' לא ראו דברי ירושלמי דאי לפי הירושלמי אין מקום לדבריהם דמשמע להדיא דפטורא דתם בכופר יליף מקרא דואם כופר וק"ל אמנם מה שהקשה מהרש"א על דברי תוספ' שהרי ל' הברייתא משמע דקאי על מתכוון דאי בשאינו מתכוון מועד נמי פטור לרבה וא"כ מאי ראיה מייתי התוספות ונראה ליישב דהתוספות מייתי שפיר דאא"ב דתם פטור אפילו שלא בכוונה והיינו משום דס"ל דרבה ואם כן עיקר כופר איירי דוקא בכוונה שייך שפיר לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם לא משכחת צד כופר כלל ובמועד אשכחן מיהא בכוונה אבל אם נאמר דשלא בכוונה חייב אפילו בתם דלא ס"ל דרבה לא שייך לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם נמי משכחת צד חיוב כופר כמו במועד והיינו שלא בכוונה והא דחלוק תם ממועד בכוונה היינו משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכיון דאי לא ס"ל דרבה ע"כ קרא נמי איירי מכופר שלא בכוונה לא שייך לומר חלקת כיון דמצינו לפעמים דשווים הם ובזה נסתלק תמיהת מהרש"א ודו"ק. ואם נאמר דעדיין תמיהתו במקומה עומדת מסוף דבריו דמ"ג מזו הברייתא דר"ע ס"ל כרבה דלמא ס"ל כאביי דהא דפטור תם שלא בכוונה היינו משום דליכא כופר בכוונה אבל במועד חייב אפי' שלא בכוונה דלית לן דרשה דרבה זו אינה קושיא שהרי על כל דברי תוס' בזו הסוגי' יש להקשות כן אמאי נקטי בלישנייהו ר"ע ס"ל כרבה טפי מדאביי והיינו לעיל ד"ה בעל השור נקי ובד"ה ונימא ר"ע לנפשיה דהא אפי' לאביי א"ש אע"כ דהתוס' ניחא להו לפ' דברי ר"ע אליבא דרבה דהוא רביה דאביי ומאי דאותיב ליה אביי אתי שפיר לקמן בשמעתין וק"ל:
בד"ה נקי מדמי עבד וכו' ז"א דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס עכ"ל. הא דלא כתבו התוס' כן לעיל בברייתא דריש הסוגיא היינו משום דשם לא שייך לפ' כן דכיון דקנס הוא כ"ש א"כ מנ"ל לאוקמי מיעוטא דקרא אדמים ולא מוקי לה בדדמי דהיינו מקנס דוקא אבל בדמים מיחייב אבל בברייתא דהכא א"ש דפטורא דדמי עבד בתם ילפינן שפיר בבנין אב מפטורא דדמים של ב"ח בתם דהתם פטור כיון דלא אשכחן כופר לא איצטריך למעט דמים ואי משום דבכוונה לא שייך ה"ט כמ"ש מהרש"א מ"מ פשיטא דפטור מטעמא דהביאהו לב"ד וא"כ כמו כן פטרינן נמי מה"ט מדמים של עבד וא"ל דסד"א דבכוונה משלם דמים של עבד מן עליה דמהיכא תיתי לומר כן דהא לא שייך הכא לומר דמחמרינן בעבד יותר מב"ח שעבד נותן יותר משוויו דבתורת דמים עבד נמי לא מחייב יותר מדמי שוויו וא"כ ודאי ב"ח ועבד שווין הם ושייך לומר מה בב"ח חלקת בין תם למועד לענין דמים ה"ה לדמים של עבד ואם כן לפ"ז מ"ש תוס' דקנס כ"ש דלא משלם אין הכוונה שהוא כ"ש מצד הסברא דאדרבה שייך לחייבו יותר בקנס מן העלי' כיון דמחמרינן בו שנותן יותר משוויו אלא הכ"ש שכתבו היינו משום דפטורא דקנס ילפינן בהדיא מקרא דבעל השור נקי ופטורא דעבד לא ילפינן אלא בבנין אב כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא ת"ר המית איש או אשה אר"ע וכו' הרי כבר נאמר וכי יגח שור וכו'. לעיל בפ"ק דט"ו ילפינן מהאי קרא דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים מיתה על מיתתה כמו על מיתת האיש וכתבתי שם דנלמד מדחייבה התורה כאן לבעל השור מיתה בידי שמים ע"י האשה כמו ע"י האיש ולכך לא מייתי שם מקרא דכי יגח דאיירי בתם דהתם ליכא חיוב מיתה עמ"ש שם ואפ"ה מייתי הכא שפיר דכיון דכבר כתיב וכי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא וכו' וגם בעליו יומת ממילא ידעינן דאתרווייהו קאי והמית איש או אשה ל"ל אלא ללמוד דנזקיה ליורשים וק"ל:
בפרש"י והמית איש או אשה במועד כתיב עכ"ל הוצרך לפרש כן דהא למסקנא הא דאר"ע נזקיה ליורשים היינו הכופר ולר"ע ליכא חיובא בכופר בתם לכך הוצרך לפרש דבמועד כתיב ובזה נתיישב נמי דלא תקשה כיון דמקרא דוהמית ילפינן דשוותה אשה לאיש א"כ טפי ה"ל לאתויי הכא להיפך דכי יגח שור את איש או את אשה ל"ל כיון דנאמר למטה והמית איש או אשה אבל לפ"ז א"ש דמקרא דכי יגח לא שייך ללמוד נזקי' ליורשים כיון דאיירי בתם וליכא חיובא דכופר לכך מייתי להיפך דמדכתיב כי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא מייתרא ליה איש או אשה דגבי מועד דשוותה אשה לאיש ממילא ידעינן כמו שכתבתי בסמוך אלא ללמד דנזקי' ליורשים וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 42b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' לחייב על האשה כאיש עי' לעיל טו ע"א:
שם הואיל ואין כו' גיטין דף מג ע"א:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 42b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 42, Amud Bet, about 475 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ…”
- Segment 228 words
Opens “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם…”
- Segment 38 words
Opens “אִי הָכִי, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – כְּשֶׁקָּדַם…”
- Segment 412 words
Opens “הָכִי נָמֵי; וְסָבַר: דִּלְמָא אִית לֵיהּ טַעְמָא…”
- Segment 547 words
Opens “וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – לִישַׁנֵּי לֵיהּ שֶׁקָּדַם…”
- Segment 66 words
Opens “וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, וַדַּאי הָכִי הֲוָה!…”
- Segment 743 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: הַאי מִילְּתָא –…”
- Segment 834 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא…”
- Segment 941 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:…”
- Segment 1013 words
Opens “תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ –…”
- Segment 1129 words
Opens “וַהֲלֹא דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּעֶבֶד…”
- Segment 1227 words
Opens “וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – וּמָה בֶּן חוֹרִין,…”
- Segment 1335 words
Opens “לֹא, מַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין; שֶׁבֶּן…”
- Segment 1432 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ –…”
- Segment 1514 words
Opens “אֶלָּא לְהַקִּישׁ אִשָּׁה לְאִישׁ, מָה אִישׁ –…”
- Segment 1619 words
Opens “וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא יָרֵית לַהּ בַּעַל?…”
- Segment 1722 words
Opens “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא אָמַר אֶלָּא בְּכוֹפֶר…”
- Segment 1817 words
Opens “מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ…”
- Segment 195 words
Opens “וּבִנְזָקִין לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא?…”
- Segment 2027 words
Opens “וְהָתַנְיָא: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ –…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Bava Kamma 42b · Segment 1 — “וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Kamma 42b · Segment 2 — “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם בְּעָלָיו וּשְׁחָטוֹ;…”
Original text
וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, הֲבִיאֵהוּ לְבֵית דִּין וִישַׁלֶּם לָךְ!
The Gemara asks: But let Rabbi Akiva say to himself the same objection that he raised against Rabbi Eliezer’s interpretation of the verse, that the owner of an innocuous ox is exempt from paying half a ransom (see 41b): Why is it necessary for the verse to teach this? But isn’t compensation for damage caused by an innocuous ox itself paid only from the value of its body? Therefore, its owner can say to the slave’s owner: Bring it to court and you will be paid from it. Since the ox was stoned, there is nothing from which he can collect payment.
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם בְּעָלָיו וּשְׁחָטוֹ; מַהוּ דְּתֵימָא: לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, הוֹאִיל וּבַר קְטָלָא הוּא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ – לָא לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ.
Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: Rabbi Akiva’s interpretation is applicable in a case where its owner slaughtered it first, before it was sentenced to stoning. Lest you say that the slave’s owner should be paid from the value of the flesh, the verse teaches us that since the ox was subject to be killed, although its owner slaughtered it, the slave’s owner should not be paid from it.
אִי הָכִי, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – כְּשֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ!
The Gemara asks: If so, why did Rabbi Akiva raise this objection against Rabbi Eliezer’s interpretation? According to Rabbi Eliezer as well, it could be explained as referring to a case where its owner slaughtered it first.
הָכִי נָמֵי; וְסָבַר: דִּלְמָא אִית לֵיהּ טַעְמָא אַחֲרִינָא דַּעֲדִיף מֵהַאי, וְנֵימָא לֵיהּ.
The Gemara answers: Indeed, Rabbi Eliezer’s interpretation could also be explained in this manner. And the reason Rabbi Akiva raised this objection was because he reasons: Perhaps Rabbi Eliezer has another explanation that is better than this one, and will state it. Rabbi Eliezer did in fact respond with another explanation.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – לִישַׁנֵּי לֵיהּ שֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ! אָמַר לָךְ: הָתָם הוּא דְּנִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, דְּשׁוֹר לָאו בַּר קְטָלָא הוּא כְּלָל; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נִיחַיַּיב – אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי; אֲבָל הָכָא, דְּמֵעִיקָּרָא בַּר קְטָלָא הֲוָה – לָא צְרִיךְ קְרָא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ.
The Gemara asks: But let Rabbi Eliezer also answer him that the owner slaughtered it first. Why did he offer a different explanation? The Gemara answers that Rabbi Eliezer could have said to you: Specifically there, in the case Rabbi Eliezer referred to in his explanation, namely, where the ox intended to kill another animal but killed a person instead, since the ox was not subject to be killed at all, it might enter your mind to say that he should be liable to pay half a ransom from the ox’s body. Therefore, the verse is necessary to exclude the owner from liability to pay half a ransom. But here, since the ox was initially subject to be killed, a verse is not necessary to teach that the owner is exempt from paying half a ransom even if he slaughtered it.
וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, וַדַּאי הָכִי הֲוָה!
The Gemara asks: But according to Rabbi Akiva also, certainly it is so, that a verse is not necessary to teach that if the owner slaughters the ox before its verdict he is exempt from liability.
אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: הַאי מִילְּתָא – מִפִּי דְּגַבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַף תָּם שֶׁחָבַל בָּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, מִשְׁתַּלַּם נָמֵי [דְּמֵי עֶבֶד] מֵעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״.
Rather, Rav Asi said: The above explanation of Rabbi Akiva’s interpretation should be rejected, as I heard this following statement from a great man, and who is he? He is Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina. This is what he said: It might enter your mind to say that since Rabbi Akiva says in the mishna (33a) that in a case where a person and an innocuous ox damaged each other concurrently, the owner of an innocuous ox that injured a person also pays the full cost of the damage with regard to the difference between the two valuations of the damage, as there is no distinction between an innocuous ox and a forewarned ox with regard to injuries caused to a person, compensation for the slave is also paid from his superior-quality property, not from the body of the ox; just as in a case where a forewarned ox kills a slave. Therefore, its owner cannot say: Bring it to court and you will be paid from it. To counter this possibility, the Merciful One wrote: “The owner of the ox shall be clear,” indicating that he is exempt from this liability.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא תַּבְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִגְזִיזֵיהּ – דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לוֹ״ – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה!
Rabbi Zeira said to Rav Asi: But didn’t Rabbi Akiva already break the force of his fist, i.e., qualify this opinion of his? As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: One might have thought that the owner of an innocuous ox that injured a person pays compensation from his superior-quality property, the same as the owner of a forewarned ox. Therefore, the verse states: “According to this judgment shall be done to him [ lo ]” (Exodus 21:31), indicating that he pays restitution exclusively from the body of the ox but he does not pay from his superior-quality property, as the word lo also means: To it. This negates Rav Asi’s explanation of Rabbi Akiva’s interpretation.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין, שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; מִשְׁתַּלַּם נָמֵי דְּמֵי עֶבֶד מִן הָעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״.
Rather, Rava said a different explanation of Rabbi Akiva’s statement: The verse is necessary because it might enter your mind to say that since I, referring to the Torah, am more stringent with regard to a forewarned ox that kills a person in the case of a Canaanite slave than in the case of a freeman; as in the case of a freeman who was worth one sela the owner of the ox gives one sela in ransom, and if he was worth thirty sela he gives thirty; but in the case of a Canaanite slave the Torah imposes a fixed amount, so even if he was worth only one sela the owner gives thirty sela , therefore, since the Torah is more stringent in the case of a slave, payment for the slave should also be paid from the owner’s superior-quality property. To counter this, the Merciful One writes: “The owner of the ox shall be clear,” indicating that payment is not required in a case where an innocuous ox kills a slave.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד.
It is taught in a baraita in accordance with the explanation of Rava to Rabbi Akiva’s statement. The baraita states that with regard to the verse “The owner of the ox shall be clear,” Rabbi Akiva says: He shall be clear from payment for a Canaanite slave.
וַהֲלֹא דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּעֶבֶד וְחַיָּיב בְּבֶן חוֹרִין; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּבֶן חוֹרִין – חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב בְּעֶבֶד – נַחְלֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד!
Rabbi Akiva discusses this interpretation: And could this halakha not be derived through logical inference, without the verse? Since the Torah deemed him liable to pay for the killing of a slave and deemed him liable for the killing of a freeman as well, just as when the Torah deemed him liable for a freeman you distinguished between an innocuous ox and a forewarned ox, as no ransom is paid in the case of an innocuous ox, so too, when the Torah deemed him liable for a slave, let us distinguish between an innocuous ox and a forewarned ox.
וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – וּמָה בֶּן חוֹרִין, שֶׁנּוֹתֵן כׇּל שׇׁוְויוֹ, חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד; עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד?
Furthermore, this halakha could be proven through an a fortiori inference: If, in the case of a freeman, where he, the owner, gives his full value, you distinguished between an innocuous ox and a forewarned ox, with regard to a slave, where he gives only thirty sela and not more, even if the slave was worth more, is it not logical that we should distinguish between an innocuous ox and a forewarned ox, and exempt him from liability for an innocuous ox?
לֹא, מַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין; שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד.
Rabbi Akiva rejects this opinion: No, one could disagree and say the opposite: I, referring to the Torah, am more stringent with regard to the case of a slave than with regard to that of a freeman; as for a freeman worth one sela , the ox’s owner gives only one sela , and if he is worth thirty sela he gives thirty. But in the case of a slave, even if he was worth only one sela , he gives thirty sela . Therefore, one might have thought that he should be liable to pay for a slave killed by his innocuous ox. To counter this, the verse states: “The owner of the ox shall be clear,” indicating that he shall be clear from paying compensation for a slave.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְחַיֵּיב עַל הָאִשָּׁה כָּאִישׁ – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה״!
§ The Sages taught: The verse states with regard to a forewarned ox: “But if the ox was a goring ox in time past and warning has been given to its owner, and he has not secured it; and it killed a man or a woman; the ox shall be stoned” (Exodus 21:29). Rabbi Akiva said: And what does this come to teach us? If it is to deem the owner liable for the killing of a woman just as for the killing of a man, this is already stated with regard to an innocuous ox, where it is stated: “When an ox gores a man or a woman, and they die, the ox shall be stoned” (Exodus 21:28).
אֶלָּא לְהַקִּישׁ אִשָּׁה לְאִישׁ, מָה אִישׁ – נְזָקָיו לְיוֹרְשָׁיו, אַף אִשָּׁה – נְזָקֶיהָ לְיוֹרְשֶׁיהָ.
Rather, the verse is stated to compare a woman to a man with regard to another issue: Just as with regard to a man, payment for his injuries is paid to his heirs, so too, with regard to a woman, payment for her injuries is paid to her heirs, and not to her husband.
וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא יָרֵית לַהּ בַּעַל? וְהָתַנְיָא: ״וְיָרַשׁ אוֹתָהּ״ – מִכָּאן שֶׁהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא!
The Gemara asks: And does Rabbi Akiva hold that a husband does not inherit from his wife? But isn’t it taught in a baraita : The verse states: “And he shall inherit it [ otah ]” (Numbers 27:11). From here it is derived that the husband inherits from his wife, as otah also means: Her. This is the statement of Rabbi Akiva.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא אָמַר אֶלָּא בְּכוֹפֶר – הוֹאִיל וְאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְהָוֵה לֵיהּ רָאוּי, וְאֵין הַבַּעַל נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
Reish Lakish said: Rabbi Akiva says that her heirs and not her husband receive the payment only with regard to ransom, since it is paid only posthumously and is therefore considered property due to her; and the husband does not take in inheritance the property due to the deceased as he does the property she possessed. For instance, an inheritance that would have gone to the woman had she been alive is not awarded to the husband, but rather, to her other heirs.
מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״.
What is the reason for the assumption that even if it is clear that the victim is about to die, the husband is not owed ransom? The verse states: “And it killed a man or a woman; the ox shall be stoned, and its owner also shall be put to death. If a ransom is laid on him, then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid on him” (Exodus 21:29–30), indicating that the owner’s liability to pay ransom is dependent on the ox’s liability to be stoned, which, in turn, applies only after the death of the victim.
וּבִנְזָקִין לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא?
The Gemara asks: And with regard to damages, did Rabbi Akiva not say that damages due to a wife are paid to her heirs and not to her husband, just as with regard to ransom?
וְהָתַנְיָא: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה, וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. אֵין הַבַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו, אֵין הָאִשָּׁה – נוֹתֶנֶת לְיוֹרְשֶׁיהָ. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,
But isn’t it taught in a baraita : If an assailant struck the woman and her offspring emerged due to miscarriage, he gives compensation for damage and pain to the woman and compensation for miscarried offspring to the husband. If the husband is not alive, he gives the compensation for the offspring to his heirs. If the woman is not alive, he gives the payment owed to her to her heirs. If she was a Canaanite maidservant and then she was emancipated,