Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 17b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 17b

    Bava Kamma 17b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 504 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    גמ' היינו רגל היינו בהמה מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת:

    תנא אבות רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק:

    מאי אבות ומאי תולדות איכא (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה:

    הוה קמהדר ליה רבא לרבינא:

    בבדיחותא בשחוק:

    וא"ל אנא שנאי חדא רישא ואת שני סיפא:

    וטעמא מאי אסיפא קאי:

    בעירה היינו תרגום של בהמה:

    33 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Tosafot

    It seems that if a person throws a rock or arrow towards a vessel and another person comes along and shatters the vessel before the projectile strikes it, certainly the one who shattered the vessel (and not the one who threw the rock) is liable. In this instance we do not apply the rationale of “the second one broke the vessel.” simple logic call for us to distinguish between throwing a rock (toward a vessel) and throwing the vessel itself.

    Tosafot on Bava Kamma 17b · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    אלא מעתה סיפא דקתני השן מועדת והבהמה מועדת כו' פי' בשלמא גבי רגל מפרש בעיטה והיא תולדה וקתני לה הכי גבי בהמה ש"מ דמשום תולדות קתני בהמה אלא לגבי שן מאי מן התולדות דשן דקתני בהמה לאתויי תולדה דשן.

    ופריק רב אשי רישא שן דחיה סיפא שן דבהמה וכולהו אבות נינהו ושאר השמועה פשוטה היא.

    ת"ר הבהמה מועדת להלך לדרכה ולשבר כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה או בשערה דרך הלוכה באיכוף שעליה או בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו משלמין נזק שלם.

    וצרורות כי אורחייהו כגון שהיה פרה מהלכת וצרורות מנתזין מתחת פרסותיה וחזיר נובר באשפה והתיז והזיק משלמין חצי נזק. סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם נזק שלם.

    ת"ר תרנגולין שהיו מהדסין בעיסה או על גבי פירות וטינפו או ניקרו משלם נזק שלם. העלו עפר או צרורות חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם.

    תניא אידך תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם נזק שלם ברוח שבכנפיהם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם. וליתא לסומכוס דתניא תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצאתה רוח מתחת כנפיו ושברה כלים משלם חצי נזק וסתמא כרבנן.

    אמר רבא במסקנא לעולם כחו כגופו דמי חצי נזק דצרורות הלכתא גמירי לה.

    אמר רבא כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין חצי נזק. ואמר רב אשי הא שמעתא דרבא בע"ז פרק ר' ישמעאל בסופו בהאי לישנא אמר רב אשי כל שבזב טמא בנכרי עושה יין נסך. כל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך מכאן אר"ש בן לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור וזהו ששנינו במשנתינו [זבים ספ"ג] טהור מכה את הטמא טהור. אבל קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא כדתנן וטמא שמכה את הטהור טמא וכן אם זרק זב חפץ ונגע בטהור טהור דתנן [שם פ"ד] זב שהקיש על כסוסטרא ונפל ככר של תרומה טהור. ורבא קיימא ליה דכחו כגופו דמי. ומדחזינן דמותיב רב חייא בר אשי לרב אשי נטל החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירו ודייקינן מדקתני בחמתו בחמתו דשרי הא שלא בחמתו אסור וכי האי גונא בזב טהור. ופריק כגון דאזיל מיניה מיניה. אחר"י שפת"חנו ד"רך למבי"נים נחזו"ר לפר"ש שמו"עתנו אקשינן על רבא וכי צרורות אתא לאשמועינן כל שבזב טמא דבר ידוע הוא כל נגיעה כל נגיעה של זב טמא תנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין הזיקה בגופה בין בשערה בין בשליף שעליה כל שהוא מכוחה נזק שלם. לא נשאר אלא כגון ההקשה שמקיש הזב ונפל ככר של תרומה שהוא טהור וכו' תניא [תוספתא דזבים פ"ד ובעירובין דף לה] זה הכלל הבאין מכח רעדה טהורין מכח הסטה טמאין כך בנזקין צרורות הניתזין מכח הליכת הבהמה חצי נזק גם שנינו זה.

    5 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Rashba

    סד"א ושלח את בעירה כתיב וכו' ואע"ג דהא שמעינן לה מרישא דקתני בהדיא התרנגולים מועדין להלך אפ"ה ניחא ליה לאשמועינן בתרוייהו בשן וברגל קמ"ל דחיה בכלל בהמה ופירש"י ז"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתרי' איל וצבי ויחמור ואיכא למידק אם כן תרנגולין מאין אלא בין חיה בין עופות בכלל בהמה דילפינן בהמתך מבהמתך דשבת כדדרשינן בשלהי פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נד, ב) דבעירה היינו בהמתו כדמתרגמינ' בהמה בעירא.

    בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הלוכה באינך לא איצטריך ותנא הני וה"ה בקרנא דרך הלוכה וכן תני לה בתוספתא (ב"ק פ"א מ"ד).

    וחמור במשאו אע"ג דהיינו כשליף דתנא ליה אצטריך לפי שאין משאו של חמור מהודק עליו כשליף שעל הבהמה וסד"א דכל כי האי לאו כגופו דמי קמ"ל.

    וחזיר נובר באשפה (יכרסימנה) [יכרסמנה] חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) מתרגמינן (טבריבה) [ינובריניה].

    וטנפו או נקרו טנפו ברגליהן קאמר דהיינו רגל א"נ שטנפו שנתגלגלו בהן להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפ"ק.

    הא ד אמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלמין חצי נזק. כתוב בתוס' דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכה"ג אמר רב אשי בע"ז בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור (נדה מג, א) ולענין נזקין אין חילוק ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חלוק דשנוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.

    ירושלמי (פ"ב שלהי ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרסה על העליונ' [ונשתברה השניה על העליונה] משלם נזק שלם ועל התחתונה משלם חצי נזק.

    ועגלה המושכת משלם נזק שלם הקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש מדלי הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא חצי נזק והוא מפרק לה דהתם אורחי' והכא לאו אורחי' ופי' דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Meiri

    כל מה שהתבאר בנזק בעלי חיים אע"פ שהכתוב תופש בו לשון בהמה אין בו הפרש בין בהמה לחיה ועוף אלא הכל בכלל כמו שיתבאר בפרקים הבאים חזיר שהיה נובר בחטמו לאשפה דרך הלוכו והזיק משלם נזק שלם שכך דרכו ותולדת רגל הוא ואם התיז צרור על ידי שהוא נובר הרי זה בחצי נזק וכן תרנגולין שהיו מפריחין ונגעו דרך הלוכם בכנפיהם בכלי אחד ושברוהו הרי זה בנזק שלם מדין רגל ואם נפל הכלי ברוח שבכנפיהם ולא בנגיעה ונשבר הכלי הרי זה בדין צרורות שהרוח אינו כגופו אלא ככחו וכן אם היו מהדסין על העיסה וטנפו או נקרו הרי זה בנזק שלם שההדוס דרכו הוא ונעשה בו מועד ואם העלו עפר או צרורות ברוח שבכנפיהם הרי הם בחצי נזק:

    כל שבזב טמא אף בלא מגע גמור כגון היסט בנזקים משלם נזק שלם שאם הלכה הבהמה כדרכה על גבי דף אחד ויש בראש האחר של דף כלים ונפלו הכלים שבראש האחר בסבת הלוכה על הראש שבצד זה חייבת נזק שלם וכן עגלה או בהמה אחרת שהיתה מושכת בקרון ונתגלגל הקרון על הכלים ושברם חייב בעל הבהמה נזק שלם כאלו הלכה דרך הלוכה על הקרון ודחקה את הקרון על הכלים עד ששברן ואין זה דומה לדליל הקשור ברגלי התרנגולים שזה דרכו ודליל אין דרכו וטעם חצי נזק שבדליל כבר פרשו גדולי המפרשים שאינו משום צרורות שמאחר שהדליל קשור בגופו אינו קרוי צרורות שהרי כגופו הוא אלא שמצד שנוי הוא נכלל בדין קרן וקרון מיהא שדרכו בכך דינו בנזק שלם וכן כיוצא בה זב שמשך בקרון וטהור על גבי הקרון הרי הטהור טמא כאלו הסיט הזב בגופה של קרון אע"פ שלא הסיט בו אלא על ידי משיכה וכל שכן אם הזב על הקרון שנטמאו הכלים שנדרסה הקרון עליהם:

    וכל שבזב טהור בלא מגע בנזקין של בהמה משלם חצי נזק וכשם שהזב שזרק אבן לטהור אין טהור טמא כך נזקי בהמה שיצאו צרורות מתחת רגליה אינו אלא בחצי נזק כמו שביארנו ואי אתה מפרשה במגע שהרי מגע על ידי דבר אחר בזב טהור ובנזקים משלם נזק שלם שאלו נגע הזב באוכלין על ידי דבר אחר אינם אלא שניים ולא שיהו ראשונים כאלו נגע בהם בגופו ואלו בנזקים משלם נזק שלם היה הזב על הקרון והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור ולא נטמא וכן בנזקים אינו אלא בחצי נזק רכב הזב על בהמה ונגעה בכלים נטמאו וכן בנזקים חייב לפי ששמירתה עליו אם בנזק שלם וברגל אם בחצי נזק ובצרורות:

    ומ"מ אע"פ שהארכנו בדין הקש זה שבזב אצל נזקים לא הועלנו אלא למה שהזכרנו בו והרבה דברים טמאים בזב שאין מחייבין בכיוצא בהם בנזק שלם וכן יש כלים שאין מטמאין במדרס הזב שכיוצא בהם מחייבין בנזקים נזק שלם עד שאם באנו להשוות את המדות ביניהם הוצרכנו לדחקים גדולים שאין להם שיעור אלא שאין למדין מן הכללות לגמרי למה שלא הוזכר בהם ואף כיוצא בזו אמרו ע"ז ס' ב' כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וכו' שלא נאמרה אלא לדברים מועטין כמו שהתבאר במקומו:

    יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העי"ן ואין גורסין בה בקרון אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים ואמר כל שבזב טמא והוא הטמא והטהור שהיו שניהם בעגלה שאם היתה יכולה להתנדנד באדם אחד בגדי הטהור טמאים מדרס כמו שבארנו בזב וטהור שישבו בספינה קטנה אע"פ שאין בגדיהם נוגעים זה בזה כך בנזקים אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב:

    Meiri on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Maharam

    גמ' תנא שן דהיה וקתני שן דבהמה וכו' גבי רגל לא מצי לשנוי הכי דקתני רגל דחיה וקתני רגל דבהמה משום דהא קתני בהדיא דאפילו תרנגולין מועדים כמו שכתבו התוס' והא דפריך הגמרא א"ה הא מיבעי ליה למתני ברישא וכן הא דפריך א"ה רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיב ברישא וכו' דפריך המקשה דלתני הבהמה מועדת להלך וכו' וכן הבהמה מועדת לאכול וכו' ברישא צ"ל דהכי פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לשבר וכו' הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר וכן בסיפא גבי שן פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לאכול הראוי לה השן מועדת לאכול פירות וירקות וכו' ואע"ג דבפ"ק לא קתני הבהמה מועדת לשבר אלא הרגל מועדת לשבר וא"כ היאך לתני כיצד הבהמה מועדת וכו' דהא אפרק דלעיל קאי ולעיל לא קתני בהמה נ"ל דהיינו הא דמשני איבעית אימא איידי דסליק מרגל פתח ברגל דר"ל דלעיל בפ"ק לא קתני בהמה אלא הרגל מועדת וכו' וכמו שפירש רש"י ואין ר"ל במאי דסליק פתח דהא לא סליק לעיל ברגל אלא בשור המזיק ברשות הניזק ועיין בתוס' בדבור ראשון בריש פרקין וכן גבי שן ולפי זה הא דמשני הגמרא איבעית אימא איידי דסליק מרגל וכו' ד"ה מסיפא דקתני כיצד השן מועדת נמי מצי לשנויי הכי איידי דלעיל לא קתני הבהמת מועדת לאכול אלא השן מועדת לאכול פתח נמי בשן ותני כיצד השן מועדת וכו' ולא נצטרך השתא לשינויא דלעיל דמשני גבי שן האי דאתיא מדרשה חביבא וכו' וק"ל:

    תוס' ד"ה בתר מעיקרא אזלינן וכו' דאדרבה מדמפליג בין ראשון ושני וכו' ר"ל דלא מפליג בראשון גופיה בין שוברתו ובין נתגלגל ויש להקשות הא כתבו התוס' לעיל במתני' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן מתני' דרסה על הכלים ושברתן וכו' לאשמועינן דס"ד דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ כחוזק עד שניתז השבר על הכלי אחר ושברתו וכו' וא"כ לפי זה (לא) מצטריך למתני הכי ולא היה יכול למתני במתני' נתגלגל לא בראשון ולא בשני ונראה דתירוצו של ר"י הוא לפי האמת דמסקי התוס' הכא דליכא למשמע מיניה נתגלגל הלכך על כרחך נצטרך לתרץ בדוחק כמו שתירץ ר"י אבל אם היה אפשר למידק מיניה נתגלגל הוה ניחא לן למימר טפי דמתני' נתגלגל אתא לאשמועינן וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    היינו רגל היינו בהמה קשה יתרץ תנא רגל דחיה וקתני רגל דבהמה כמו שתירץ גבי שן. וי"ל דמכח קושיא זו מתרצא קושיא של נחש דאם איתא דקאי אנחש הוי ליה לתרוצי הכא תנא רגל דחיה דהיינו נחש וקתני רגל דבהמה והאי דלא תנא רגל דחיה היינו משום דכיון דתנא שן דחיה אף על גב דסמוך וביער דנפקא לן מיניה שן אצל בעירה דהיינו בהמה אפילו הכי קתני שן דחיה דחייב כל שכן רגל חיה דנפקא לן מושלח שהרי מפסיק את ביניהם. אי נמי לא תוכל לומר דקתני רגל חיה ורגל בהמה דמדקאמר מאי אבות ומאי תולדות איכא משמע דבהמה דמתניתין היינו תולדות דרגל. וכן נמי במתניתין קתני הבהמה מועדת להלך כדרכה וכו' משמע דבהמה היינו תולדה. גליון.

    וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל להכי לא תירץ תנא רגל דחיה וכו'. משום דכבר שנה תרנגולים. וא"ת לא זו אף זו קתני. ליתא דכיון שמרבינן מבהמתך אז הכל שוה. ועוד נראה לפרש דבא לפרש כיצד אפרק קמא ורגל דסליק מיניה היינו רגל בהמה ולהכי לא נתרץ כן. ועוד יש לומר אם רצה לומר התנא רגל חיה ואמר בשניהם אבות אמאי אמר ברישא כיצד הרגל דהיינו אב וסיפא קתני הבהמה מועדת להלך דהיינו תולדה. וזה הבל דרצה לומר אפילו ולדה בהמה. והר"י יישב שלא קשה שלא תנא תולדות גבי שן כי כיון שכבר השמיענו גבי רגל תו לא צריך גבי שן ואם כן כיון שהשמיענו שן חיה אם כן ליכא חידוש רגל חיה אבל אם יאמר רגל חיה עדיין לא הייתי יודע שן חיה כי הייתי אומר כיון דכתיב בעירה ובער והפסיק באת בין ושלח ובעירה הייתי טועה שמיעוט בעירה קאי דוקא אבער אבל כשהשמיענו שן חיה מכל שכן ברגל. ע"כ. ובגליון כתב וז"ל וקשה נוקי ברגל חיה אף על גב דנקט תרנגולים נימא דלא זו אף זו קתני. וי"ל אם התנא נחת לאשמועינן אף עוף לגבי רגל אם כן לימא נמי גבי שן. ואין להקשות יתחיל בתרנגול כי לשון רגל רוצה להתחיל לפרש כיצד אבל שם עוף לא הזכיר בפרק קמא. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב דמשום הכי לא תנא רגל בחיה כמו דקתני שן דחיה משום דבעירה משמע טפי שן מרגל דומיא דכאשר יבער הגלל להכי עדיפא ליה למיתני יתורא גבי שן לאשמועינן דחיה דמינה שמעינן לגבי רגל נמי לא שנא דחיה ולא שנא דבהמה. ע"כ.

    ואם תאמר כיון דקתני השן מועדת דהיינו שן דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנו לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. גליון.

    תנא שן דחיה וכו' וקשה לי דשן ורגל דחיה כבר שמעינן ממתניתין דזאב וארי כדפרישנא לעיל דמיירי במידי דאורחיה זאב בטריפה וארי בדריסה דהיינו שן ונחש שאין הנאה להיזקו והיזקו מצוי היינו רגל. ונוכל לתרץ דהא דמוקי לה שמואל לעיל במידי דאורחיה ממתניתין דהכא ידע לה וכיון דאשכחן שן ורגל בחיה ואי לאו מתניתין דהכא הוה אמינא בעירה כתיב והעדאתן דזאב וארי היינו כמו קרן דאייעד שהן מועדין מתחילתן להשחית ולחבל והוי כמו שור דאייעד. הרא"ש ז"ל. או שמא הוה אמינא דהרי אלו מועדים מטעם רגל דהיזקן מצוי כמו רגל אבל הכא אשמועינן אפילו שן דחיה שאין היזקה מצוי. ע"כ גליון תוספות.

    אפילו שן דחיה וכו' פירוש כגון שאין רגילות כמו צבי. תלמידי הר"י ז"ל. ורבנו ישעיה ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה בהמה אין חיה לא קמשמע לן. ומכל מקום אכתי לא שמעינן מהכא עופות אלא סמיך אגזרה שוה דלקמן דגמר בהמה בהמה משבת בהמה אין חיה לא. תימה הא כבר אשמועינן ברישא גבי רגל דבעירה לאו דוקא דחייב בעופות. יש לומר דהא לא קשיא דניחא ליה לאשמועינן בתרווייהו. אבל הקשה ה"ר יעקב בר"ש הא תנא ליה בפרק קמא שן חיה דקאמר הזאב והארי וכו' ומפרש לה תלמודא בשן דאמרינן ארי ברשות הרבים דרס ואכל חייב ומשמע דלפרושי מתניתין אתי. וי"ל דהוה מפרישנא ליה ברגל ושמואל דפירש בשן לבתר דשמיעא ליה למתניתין דהכא הוא דפירש. ולר' נראה דהא דאמרינן הכא בהמה אין חיה לא לאו אחיובא דשן קאי דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דוקא וכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברשות הרבים בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דאף לענין פטורא בעירה לאו דוקא ומשן שמעינן ברגל. ע"כ. ועוד יש לומר דהאי כיצד השן מועדת מפרש פרקין קמא ואם כן בלא פרקא קמא לא איירי אלא בשן דחיה והכא הוא דקתני שן דבהמה דקתני הבהמה מועדת וכו' והשתא לא קשה מידי. ע"כ גליון תוספות.

    ואם כן כוליה פרקא קמא וכו' ולפי זה קשה אם כן מאי פריך אי הכי שן דבהמה מיבעי ליה למיתני ברישא והא כל שן דפרק קמא היינו שן דחיה ואין שם שן דבהמה. ויש לומר דהאי ליתנייה ברישא קאי ארישא דפרק קמא שיאמר שן דבהמה ברישא קודם שן דחיה. והקשה מורי הרב לפירוש זה אחרון של גליון תוספות דמפרש דכל שן דפרק קמא היינו שן דחיה אם כן מאי קאמר סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמשמע לן משמע דהאי קמשמע לן קאי אפרק ב' דקמשמע לן שן דחיה והרי בפרק קמא שנה שן דחיה ומאי קמשמע לן הכא בפרק ב'. וי"ל דהכי פירושו סלקא דעתך אמינא וכו' כלומר דאם תקשה אמאי איצטריך למיתני בפרק קמא שן דחיה כלל נלמוד אותו משן דבהמה על כן מתרץ סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה ואי לאו דאשמועינן בפרק קמא שן דחיה לא היינו יודעים כלל שן דחיה. וא"ת כיון דתנא בפרק קמא שן דחיה אמאי איצטריך למיתני זאב וארי ואמרינן בגמרא דהכי קאמר ויש מועדים אחרים וכו' והלא הם בעצמם השן שהזכיר דאיירי בחיה. וי"ל דמצינו למימר דזאב וארי וכו' היינו רגל דהיזקם מצוי. אי נמי דיש מועדים אחרים וכו' אנחש קאי דהוי רגל ורגל חיה עדיין לא השמיענו. ואם תאמר הכא בפרק ב' קתני השן מועדת והבהמה מועדת כיון דקתני השן מועדת דהיינו דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנה לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. ע"כ. תלמידי הר"י וגליון. ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל אף על גב דהא שמעינן מרגל דלאו דוקא בהמה דהא תנא תרנגולים נראה לרבי אברהם בן אברהם דצריכי תרווייהו דאי אשמועינן ברגל התם הוא דכתיב ושלח מקמי בעירה דמשמע כל מידי דבר שלוח לא שנא בהמה לא שנא חיה אבל וביער כתיב אחרי בעירה אימא בהמה אין חיה לא ולפי זה ניחא נמי הא דלא משני תנא רגל חיה. ועוד בלאו הכי נמי לא הוה מצי לשנויי הכי דהא תני תרנגולים ולמאי איצטריך תו לאשמועינן רגל חיה. ע"כ.

    סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב יש מקשים דהא אמרינן למעלה ואימא מבעה זה מים וכו' ופירשו בתוספות אף על גב דבעירה משמע בהמה מכל מקום מרבינן מושלח מים אפילו דבעירה משמע בהמה מכל מקום ושלח משמע נמי שן חיות כדמשמע שן בהמות אשלח בם. וי"ל דהייתי אומר דשן בהמות אשלח בם איירי בחיות הממיתות ואיירי בקרן. ועוד יש לומר כיון דאת מפסיק בין ושלח לבעירה להכי לא הוי בעירה מיעוט על דבר שמרבינן מושלח אבל בין בעירה לוביער דליכא הפסק לא מרבינן מושלח דליהוי בכלל וביער אלא מאי דמשמע מבעירה וגם דשאני שן כי ביער ובעירה גורמין לו למעט כלשון אחר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

    בהמה אין חיה לא ומכל מקום הייתי מחייב שן דחיה משום תולדות מידי דהוה בנתחככה בכותל להנאתה דמחייבינן לה משום תולדות דשן והאי נמי יש הנאה להיזקה ובכאן איצטריך לאשמועינן דשן דחיה נמי הוי אב ואם כן ליכא למשמע מידי ממשנתנו דקתני התרנגולים דחיה בכלל בהמה דאיכא למימר דמחייבינן משום תולדה ומשום הכי לא תני תולדות גבי שן כדקתני גבי רגל משום דכבר אשמועינן ברישא אבל שן אף על גב דאשמועינן ברישא בתרנגולים הוצרך לאשמועינן בשן גופיה דחשיב אב כדפירש מורי. מהר"י כ"ץ ז"ל. וזה לשון הר"ש ז"ל קמשמע לן חיה בכלל בהמה. יש מפרשים דלמשוייה אב קאמר וכדפירש רש"י ז"ל מקרא דזאת הבהמה אשר תאכלו דאלו מגזרה שוה דשור שור משבת או מבהמתך ליכא למילף דבעירה וליכא למילף משבת והא דתנן תרנגולים היינו משום תולדה דרגל. וקשה לי אם כן בנפילת הבור נמי מאי איצטריך גזרה שוה נימא דשאר מילי תולדות נינהו אלא על כרחך משום דסלקא דעתך שור וחמור דוקא הכא נמי סלקא דעתך אמינא בעירה דוקא ולהכי איצטריך גזרה שוה. ואף על גב דבשבת לא כתיב בלשון בעירה מכל מקום אמת הוא דבהמה הויא וכיון דילפינן משבת שור דנזקי בור לאו דוקא הכי נמי בעירה דשן ורגל לאו דוקא מהשתא אמרינן כל מילי דמזיק אבנו וסכינו הוו תולדה. ע"כ.

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא א"ר אשי תנא שן דחיה ותנא שן דבהמה סד"א וכו' והא דלא נקט ג"כ למשנה רגל דחיה לפי שאינו צריך דאתי במכ"ש מתרנגול דקתני בסיפא:

    בתוספות בד"ה סד"א ושילח את בעירה אע"ג דכבר אשמעינן וכו' וקצת קשה אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל עכ"ל. הקושיא נמשך דוקא על מה שכ' תחילה דאפשט' דגמ' לא שייך להקשות כן דמ"ל דיגיד עליו ריעו כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי וגילה בשן דחי' בכלל בהמה ה"ה לרגל ומדגלי ברגל אבות ותולדות ה"ה לזו אבל כיון שכ' תחילה דאע"ג דנקיט תרנגול ברגל הדר ותני גבי שן א"כ אמאי לא נקיט נמי בשן דאית ליה תולדה. ומ"ש לשון קצת קשה לפי דבאמת יש ליישב דהא דהדר ותני בשן דנוהג בחי' לפי שאינה דומה לבהמה שדברים שאינן ראוים לבהמה ולא מחייבי בעלים משום שן ראויים הם לחי' כדאיתא לעיל ספ"ק וכן הא דתני אבות ותולדה ברגל היינו משום צרורות דנקט בסיפא והוצרך לפרש דנוהג אפילו בתולדה משא"כ בתולדות השן אין בהם שום חידוש הדין וגם לשון המשנה דלאכול הראוי לה לא שייך בהו כלל לכך לא חש התנא להאריך ולשנותם בפני עצמם:

    בגמרא וחזיר שהיה נובר באשפה היינו באשפה דחצר הניזק:

    שם בגמרא תניא אידך תרנגולים וכו' סומכוס אומר נ"ש ותניא אידך וכו' לא שייך כאן להקשות כל הני ל"ל כיון דברייתות הם לאו גבי הדדי מיתני וסומכוס נמי לאו בכולהו איירי אלא מי ששונה הברייתא מפרש דבריו דהא דקתני משלם ח"נ לאו דברי הכל היא אלא סומכוס פליג עליה וכן היא סוגיית הש"ס:

    בתוספות בד"ה כל שבזב וכו' וכל האי כללא לא בא אלא למעט זורק עכ"ל. אין הכוונה דעיקר החידוש הוא בזורק דהא בגמרא מקשי בפשיטות צרורות אתי לאשמעינן משמע שאין כאן חידוש אלא עיקר החידוש הוא ברישא שבא לרבות עגלה וכו' אלא כוונת התוספות דפשטא דמלתא דסיפא עיקרו למעט זורק איירי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 17b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דאתיא ליה מדרשא חביבה ליה ב"ב קח ע"ב:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 17b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 17, Amud Bet, about 504 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל…”

    2. Segment 225 words

      Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה…”

    3. Segment 330 words

      Opens “וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן…”

    4. Segment 414 words

      Opens “אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא!…”

    5. Segment 531 words

      Opens “אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא…”

    6. Segment 67 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל.…”

    7. Segment 746 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר.…”

    8. Segment 811 words

      Opens “הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק…”

    9. Segment 937 words

      Opens “צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי…”

    10. Segment 1054 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא –…”

    16. Segment 1638 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ…”

    17. Segment 1715 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי,…”

    18. Segment 1827 words

      Opens “בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ,…”

    19. Segment 1929 words

      Opens “תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ…”

    21. Segment 2121 words

      Opens “הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז,…”

    22. Segment 221 words

      Opens “לָא;…”

    Sages named on this page

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Bava Kamma 17b · Segment 7 — “…מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Kamma 17b · Segment 1 — “גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה!…

    Original text

    גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא אָבוֹת, וְקָתָנֵי תּוֹלָדוֹת.

    GEMARA: The Gemara analyzes the mishna: Ravina said to Rava: In the context of the category of Trampling, damage caused by an animal trampling an object with its foot is the same as damage caused by an animal breaking an object with its body. Why does the mishna repeat the same halakha twice? Rava said to him: First, the tanna teaches the primary categories of damage, namely the category of Trampling with an animal’s foot, which is mentioned explicitly in the Torah, and then he teaches the subcategories of those primary categories, i.e., the animal is deemed forewarned with regard to causing damage with other parts of its body in the course of its walking.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת״, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא? הֲוָה קָמַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שַׁנַּאי חֲדָא, וְאַתְּ שַׁנִּי חֲדָא.

    Ravina challenges this explanation: If that is so, the latter clause of the mishna (19b), which teaches, concerning the primary category of Eating: For what damage caused by Eating is the animal deemed forewarned? It is deemed forewarned with regard to eating food items fit for its consumption, i.e., the animal is deemed forewarned with regard to eating fruits and vegetables. Ravina asks: What primary categories and what subcategories are there in that context? No subcategories of Eating are enumerated there, and nevertheless, the phrase: The animal is deemed forewarned, is repeated. Rava responded to Ravina with a humorous response and said to him: I resolved the difficulty in one mishna, now you resolve the difficulty in one mishna.

    וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן דְּחַיָּה, וְקָתָנֵי שֵׁן דִּבְהֵמָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה״ כְּתִיב, בְּהֵמָה – אִין, חַיָּה – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה.

    And what is the reason for the apparent redundancy in the mishna with regard to Eating? Rav Ashi said: First the tanna teaches the halakha of Eating by an undomesticated animal and then he teaches the halakha of Eating by a domesticated animal. And it was necessary to state both, as it enters your mind to say that since it is written: “And he set his animal loose” (Exodus 22:4), with regard to domesticated animals, yes, the primary category of Eating applies, but with regard to undomesticated animals, no, the primary category of Eating does not apply. Therefore, the tanna teaches us that undomesticated animals are included in the category of domesticated animals in this regard and the owner of an undomesticated animal is liable for damage caused by his animal eating another person’s produce.

    אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! הַאי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ.

    The Gemara asks: If so, the tanna should have taught the halakha with regard to a domesticated animal first and only afterward taught the halakha with regard to an undomesticated animal, as the latter is included in the category of the former. The Gemara answers: On the contrary, that halakha , which is derived from an interpretation, is dear to him, and therefore the tanna preferred to begin with the derived halakha and only then proceed to the explicit halakha .

    אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא דְּלָא כְּתִיבָא בְּרֵישָׁא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אִידֵּי וְאִידֵּי אָבוֹת נִינְהוּ, הָךְ דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. הָכָא – שָׁבֵיק אָב, וְתָנֵי תּוֹלָדָה?!

    The Gemara asks: If so, then with regard to the first clause, in this mishna too, let the tanna teach that which is not explicitly written first, as that which is derived from an interpretation is dear to him. The Gemara distinguishes between the cases: How can they be compared? There, with regard to Eating, this damage caused by a domesticated animal and that damage caused by an undomesticated animal are primary categories of damage; therefore, the tanna taught first that halakha , which is derived from an interpretation, is dear to him. But here, with regard to Trampling, would he leave aside the primary category of Trampling, done with the animal’s foot, and teach a subcategory first?

    אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל.

    If you wish, say instead that the reason that in this mishna the tanna begins with that which is written explicitly in the Torah and only then proceeds to teach that which is derived through an interpretation is as follows: Since the tanna concluded the discussion in the final mishna in the previous chapter (15b) with the primary category of Trampling by teaching the clause: The foot of an animal is deemed forewarned with regard to trampling objects and breaking them in the course of its walking, therefore, he began the first mishna in the second chapter with the primary category of Trampling.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    § The Sages taught: An animal is deemed forewarned with regard to walking in its typical manner and, while doing so, breaking objects in the course of its walking. How so? If an animal entered into the courtyard of the injured party and it damaged an object with its body in the course of its walking; or if it caused damage with its hair in the course of its walking; or with the saddle that is on it; or with the packed saddlebag [ shalif ] that is on it; or with the halter in its mouth; or with the bell [ zog ] around its neck; or if it was a donkey that caused damage with its burden; in all these cases the owner pays the full cost of the damage. Sumakhos says: In the case of pebbles propelled by an animal in the course of its walking, or in the case of a pig that was burrowing in the garbage heap and caused damage, the owner of the animal pays the full cost of the damage.

    הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    The Gemara asks: If a pig caused damage, it is obvious that its owner must pay the full cost of the damage. What novel element is Sumakhos introducing? The Gemara answers: Rather, say: If it propelled pebbles and thereby caused damage, the owner pays the full cost of the damage.

    צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: צְרוֹרוֹת כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – חֲצִי נֶזֶק. וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה, וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    The Gemara asks: Pebbles, who mentioned anything about it? The Gemara answers: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: For damage caused by pebbles that were propelled by animals walking in their typical manner, the owner pays half the cost of the damage, and for damage caused by a pig that was burrowing in the garbage heap and propelled pebbles and that damaged an object, its owner pays half the cost of the damage. Sumakhos says: Both in the case of pebbles that were propelled and in the case of a pig that was burrowing in the garbage heap and propelled pebbles and damaged an object, the owner pays the full cost of the damage. Sumakhos does not accept the halakha that the owner pays only half the cost of the damage caused by pebbles inadvertently propelled by the foot of an animal in the course of its walking, i.e., in its typical manner. He holds that since the damage results from the animal’s typical behavior, the owner pays the full cost of the damage.

    תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָּה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְטִינְּפוּ אוֹ נִיקְּרוּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם.

    The Sages taught ( Tosefta 2:1): If chickens were flying from place to place and broke vessels with their wings, their owner pays the full cost of the damage as this is a subcategory of Trampling. By contrast, if the damage was caused by the wind generated by their wings, the owner pays half the cost of the damage, in accordance with the halakha in the case of pebbles. Sumakhos says: The owner pays the full cost of the damage. It is taught in another baraita : If chickens were hopping upon dough or upon produce and they sullied it with their feet, or if they pecked at it and caused damage, their owner pays the full cost of the damage. If in the course of their hopping they stirred up dust or propelled pebbles, the owner pays half the cost of the damage. Sumakhos says: He pays the full cost of the damage.

    תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁיבְּרָה אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סְתָמָא כְּרַבָּנַן.

    It is taught in another baraita : If a chicken was flying from place to place and wind emerged from beneath its wings and the wind caused vessels to break, the owner pays half the cost of the damage. The Gemara notes: This unattributed baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Sumakhos and hold that the owner pays half the cost of the damage in these cases, just as he does in the case of pebbles propelled by the feet of an animal.

    אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי. אֶלָּא רַבָּנַן, אִי כְּגוּפוֹ דָּמֵי – כּוּלֵּיהּ נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלֵּם; וְאִי לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי, חֲצִי נֶזֶק נָמֵי לָא לְשַׁלֵּם!

    Rava analyzed the baraita and said: Granted, the opinion of Sumakhos is understood, as he holds that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, and therefore the owner pays the full cost of the damage in both cases. But the opinion of the Rabbis is difficult, as if they hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, the owner should be required to pay the full cost of the damage. And if they hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is not like that of damage directly caused by the animal itself, and is not attributed to the animal, then the owner should not be required to pay even half the cost of the damage.

    הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.

    Then Rava said: Actually, the Rabbis hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, and in principle the owner should be required to pay the full cost of the damage. And the liability to pay for half the cost of the damage caused by pebbles is because the Rabbis learned this halakha through tradition, and it does not correspond to the standard halakhot of damages.

    אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. כֹּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.

    § Rava says: With regard to any type of action which, when a zav interacts with a vessel in that manner, he renders it ritually impure, if the same type of action was done by an animal, resulting in damage, the owner of the animal is liable to pay the full cost of the damage. Conversely, with regard to any type of action which, when a zav interacts with a vessel in that manner, he leaves it ritually pure, e.g., where the contact is indirect, if the same type of action was done by an animal, resulting in damage, the owner of the animal is liable to pay only half the cost of the damage.

    וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא – עֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: And Rava, did he come to teach us the halakha of pebbles? The substance of Rava’s statement is that for damage caused by the indirect action of an animal, its owner pays half the cost of the damage. That is identical to the halakha of pebbles articulated in the baraitot cited earlier. The Gemara answers: No, Rava teaches us the halakha in the case of a calf pulling a cart [ karon ]. Just as with regard to a zav , the status of a vessel that a zav moves is like that of a vessel with which he came into contact, so too, the status of damage caused by the cart pulled by the animal is like that of damage caused by the animal’s body, and it is not considered indirect damage like in the case of pebbles.

    תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ, וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: An animal is deemed forewarned with regard to breaking objects in the course of its walking. How so? If an animal entered into the courtyard of the injured party, and it damaged an object with its body in the course of its walking; or with its hair in the course of its walking; or with the saddle that is on it; or with the packed saddlebag that is on it; or with the halter that is in its mouth; or with the bell that is around its neck; or if a donkey caused damage with its burden; or if a calf caused damage while pulling a cart; in all these cases the owner pays the full cost of the damage.

    תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם.

    § The Sages taught: In a case where chickens were pecking at the rope tied to a bucket and the rope was severed and the bucket fell and broke, their owner pays the full cost of the damage.

    בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר, מַהוּ? בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן – וְגוּפֵיהּ הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר תְּבַר מָנָא אָזְלִינָא – וּצְרוֹרוֹת נִינְהוּ?

    Rava raises a dilemma: If an animal trod upon a vessel but did not break it and the vessel then rolled to another place and broke there, what is the halakha ? Rava elaborates: In determining one’s liability for causing damage, do we follow the initial action that ultimately led to the damage and this case is regarded as damage caused by the animal itself? Accordingly, the owner would pay the full cost of the damage as he would in any case classified under the primary category of Trampling. Or perhaps do we follow the breaking of the vessel and therefore this case is regarded as similar to the case of pebbles propelled by the foot of an animal in the course of its walking, since the vessel was not broken by a direct action of the animal, but rather, as an indirect result of the animal’s action?

    תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר; דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: מָנָא תְּבִירָא תְּבַר! לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרָבָא – מִבַּעְיָא לֵיהּ.

    The Gemara suggests: Resolve Rava’s dilemma from the statement of Rabba, as Rabba says: If one threw a vessel from a roof and another came and broke it with a stick as it was falling, the one who hit it with the stick is exempt from all liability as we say to him that he broke a broken vessel. From the moment the vessel was tossed from the roof it was inevitable that it would break. Consequently, breaking it with a stick as it was falling had no real effect. Apparently, the initial action is the decisive factor in determining liability for damages. The same should be the halakha in a case where a vessel was trod upon by an animal but it did not break, and the vessel then rolled to another place and broke there. The liability should be determined based on the initial action that caused the damage. The Gemara rejects this proof: The halakha in this case is clear to Rabba, who ruled as he did, but it remains a dilemma to Rava. One cannot prove the opinion of one amora from the opinion of another.

    תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה מוּעָד.

    The Gemara suggests: Come and hear the resolution of this dilemma from a baraita : With regard to hopping, a chicken is not deemed forewarned. And some say that it is forewarned.

    הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז, וּבְהָא קָמִפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר: בָּתַר תְּבַר מְנָא אָזְלִינַן?

    The Gemara questions the formulation of the baraita : Does it enter your mind to raise the possibility that a chicken is not forewarned with regard to hopping? Hopping is the typical manner of movement for chickens. Rather, is it not that the reference in the baraita is to a case where the chicken was hopping and the hopping propelled the vessel to roll to another place, and the vessel was broken there? And they disagree with regard to this: One Sage holds that we follow the initial action that ultimately led to the damage, and since hopping is typical manner of movement for a chicken, its owner is responsible for any damage that resulted from its hopping. And one Sage holds: We follow the breaking of the vessel, and since there was an additional factor that broke the vessel, the owner of the chicken is not liable.

    לָא;

    The Gemara rejects the parallel between the dispute and the dilemma: No, the dispute in the baraita can be explained differently.