Commentary page
Bava Kamma 20b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 20b
Bava Kamma 20b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 386 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הא איתהנית דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני:
לכי תשמש לי כשתשמשני שימוש אחד אומר לך:
כרך ליה סודרא קיפל לו סודר שלו:
משלמת מה שנהנית אלמא בתר הנאה אזלינן:
גברא דמריה סייעיה רמי בר חמא:
דאע"ג דלא דמיא ההיא בעיא למתניתין:
קיבלה רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי:
מפקר להו ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד:
27 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
הא איתהנית אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף יב:) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר. ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל:) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה מידי דהוי אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה"'ר אלא אהנאת מעיו מחייב אע"פ שאם מחזירו אין שוה כלום:
אפקורי מפקר להו לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית:
את גרמת לי הקיפא יתירא מתוך פירוש הקונטרס משמע דמיירי בגדר שבין שדהו לשדה ניקף וקשה דהיכי חשיב ליה זה נהנה וזה אין חסר הואיל שכל אותו הגדר לא נעשה אלא להפסיק בין שדותיו לשדה ניקף ועוד דהוה ליה למימר את גרמת לי כל זה ההיקף דהקיפא יתירתא משמע שגרם ליה להרבות אלא נראה שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף והקיפא יתירא משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי:
אם עמד ניקף בסדר המשנה ל"ג בהדיא ניקף אלא ללישנא דמפרש התם דקאי אניקף דייק הכא:
טעמא דניקף הא מקיף פטור ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם:
ת"ש ר"י אומר ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד:
נתנה לחבירו כו' בפ"ק דחגיגה (דף י:) פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא"ת מ"מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ"ד (ב"מ דף מא.) שליחות יד צריכה חסרון ה"מ כשאין מתכוין לקנות הכל וי"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא:
והוא שהניחה ע"פ ארובה פ"ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא צו:) האי דגזל נסכא מחבריה עבדיה זוזי לא קני בשינוי מ"ט דהדר עביד להו נסכא:
1 more comments on this page.
Tosafot on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
וזה לא חיסר שאינה עומדת לשכירות חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא להו ובתר דשמיש רב חסדא כתלמיד לרב לרמי בר חמא פשטיה ליה מהא דתנן אם נהנית משלמת מה שנהנית. ודחי' לה ואמרי' ולא היא בעיין זה נהנה וזה לא חיסר ומתני' זה נהנה וזה חיסר. והא דתנן במעילה נטל אבן או קורה של הקדש בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה שאם רצה נוטלה אבל אם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ודייק ר' אבהו מדברי שמואל ואמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושמע לי' ר' יוחנן ושתק קבעה בשמיה ולא היא אלא דשתיק ליה משום דלא אשגח ביה דסבר לה כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וחייב ובהדיוט שלא מדעת קיימא לן חצר דלא קיימא לאגרא פטור שנאמר ושאיה יוכת שער.
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן.
המקיף את חברו משלשה רוחותיו כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד.
שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל.
נטל אבן או קורה של הקדש לא מען בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר.
ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל.
Rashba on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Meiri
ראובן שהיו שדות של שמעון מקיפים את שדהו משלש רוחותיו ועמד שמעון וגדר בינו לבינו בכל השלש רוחות אין מחייבין את ראובן לפרוע בהם כלום הואיל ולא גדר מצד הרביעית לא הועילו כלום הא אם נגדרה הרביעית בין שגדרה מקיף בין שגדרה ניקף מגלגלין עליו את הכל ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא בתרא פרק ראשון:
הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו הוצאותיו ויבנה עלייתו ואינו מנכה לו בשביל דירתו כלום ואפילו בבעל הבית העשוי להשכיר ואין דנין אותו כהלוהו ודר בחצרו שצריך להעלות לו שכר מחשש רבית כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה שאמר שצריך להעלות שכר מתורת דר בחצר חברו שהבית משועבד הוא לעליה ומתוך שעבוד שיש לו עליו הוא יורד לדירתו ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא מציעא פרק אחרון:
גזבר של הקדש שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי אף קודם נטילתו ברשותו היתה עומדת ואין כאן שום חדוש והוא עצמו לא נהנה נתנה לחברו הואיל וקנאה חברו בשנוי רשות מעל זה הראשון שהוציאה לחולין לא נתנה לחברו אלא שבנאה בתוך ביתו מעל הואיל ובמקום הקבוע הניחה הרי זה נהנה ומעל ואם הניחה במקום שאינה קבוע שם כגון על פי חלון או ארובה ולא חברה לא מעל עד שיהנה בפרוטה והוא שידור תחתיה או שישתמש בכדי שווי פרוטה מפני שאין כאן הנאה נכרת ואין מכאן קושיא למה שכתבנו שהדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר כלומר שהרי דירתו מחייבתו בקרבן מעילה והיה לנו לומר שאף בשכר כן שההקדש מ"מ אין ראוי לומר בו שלא מדעת והוא שאמרו הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר כהדיוט שהתנה עמו לדור בחצרו בשכר:
Meiri on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharam
ד"ה אפקורי מפקר וכו' אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית כך היא הגירסא בספרים שלפנינו. ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקר לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתיאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפי' עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחם בר"ה אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימין ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר וביש ספרים גרסינן עד שלא באו אלא לדמי מה שנהנית והגיהו כן משום שהיה קשה להם דאם מתייאש מהם שיתקלקלו לגמרי אפי' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ואדרבה לפי אותה הגירסא דגרסי אלא לדמי מה שנהנית דמשמע דמדמי מה שנהנית לא נתיאש מעולם א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתה דא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר וק"ל:
ד"ה אם עמד ניקף וכו' אלא לישנא דמפרש התם דקאי אניקף וכו' ר"ל דשם איתא תרי לישנא ללישנא חדא פליגי ר' יוסי ורבנן במקיף וניקף ולחד לישנא לא פליגי בזה אלא פליגי אי מגלגלין את הכל או לא ועיין שם:
ד"ה נתנה לחבירו וכו' מה לי הוא מה לי חבירו וכו' ר"ל מיד שנטלו ימעול אפי' [לא] נתנה לחבירו וע"ש:
Maharam on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
הא איתהנית כתוב בתוספות אבל הכא כבר דר וכו'. וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מינייהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למנעו מתחילה וגם שכבר דר וממתניתין קשה דאינו דומה להכא. ועוד קשה דאף לפירוש התספות דפירשו גבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש אלא מתיאש מהם וכו' מכל מקום אינו מתיאש אלא לשלא יבאו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חסרון אם כן תשלם הכל כמו שחרוריתא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל. ולי נראה דהתם במשנה אין שייך למנעו מתחילה כי לשם ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חסרון מועט ישלם הכל. וה"ר ישראל ז"ל אומר כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום אם כן אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחילה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין דהויא נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי משלמת מה שנהנית. ועוד אומר הר"י ז"ל דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן אם חסרו ולא נהנית כגון אכלה דברים הרעים היה פטור מכל מקום חסרון דבר מועט לא חשיב חסרון ולהכי מדמה מתניתין להדר בחצר חבירו ואף על גב דגבי רב נחמן דגבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החסרון דחסרון מחמת שהיו נותנין ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.
אם נהנית משלם מה שנהנית והיינו זה נהנה וזה אינו חסר דאלקיחה ואלעיסה לא מחייב דהוה ליה שן ברשות הרבים וכי מחייבת ליה אהנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא לא מחסר ליה דלא שוו כלום דאף על גב דלא דמיא וכו' מתניתין זה נהנה וזה חסר דהא בשעה שהיתה בגרונו שויא פורתא אי הוה זריק לה מפומיה וכיון דמחסר ליה פורתא חייב בכל ההיזק דכן שמעינן לקמן בכל השיטה כדאמרינן גבי הבית והעלייה של שנים דקרי ליה חסר משום שחרוריתא אשייתא ומשלם כל השכר. ורמי בר חמא סתם פירות וכו'. אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. הר"ר ישעיה ז"ל.
אפקורי מפקר להו כתבו בתוספות לא לגמרי דאם כן וכו' אלא מתייאש מהם וכו' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שווים לפי מה שנתייאש מהם ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית ומה שמשלם יותר מכדי שווים היינו זה נהנה וזה לא חסר. דקדק ר"מ אמאי לא קאמר דמפקר להו לגמרי דאף על פי שאינו חסר כלום ראוי לחייבו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר חייב מידי דהוה אחצר דלא קיימא לאגרא דאינו חסר כלום וחייב לדידיה. ותירץ דהתם דין הוא דחייב דעשו לאחר שדר בו כאלו היה בא לדור בו לכתחילה בעל כרחו של בעל הבית וכי היכי דלכתחילה יכול למנעו מלדור בו הכי נמי בדיעבד מעלה לו שכר אבל הכא אי מפקר להו לגמרי אם כן אפילו לכתחילה כל המחזיק בהם זכה בהם. ועוד הקשה מאי מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפילו למאן דאמר פטור בכהאי גוונא מודה דחייב דכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנה אף על פי שהוא טפי מכדי חסרונו דהא כדמשמע בסמוך דקאמר שאני התם משום שחרירותא דאשייתא ולקמן נמי ויהבינן ליתמי דבר מועט. ותירץ דהכי קאמר כיון דבמתניתין היכא דמשלם משלם כל מה שנהנית אף על פי שאינו חסר כל כך הכי נמי בעלמא ואף על גב דאלו לא היה חסר דאפקרינהו לגמרי לא היה משלם שאני התם דליכא טעמא לחיובי כיון דאפילו לכתחילה המחזיק בהם זכה כדפרישנא לעיל. אבל היכא דלא אפקרינהו לגמרי דאיכא סברא לחייבו לכל הפחות כדי חסרונן מחייבינן נמי בכל מה שנהנית הכי נמי לעיל בטעמא כל דהו מחייבינן ליה דמדמינן היכא דדר בו כבר להיכא דבא לדור בו לכתחילה. ולמאן דאמר פטור אפילו תימא דסבירא ליה כרמי בר חמא בהא דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו איכא למימר דלא דמי דשאני התם דהוא חסר קצת וכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנית אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חסר כלום ובהך פליגי מר מדמי ליה למתניתין ומר לא מדמי ליה. אי נמי רבא סבירא ליה דפירות ברשות הרבים לא מפקר להו כלל. הרא"ש ז"ל. מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שאם כן למה לי משום שחרוריתא דאשייתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים. וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אלא אם כן הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
נתנה לחבירו כתוב בתוספות והכא הוא סבור שלו הוא ע"כ. ומכל מקום כששינה ובנאה מתחייב כשידור תחתיה דנמצא נהנה ושמואל סבר כיון ששינה אף על גב דלא נהנה מתחייב אבל הכא מיירי כשהניחה על פי ארובה הואיל ולא הוציאה מרשותו כסבור שהוא שלו פטור. תלמיד הר"פ ז"ל.
והוא שהניחה על פי ארובה פירש רש"י ז"ל על פי ארובה ולא קבעה בבנין. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שנוי וכו' ככתוב בתוספות. והניחה על פי ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר לאפוקי מסתמא הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו. ע"כ. הרשב"א ז"ל.
כתבו בתוספות פירש בקונטרס דלא קבעה בבנין וכו' ותימה כי קבעה נמי וכו' אלא אורחא דמילתא הוא הקובע אבן בבנין מסתתו תחילה דהוי שנוי דלא הדר. הרא"ש ז"ל.
ונראה לי דקביעות אבן בבנין חשוב שנוי טפי כיון דבטיל ליה אגב ארעא וחשיב כקרקע. גליון ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם נ"ע.
זאת אומרת הדר בחצר וכו' תימה אמאי מייתי מהך טפי מכמה משניות דאמרינן נהנה מן ההקדש מעל. יש לומר דהכא גבי גזבר סלקא דעתך דהויא הקדש כמו דלא קיימא לאגרא לפי שהגזבר שומר הקדש ולגבי איניש אחרינא ודאי הוא דקיימא לאגרא. תוספות שאנץ.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
Penei Yehoshua
גמרא תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם וכו' ת"ש א"ר יוסי וכו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי מעיקרא ג"כ מלתא דר"י ולומר לימא כתנאי כסוגי' הש"ס בכ"מ ונראה דלק"מ דמעיקרא לא הוי ס"ד כלל לדקדק דר"י ס"ל בעלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור דלעולם אימא לך דחייב והא דפטור הכא אם מקיף היינו משום דכופין על מדת סדום דכיון דגוף הגדר בשביל עצמו והניקף ממילא מתהני הוי מידת סדום לכך לא מייתי אלא מלתא דת"ק ומקשה מכח כ"ש דאף ע"ג שהוא מדת סדום מחייבו מכ"ש בזה נהנה וזה לא חסר דהכא דלא שייך מידת סדום כמו שכתבו התוס' בד"ה הא איתהני אבל לבתר דמשני דאיכא למימר את גרמת לי הקיפא יתירה וא"כ לפ"ז גם כאן לא שייך מידת סדום לכך מקשה שפיר מדר' יוסי:
שם בגמרא תא שמע הבית והעליה של שנים וכו' שאני התם דבית' לעליה משתעבד ת"ש רבי יהודא אומר וכו'. גם כאן יש לדקדק אמאי לא מייתי מילתא דר"י מעיקרא ולומר לימא כתנאי ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דלרבי יהודא הוי זה נהנה וזה חסר כגון שגוף החורבה קיימא לאגרא שהרבה מצויים להעלות שכר לבעל הבית אבל לבתר דמשני ביתא לעליה משתעבד א"כ ע"כ לא יוכל הבעל הבית להשכיר החורבה כיון שמשועבד לבעל עליה לכך מקשה שפיר מדרבי יהודא. ועוד דעיקר הקושיא עכשיו דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דביתא לעליה משתעבד כמ"ש תוס':
שם ת"ש ר' יהודא אומר וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. יש לדקדק לפי' רש"י בפ' הבית והעליה דטעם דר"י משום דמיחזי כריבית א"כ מאי מדקדק הש"ס כאן דהא בפ' איזהו נשך איתא להדיא אף ע"ג שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר אבל באמת בלא"ה דברי רש"י תמוהים בזה כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בעז"ה בישוב לשון רש"י ויתיישב ג"כ הסוגיא דהכא:
שיך לעיל בתוספות בד"ה את גרמת לי הקיפא יתירא פירש הקונט' וכו' וקשה דהיאך חשיב ליה אין חסר כיון שעיקר ההיקף נעשה בשביל שדה הניקף עכ"ל. נראה דקושיא זו אינו אלא לפי שיטתם דלעיל דבזה חסר וזה אינו נהנה יש לפטור וא"כ י"ל שפיר דהא דמחייבי רבנן בגדר המקיף הרביעית היינו משום דזה נהנה וזה חסר אבל כשלא גדר הרביעית אע"ג שזה חסר על ידו מ"מ פטור כיון שאינו נהנה אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף דבזה חסר וזה אינו נהנה חייב וכן דעת הרמב"ם והרא"ש א"כ אתיא סוגית הש"ס שפיר אפילו לפי' הקונט' דהא מדחזינן דפטרי רבנן בשלא גדר אלא משלשה רוחות אע"ג דחסר ממונו ע"י שדה הניקף וא"כ יש לחייבו אף ע"ג שניקף אינו נהנה א"ו דכאן אין לחייבו כלל במה שחסר חבירו כיון שהניקף לא פשע כלום וגם המקיף אינו מוכרח להקיף דסתם בקעה נהגו שלא לגדור כדפרש"י שם וא"כ שעושה ההיקף מרצונו אין לנו לחייב הניקף מחמת חסרון דחסרון ממילא הוי ואפילו כגרמא לא חשיב וא"כ אמאי מחייבי ליה רבנן כיון דלא חשיב חסרון א"ו דמשום שנהנה לחוד מחייבי ליה וא"כ מקשי שפיר דתפשוט נמי בזה נהנה וזה לא חסר דחייב במה שנהנה לחוד ומשני דודאי יש לחייבו כאן כיון שנהנה במילתא דאית לחבירו פסידא ודו"ק:
בד"ה טעמא דניקף וכו' וא"ת אי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד נמי ניקף וכו' עכ"ל. פי' וא"כ ה"ל להמקשה לאסוקי אדעת' דטעמא דר"י משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא אבל כשגדר הניקף מחוייב ליתן לפי מה שגדר הוא וק"ל:
בגמרא אמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבהו וכו' והוצרך להביא האי דשמואל דאי הוה ס"ד דאיירי שקבעו בבנין לא היה שייך לדמותו לזה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר מיקרי כיון שאין האבן בעין כמו שהיה אבל מדשמואל מייתי שפיר:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' לכי תשמש עי' מ"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ח:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 20b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 20, Amud Bet, about 386 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 12 words
Opens “הָא אִיתְהֲנִית!…”
- Segment 223 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. הֵי מַתְנִיתִין? אֲמַר…”
- Segment 331 words
Opens “אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ…”
- Segment 411 words
Opens “וְרָמֵי בַּר חָמָא – סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת…”
- Segment 521 words
Opens “תְּנַן: הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת…”
- Segment 618 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר…”
- Segment 723 words
Opens “תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם עָמַד…”
- Segment 819 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר…”
- Segment 928 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ;…”
- Segment 1024 words
Opens “יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת, הָא…”
- Segment 1131 words
Opens “תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה…”
- Segment 1240 words
Opens “שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: וְכִי מָה…”
- Segment 1320 words
Opens “אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ…”
- Segment 1425 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ –…”
- Segment 1521 words
Opens “נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא…”
- Segment 167 words
Opens “וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.…”
- Segment 1723 words
Opens “וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר…”
- Segment 1812 words
Opens “אִיהוּ סָבַר – מִדִּשְׁתֵיק, מוֹדֶה לֵיהּ. וְלָא…”
- Segment 197 words
Opens “כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת –…”
Sages named on this page
- Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim
Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.
Source: Bava Kamma 20b · Segment 12 — “…חִסְּרוֹ, וּמָה הִזִּיקוֹ? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Bava Kamma 20b · Segment 13 — “אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Kamma 20b · Segment 16 — “וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.”
Original text
הָא אִיתְהֲנִית!
You have derived benefit from my property, as by living there you saved the money you otherwise would have had to pay in order to rent out a different courtyard, and therefore you must pay me for the benefit you derived.
אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. הֵי מַתְנִיתִין? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תְּשַׁמֵּשׁ לִי. שְׁקַל סוּדָרֵיהּ כְּרַךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית.
Rami bar Ḥama said to him: This dilemma is not new; rather, it is discussed in the mishna, and the mishna already provided a solution. Rav Ḥisda asked him: To which mishna are you referring? Rami bar Ḥama said to him: After you serve me, I will tell you. Rav Ḥisda took hold of Rami bar Ḥama’s scarf [ suderei ] and folded it , as an act of service. Rami bar Ḥama then said to him: This is the mishna: If the animal derives benefit, the owner of the animal pays for the benefit that the animal derived. This demonstrates that one who derives benefit must pay for the benefit he derives, even if the injured party is not entitled to payment for his loss.
אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ – דְּאַף עַל גַּב דְּלָא דָּמֵי לְמַתְנִיתִין, קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ. הַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר, וְהַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר הוּא!
Rava said: How little does a man who has the assistance of his Lord have to worry or be concerned about the possibility that his opinion may not be accepted, as even though the dilemma that was raised is in fact not similar to the case in the mishna quoted by Rami bar Ḥama, Rav Ḥisda nevertheless accepted it from him. This case in the mishna, about the animal eating produce in the public domain, is where this one derives benefit and that one suffers a loss, and that case of the squatter living in the courtyard, is where this one derives benefit and that one does not suffer a loss.
וְרָמֵי בַּר חָמָא – סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ.
The Gemara asks: And what does Rami bar Ḥama think? Why does he equate the two cases? The Gemara explains: He holds that if produce is left in the public domain without specification with regard to its ownership, it is assumed that the owner has rendered it ownerless. The owner does not expect to derive benefit from the produce, and therefore when the animal ate it he suffered no loss. Consequently, it is a case where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, and it is comparable to the case of the squatter in the courtyard.
תְּנַן: הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא רְבִיעִית – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ;
The Gemara attempts to cite conclusive evidence from another case: We learned in a mishna ( Bava Batra 4b): If one’s fields surround the fields of another on three sides, and he fenced in the first, the second, and the third field, thereby providing protection also to the other man’s field, the court does not obligate the owner of the inner field to share in the costs of the fence, as he can claim that he does not derive benefit from it, since his field remains exposed on the fourth side. The Gemara infers: But this indicates that if his fields surrounded the inner field on all four sides, and the owner of the outer fields fenced the field on the fourth side as well, the court does obligate the owner of the inner field to share in the expenses.
שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ גְּרַמְתְּ לִי הֶקֵּיפָא יַתִּירָא.
The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay for that benefit. In this case, the owner of the inner field benefits from the fence while the owner of the outer field does not suffer a loss, because in any event he would have needed to build those fences, and the owner of the inner field is obligated to share in the expense. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the outer field can say to the owner of the inner field: Your field caused me to have to build the fence with a larger circumference than I would have otherwise needed to had your field not been there, and therefore your field caused me an additional expense. This case is therefore similar to those where this one derives benefit and that one suffers a loss.
תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם עָמַד נִיקָּף וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. טַעְמָא דְּגָדַר נִיקָּף, הָא מַקִּיף – פָּטוּר;
The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from the continuation of that mishna. Rabbi Yosei said: If the owner of the surrounded, i.e., inner, field arose and enclosed the fourth side on his own, the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it, as through his actions he demonstrated that he was interested in having the fence installed. The Gemara infers from this: The reason the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it is because the owner of the surrounded field arose and enclosed the fourth side himself. By inference, had the owner of the surrounding field built the fourth fence, the owner of the inner field would be exempt.
שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי סַגִּי לִי בִּנְטִירָא בַּר זוּזָא.
The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the inner field can say to the owner of the surrounding fields: For me, the protection of a fence worth a dinar would have been sufficient; I did not wish to pay for such an expensive fence.
תָּא שְׁמַע: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ; אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּיה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה בּוֹנֶה בַּיִת וְיוֹשֵׁב בָּהּ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו.
The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from a mishna ( Bava Metzia 117a): If a house and its upper story, which belonged to two separate people, collapsed, necessitating that the entire structure be rebuilt, and the owner of the upper story told the owner of the lower story of the house to build the lower story again so that he could rebuild the upper story, but the owner of the lower story does not want to do so, the owner of the upper story may build the lower story of the house and live in it until the owner of the lower story will pay him for his expenses, and only then will he be required to vacate the lower story of the house and build the upper story.
יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת, הָא שְׂכָרוֹ – לָא; שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבֵיתָא לַעֲלִיָּיה מִשְׁתַּעְבַּד.
The Gemara infers: It is all of his expenses that the owner of the lower story of the house is obligated to pay him, and he does not subtract from the amount compensation for rent for the time that the owner of the upper story lived in the lower story of the house. Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt, as the owner of the upper story derived benefit from living in the lower story, while the owner of the lower story did not suffer a loss, since he said he did not need it. The Gemara rejects this proof: It is different there because the lower story of the house is subjugated to the upper story, because it also serves as the foundation of the upper story, and therefore the owner of the lower story of the house is obligated to provide lodging to the owner of the upper story in the interim.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם שַׁחְרוּרִיתָא דְאַשְׁיָיתָא.
The Gemara attempts another resolution. Come and hear a proof from the continuation of the mishna, in which Rabbi Yehuda disagrees with the first tanna and holds that the owner of the upper story may not reside in the lower story of the house without payment. Rabbi Yehuda says: A proof that the owner of the upper story must pay rent is from the halakha that even this one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent. Conclude from the mishna that when this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay. The Gemara rejects this: It is different there, as there it is possible to claim that the owner of the lower story suffers a loss due to the blackening of the walls, as when a person lives in a home, the value of the house depreciates due to the use.
שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: וְכִי מָה עָשָׂה לוֹ, וּמָה חִסְּרוֹ, וּמָה הִזִּיקוֹ? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר. הֲדַר שַׁלְּחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר: כּוּלֵּיהּ הַאי שָׁלְחוּ לִי וְאָזְלִי! אִילּוּ אַשְׁכַּחִי בַּהּ טַעְמָא, לָא שָׁלַחְנָא לְהוּ?!
This dilemma was not successfully resolved so they sent it to the academy of Rabbi Ami to ask his opinion. Rabbi Ami said: And what did this squatter do to the owner? What loss did he cause him? How did he damage him? Rav Ami holds that if this one derives benefit and that one does not suffer a loss, no payment is necessary. When asked about this dilemma, Rabbi Ḥiyya bar Abba said: Let us consider the matter. After waiting and not receiving a response they sent the question to Rabbi Ḥiyya bar Abba again. He said: They keep sending me this dilemma; had I found a response to their question, would I not have sent them a reply? They should have realized that Rabbi Ḥiyya bar Abba did not have an answer for them.
אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
It was stated that the amora’im discussed this matter: Rav Kahana says that Rabbi Yoḥanan says: He need not pay him rent, and Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: He must pay him rent.
אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דִּתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.
Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, citing Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly; rather, it was stated from an inference that Rabbi Abbahu drew from something that Rabbi Yoḥanan said in a different context. As we learned in a mishna ( Me’ila 5:4): If the treasurer of consecrated property took for himself a stone or a cross beam that had been consecrated, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property. This is because his act of taking the stone or the beam has not effectively removed it from within the jurisdiction of Temple property, as any item under his control is in the possession of the Temple treasury.
נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
If the treasurer gave it to another as a gift, he has then misused consecrated property, as he removed it from the possession of the Temple and conveyed it into the possession of another. But the other man, who received the item, has not misused a consecrated item until he actually uses the item. If the treasurer himself built it into his house, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property until he has lived beneath it for an amount of time worth one peruta .
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.
And Shmuel said: And this is the halakha provided that he placed it over the skylight, as were he to have built it into the actual structure of the house, he would have violated the prohibition of misuse with the very act of construction, as by doing so he effects a change in the stone itself. By contrast, when he places the stone in a place from which it is easy to remove it and give it back, then as long as he has not lived beneath it, he has not, as yet, misused consecrated property.
וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר; וּשְׁתֵק לֵיהּ.
And Rabbi Abbahu sat before Rabbi Yoḥanan and was saying in the name of Shmuel: That is to say, one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent, similar to the treasurer who resides beneath the consecrated beam without detracting from the value of the beam in any way but has nevertheless violated the prohibition of misuse since he has derived personal benefit from it. And Rabbi Yoḥanan remained silent and offered him no reply.
אִיהוּ סָבַר – מִדִּשְׁתֵיק, מוֹדֶה לֵיהּ. וְלָא הִיא, אַשְׁגּוֹחֵי לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ.
Rabbi Abbahu thought that since he was silent, this must mean he concedes to his conclusion, and therefore, from then on he would cite this opinion in the name of Rabbi Yoḥanan. But that is not so. The reason Rabbi Yoḥanan was silent was because he did not pay attention to Rabbi Abbahu and did not bother to contradict his opinion on the issue. In truth Rabbi Yoḥanan’s opinion is as was reported in his name by Rav Kahana, that a squatter living on someone else’s premises without his permission and without causing him any loss does not need to pay the owner any rent.
כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת –
The Gemara explains the distinction between that case and the case of the consecrated stone or beam. The reason the treasurer of consecrated property is considered to have misused consecrated property by deriving benefit from it is in accordance with the statement of Rabba, as Rabba says: Consecrated property from which one derived benefit without the Temple treasury’s knowledge