Commentary page
Bava Kamma 34a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 34a
Bava Kamma 34a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 423 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואפי' הזיק עד שלא חב נמי בעל חוב קדים לתפיסה וכיון דתפס אמאי מפקינן מיניה:
ש"מ בתמיה דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.) דאיכא למ"ד מה שגבה גבה:
אית דגרסי ואפי' הזיק עד שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו' כלומר אע"ג דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה האי:
אילו גבך הוה דכבר גבית ליה קודם שהזיק:
לאו מינך משתלימנא בתמיה:
ושבח ניזק ועמד על ד' מאות זוז:
שאלמלא כו' כלומר הועיל ואיכא למימר אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כ"ה זוזים כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דאמר ליה ניזק אי לא אזיקתן הוי שבח וקאי על תמני מאה. ל"א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ד' מאות חצי נזק שהפסידו אינו נותן לו אלא כ"ה כשעת הנזק. וראשון עיקר:
כיחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק נותן לו כפי נזק שבשעת העמדה בדין כדקאמר לקמן קרנא דתורך קבירא ביה:
13 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 34a · Sefaria
Tosafot
אילו גבך הוה לאו מינך הוה גבי ליה תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו וכן פירש בקונטרס בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן בבא קמא ד' לו.):
שאלמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן כשעת הנזק לא נקטיה לאשמועינן שלא ישלם כל מה שהיה ראוי להשביח אלמלא לא הוזק דמילתא דפשיטא הוא דאטו אם נגח שור קטן הייתי סבור שישלם דמי שור גדול לפי שהיה ראוי להיות גדול ומשביח ועוד אי להכי אצטריך מאי פריך בסמוך אי כשפטמו צריכא למימר אלא י"ל כפי' הקונט' בלשון אחר:
הכא במאי עסקינן כשפטמו וכגון שאין השבח יותר על היציאה שאם היה יותר נהי נמי דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב ד' מב:) דשותף הוי כיורד ברשות מ"מ מה שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יטול המזיק והמותר יש לו להיות לניזק וא"ת א"כ אמאי אצטריך למיפרך מרישא מסיפא גופה לפרוך אי בשפטמו צריכא למימר וי"ל דסיפא אצטריך דסד"א כיון דאמר ר"ע הוחלט השור הוי ליה מזיק כשפטמו מניח מעותיו על קרן הצבי כמו בהלך למדינת הים ובא אחר ופרנס אשתו (כתובות ד' קז:) ועוד מצינו למימר דאיירי שפיר שהשבח יתר על היציאה והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מדמי יציאותיו דכיורד ברשות דמי:
כשפיטמו וא"ת אמאי מפליג בין שבח לכחש לפלוג בשבח גופיה דשבח ממילא כשעת העמדה בדין וי"ל דאגב דנקט ברישא שבח וכחש בסיפא נמי נקט הכי:
זה נוטל חצי החי וחצי המת האי לישנא לאו דוקא ולא אתי למימר אלא שמקבל עליו חצי הפחת ולפי המסקנא שקיל בשבחא:
דרבי מאיר סבר פחת נבלה דניזק אע"ג דבפ"ק (ד' י:) נפקא לן מוהמת יהיה לו מ"מ האי קרא דהכא אצטריך לאשמועינן דלא משלם אלא חצי נזק דאי מוחצו את כספו ה"א שהוא פעמים יותר ופעמים פחות כדמוכח בסמוך דפריך א"כ מצינו תם לר' יהודה דמשלם יותר מח"נ ומשני אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתו מיתה מחצין אלמא נפקא לן מוגם את המת יחצון דלא משלם אלא חצי נזק:
Tosafot on Bava Kamma 34a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ת"ר שור שוה ר' שנגח שור ששוה ר' וחבל בו בנ' זוז ולא תבעו הבעלים ושבח מעצמו וכל שכן אם פיטמו דאמר ליה המזיק אנת מפטם ליה לתורך ואנא יהיבנא לך אינו נותן לו אלא משעת הנזק ואפי' שבח ועמד על ת' מאות זוז ולולי הנגיחה היה שוה עתה ת"ת זוז נותן לו כשעת הנזק חצי ההיזק והוא כ"ה כספים כחש מחמת הנגיחה ולא מחמת מלאכה נותן לו כשעת העמדה בדין וכר' עקיבא דאמר שותפי נינהו. שמין כמה היה שוה השור בניזק מקודם שיזיקו וכמה שוה עתה בשעת העמדה בדין והפחית' הנגיחה משלם חצי נזק לניזק.
שבח המזיק נותן לו כשעת הנזק סלקא דפטמיה המזיק לתוריה פי' שור שוה נ' שנגח שור שוה ג' מאות וחבל בו בר' דינו ליטול השור בנזקו שאינו משתלם אלא מגופו וישתלם נ' זוז ויפסיד ק"נ זוז. עמד המזיק ופיטם את שורו והשביחו ושוה ק' זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמות שהוא כי הוא עתה כשיעור הנזק דיכול למימר ליה מזיק אנא מפטימנא ואת שקיל ודוקא כשפיטמו המזיק אבל שבח ממילא לא אלא שקיל ניזק משבחה שיעור ניזקיה. כחש המזיק כגון שהיה ק' והיתה החבלה שוה ק"ק ועתה בשעת העמדה בדין שוה המזיק נ' אין יכול הניזק לומר לו תן לי ק' שכך היה שוה שורך בשעה שהזיק אלא אומר לו קח השור כמות שהוא כר' עקיבא דאמר הוחלט השור וכן הדין:
מתני' שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' כו' ת"ר שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' כו' ונבילה יפה נ' זוז זה נוטל החצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת וזהו שור האמור בתורה דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו ומה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. פי' אם נגח שור שוה ש' שור שוה ר' והנבילה יפה ק' רואין השור עכשיו בחייו היה שוה ר' המיתו פחת מדמיו ק' זוז ושוה נבילה ק' זוז מחצין ק' זוז שהן פחיתת השור המת חציים משלם המזיק מגופו של חי וחציים מפסיד הניזק.
ואקשי' מכדי בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' מאיר דאמר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והנבילה יפה נ' זוז לר' יהודה חולקין זה וזה זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת ובין לר' מאיר דאמר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והנבילה יפה נ' זוז לר"י דאמר זה נוטל חציו של חי מנה נוטל מן הנבלה כ"ה זה חצי הנבילה וכך נוטל המזיק. ולר' מאיר נוטל חצי פחת שפחתתו המיתה והוא ע"ה כספים והנבילה בנ' זוז הרי קכ"ה זוז.
מאי בינייהו אמר רבא פחת נבילה איכא בינייהו פי' כגון שהיתה שוה הנבילה בשעת מיתה נ' כספים ועכשיו שוה כ' ר' מאיר סבר הנבילה לניזק לא חייב התורה אלא חצי שפחתתו המיתה והוא ע"ה כספים.
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 34a · Sefaria
Rashba
שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה איכא למידק דא"כ תקשי רישא אסיפא דבסיפא איכא למ"ד מה שגבה גבה דקתני מועד שהזיק קדמו ב"ח וגבאו מה שעשה עשוי. וליתא דהתם מטלטלי נינהו ובמטלטלי ליכא דינא דקדימה ולכ"ע מה שגבה גבה אבל בתם דמגופו משתלם ואפותיקי הוא דהוי וכדאמרינן לעיל הו"ל כקרקע ובכי הא הוא דפליגי וא"כ מינה איכא למשמע דמה שגבה לא גבה.
דאמר ליה אלו הוה גבך לאו מינך הוה גבינא כלומר כלום אתה בא אלא מחמת קדימתך אפילו קדמת וגבת קודם שיזיק ממך הוה גבינא.
כולה רבי עקיבא היא והכא במאי עסקינן בשפטמו ונותן לו כשעת הנזק ולומר שאינו נוטל בשבח הפטום אע"ג דשותפי נינהו ואע"ג דשותפות דעלמא אי מפטם חד ואשבח שבח לאמצע ושקיל מפטם ההוצאה. י"ל דהכא בשאין השבח יותר על ההוצאה וא"ת א"כ למה ליה לאקשויי מרישא אי כשפטמו צריכא למימר מגופא דסיפא מצי לאקשויי הכי אי כשפטמו ואין בו שבח יותר על ההוצאה צריכא למימר דלא שקיל נזיק בשבח אלא א"כ נותן את ההוצאה. י"ל אי לאו רישא הוה מצי לדחויי דלמא שותף הניח מעותיו על קרן הצבי א"נ דהוה אמינא דשקיל דמי הוצאה אבל לא דמי טרחו כמפטם בעלמא דאחולי אחליה לטרחיו לגבי שותפי.
ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש דאי כשפטמו והשביח יתר על ההוצאה שאין הניזק נוטל כלום באותו שבח שכך כתב בשפטמו מזיק דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת ואע"ג דשותפי דעלמא לא אמרי הכי דאי מפטם חד שותפא תורא לא שקיל ליה לכוליה שבח התם משום דשותפי אדעתא דשותפות קא מפטמי ותרוייהו סמכי אהדדי בשבח הכא לאו שותפות גמור הוא ואיאושי מיאש ניזק מההוא פטמא ומזיק נמי לא אדעתא דשותפא קא מפטם ליה ע"כ וצריכא עיונא.
דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה ואם תאמר מאי שנא מפחת נבלה לא היא דשאני התם דהו"ל לזבינה מיד דאין דרך להמתין על הנבלה אבל דרך הנזיקין להמתין עליהם שמא יתרפאו וישביחו.
אם כן מצינו תם חמור ממועד כלומר שפחת נבלה במועד כולו לניזק ואלו בתם פליג מזיק בהדי ניזק וא"נ יש לפרש דפעמים שהתם משלם ממש יותר מן המועד כגון שור שוה מאתים שהזיק שור שוה מאתים ופיחתו מיתה חמשים זוז ופיחתה הנבלה לאחר מכאן ואינה יפה אלא נ' זוז נמצא שהמועד שמשלם בשעת הנזק אינו משלם אלא חמשים זוז והתם משלם חצי מנה שנפחתה הנבלה שהוא ע"ה לחלקו.
Rashba on Bava Kamma 34a · Sefaria
Meiri
לוה אחר הנגיחה וקדמו בעלי חובות אלו של מזיק ותפסוהו בחובם אע"פ שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה הרי המוזק חוזר ולוקחו מהם ולא עוד אלא שאף אם קדמו הבעלי חוב לניזק וכן שתפשוהו חוזר הניזק ונוטלו שהרי אף אם היה שלהם במוחלט מגופו של שור הוא גובה ואין בזו הפרש בין עמד בדין בין לא עמד בדין:
מועד שהזיק הואיל ומן העליה הוא משלם לא הוחלט גוף השור ובין עמד בדין בין לא עמד בדין מכרו מזיק או נתנו או הקדישו מה שעשה עשוי ואם שחטו פחת שחיטה שלו ואם קדמו בעל חוב ותפשוהו אפילו הזיק עד שלא חב מה שתפסו תפסו ואפילו לא נשאר לו לפרוע כדי היזקו שאין הניזק אלא בעל חוב ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ואין זה כאפותיקי הואיל ואין שעבודו על גופו בפרט:
לענין קרקע מ"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה וחוזר הקדום ונוטלה הימנו כדין לוקח ואף על פי שאפשר לומר שאין הדבר דומה ללוקח שהלוקח לא היה לו ליקח אבל זה שכבר הלוה ראוי היה ליטול אעפ"כ הקודם זכה ובלבד שנכתב בשטר דקנאי ודקנינא כמו שהתבאר במקומו:
זה שבארנו שהוחלט השור שאלו בתוספות שהרי פלגא נזקא קנסא הוא וקנס אין זוכין בו עד שעת העמדה בדין שהרי בראשון של מכות אמרו לר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא אמרו העדנו והוזמנו בבי דינו של פלוני אין משלמין על פי עצמן עד שיאמרו העדנו והוזמנו ונתחייבנו בבי דינו של פלוני וכן אמרו שם באו שנים ואמרו בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבא היה או בערב שבת היה משלמין מצד הזמתן עד שיאמרו גנב וטבח ונגמר דינו כמו שהתבאר שם בסוגית המשנה השביעית אלמא שאין זכיית קנס עד שעת העמדת בדין ותירצו שזה שאמרו הוחלט השור כך הוא פירושו שכשיבאו לב"ד וישומו את הנזק יאמרו לו בית דין הרי הנזק עולה לכך והוא משתלם מגופו זכה הניזק בגופו של שור בכולו או חלקו לפי הנזק וזה שאם מכרו או הקדישו המזיק אינו מכור ומוקדש מפני שמאחר שהדין נותן להחליטו בידו של זה כשיודע הנזק הרי הוא כמוחלט בידו מעכשו וחזרו והקשו ממה שאמרו ברביעי של כתובות לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואין אומרים שבשעת גמר דין זכה האב למפרע משעת הפתוי ותירצו שאין אומרים כן אלא במה שדינו שוה בשעת העמדה בדין לשעת המעשה:
ויש מתרצים בכלם דשאני קנס של נגיחה דרחמנא אמר ומכרו וכו' דאמזיק ואניזק קאי ויש עוד מתרצים דבשור אינו מחוסר גוביינא שהרי מגופו משלם אבל שאר קנסות מחוסרים גוביינא אלא שקשה לזה שהרי בפרק מרובה אמרו מעידים אנו בפלוני שהפיל את שנו וסמא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו וכו' ומקשי אי דלא עמד בדין וכו' אע"פ שאין כאן חסור גוביינא ומ"מ זו מיתרצת בתירוץ שלפניו ומ"מ עדין קשה לפרש הואיל ואלו הודה שיפטר היאך הקדישו מוקדש ואנן דומיא דביתו בעינן ואפשר שכל שלא הודה כביתו הוא וגדולי המפרשים תרצו דשאני קנס זה משאר קנסות שקנס זה כבר הזיקו במעשה מה שהוא משלם מה שאין כן בשאר קנסות ואע"פ ששלשים של עבד כן בזה אינו משתלם מגופו ולי נראה שזהו עיקר הטעם שמאחר שהחמירו על הניזק שלא להשתלם אלא מגופו הקלו עליו להחליט השור בידו מעכשו ושאר קנסות שכלם משתלמים מן העליה לא הקלו בכך ואע"פ ששחרור העבד בשן ועין גופו הוא מתוך שהדבר קרוב להיות העבד מזייף בכך הזקיקוהו לברר בהעמדה בדין:
מזיק שעבודו של חברו לדעת האומר פטור דוקא באפותיקי מפורש כעין שור תם שאין תשלומיו אלא מגופו הא באפותיקי סתם אין היזקו יותר משטפה נהר שהוא גובה משאר נכסיו ולא סוף דבר בשהזיק המשעבד אלא אף באחר כן שכל שבאחר פטור אף במשעבד כן ומזיק שעבודו עצמו כבר ביארנו שיש פוסקים שהוא חייב מכח דינא דגרמי ואף לדעת האומר שהוא פטור בחפר בו בורות שיחין ומערות חייב ומ"מ קצת מפרשים טורחים לפרש שלא לדמות מזיק שעבוד לדינא דגרמי ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא שהמזיק שעבוד בדנפשיה קא עבד ודינא דגרמי בדחבריה קא עביד אלא שנראין הדברים שלא לחלק ביניהם בענין ולחייב אף במזיק שעבוד כמו שכתבנו ברביעי של גיטין וחלוק שבין לשונות אלו ר"ל מזיק שעבוד ודינא דגרמי וכן חלוק שבין שניהם לדבר הגורם לממון וגרמא בנזקין והיזק שאינו ניכר כלם יתבארו בקצת מקומות של מסכתא זו בע"ה:
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והזיקו בפחת חמשים זוז שנמצא חצי נזקו עשרים וחמשה דינרין ושבח הניזק אח"כ עד שעמד בשעת העמדה בדין בארבע מאות זוז והרי הניזק אומר שאם לא הזיקו היה עומד בשמנה מאות זוז ונמצא חצי נזקו מאתים דינרין נותן לו כשעת הנזק שהוא עשרים וחמשה זוז ולא סוף דבר שבא שבח זה על ידי פטומו של ניזק שאין לומר לו אלמלא היזקך היה עולה לשמנה מאות זוז שהרי לפעמים הפטום מועיל יותר כשמוצאו כחוש ולא עוד אלא שכשמוצאו שמן לפעמים מזיק לו אלא אף בשבח מאליו וכן אם המזיק אומר מה הפסדתיך והלא עכשו שוה יותר חייב מ"מ שהרי אף הוא אומר אלמלא הזיקך היה עולה שבחו יותר ומתוך כך נותן לו כשעת הנזק והוא עשרים וחמשה דינרין:
כחש הניזק ועמד בשעת העמדה בדין על מנה והרי ניזק אמר שחצי נזקו חמשים והמזיק אומר שבשעת הנזק לא היה חצי נזקו אלא עשרים וחמשה דינרין נותן לו כשעת העמדה בדין והוא חמשים זוז בחצי נזקו ופרשוה למטה בשכחש מחמת אותה מכה ואין זה דומה לפחת נבלה שמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין שהיוקר והזול מאליהן באין וסרחון הנבלה וקלקולה ידוע והיה לו לניזק למכרה לאלתר אבל בזו אדם סבור לפעמים שתתרפא והיא מתקלקלת והואיל וקלקול זה בא מחמת מכה זו הרי הוא אומר קרנא דתורך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה אין למזיק להתחייב בו בכלום:
3 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 34a · Sefaria
Shita Mekubetzet
שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה וכו' איכא למידק דאם כן תיקשי רישא לסיפא דבסיפא איכא למידק מה שגבה גבה דקתני מועד שהזיק קדמו בעל חוב וגבהו וכו'. וליתא דהתם מטלטלי נינהו ובמטלטלי ליכא דינא דקדימה ולכולי עלמא מה שגבה גבה אבל בתם דמגופו משלם ואפותיקי הוא דהוי וכדאמרינן לעיל הוה ליה כקרקע ובכי הא הוא דפליגי ואם כן מינה איכא למשמע דמה שגבה לא גבה. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל שמע מינה בעל חוב מאוחר וכו' ופלוגתא היא דאף על גב דפלוגתא הוה כקרקעות מדמה ליה דכיון דמגופו גבי הוי כמו קרקעות דאית ליה קלא כדאמרינן לעיל. דעל כרחך צריך לומר כן מדקתני גבי מועד מה שגבה וגבי תם תנא לא גבו שמע מינה כיון דמגופו גבו הוי כמו קרקעות. והכי מדמה ליה כי היכי דהכא משוינן בעל חוב מאוחר כלוקח דמשניהם הניזק מוציא כן נעשה גבי מלוה בעל חוב מאוחר כלוקח ובעל חוב ראשון יוציא מבעל חוב מאוחר כמו מלוקח. ע"כ. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל כדכתבינן לעיל.
תנו רבנן שור שוה מאתיים וכו' שאלמלא לא חבל בו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כשעת הנזק. פירוש לא אתא לאשמועינן דלא יהיב ליה מה שהיה משביח יותר אלו לא הזיקו דהא פשיטא והכי מוכח לקמן. דאתיא לאוקמי בסיפא כשפטמו ואמרינן אי כשפטמו אימא רישא נותן לו כשעת הנזק ואי כשפטמו צריכא למימר ומאי קושיא דהא ודאי צריכא לומר אף על פי שפטמו הניזק שלא יהא חייב זה המזיק לשלם מה שהיה משביח יותר אלו לא הוזק. ותו דלא הוה ליה למתני הכי ושבח ועמד על ארבע מאות זוז כלל אלא ואלמלא לא חבל בו היה עומד על שבח כך וכך אלא ודאי הכי קאמר ושבח ועמד על ארבע מאות זוז אין אומרים שיפטר המזיק שנסתלקו מעשיו שהרי לא חסרו כלום שכבר השביח הרבה יותר ממה שהזיק שאין ראוי לומר כן משום דאכתי איכא נזק שאלמלא לא חבל בו היה עומד על שמונה מאות זוז הילכך נותן לו כשעת הנזק. הרא"ש ז"ל. וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל שאלמלא לא הזיקו. לפירוש דפירש רש"י ז"ל דסלקא דעתך דישלם יותר ממה שהזיקו שאלמלא לא הזיקו היה משביח וכו' והיה לו לשלם מה שהיה ראוי להשביח לא נהירא דהא פשיטא דאין צריך לשלם דאטו אם המית שור קטן ולא העמידו בדין עד זמן מרובה ישלם מה שהיה ראוי להיות שור גדול. ועוד לקמן דפריך תלמודא אי כשפטמו צריכא למימר מאי פריך אין הכי נמי לאפוקי מהאי סברא דסלקא דעתך דלישלם מה שהיה ראוי להשביח. לכך נראה כאידך פירושא דסלקא דעתך אמינא דלא לישלם כלל הואיל ובשעת העמדה בדין הוא שוה כמו קודם שהוזק דיכול לומר מאי אזקתיך והיינו דקאמר שאלמלא לא הזיקו היה משביח יותר ולכך משלם לו כשעת הנזק. והשתא פריך שפיר לקמן אי כשפטמו צריכא למימר דלא יפטר המזיק והלא הניזק פטמו בטרחו ועמלו. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן וז"ל ואי כשפטמו צריכא למימר פירוש דלא מצי למימר ליה מאי אפסדתיך פשיטא אבל לפירוש שני קשה דהא ודאי שפיר איצטריך לאשמועינן דלא משלם לפי מה שהיה ראוי לה להשביח. ויש לומר דפשיטא הוא שאין לחייבו לשלם על העתיד דאטו אם נגח שור קטן בן שנה והמיתו ישלם לו דמי גדול לפי שהיה נעשה גדול. ע"כ.
כולה רבי עקיבא היא והכא במאי עסקינן כשפטמו ונותן לו כשעת הנזק ולומר שאינו נוטל בשבח הפיטום אף על גב דשותפי נינהו ואף על גב דשותפי דעלמא אי מפטם חד ואשבח השבח לאמצע יש לומר דהכא בשאין השבח יותר על ההוצאה. ואם תאמר אם כן תיקשי סיפא גופה במאי איצטריך פשיטא כיון שפטמו ואין בו שבח יותר על ההוצאה צריכא למימר דלא שקיל ניזק בשבח אלא אם כן נותן את ההוצאה. יש לומר אי לאו רישא הוה מצי לדחויי דדילמא שותף הניח מעותיו על קרן הצבי. אי נמי דהוה אמינא דשקיל דמי הוצאה אבל לא דמי טרחו כמפטם דעלמא דאחולי אחליה לטורחיה לגבי שותפו. ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש דאי בשפטמו וכו' והשביח יותר על היציאה שאין הניזק נוטל כלום באותו שבח ואף על גב דבשותפי דעלמא לא אמרינן הכי שאני התם משום דשותפי אדעתא דשותפות קא מפטמי ותרווייהו סמכי אהדדי בשבח הכא לאו שותפות גמורה היא ואיאושי מיאש ניזק מההוא פטמא ומזיק נמי לאו דשותפות קא מפטם ליה. ע"כ וצריך עיון. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ה ז"ל והכא במאי עסקינן כשפטמו פירוש ואין השבח יותר על ההוצאה עם שכרו גם כן שראוי ליטול לגמרי דשותף הוא וביורד ברשות. ע"כ לשונו ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל ז"ל שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מנה וחבל בו בחמישים זוז ולא תבעו הבעלים חבלת השור ושבח השור הנחבל מעצמו וכל שכן אם פטמו דאמר ליה המזיק את מפטם לתורך ואנא יהיבנא לך איני נותן לך אלא כשעת נזק ואפילו אם שבח עכשיו ועמד על ארבע מאות זוז ולולי הנגיחה היה שוה עתה שמונה מאות זוז אינו נותן לו אלא כשעת הנזק חצי נזק שהוא כ"ה. כחש מחמת הנגיחה ולא מחמת מלאכה נותן לו כשעת העמדה בדין כרבי עקיבא שמין כמה השור שוה מקודם היזקו וכמה שוה עתה בשעת העמדה בדין והפחיתה שפחתתו הנגיחה משלם המזיק חצי הנזק לניזק שבח המזיק נותן כשעת הנזק וסלקא דפטמיה המזיק לתוריה פירוש שור שוה חמישים שנגח שור שוה שלש מאות וחבל בו במאתיים דינו ליטול השור בנזקו שאינו משתלם אלא מגופו וישלם חמישים ויפסיד מאה וחמישים. עמד המזיק ופטם את שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כי הוא עתה בשיעור חצי הנזק דיכול למימר ליה מזיק אנא מפטימנא ואת שקלית ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא אלא שקיל נזקא משבחא שיעור נזקיה. כחש המזיק כגון שהיה שוה מאה והיתה החבלה שוה מאתיים ועתה בשעת העמדה בדין שוה המזיק חמישים אין יכול הניזק לומר תן לי מאה שכך היה שורך שוה בשעה שהזיק אלא אומר קח השור כמו שהוא כרבי עקיבא דאמר הוחלט השור וכן הדין. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כחש הניזק ועמד בשעת העמדה בדין על מנה והרי הניזק אומר שחצי נזקו חמשים והמזיק אומר שבשעת הנזק לא היה חצי נזקו אלא עשרים וחמישה דינרין נותן לו כשעת העמדה בדין והוא חמישים זוז כחצי נזקו ופרשוה למטה בשכחש מחמת אותה מכה ואין זה דומה לפחת נבלה שמשעת מיתה עד העמדה בדין שהיוקר והזול מאיליהן באין וסרחון הנבלה וקלקולה ידוע והיה לו לניזק למכרה לאלתר אבל בזו אדם סבור לפעמים שתתרפא והיא מתקלקלת והואיל וזה בא מחמת מכה זו הרי הוא אומר קרנא דתוריך קבירא ביה אבל אם כחש מחמת מלאכה אין למזיק להתחייב בו בכלום. שבח המזיק והרי שהוחלט ביד הניזק לחלק שמיני שבו כשיעור חצי נזקו של ניזק אם בא שבח זה מאיליו הרי זכה הניזק גם כן בשבח שבו לחלק שמיני שבו ואם בא על ידי פיטום אינו נוטל אלא עשרים וחמישה כשעת הנזק אף על פי ששאר שותפים שפיטם אחד מהם אינו נוטל כל השבח לעצמו. טעם הדבר ששותף הגמור על דעת השותף הוא משביח ושניהם סומכים זה על זה אבל זו אינה שותפות גמורה ואין המזיק מפטם להועיל כלום לניזק ואף הניזק אין דעתו סומכת על כך. כחש המזיק ועמד על מנה הרי הניזק הואיל ונעשה שותף בו מפסיד חלקו ואינו נוטל אלא י"ב וחצי שמינית השור הוחלט לו אם לריוח אם להפסד ומכל מקום כחש מחמת מלאכה יראה שאין הנפסד הניזק מפסיד בזו. ע"כ.
כשפטמו ואי קשיא אדמפליג בין שבח לכחש לפלוג בשפטמו ללא פטמו. יש לומר דאיירי דמפליג בריפשא בין שבח לכחש דלא סגי דבין פטמו ללא פטמו לא מצי לאפלוגי כדמסקינן לפי המסקנא פליגי נמי בין שבח לכחש. ה"ר ישעיה ז"ל.
כחש מחמת מכה ולא בעי למימר ממילא דודאי אי לא כחש מחמת מלאכה תולין במכה. רש"י.
קרנא דתורך קבירא ביה קצת קשה לרבי יוחנן דאמר היכא דאנחה אנוחי גחלת דעל החררה וכו' ועל הגדיש וכו' משלם חצי נזק ואמאי לא מחייב על הגדיש נזק שלם דאלמלא גחלתך קבירא בגדיש וכו'. וי"ל דוקא בבהמה שייך האי טעמא משום דבגדיש כשנשרף מעט מצי לסלוקי לגחלת אבל כשנוגח אינו יכול ליקח המכה משום הכי חייב לשלם. מהר"י כ"ץ ז"ל.
דאמר ליה קרנא דתורך ולא דמיא להא דקיימא לן דפחת נבלה הויא דניזק ולא אמרינן האי טעמא דשאני התם שכבר שלם פחת שפהתו מיתה מאי איכא שהנבלה נפסדת כשהיתה כל בשר מתה נמי הכי הוא ולא איבעי ליה לשהוייה אבל מחמת מכה הוא שהכחיש ולא הבריא והוא עומד וראוי להברות. הרא"ה ז"ל. ולעיל בפרק קמא תמצא כתוב בזה משום הראשונים ז"ל.
4 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 34a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא כיחש כשעת העמדה בדין כיחש מחמת מאי וכו' הא דהמתין הש"ס עד הכא ולפי סדר הברייתא מעיקרא ה"ל לדקדק כיחש מחמת מאי ארישא דברייתא היינו משום דפשיטא ליה להש"ס דאיכא לפרושי בכיחש מחמת מכה אלא לפי שמפרש בתחילה דסיפא דברייתא איירי כשפיטמו וכן הרישא דרישא מפרש דמשכחת לה בין בשבח דממילא ובין כשפיטמו לכך משמע ליה להש"ס דהא דקאמר בסיפא דרישא כיחש כשעת העמדה בדין איירי נמי בין כיחש דממילא שהוא מחמת מכה ובין כיחש מחמת מלאכה שהוא ע"י מעשה הניזק דומיא דפיטמו וע"ז מתמה בכיחש מחמת מלאכה לימא את מכחשת וק"ל:
בתוספות בד"ה הב"ע כשפטמו וכו' מ"מ מה שאדם רוצה וכו' והמותר יש לו להיות לניזק עכ"ל. פי' שהמותר ראוי שיחלקו הניזק עם המזיק וק"ל:
בגמרא אלא מה אני מקיים ואת המת יחצון פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי. נ"ל דל' מחצין לא קאי על החי דהא זימנין דמשכחת ליה שנוטל כל החי אם אינו שוה אלא כשיעור חצי הנזק כדאיתא בהדיא במשנה דף ל"ג אלא לשון מחצין קאי על הפחת דמה שעולה חצי הפחת משערין בכל החי והא דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו ומשמע שהמזיק אינו נותן רק חצי שור המזיק היינו משום דלר"מ סתמא דקרא איירי בשוורים השווין ואיירי נמי שהנבילה אינה שוה כלום דהכי סתמא דמלתא כדכתיב לכלב תשליכון אותו וא"כ בזה אינו מקיים וחצו את כספו. אמנם כדי שלא נטעה ונאמר שאף בשוורים שאינן שווים הדין כן דלעולם ניתן לניזק חצי החי בין שיעלה יותר מחצי נזקו ובין פחות לכך גילה הכתוב תיכף אח"ז ואמר וגם את המת יחצון והכוונה כאילו אמר דמה שאמרתי לך וחצו את כספו היינו באופן שיגיע לחצי דמי הפחת של שור הניזק לא פחות ולא יותר אלו תורף הדברים בלשון פחת שפיחת' מיתה מחצין בחי וכמ"ש התוס' וכן בהא דמסקינן דאית ליה לר"י ג"כ פחת שפיחתו וכו' הכוונה ג"כ לזה שכתבנו כמו שיתבאר בעז"ה וק"ל:
שם בגמרא ר"מ סבר פחת נבילה דניזק הוי וכו' וכן במסקנא דאמרינן דשבח נבילה לר"מ דניזק הוי לאו מקרא יליף הכי אלא כיון דלדידיה לא מייתרי קראי דעיקר קרא דוגם את המת יחצון היינו לפחת שפיחתו מיתה וכמו שכתבתי א"כ מסברא לא אמרינן שיהא למזיק שום חלק בפחת או בשבח הניזק דמהיכא תיתי לומר כן. ועוד נ"ל דר"מ יליף הכי מל' דקרא דוחצו את כספו מיותר דלא ה"ל למכתב אלא ומכרו את השור החי ואת המת יחצון והוה משמע שפי' דפחת שפיחתו מיתה מחצין בחי א"ו דמוחצו את כספו ילפינן שפיר שכל חצי היזק המגיע לניזק יקח הכל מן חצי כספו של זה השור המזיק החי אבל אין לנו שום חשבון לחצות את כספו של שור הניזק הן לפחת הן לשבח ואף דאם נאמר דקרא לא מייתר' דמיבעיא ליה לדרשה אחרינא מ"מ גופא דקרא הכי משמע שיטול כל חצי הניזק מן השור החי ולא משבח של שור המת. ולר"י משמע לישנא דקרא להיפוך וחצו את כספו וגם את המת יחצון פי' שכמו שיש להם שותפות בשור החי כך יש להם שותפות ג"כ בשור הניזק וק"ל:
בתוס' בד"ה דרבי מאיר סבר וכו' ואף על גב דבפ"ק נפקא לן מוהמת יהיה לו וכו' עכ"ל. הכוונה דלכאורה היה נראה דר"מ יליף הכי מקרא דואת המת יחצון דמשמע דבתר שעת מיתה אזלינן וא"כ פחת נבילה דניזק ובענין זה היינו מפרשים הל' דפחת שפיחתו מיתה ע"ז כ' תוס' דליתא להאי פירושא דהא בפ"ק ילפינן מוהמת יהיה לו דפחת נבילה דניזק הוי אלא מה שאמר ר"מ פחת נבילה שפיחתו מיתה מפרשים תוספות דהיינו לאשמעינן דלא משלם אלא חצי נזק וכמ"ש ביאור הל' וא"כ לפ"ז מוכח דאף לפי המסקנא דאמרינן שבח נבילה דניזק הוי לאו מואת המת יחצון יליף לה דהא מיבעי ליה לח"נ אלא מסברא אמרינן הכי אלא דלפ"ז תקשה והמת יהיה לו ל"ל כיון דידעינן מסברא א"ו דלא ידעינן מסברא א"כ תקשי באמת מנ"ל לר"מ לענין שבח. ונ"ל ליישב דודאי אי לאו קרא דוהמת יהיה לו ודאי לא הוי ידעינן מסברא דאזלינן בתר שעת מיתה אלא ה"א דבתר שעת העמדה בדין אזלינן בין בתם בין במועד אבל מדגילה לן הקרא והמת יהיה לו דבמועד אזלינן בתר שעת מיתה א"כ כ"ש בתם לענין פחת דלא יהא תם חמור ממועד ור"מ ס"ל דאפילו לענין שבח לא מחלקינן בין תם למועד דמסברא לא נחלק ביניהם דמהיכא תיתי. ואי משום קרא דואת המת יחצון ר"מ לא דריש לה אלא לענין ח"נ כמו שנתבאר וא"כ מוקמינן לה אסברא דתם ומועד שווין הם ודו"ק. ונראה לכאורה ברור דמועד אפי' ר"י מודה שאין למזיק חלק בשבח כיון דגילה קרא דלבתר שעת מיתה אזלינן ודוקא גבי תם ס"ל דחולקין מדכתיב וגם את המת יחצון אבל לא במועד אלא דמל' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזיקין משמע דאפי' במועד חולקין בשבח והביא קרא דואת המת יחצון ולא ידעתי מאין הוציא כן וכן הטור בסי' ת"ג כ' כדברי הרמב"ם וצ"ע:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 34a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אתאן לר"ע עי' לקמן דף מז ע"א תוס' ד"ה ליתא:
שם קרנא דתורך כו' עי' לעיל דף י ע"ב תוס' ד"ה לא נצרכא:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 34a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 34, Amud Aleph, about 423 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 121 words
Opens “וַאֲפִילּוּ הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – בַּעַל…”
- Segment 225 words
Opens “לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה;…”
- Segment 332 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר…”
- Segment 45 words
Opens “כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.…”
- Segment 512 words
Opens “שָׁבַח מַזִּיק – נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק.…”
- Segment 621 words
Opens “אָמַר מָר: שָׁבַח מַזִּיק – נוֹתֵן כִּשְׁעַת…”
- Segment 719 words
Opens “אֵימָא סֵיפָא: כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.…”
- Segment 810 words
Opens “לָא, כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא; וְהָכָא בְּמַאי…”
- Segment 919 words
Opens “אִי כְּשֶׁפִּיטְּמוֹ, אֵימָא רֵישָׁא: שָׁבַח וְעָמַד עַל…”
- Segment 1030 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: רֵישָׁא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ…”
- Segment 1118 words
Opens “כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. כָּחַשׁ מֵחֲמַת…”
- Segment 1212 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: דִּכְחַשׁ מֵחֲמַת מַכָּה, דַּאֲמַר…”
- Segment 1326 words
Opens “מַתְנִי׳ שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה…”
- Segment 1444 words
Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכֵן הֲלָכָה; קִיַּימְתָּ…”
- Segment 1534 words
Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח…”
- Segment 1644 words
Opens “רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין זֶהוּ שׁוֹר הָאָמוּר…”
- Segment 1720 words
Opens “מִכְּדֵי בֵּין רַבִּי מֵאִיר בֵּין רַבִּי יְהוּדָה…”
- Segment 1823 words
Opens “אָמַר רָבָא: פְּחַת נְבֵילָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי…”
- Segment 198 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן, מָצִינוּ לְרַבִּי…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Bava Kamma 34a · Segment 6 — “…הַנֶּזֶק. מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: בַּעַל חוֹב…”
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Bava Kamma 34a · Segment 7 — “…רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא?!”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Kamma 34a · Segment 19 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן, מָצִינוּ לְרַבִּי יְהוּדָה”
Original text
וַאֲפִילּוּ הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – בַּעַל חוֹב קְדֵים! שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה – מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָּבָה?!
Moreover, even if the ox caused damage before he owed them, nevertheless the creditor came first and seized what he rightfully deserved. Should one conclude from the baraita that if a later creditor collected a debt before an earlier creditor, his collection is not valid and payment should instead be given to the earlier creditor?
לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה; וְשָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ גַּבָּךְ הֲוָה – לָא מִינָּךְ (הֲוָה) גְּבַי לֵיהּ? דְּהַאי תּוֹרָא דְּאַזְּקַן, מִינֵּיהּ מִשְׁתַּלֵּמְנָא.
The Gemara answers: No; actually, I could say to you that the collection of the later creditor is valid, and there, in the case where a creditor seized the belligerent ox, it is different, as the injured party can say to the creditor who seized the ox: If the ox was in your possession, would I not have collected it from you? The reason I would take it is that I am paid from this ox that caused me damage. Therefore, the creditor cannot collect the ox, even if the debt preceded the damage.
תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְחָבַל בּוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז, וְשָׁבַח וְעָמַד עַל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז – שֶׁאִלְמָלֵא לֹא הִזִּיקוֹ הָיָה עוֹמֵד עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת זוּז; נוֹתֵן כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק.
§ The Sages taught: With regard to an innocuous ox worth two hundred dinars that gored another ox worth two hundred dinars and injured it, reducing its value by fifty dinars [ zuz ], and the injured ox subsequently appreciated in value, and its value stood at four hundred dinars, while if the belligerent ox had not injured it, its value would have now stood at eight hundred dinars, in this case the owner of the belligerent ox gives him only twenty-five dinars, which is half the value of the damage according to its value at the time the injury occurred.
כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.
If the injured ox depreciated in value and its worth is now less than at the time it was injured, the damage is evaluated according to the ox’s worth at the time of standing trial. In other words, the owner of the belligerent ox must pay the difference between its value before it was injured and its current value.
שָׁבַח מַזִּיק – נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק. כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.
If the ox that caused the injury, from which the owner of the injured ox collects damages, appreciated in value, its owner gives the injured party a share of the ox according to its value at the time of the injury. If it depreciated in value, the owner gives him a share according to its value at the time of standing trial.
אָמַר מָר: שָׁבַח מַזִּיק – נוֹתֵן כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק. מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: בַּעַל חוֹב הוּא, וְזוּזֵי הוּא דְּמַסֵּיק לֵיהּ;
The Gemara asks: The Master said in the first clause of the second half of the baraita that if the ox that caused the damage appreciated in value, its owner gives the injured party a share according to the ox’s value at the time of the injury. In accordance with whose opinion is this ruling? It is apparently in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says that the injured party is considered a creditor, and it is money that he is claiming from him, as he has no share of ownership in the belligerent ox.
אֵימָא סֵיפָא: כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ! רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא?!
The Gemara states a difficulty with this explanation: Say the latter clause of the second half of the baraita : If the belligerent ox depreciated in value, the owner gives the injured party a share according to its value at the time of standing trial. Here we arrive at the opinion of Rabbi Akiva, who says that the owners of the two oxen are partners, i.e., the injured party has a share of ownership in the belligerent ox. How can it be that the first clause is in accordance with Rabbi Yishmael’s opinion, and the latter clause follows the opinion of Rabbi Akiva?
לָא, כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁפִּיטְּמוֹ.
The Gemara answers: No, it is all in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that they are partners, and here, in the case where the belligerent ox appreciated in value, we are dealing with a case where the reason it appreciated is that its owner fattened it. Though the injured party has a share of ownership in the ox, he has no share in the appreciation in value, and his share is therefore calculated according to its value at the time of the injury.
אִי כְּשֶׁפִּיטְּמוֹ, אֵימָא רֵישָׁא: שָׁבַח וְעָמַד עַל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז – נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק. אִי כְּשֶׁפִּיטְּמו,ֹ צְרִיכָא לְמֵימַר?!
The Gemara asks: If it is a case where the owner fattened it, say the first clause of the first half of the baraita , stated with regard to the injured ox: If it appreciated in value, and its value stood at four hundred dinars, the owner of the belligerent ox gives him compensation according to its value at the time of the injury. If this is referring to a case where its owner fattened it, need it be said that the owner of the belligerent ox is not exempt from compensation?
אָמַר רַב פָּפָּא: רֵישָׁא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין דְּפַטְּמַהּ פַּטּוֹמֵי בֵּין דִּשְׁבַחָא מִמֵּילָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּהֵיכָא דִּשְׁבַחָא מִמֵּילָא – נוֹתֵן לוֹ כִּשְׁעַת הַנֶּזֶק. סֵיפָא – לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא כְּשֶׁפִּטְּמוֹ.
Rav Pappa said: You find the halakha stated in the first clause of the first half of the baraita to be true whether he fattened it or whether it appreciated in value by itself. And the tanna found it necessary to mention this halakha to teach us that even in a case where the ox appreciated in value by itself, the owner of the belligerent ox gives him compensation according to its value at the time of the injury and not at the time of the trial. By contrast, you find the halakha stated in the latter clause of the second half of the baraita , with regard to a case where the belligerent ox appreciated in value, only where its owner fattened it.
כָּחַשׁ – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. כָּחַשׁ מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא דְּכָחֲשָׁה מֵחֲמַת מְלָאכָה, לֵימָא לֵיהּ: אַתְּ מַכְחֲשַׁתְּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא?!
It is stated in the latter clause of the first half of the baraita that if the injured ox depreciated in value, it is evaluated according to its worth at the time of standing trial. The Gemara asks: Due to what did it depreciate in value? If we say that the ox depreciated in value due to labor for which it was used, let the liable party say to him: You reduced its value and I should therefore give you extra compensation?
אָמַר רַב אָשֵׁי: דִּכְחַשׁ מֵחֲמַת מַכָּה, דַּאֲמַר לֵיהּ: קַרְנָא דְּתוֹרָךְ קְבִירָא בֵּיהּ.
Rav Ashi said: It is a case where it depreciated in value due to the continuous effect of the wound, as the injured party can say to him: The horn of your ox is buried in it, i.e., it is still losing value due to the wound.
מַתְנִי׳ שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵילָה יָפָה כְּלוּם – אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ״.
MISHNA: With regard to an innocuous ox worth two hundred dinars that gored another ox worth two hundred, and the carcass is worth nothing, Rabbi Meir said: It is about this type of case that it is stated: “Then they shall sell the live ox, and divide its monetary value” (Exodus 21:35).
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכֵן הֲלָכָה; קִיַּימְתָּ ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ״, וְלֹא קִיַּימְתָּ ״וְגַם הַמֵּת יֶחֱצוּן״! וְאֵיזֶה? זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵילָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז; שֶׁזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת.
Rabbi Yehuda said to him: And that is the halakha , yet your interpretation of the verse is incorrect. You have upheld the clause: “Then they shall sell the live ox and divide its monetary value,” which fits your interpretation of the case. But you have not upheld the latter clause of the verse: “And the dead they shall also divide,” since in the case you mentioned the carcass is worthless. Rather, to which case is the verse referring? It is the case of an ox worth two hundred dinars that gored another ox worth two hundred dinars, and the carcass is worth fifty dinars. In this case, this party takes half the value of the living ox, one hundred dinars, and half the value of the dead ox, twenty-five dinars; and that party also takes half the value of the living ox and half the value of the dead ox.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵילָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז – זֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶהוּ שׁוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
GEMARA: The Sages taught: With regard to an ox worth two hundred dinars that gored an ox worth two hundred dinars, and the carcass is worth fifty dinars, this party takes half the value of the living ox and half the value of the dead ox, and that party also takes half the value of the living ox and half the value of the dead ox, and this is the case of the belligerent ox stated in the Torah. This is the statement of Rabbi Yehuda.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין זֶהוּ שׁוֹר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, אֶלָּא שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵילָה יָפָה כְּלוּם, עַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן״? פְּחָת שֶׁפְּחָתַתּוּ מִיתָה – מַחֲצִין בַּחַי.
Rabbi Meir says: This is not the case of the ox stated in the Torah. Rather, it is the case of an ox worth two hundred dinars that gored an ox worth two hundred dinars, and the carcass is worth nothing. It is about this case that it is stated in the verse: “Then they shall sell the live ox, and divide its monetary value.” Rather, how do I realize the meaning of “And the dead they shall also divide”? This clause means that the diminished value of the dead ox that was diminished by its death is compensated for by dividing the value of the live ox between the two parties, while its owner does not receive a share in the carcass of the dead ox.
מִכְּדֵי בֵּין רַבִּי מֵאִיר בֵּין רַבִּי יְהוּדָה – הַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שָׁקֵיל, וְהַאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שָׁקֵיל; מַאי בֵּינַיְיהוּ?
The Gemara asks: Now, both Rabbi Meir and Rabbi Yehuda hold that in the case described by Rabbi Yehuda, where the carcass is worth fifty, this party takes one hundred and twenty-five, and that party takes one hundred and twenty-five. Rabbi Meir holds that the injured party keeps the carcass, worth fifty, and receives another seventy-five dinars, half the value of the damage, from the proceeds of the sale of the belligerent ox. Its owner is thereby left with one hundred and twenty-five dinars out of the two hundred that it is worth. Rabbi Yehuda maintains that the value of both oxen is split between the two parties, leaving each with one hundred and twenty-five. If so, what is the difference between the two tanna’im ? Why does it matter in which manner the compensation is calculated?
אָמַר רָבָא: פְּחַת נְבֵילָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: פְּחַת נְבֵילָה – דְּנִיזָּק הָוֵי, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: פְּחַת נְבֵילָה – דְּמַזִּיק הָוֵי פַּלְגָא.
Rava said: There is a practical difference between them with regard to the diminishing value of the carcass. If the carcass depreciates in value between the ox’s death and the time it is sold, Rabbi Meir holds that the diminishing value of the carcass is sustained by the injured party. The one liable for the damage is not responsible for any depreciation in value that occurs after the loss caused by the attack has been evaluated. And Rabbi Yehuda holds that half of the diminishing value of the carcass is sustained by the one liable for damage, since he receives half of the dead ox.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן, מָצִינוּ לְרַבִּי יְהוּדָה
Abaye said to Rava: If so, we have found, according to Rabbi Yehuda,