Bava Kamma 14a

ולא קבל עליו שמירת נזקיו אם יזיק הוא את אחרים:

איני והא תני רב יוסף אדרבי אלעזר פריך:

והפונדק בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה"ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע"י שכירות הם דרים שם:

ותסברא דמתניתא לא פליגי דליכא ברייתא דקאי כוותי והתניא ד' כללות כו':

חייב בכל לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה:

פטור מכל דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי:

על השן ורגל דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרה"ר הוא שהרי לשניהן רשות בו:

לא לזה ולא לזה מפרש לקמיה דאינו של שניהן אלא של אחד מהן של ניזק:

But he did not undertake safeguarding [the ox] from causing damage The Gemara is saying that the Braita that speaks of liability for an ox that has been deposited with one of the guards is speaking about when the borrower assumed responsibility for what might happen to the ox itself, but not for that which the ox damages others. The liability for damages remains with the ox’s owner and if the ox damages an ox belonging to the borrower, the lender is liable as an ordinary damager, for a tam half payment and for a muad full payment. If you ask: Since the borrower did not assume responsibility for damage done by the ox on loan, liability for damages remains with the owner, if so, it is plain that if the ox on loan damages the borrower’s ox that a tam must pay half of the damages and a muad must pay full damages? We can answer: one might think that when the borrower does not assume responsibility for damages, the understanding is that he is not obligated to secure the ox on loan, so that it does not damage a third party’s ox, but insofar as the borrower’s own ox is concerned, one might think that the borrower assumed responsibility for what the ox on loan might do to his own ox and the lender should be exempt, the Braita therefore needs to teach us that the lender is liable even for what the ox on loan does to the borrower’s ox.

Are there not [baraitot] that disagree? As Tosafot earlier on 13b ד"ה חצר השותפין explained, the Gemara here is saying that R’ Elozor would tell us that the two Braitas are disagreeing with each other. Although the Gemara does offer a resolution, R’ Elozor does not agree with the interpretation of the Braita that holds one liable. The Gemara says that the Braita will be speaking of when both partners are allowed to bring in their produce and they are both not allowed to bring in their oxen. R’ Zeira wondered: How can this be considered ‘another’s field’? After all the damager may also store his produce in the courtyard! Abaye answered this question, but the Gemara says that R’ Elozor does not accept Abaye’s answer and holds that even though they may both not bring their oxen into the courtyard, since the damager may bring his produce into the courtyard, it cannot be considered ‘another’s field’ which is a requirement for shain and regel liability. Tosafot suggests another possible interpretation of the Braita that R’ Elozor could accept. The Gemara could have interpreted that Braita of Rav Yosef as speaking of the following situation: not this one and not that one have the right to bring in oxen and for produce; one of the partners may store his produce there. In the very next Tosafot we will see that Tosafot holds that in this situation even R’ Elozor agrees that it is a courtyard of the nizok for shain and regel, since he has the exclusive right to keep his produce there and that it is the equivalent of a public domain for keren, since both are equally not allowed to bring their oxen into the courtyard.

Not both of them [have permission to store] produce; rather, one [of them has]. Raveeno is searching for a solution that would allow us to say that the fourth general rule of the Braita also follows the opinion of R’ Tarfon who holds that when keren damages in the nizok’s courtyard it is liable for full payment. In this last rule of the Braita we must find a situation where the courtyard is considered as a public domain for keren but as a private domain for shain and regel. Raveeno suggests that the text of the Braita “not for this one and not for that one” is to be understood as follows: They did not both have the right to store their produce in the courtyard, but only one did have that right. Since only one partner has exclusive rights to store his produce in the courtyard, it is considered a courtyard of the nizok for shain and regel. All agree about this sentence in the Gemara. Our text continues: “ לזה ולזה לשוורים - this one and that one had the right to bring in their oxen”. This would explain why this courtyard is not considered the courtyard of the nizok as far as keren is concerned, because the space was not the exclusive domain of either of the partners as relates to oxen. They both have equal rights and the area is similar to a public domain for keren. Thus, R’ Tarfon agrees that a tam is liable for only half. However, Rabbeinu Tam’s cannot make peace with this text, as he will now explain: Rabbeinu Tam emended the text as follows: The courtyard is not for this one and not for that one to bring in their oxen, neither of the partners may bring oxen into the courtyard, and only one of them may store his produce there. They may be partners, because they both have the right to live there and keep other household items in the courtyard. See Maharsho to previous Tosafot. This arrangement of the Braita satisfies our need to find an area that is considered a courtyard of the nizok in relation to shain and regel, but not for keren. For in regard to shain, which is liable only in ‘another’s field’, it is a courtyard of the nizok, because he did damage produce where the nizok had the exclusive right to store his produce there, but in regard to oxen, the classification of the damage is that it is keren in a public domain, since they both did not have the right to be there. We should not preserve the text as it is written in manuscripts: That the courtyard is for this one and for that one for oxen, which implies that they both did have the right to keep their oxen in the courtyard, but only one had the right to keep his produce there, for if so, in regard to shain and regel the courtyard should not be considered a courtyard of the nizok, since each one of them has the right to bring his oxen in, as is evident earlier when the Gemara said that the Braita that says that one is exempt for shain and regel is speaking of when both had the right to bring their oxen into the courtyard. It is evident that if I may bring my ox there, I am not liable for the damage that it does. If the courtyard we are presently discussing is one where both partner’s may bring their oxen, how could one be liable for damaging the other’s produce? Rather, we must emend the text as Rabbeinu Tam suggests that they both did not have the right to bring their oxen into the courtyard and that is why it is considered a courtyard of the nizok for shain and regel. Tosafot considers another way of interpreting the Braita: ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים And the Gemara does not want to interpret this fourth rule of the Braita as speaking of when this one and that one had the right to bring in produce and not oxen, where we said earlier that there is liability for shain and regel and that for keren one pays half for a tam and in full for a muad even according to R’ Tarfon, because as far as keren is concerned this is not the courtyard of the nizok. Because that would be interpreting the fourth section of the Braita, דלא כר' זירא -- not like R’ Zeira who says that one is not liable for shain and regel, since he has the right to keep his produce there the courtyard cannot be considered ‘another’s field’. The Gemara usually avoids taking sides in a dispute, when an alternative is available. Furthermore, the wording is not to be understood this way. The words of the Braita “not for this one and not for that one” are stressing the negative. If we say that they both do not have the right to bring in their oxen, but they both do have the right to bring in their produce, the situation is as positive as it is negative. If however, we say that both did not have the right to bring in their oxen, and one also did not have the right to bring in his produce, there is far more negative than positive and the negative tone of “not for this one and not for that one” is justified.

If that is so, [does the braita list] four [principles]? There are [only] three. The words ‘ אי הכי – if so’ indicate that this question is asked only according to Raveeno’s solution to the Braita, where he explained that even the fourth rule of the Braita is in accordance with R’ Tarfon’s opinion. According to Shmuel’s approach, that the Braita was split and the fourth rule is not in accordance with R’ Tarfon, this question is unfounded. Tosafot clarifies: It is perfectly understood that according to Shmuel who interprets the Braita as follows: that the beginning, the first rule, is in accordance with R’ Tarfon and the conclusion, the fourth rule, is in accordance with the Rabonon, therefore the conclusion, the fourth rule, is needed to exclude the opinion of R’ Tarfon. Initially, R’ Shimon ben Elozor, the author of the four rules, agreed with R’ Tarfon. Ultimately he favored the Rabonon and added the fourth rule as an expression of his final opinion in this matter. However, according to Raveeno, the fourth rule is not needed at all. For in regard to shain and regel that this area is courtyard of the nizok can be understood from the first rule: in any place that is the domain of the nizok, there is liability for all, shain regel and keren. As previously explained, this case is considered the domain of the nizok as far as shain and regel are concerned because only the nizok is allowed to be there, so we know that shain is liable in this area. And that this is considered keren in a public domain can be understood from the third rule that says that in a jointly owned courtyard and a valley, one is liable for keren as in a public domain. The jointly owned courtyard when both have equal rights to be in that area is considered as a public domain even though it is not actually a public domain. So too, a jointly owned area, where both do not have the right to be is considered a public domain, because they are equally not allowed to be there. As long as both the damager and the victim are equally allowed or not allowed to be in that place, it is viewed as public domain for keren as Tosafot explained earlier. According to Raveeno’s interpretation of the fourth rule, all the details can be derived from the other rules of the Braita and the Braita did not need to mention the fourth rule at all.

וכיון שקיבלו השומרים שמירת ניזקין נפרץ ביום ויצתה חייבין השומרים נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור. ואקשינן על ר' אלעזר הא דתני ר' יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ופריק במיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דאי לא תימא הכי הא דתניא ד' כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל. למזיק ולא לניזק פטור בכל. לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. קתני מיהא פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי. אלא הא דתני ר' שמעון בחצר המיוחדת לשניהן בין לפירות בין לשוורים והא דתני ר' יוסף בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים ופשוטה היא. ואמרינן כיון דשנית להו למתניתא שני נמי לאמוראי ואימא ר' חסדא דחייב על השן ועל הרגל בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אלעזר דפטר בחצר המיוחדת לשתיהן לפירות ולשוורים.

ואם תמצא לומר פליגי בקשיא דר' זירא דאמר כיון דמיוחדת לפירות הא בעינא ובער בשדה אחר וליכא. ופריק אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה. ר' אלעזר כר' זירא ורב חסדא כאביי. גופא ד' כללות היה ר"ש בן ר' אלעזר אומר כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל דייקינן מדלא קתני חייב על הכל דמשמע על קרן ועל השן ועל הרגל אלא קתני חייב (על) בכל דמשמע בכל הנזק שמעינן מינה דלר' טרפון היא דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והא דר' טרפון בפרק כיצד. ודייקינן תוב מסיפא דקתני לא לזה ולא לזה אלא דחד מינייהו והוא דניזק וקתני תם משלם חצי נזק רישא ר' טרפון וסיפא רבנן אין האמר ליה שמואל לר' יהודה שבוק מתני' ותא בתראי פירושו בשמועה שאחרי זאת כו' ובא רבינא ותירצה הכי כגון חצר המיוחדת לפירות לאחד ולשניהן לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לבדו ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. ואקשי' עליה אי הכי ד' כללות ג' הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל.

לזה לפירות חייב בכל ולשניהן לשוורים תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם הנה ג' דינים. ופריק ג' כללות בד' מקומות כלומר לזה לפירות ולזה לשוורים שני מקומות הן:

אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור הא ביום חייב והא לא קבל עליו שמירת נזקיו. קשיא לי לימא מאי פטור ומאי חייב בעל השור דבדידיה איירינן דהא אוקימנא דשומר לא קבל עליו שמירת נזקיו וניחא לי דסיפא ע"כ בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי.

איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרב אלעזר אמר לך ר' אלעזר מסתברא מתני' לא פליגי וכו'. קשיא לן למה לן לשוני פלוגתא ביני מתנייאתה לימא אמר לך ר' אלעזר הב"ע בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורין דבהכין ודאי מודה ר' אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפרקין גבי הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישך ועוד דכי אוקימנא האי מתנייאתא במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורין מתקיף ליה ר' זירא כיון דמיוחדות לפירות בעיני' ובער בשדה אחר וליכא ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרי' ביה אמאי דחקו עצמן לכך לוקמוה במיוחדת לפירות לחד מינייהו ואפילו ת"ל דאה"נ אלא דאביי לא בעי לאוקמיה בהכין אלא אוקמה במיוחדות לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפ"ה שדה אחר קרי' ביה ובעלי הגמרא נמי דפריקי הדין תרתין מתנייתא דאוקמיה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן האי רבותא הא ליתא דא"כ הו"ל לר' זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר ר' זירא ההיא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותביה מינה לר"א שפיר הו"ל טפי לפרוק' במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקים ככ"ע בין כרב חסדא בין כר' אלעזר ותו לא אצטריכי למעבדה שאלתא לומר מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ונ"ל דע"כ לא אפשר לאוקמה לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא ע"כ במיוחדת לזה ולזה לפירות הוא וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה ר' זירא לומר דמשבשתא היא ומסמינן לדרב יוסף מקמי ברייתא דר' שמעון והוא דעתיה דמ"ד אמר לך ר' אלעזר ותסברא מנתייאתא לא פליגי כלומר אחריתא פליגא אהא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא דלא קריא ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמיסמכ' לתרוייהו כהלכתא הכין סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים בער בשדה אחר קרי' ביה ואכתי קשיא לי דכי אתי לתרוצי תרתי מתניית' דרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא לדחוי' מאי דקא מתרצי' אליבא דר"א דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותבא לדר' אליעזר כדמעיקרא מההיא דר' יוסף וא"כ היכי מבעיא להו בתר האי אוקמתא לומר כי היכי דמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דר' יוסף אדר' אלעזר ולומר דלא מודה בה ר' אלעזר ואמרינן נמי אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגין דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל דמיוחדת לשניהם לאו שדה אחר הוא וי"ל דמאי דמתרצי' כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למיהדר ולאקשויי לר"א קא אמרינן אלא כלפי שאמרו אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגא ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דר' שמעון אמרינן דלא דחינן חדא מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אליעזר דפטר במיוחדת בין לפירות בין לשוורים בכלל דר' שמעון ומעיקרא כי אותביה מההיא דרב יוסף לדרב אלעזר וכי אתי' נמי לדחוייה הוה סלקא דעתך כדתני רב יוסף דרב אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליגי בכלל דר"ש ולא מסקינן אדעתיה דדומיא דפונדק קאמר ומשום דאיסתפק לן הכי איבעי' לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהא דאוקי' ותריצנא דמתניתין או לא וגי' אחרת יש במקצת הספרים מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך ר"א ותסברא מתנייתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ור"א הוא דמתרץ להו למתניית' ואינה מחוורת דכיון דלפרוקא לדר"א מתרצי' הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי ר"א הכין ס"ל ומאי קמבעיא ליה למימר מדמתני' לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי וי"ל דר"א פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דלמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהן קא מחייב מדאקשינן עליה ממתניתין דקא תני ורשות הניזק והמזיק ופריק דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חייב המזיק דאלמא לא מיפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דא"ל פירותיך ברשותי מאי בעו אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב אלא דאכתי קשיא לאותה גי' דהיכי פשטוה דר"א מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמלתא דר"א לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך והגי' הראשון נ"ל עיקר דגמ' הוא דמתרץ להו למתני' ומוקי להו בהכין ולא ר"א ולא לפירוקא לדר"א כנ"ל.

קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל ק"ל אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וההיא ע"כ לא לזה ולא לזה אלא לחד מנייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשוי ליה בדיוקא ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושי שאינה של שניהם אלא דחד כנ"ל.

לימא אמוראי נמי לא פליגי תימא היאך נסתפק' בדבר זה והא ר"א גופיה הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כר"ט היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם דאלמא עד שתהא מיוחדת לא' מהן לפירות לא מחייב ר' אלעזר ונראה דההיא מימרא דר"א לא שמיע להו.

אלא לא לזה ולא לזה ליתנו לל"ז ולזה ומדוחק יש לי לומר דה"ק לא לזה ולא לזה בשוורים אלא דחד מינייהו לפירות.

הכי גרסינן לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולא לזה לשוורים. והיא גי' של ר' יעקב ולולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק הוא דא"ל בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים הי' לך לשמור פירותיך.

אי הכי ד' כללות ג' הוו גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דע"כ ליכא אלא ג' כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת וכן א"א להחליף את השן והרגל ולפטור את הקרן אבל רש"י ותוס' ז"ל מקיימין אותה ופירוש בשלמא לשמואל דמוקי רישא ר"ט וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדר"ט אלא לרבינא לא צריכא כלל דאי משום דלגבי שן חצר הניזק הא שמעי' מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברשות הרבים שמעינן מחצר השותפין והבקעה ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והוא הנכונה שבגירסאות ולענין פסק הלכה הריא"ף ז"ל פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב ואני תמה שהרי מסוגיא דשמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשי' בכלליה דר' שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אלימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מיפרשא להו כלל דר' שמעון אלא בהכין ור' אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהוא סוגיא דגמרא וי"ל דההיא פירוקא דפריקו בעלי הגמרא ואמרי מתנייאתא לא פליגן ואוקמ' ההיא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים וכללא דר"ש במיוחדת בין לשוורים בין לפירות חשבינן לה אוקמתא דקושטא מדאמר בה דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה וש"מ הא דוקא ואף על גב דאקשי בה ר' זירא לאביי קי"ל כאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה ש"מ והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דלמא משום דבעי לאוקמוה לחיובא כד"ה ואפילו לר' אלעזר דס"ל דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דר' זירא כי היכא דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לר' זירא אמאי חייב ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה כנ"ל וחצר השותפין דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפין על חברו אבל אחר דעלמא ודאי חייב בה דשדה אחר קרינן ביה וכדאיתא בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה גבי הכניס פירותיו לחצר חברו דתני יהודה בין סביון דנזיקין דבר קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב ואוקימנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור ואקשי' אי בעל השור מה לי ברשות ומה לי שלא ברשות ופרקי' אמרי ברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת אלמא אף על פי שהיא בחצר השותפין לבעל הבית ולבעל הפירות שור ממקום אחר חייב בה וכן פי' שם רש"י.

כבר ביארנו במשנה שכל שנכנס ברשות המזיק והוזק שם אינו משתלם בכלום כלל הדברים בענין זה שהרשויות חלוקים ודיניהם משתנים לפי שנויים וכן הנזקים חלוקים שהקרן חייב בו ברשות הרבים ובחצר של שניהם ושאינה של שניהם ובחצר הניזק ושן ורגל אינו חייב בהם אלא בחצר הניזק:

וכיצד הם דינים אלו כל שנכנס שור של פלוני ברשות המיוחד לניזק והזיק חייב בכל ענין הן בשן הן ברגל הן בקרן תם כדינו ומועד כדינו:

כל שנכנס שור פלוני או פירותיו ברשות המיוחד למזיק והוזק פטור בעל הרשות בכל ענין שהרי הוא אומר לו תורך ברשותי מאי בעי:

כל שרשות זה משותף בין שניהם לגמרי והוזק אחד מן השותפין מצד בהמתו של חברו פטור בה על השן ועל הרגל וחייב בה על הקרן תם כדינו ומועד כדינו ואם הוזקו השותפין בשל אחרים חייבים אף על השן והרגל שכל לגבי אחרים רשות ניזק הוא שהרי לא היתה רשות לבהמתו של זה ליכנס לשם:

היתה חצר זו שאינה של שניהם אלא של אחרים והזיקה לשם בהמתו של אחד מהם את של חברו פטור על השן והרגל וחייב על הקרן תם כדינו ומועד כדינו:

חצר שהיתה משותפת לשניהם לענין הכנסת פירות אבל לא לאחד מהם להכנסת שוורים ובא שור של זה ונכנס לשם והזיק פירות של חברו חייב אף על השן ועל הרגל שהרי לא היתה לה רשות ליכנס לשם ואם הוזקו שורים פטור לגבי שורים אינו שדה ניזק ואי אתה יכול לפרשה אלא בנזק הבא על ידי רגל או תולדותיו כגון דרך הלוכה שאם דרך נשיכה או בעיטה הרי תולדות קרן הוא וחייב:

היתה משותפת לשניהם לפירות ולניזק לשוורים חייב בה אף על שן ורגל ואם מיוחדת על השן והרגל וחייב על הקרן:

היתה משותפת לשניהם לשוורים ולניזק לפירות חייב על שן ורגל אע"פ שיש לה רשות ליכנס מכל מקום לגבי פירות חצר הניזק הוא:

תוס' בד"ה מי לא פליגי כו' לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד עכ"ל וקרי ליה חצר השותפין להניח בהן דברים אחרים או שיש לכל אחד ואחד בית בחצר זה ויש בו דריסת רגל לשניהם והוא כגרסת ר"ת לקמן דמוקי סיפא דברייתא בכה"ג וק"ק לפי גרסתו לקמן מאי פריך אי הכי ארבעה שלשה הוו דהא לא שמעי' ליה מרישא דכגון חצר השותפין דאיירי במיוחדת לזה ולזה לשוורים דומיא דבקעה ויש ליישב דתלמודא מדמה חצר שאינה מיוחדת לשוורים לשניהם לחצר המיוחדת לשוורים לשניהם דבין כך ובין כך דמיא לרה"ר וכן משמע לעיל דקאמר בההיא דרב יוסף ואינה מיוחדת לשוורים דלגבי שן הויא ליה חצר הניזק משמע דלגבי קרן מקרי רה"ר כמו במיוחדת לשניהם לשוורים ודו"ק:

בתוס' ד"ה מי לא פליגי הוה מצי לאוקמה ההיא לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד. ד"ל לניזק דהוי רשות הניזק גמור ומודה ביה רבי אלעזר דחייב בה אשן ודגל ועיין בדבור שאחר זה אלא שיש לדקדק דאי מוקי לה בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד א"כ למה הוי חצר השותפים וצריך לפרש דמשותפים לחצר בדברים אחרים:

ד"ה לא לזה ולא לזה לפירות וכו' ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים ודלא כר' זירא. ר"ל אבל בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות לחד גם לר' זירא מודה בה דחייב בה אשן ורגל והשתא לפי' התוס' הוי שלשה חילוקי דינים במיוחדת לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא פטר בה אשן ודגל ובלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא חייב ובמיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים פליגי בה רבי זירא ואביי וק"ל:

הא ביום חייב תימה ולימא חייב המשאיל דהא רישא נמי בחיובא דמשאיל איירי. וי"ל דפשיטא דמשאיל פטור ביום כמו בלילה כיון דהיתה עומדת במקום שמירה ואין עליו לידע אבל שואל שהוא בביתו יש לו לידע ביום מתי נפרצה. הרא"ש ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה לי דסיפא על כרחך בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. ע"כ. וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל הא ביום חייב. וא"ת לישני לה דחייב המשאיל קאמר. ועוד קשה היכי דמי אי בכותל רעוע אפילו כי נפרצה נמי בלילה ליחייב ואי בשאינו רעוע ביום אמאי אינו חייב. יש לומר דמיירי בכותל רעוע ומכל מקום ביום חייב דנהי דאנוס הוא בפרצת הכותל מכל מקום היה לו ליזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצתה ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. והשתא ניחא דלא מצי למימר דקאי אמשאיל דמשאיל אפילו ביום פטור דהא אינו יודע מתי יצתה שהרי אינה בביתו שהבהמה שם ולא רמי עליו לחזור אחר הבהמה אבל שואל שבביתו היא וידע בה כשיצאה רמי עליה לחזור אחריה ביום כדפירשתי. ע"כ. ותלמידי הר"י תירצו בשם גליון תוספות דאם איתא דחייב קאי אמשאיל לא הוי ליה למתני תו בסיפא חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ משום חיובא דמשאיל דמרישא דמתניתין שמעינן לה דהוי כשאר מזיקין דמשלמי ממיטב כדקתני ברישא ולא איצטריך סיפא לאתויי הא אבל לגבי שואל הוי חדוש לשלם ממיטב. ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל הא ביום חייב. וליכא למימר על המשאיל קאמר דאם כן אפילו נפרצה בלילה ופרצוה ליסטים נמי ליחייב דכיון דשואל לא קבל עליו שמירת נזקיו הוה ליה כאילו הניחו בלא שומר בלילה ואי הוה גביה כשפרצוה ליסטים הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שומר ומינטר לה ואם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה אלא ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו ביום נמי ליפטר. ושני ליה הכי קאמר ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצתה והזיקה ביום חייב ונפרצה בלילה וכו'. ותמיהא לי טובא תנא אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל ומאי טעמא לא אסיק למימר דינא דמשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים חייב דשמעינן נמי דינא דשואל מינה והשתא סתים סתמיה דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ע"כ. ח"מ שצ"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתן ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבין כמו שיתבאר במסכתא זו. הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעת השומר הרי הוא אונס. ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובין מן המזיק כדינם. הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורין הבעלים מכלום. הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד. קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקיו הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבין אם הוזקו על דרך שהתבאר. מכל מקום נפרצה כותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה כותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו. קבל השומר עליו שמירת נזקיו אבל לא שמירת גופו כל שהזיק השומר חייב וכל שהוזק השומר פטור ובעלים חוזרים על המזיק. ע"כ.

מי לא פליגי כתוב בתוספות הוה מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה וכו' גם לפירוש הקונטרס דלקמן הוי מצי לאוקמוה לפירות דחד ולשניהם לשוורים. וגליון תוספות כתבו דלא מצי לאוקמי כמו שכתבו בתוספות דלשון חצר השותפין אינו מיושב. ואומר הר"י דלהכי קרי שותפין דלעולם רשות לשניהם ליתן פירות אך מי שמקדים אז לחבירו אין עוד רשות ואם יבואו שניהם יחד לשניהם רשות מיהו סתם שותפות אינו כן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות ואם תאמר ולימא איפכא דמיוחדת לשוורים ואינה מיוחדת לפירות ודוחק לומר משום דדייק נמי דקתני התם דומיא דפונדק ופונדק אינו מיוחד לשוורים אלא לפירות. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דאם היתה מיוחדת לשוורים מי לא חשיב חצר הניזק כלל אפילו לענין שן דהא ברשות נכנסה. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מתקיף לה רבי זירא כאן מצינו למימר דאגופה דברייתא פריך. ויש לפרש דפריך אשנוייה והכי פריך הא בעינן בשדה אחר אלא על כרחך משמע לן דאפילו הכי חשוב שדה אחר אם כן אפילו מיוחדת לשניהם והדרא קושיא לדוכתה קשיין אהדדי. מהרב ר' משה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק וכו'. תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגי וכו'. קשה לי למה לן לשוויי פלוגתא ביני מתנייתא לימא אמר לך רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דבהכין מודה ודאי רבי אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפירקין בגמרא דבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך. ועוד דכי אוקימנא האי מתניתין במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת וכו' ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת וכו' שדה אחר וכו' אמאי דחקו עצמן לכך לאוקמה במיוחדת לפירות לאחד מינייהו ואפילו תרצה לומר דאין הכי נמי אלא דאביי לא בעי לאוקמה הכין אלא אוקמה במיוחדת לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפילו הכי שדה אחר קרינא ביה. ובעלי הגמרא נמי דפריקו אלין תרתין מתנייתא ואוקמוה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן הא לרבותא. הא ליתא דאם כן הוה ליה לרבי זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר רבי זירא ההוא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותבוה מינה לרבי אלעזר שפיר הוה מצי טפי לפרוקי במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקום ככולי עלמא בין כרב חסדא בין כרבי אלעזר ותו לא איצטריכינן למעבד שאילתא לימא מדמתניתין לא פליגן וכו'. וצריך לומר דעל כרחך לא אפשר לאוקמי לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא על כרחך במיוחדת לזה ולזה לפירות הוי וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה רבי זירא לומר דמשבשתא היא ומסמכינן לרב יוסף מקמי ברייתא דרבי שמעון והוא דעתיה דמאן דאמר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן כלומר אחריתי פליגא אההיא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא ולא קרינן ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמסמכינהו לתרווייהו כהלכתא הכי סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים שדה אחר קרינן ביה. ואכתי קשיא לן דכי אתיא לתרוצי תרתי מתניתין דרב יוסף במיוחדת לפירות וכו' ודרבי שמעון לפירות ולשוורים דומיא דבקעה משמע דאתא לדחויי מאי דקא מתרצינן אליבא דרבי אלעזר דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותובי לדרבי אלעזר כדמעיקרא מההיא דרב יוסף ואם כן היכי מיבעיא לן בתר האי אוקמתא לימא כי היכי דמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דרב יוסף אמר רבי אלעזר ולומר דלא מודה בה רבי אלעזר ואמרינן נמי אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל המיוחדת לשניהם לאו שדה אחר קרינן ביה. וי"ל דמאי דמתרצינן כי תניא ההיא בחצר המיוחד לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למהדר ולאקשויי לרבי אלעזר קא אמרינן אלא שלפי שאמרו אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגי ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דרבי שמעון אמרינן דלא דחו חדא מינייהו ותרווייהו איתנהו. ואפשר דרבי אלעזר ורב חסדא תרווייהו נמי לא פליגי ותרווייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר דפטר במיוחדת לזה ולזה בכללי דרבי שמעון ומעיקרא כי אותבינן מההוא דרב יוסף לדרבי אלעזר וכי אתינן נמי לדחויי הוה ס"ד כדתני רב יוסף לדרבי אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליג בכללי דרבי שמעון ולא מסקינן אדעתא דומיא דפונדק קאמר ומשום דאסתפק לן הכין איבעיא לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהאי דאוקימנא ותריצנא במתנייתא או לא. וגירסא אחרת יש מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא מי פליגי והתניא וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ורבי אלעזר הוא דמתרץ לה למתניתין. ואינה מחוורת בעיני דכיון דלפרוקה לדרבי אלעזר מתרצינן הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי רבי אלעזר הכין סבירא ליה ומאי קא מיבעיא ליה למימר מדמתניתין לא פליגן אמוראי נמי לא פליגן. וי"ל דרבי אלעזר פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דילמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין לפירות קא מחייב מדאקשי עלה ממתניתין דקתני ורשות הניזק והמזיק ופריק דהכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חב המזיק אלמא לא מפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דאמר ליה פירותיך ברשותי מאי בעי אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב. אלא דאכתי קשיא לאותה גירסא דהיכי פשטינן דרבי אלעזר מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמילתא דרבי אלעזר לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך וכו'. והגירסא הראשונה נראה לי עיקר דגמרא הוא דמתרץ להו למתנייתא ומוקי להו בהכין ולא רבי אלעזר ולא לפרוקה לדרבי אלעזר כנ"ל. קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן וכו'. קשה לי אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וכו' וההיא על כרחך לא לזה ולא לזה אלא לחד מינייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין. וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשויי ליה מדיוקא. ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושה שאינה של שניהם אלא דחד כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רבי אלעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגי והא תניא ד' כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר הדר אמר לעולם לאו תנאי היא ולא קשיין אהדדי וכו' והא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים דהוי ליה כרשות הרבים והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשוורים דכיון דאין להם רשות להכניס שם שוורים שדה אחר קרינן ביה ולגבי שן הויא לה חצר הניזק. מתקיף לה רבי זירא וכיון דמיוחדת לשניהם לפירות לאו שדה אחר הוא וכו'. וקשה לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים כדאמר לקמן. וי"ל משום דקתני לה דומיא דפונדק דאין דרכו להעמיד בו שוורים ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן וכו' אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי מדאצטריכינן לדחוקי מתניתין ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריך להכי דהא משכחי לה בפיטורא וחיובא בקושיא דאביי ובפירוקא דרבי זירא פליגי כלומר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ודאי לא פליגי דההיא לגבי שן הויא לה רשות הרבים אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים כלל דרב חסדא מוקים לה להא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים ולרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר מוקים לה לדרבי שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים והוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר ואף על גב דקתני לה דומיא דבקעה קשיא לן ולמאן דפטור והא צדי הרחבה דכהאי גוונא הוי ומשתלמת מה שהזיקה ואיכא למימר דבכי הא ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פירי להדי ביתיה. ע"כ לשונו.

לימא וכולי אמוראי נמי לא פליגן תימה היאך נסתפקו בדבר זה והא רבי אלעזר גופא הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כרבי טרפון היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם אלמא עד שתהא מיוחדת לאחד מהם לפירות לא מחייב רבי אלעזר. ונראה דההיא מימרא דרבי אלעזר לא שמיע להו. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד. תימה לי דאם כן מאי לא לזה ולא לזה ליתני לא לזה ולזה. ומדוחק יש לו לומר דהכי קאמר לא לזה ולא לזה לשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הרשב"א ז"ל.

אימא סיפא הכי גרסינן לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל וכו' מאי לא לזה ולא לזה וכו' והא בעינן ובער בשדה אחר דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ומנו דניזק וקתני על הקרן חצי נזק אתאן לרבנן רישא רבי טרפון וסיפא רבנן. רבינא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ומנו דניזק ולזה ולזה לשוורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נוסחת הספרים שכתוב בהם ולא לזה ולא לזה ואף על פי שאמרו אלא דחד לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהן חוץ מפירות ולשוורים שהיא מיוחדת לניזק. וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה משמע שאין להם שום זכות בחצר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם כלומר שאינה משותפת אלא היא לאחד ואם היא לאחד האיך אמר בתחילה שאינה לא לזה ולא לזה. אבל כך רצה לומר שאינה לא לזה כולה ולא לזה כולה אלא לשניהם ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד אבל אינה לפירות ולשוורים אלא לניזק וזה שאמר כגון חצר שאינה של שניהם ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

בגמרא ה"ק אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב אין זה מענין שלפניו דאזיק תורא דמשאיל לתורא דשואל דא"כ מאן חייב אלא כגון דאזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא וחייב השואל ואין להקשות דא"כ מעיקרא אמאי לא מוקי הברייתא בהכי היינו משום דבברייתא אמרו בהדיא והזיקו ברשותן משמע דלא קאי אתורא דעלמא דאם כן הוי ברשות הניזק ופטורין ועוד דא"כ מאי קמ"ל דמרבי לה כשהזיק חב המזיק דמלתא דפשיטא היא ומתני' היא בפ' שור שנגח ד' וה':

שם נפרצה בלילה וכו' מה שיש לדקדק כאן דמאי קמ"ל דין זה בשומרים טפי מבעלים דתנן לה בפ' הכונס יתבאר בפ' שור שנגח אי"ה:

בתוספות בד"ה מי לא פליגי ה"מ לאוקמי וכו' נראה לפמ"ש התוספות לעיל דגרסינן מי לא פליגי ולא גרס אלא כי תניא ההיא א"כ משמע דאליבא דר"א לא מצינו לתרץ הברייתא אלא לומר דפליגי וא"כ מפרשי שפיר אבל אי גרסינן אלא כי תניא ההיא לק"מ דהא בכה"ג דקאמר ר"א מתרצי הברייתא טפי שפיר וק"ל ועיין במהר"ם:

בגמרא מתקיף לה ר' זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן ובער בשדה אחר. ק"ק דא"כ לר' זירא ברייתא דרב יוסף היכי מתרצי' דממ"נ קשה וא"ל דמקשה באמת אגופיה דברייתא דלישנא דאתקפתא לא שייכא אבריית' וכן בסמוך קאמר ואת"ל פליגי בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי משמע דר' זירא עדיין עומד בסברתו וכן ר"א סבר לה כוותיה וא"כ קשיא ברייתא דר"י ומה שפירש בת"ח דברייתא דר"י איירי לדידהו בחצר שאינו לא לזה ולא לזה לשוורין ולפירות דחד והיינו כמ"ש תוספות בד"ה מי לא פליגי והוא דוחק דלשון הש"ס לא משמע הכי. ועוד קשה למה לא מקשה ר' זירא לעיל תיכף אמימר' דאבימי דאמר חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר. ונ"ל ליישב דר"ז לא מקשה מגופיה דברייתא דר"י דקתני חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא דאפשר לומר דבשדה אחר לא אתי למעט אלא ר"ה אבל כה"ג כיון שהוא ג"כ רשות הניזק שדה אחר קרינן ביה כמו שפרש"י לעיל במימרא דאבימי אבל נראה דעיקר קושיית רבי זירא היא על מה דמשני לחלק בין חצר המיוחדת לשוורים ובין חצר המיוחדת לפירות זה החילוק אינו נראה לר"ז דכיון דכבר אמרת דבמיוחדת לשוורים מודו כ"ע דלאו שדה אחר הוא א"כ מ"ש מיוחד לפירות ממיוחד לשוורים דהא עיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ שאין נראה זה החילוק לר"ז מסיק הש"ס שפיר ואת"ל פליגי אבימי ור"א בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי פי' דר"א ס"ל כר"ז שאין נראה כלל לחלק בין מיוחד לשוורים ולפירות למיוחד לפירות לחוד כיון דעיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז צ"ל דמתניתין דרב יוסף פליגי אמתניתין דרשב"א וס"ל להברייתא דרב יוסף אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים לא ממעטינן לה משדה אחר דבכה"ג שדה אחר מיקרי דאי הוי ס"ל לברייתא דר"י דבמיוחדת לתרווייהו לא מיקרי שדה אחר א"כ אפי' מיוחדת לפירות לחודי' הוי ממעטינן ג"כ כדפרישית וברייתא דרשב"א ס"ל דאפילו מיוחדת לפירות לחוד באמת ממעטינן משדה אחר וא"כ דע"כ מתני' פליגי ר"א סביר' ליה כברייתא דרשב"א דפטור בחצר השותפים אפי' לפירות לחוד זה סברת ר"א כר"ז שאין לחלק כלל אבל ר"ח בשם אבימי ס"ל כתירוצא דאביי ושפיר יש לחלק בין מיוחדת לפירות ובין מיוחדת ג"כ לשוורים וא"כ מתניית' לא פליגי אלא ברייתא דר"י איירי במיוחדת לפירות וברייתא דרשב"א איירי במיוחדת ג"כ לשוורים ואם כן ר"ח אמר למילתיה אליבא דכ"ע דהא איהו דאמר חייב היינו במיוחדת לפירות לחוד ואף שלכאורה לא משמע כן מלשון רש"י המעיין היטב יראה שיש לפרש דבריהם על דרך זה והוא נכון אלא דמלשון התוס' לא משמע כן בסמוך ודו"ק. ועוד נ"ל דלר"ז מיתוקמא ברייתא דר"י במיוחדת לשוורים ולא לפירות דלר"ז עיקר הקפידא בשן הוא לענין פירות ולא איכפת לן אם מיוחדת לשוורים וכן לר"א וכן מוכח להדיא בדף י"ו גבי ר' אלעזר אמר כולה ר"ט היא ע"ש:

בתוספות בד"ה לא לזה ולא לזה רבינו תם גריס וכו' ולא גרסינן כמ"ש בספרים לזה וזה לשוורים דאם כן גבי שן לא הוי חצר הניזק לפי שיטתם. אבל לפי מה שכתבתי בסמוך דאתקפתא דרבי זירא אינו אלא דעכ"פ עיקר הדבר תלוי במיוחד לפירות כמו במיוחד לתרווייהו אבל האמת די"ל דאף במיוחד לפירות ולשוורים קרינן ביה שפיר שדה אחר כיון דהוי מ"מ ג"כ רשות הניזק א"כ מכ"ש כאן דהוי מיוחד לשוורים לחוד ולא לפירות דהוי שפיר רשות הניזק וקרינן ביה שדה אחר דעיקר שדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז יש לקיים גירסת ספרים ישנים וכן משמע מלשון רש"י שכתב בד"ה דלגבי שן וכו' שהרי גבי פירות אינה אלא דניזק זה הלשון משמע דאף ע"ג דלשוורים הוי לתרוייהו לא איכפת לן ודו"ק ומכ"ש לדרך השני שכתבתי בסמוך יתיישב טפי שפיר:

שם א"ה ארבעה שלשה הוי אף על גב דלשמואל כ"ש דתקשי דממ"נ בין לר"ט בין לרבנן לא הוי אלא ג' מ"מ יש ליישב בדוחק דה"ק דכיון דבשני בבות הדין פשוט לכ"ע ובשלישי שהוא חצר הניזק יש בו שני חילוקי דינים והיינו דלר"ט חייב נ"ש ולרבנן ח"נ לכך מונה השלישי לשניהם ונקט ארבעה וק"ל:

גמ' ובפירוקא דאביי פליגי עי' לקמן דף טז ע"א תוס' ד"ה כולה ר"ט:

אין דהא א"ל שמואל כו' לקמן דף טו ע"ב ודף לו ע"ב: