Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 114a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 114a

    Bava Kamma 114a. The full printed text of this folio side — 29 numbered segments, about 560 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אפומא דחד ונמצא שהפסידו שלא כדין:

    דמגיסתא בני כפר שאין יודעין לדון במשפט:

    בי דוואר שלטון:

    חד אמומתא שדו ליה על פי עד אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה לשון אחר דמגוזתא אנסין בחזקה כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כח.) סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה:

    והאמר מר זבין מעכו"ם כו' בבבא מציעא בהמקבל:

    ארבעית הרבעת:

    מתני' הרי אלו שלו דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות:

    אם נתייאשו הבעלים דשמעינן דאייאוש דאמר ווי לחסרון כיס אבל סתמא לא וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה חדא בלסטים עכו"ם וחדא בליסטים ישראל דמייאש מסתמא:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Tosafot

    ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור וי"ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו:

    ליכא משום דינא דבר מצרא פירשתי בפרק המקבל (ב"מ דף קח:):

    עד דמקבל עילויה כו' אומר ר"ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו"ם אבל אם העכו"ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן:

    תנא ואם נטל כו' מפורש לעיל במרובה (בבא קמא דף סז:):

    רבה אומר בידוע נמי מחלוקת והא דאמר במרובה (לעיל בבא קמא דף סח.) ואף רבי אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש כו' עד דפריך ודלמא דשמעי' דאייאש האי פירכא לא אתי אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע:

    לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה אין מגיה המשנה אלא כך מפרש שלא נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו:

    היינו גזלן ואפי' למ"ד לסטים מזויין גנב הוא לענין שמשלם כפל אבל מ"מ גזלן הוא דמקרי:

    ת"ש הגנב והגזלן ומשום דמיטמר מאינשי קרי ליה גנב אע"ג דלא משלם כפל למ"ד (שם) גזלן הוא:

    Tosafot on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Rashba

    תנא ומחזיר לבעלים הראשונים יש מי שפירש דהא ברייתא אמתניתין דקתני הרי אלו שלו. ויש מי שאומר מדקתני ומחזיר ולא קתני מחזיר על כרחך אמתניתין קאי וברייתא דינא דמתניתין אית לה, אלא דמתניתין בשאין שם מותר אלא חמור וטלית שנטלו ממנו שוין בדמים כמו אלו שהחזירו לו, וברייתא בשיש שם מותר ובאותו מותר הוא דקתני שיחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ולאנס. ואינו מחוור מכמה פנים, חדא דאם כן הוה ליה לתנא דברייתא למתני אם יש שם מותר יחזיר מותר לבעלים הראשונים כדתניא באידך ברייתא דאין פורטין מתיבת המוכסין תנא נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר (קיג, ב). ועוד דהא חזרה זו בטעמא תלו ליה דאמרינן מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה ומעיקרא כי אתא לידיה באסורא אתו לידיה, וכיון שכן מה לי מותר מה כנגד חמורו ואי קני כולי קני ואי לא קני אפילו כנגד חמורו לא קני, אלא שבזו יש לי לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן לב לזכות בכולו אלא כנגד חמורו, ואם כן למותר אין שינוי רשות והיינו דקאמר אי משום יאוש שביד המוכס לא קנה דיאוש כדי לא קני ואי משום שינוי רשות שנשתנה בידו באסורא בא לידו ואין דעתו להתכוין לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים.

    והראב"ד ז"ל פירש דכי קתני במתניתין הרי אלו שלו לא מפקו מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות, אבל בדמים מיהא מיבעי לה לאהדורי משום דבאסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קנה, והוא הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליג אמתניתין כלל ובענינא דמתניתין גופה איירי בברייתא. ואף על פי שכתב הרב ז"ל שזה עיקר, עדיין צריך תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכוליה תלמודא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מאינו יהודים ליגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידא דידכו (סוכה ל, ב) מה אהני דהא מכל מקום האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן ביום הראשון לכם, ומיהו אנן לא קיימא לן הכא כי הא לישנא קמא אלא כלישנא בתרא דאמרינן אם בא לחהזיר שאינו רוצה בממון שאינו שלו וממדת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים הא מדינא אינו מחזיר. והא דקאמר מאי טעמא יאוש כדי קני, לאו יאוש כדי ממש אלא לומר אף על פי שלא היה ביד הגזלן וקודם שיבא ליד זה אלא יאוש כדי קני לגמרי ביד זה משום דהוי ליה יאוש בידא דמוכס ושינוי רשות בידא דהאי ואין צריכין שתהא יד לוקח באמצע.

    הא דאמרינן אלא אי איתמר אסיפא אתמר. קשיא לי, למה לי למימר הכי לימא אלא כי אתמר איפכא אתמר. וליתא, דטפי עדיף ליה למימר אסיפא אתמר וכדרב אמי בדקדוק נאמר מלשבושי לישנא דאתמר משמיה דרב אסי.

    אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני הכי גרסינן ולא גרסינן יאוש כדי קני דהכא יאוש ושנוי השם איכא וכדאמרינן בפרק מרובה (בבא קמא סו, ב) דעצבא שנינו דאיכא שינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין. אלא משום דפלוגתא דעולא ורבה אם מתייאשין הבעלים יאוש גמור אם לא, דרבה סבר דיאוש כזה אינו יאוש גמור ואף על פי ששמענוהו שאמר ווי ליה לחסרוניה, משום הכי לא חשש עולא להזכיר אלא היאוש בלבד שהוא העיקר במחלקותם. ותדע מדאקשי עליה דרבה ממתניתין דנטלו מוכסין חמורו ולסטים את כסותו ונתנו לו חמור אחר וטלית אחרת והתם הא איכא שינוי רשות אלא שעיקר מחלקותם אינה ביאוש כדי אי קני אי לא קני אלא אי יאוש כזה אי הוה יאוש כזה גמור לקנות או לא. ותדע לך עוד, דהא רבה דאמר הכא דרבנן פליגי בגזלן אפילו שמעינן ליה דמייאש איהו דקאמר בפרק מרובה (שם) גבי הא מילתא קשי בה רבה לבי רב יוסף הא עשרין ותרתין שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשינוי השם קונה דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ועוד דהא בגנב מודה, אלא דעולא סבר לא שנא גנב ולא שנא גזלן כל שהבעלים מתייאשין יאוש גמור הוא וקני בו במקום דאיכא בהדיה או שינוי רשות או שינוי השם ורבא סבר דיאוש בגזלן אליבא דרבנן ויאוש בגנב אליבא דרבי שמעון אינו יאוש גמור, ובהא מתרץ לן דעולא אדעולא דהכא אמר קני ובפרק מרובה (בבא קמא סז, א) אמר לא קני שם הארכתי ולתרץ הא דעולא כתבתי שם תירוץ אחר משמו של ר"ח ז"ל.

    הא דאמרינן בידוע ודברי הכל היא. קשיא לי, אם כן מפני מה שנה בבבא דנטלו מוכסין חמורו הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ובבא דסיפא דהמציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, דמהא ודאי משמע דברישא אפילו בסתמא קאמר דנתייאשו ובסיפא דוקא בששמענו שנתייאשו ואתיאן כרב אשי דחילק בין מוכס ישראל למוכס אינו יהודי אלא כי מוקמי' לה לבבא דנטלו מוכסין חמורו דוקא בשנתייאשו קשיא, ועוד דאם כן ליערבינהו להני תרי בבי וליתנינהו. ועוד דלההיא אוקימתא הא דאמר רב אשי דבלסטים ישראל סתמא מייאש אתיא כרבי שמעון ודלא כרבנן ורב אשי מאי טעמא שביק רבנן ואמר כרבי שמעון, אבל לפירוקא דפרקי' אליבא דרבא ניחא ליה כולה מתניתין ודרב אשי נמי דהשתא דפרקי' מתניתין בלסטים מזויין דהיינו גזלן ורבי שמעון היא בבא דנטלו מוכסין חמורו בלסטים ישראל דמסתמא יאושי מייאש וסיפא באינו יהודי דלא הוה יאוש עד דשמעינן דמייאש, וכולה בטעמא דרב אשי, וכיון דרב אשי מסתמא דמתניתין כרבי שמעון קיימא לן כותיה, ואי נמי י"ל דרב אשי לא בפסק הלכה אמרה אלא לפרושי ולתרוצי הנך תרי בבי דמתניתין דבבא דרישא תני דמן הסתם אייאש ודסיפא תני עד דשמעינן דמייאש שפיר קאמר, ומשום הכי נראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי להא דפרקינן אליבא דעולא מלישנא דמתניתין ומשום דלא ערבינהו ותנינהו אלא משום דעולא לא פרקינהו הכי בהדיא אלא אנן הוא דפרקינן [ולדחוי' לדרבה מיגו ההוא פרוקא לא דייקינן ר"י כולי האי דהא לעולא נמי אפשר לאוקמה למתני' _ ש"מ] כדמוקי לה אליבא דרבה בלסטים מזויין ורבי שמעון היא, ונראה לי עוד דמשום הכי כי אתיא בסמוך למידק הא דאמר [רבי] גנב הוא כגזלן כרבי שמעון קאמר ומייתינן כל הנך תא שמע בכולהו לא חיישינא לאוקמתא דאוקימנא בידוע כעולא אלא בכולהו דחייתא נקטינן כדאוקי לרבה ולא מדכרינן כלל לדאוקמתא דבידוע. כנ"ל.

    Rashba on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Meiri

    הלוקח מן הגוי או המוכר לגוי אין בו משום דינא דבר מצרא כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המוכר לגוי תלם במצרנותו של ישראל מנדין אותו מפני שהרביץ את הארי על כתפו של חברו ואין מתירין אותו עד שיקבל עליו כל אונס הבא לחברו מחמת הגוי הא למדת שאם לא קבל עליו כן אינו חייב באונסיו מן הדין ומ"מ אם אינו מוצא מישראל כמה שהוא מוצא מזה אין לנו עליו דין ודברים:

    חכמי האחרונים שבצרפת כתבו שהבתים אין בהם דינא דבר מצרא מפני שהבתים מחיצות מפסיקות ואין בהם ערוב רשויות:

    כבר בארנו במשנה שאם נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ואע"פ שבלשון ראשון הבא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה בטעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומ"מ לפי הלשון האחר שהלכה כמותו הרי זה שנוי רשות ומותר ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר ומ"מ אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מידם מ"מ ויהא מחזירן לבעלים הראשונים:

    המשנה השלישית והיא מענין החלק השני במה שאדם רשאי לזכות בו אעפ"י שהוא יודע בו שהוא של אחרים ואמר על זה המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו שלו אמר המאירי המציל מן הגייס או מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים כגון שנודע בודאי או שהוכר לכל שנתיאשו כגון שלא היו הם יכולים להציל וזה סיכן עצמו הרי אלו שלו יאוש קונה במי שאינו גוזל להדיא הא אם היו יכולים להציל לא זכה וחייב להחזיר וכן נחיל של דבורים שיש בהם גזל מדברי סופרים אם יצא מכוורתו של אחד אם נראה לכל שאין בעלים יכולים להציל וזה רדף ביער אחריהם והציל הרי אלו שלו הא אם היו יכולים להציל לא נתיאשו ולא זכה ופירשו בתלמוד המערב בשטף נהר אפילו היה צוח חזקה התירם וכן כל כיוצא בזה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    זה שאמרנו במשנה במציל מן הליסטים שהם שלו ופרשנו דוקא בשנתיאשו להדיא או שהיאוש נכר לכל הא סתמא לאו דוקא בליסטים גוי שכל שלא נתיאש בהדיא אינו מתיאש מתוך שהגוים דנין באמתלאות אבל ליסטים ישראל הואיל ודייני ישראל אין מוציאין ממון אלא בעדות וראיות ברורות אף מן הסתם נתיאש מהם והרי הם שלו:

    עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן בד"א בסתם אבל אם נודע שנתיאש בכלם מחשבה מטמאתן וכבר בארנוה בפרק מרבה:

    הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותיהם מעשר וכבר בארנוה בפרק מרובה וליסטים לענין זה אפילו שאינו מזויין גזלן הוא שסוף הדברים בענין זה הוא שכיון שידע מי גזלה אינו מתיאש אא"כ במי שאי אפשר לו להציל כמו שבארנו במשנה:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אם נתייאשו כו' וקשיא ליסטים דסיפא אליסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה כו' עכ"ל ליתא מפורש בהדיא בגמרא אבל מדקאמר רב אסי אסיפא דקתני אם נתייאשו אין אבל סתמא לא ל"ש אלא עכו"ם כו' א"כ ע"כ רישא דקתני מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע סתמא נמי מתייאשין מיירי דוקא בישראל ואע"ג דסתמא דתלמודא לא משמע ליה לישנא דרישא מוכרח הכי כדקאמר בשלמא לעולא כו' ה"נ בידוע וד"ה היינו לפי סברת המקשה אבל למאי דמסיק תלמודא בליסטים מזוין ור"ש היא שפיר איירי לכ"ע רישא דמתני' נמי אפי' בסתמא דהכי משמע לישנא דרישא מפני שהבעלים כו' ולא קתני אם נתייאשו כו' ואין להקשות דא"כ אמאי לא פריך בפשיטות מההיא דעורות לרב אסי דמוקי רישא דמתני' דהכא אפי' בסתמא לרבנן קשיא גזלן לר"ש קשיא גנב דאיכא למימר דהך מתני' דהכא איירי בליסטים ישראל דמייאשי אפי' לר"ש והך דעורות איירי בגנב עכו"ם דלא מייאשי לר"ש בסתמא ומיהו לרבה לא בעי תלמודא למפלג הכי דכיון דאיהו לא מפליג בין סתם לידוע ואפילו בידוע שנתייאשו אינו יאוש אין סברא נמי לפלוגי בין עכו"ם לישראל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו לבי דורא כבי תרי מאי ועלתה בתיקו. הלכך לכתחילה אסור לאסהודי ביה ואי אסהיד לא משמתינן ליה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואדם חשוב בבי דואר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזיל ומסהיד ועוד דספקא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב. ע"כ. ח"מ קע"ה האי בר ישראל דזבין ארעא לעכו"ם אמיצרא דישראל חבריה בין בית בין שדה סמוך לשדה או לבית של ישראל חבריה משמתינן ליה אפילו לא ירצה לתת שכנו בדמיו כמו עכו"ם ואפילו ישראל עני גמור שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל משמתינן ליה לפי שמניח ישראל מפני שקונה כפי דמיו ומוכר לעכו"ם שמעלה בדמי השדה לפי שלא יוכל ישראל להשמר ממנו ויבוא לידי סכנה ומאי חזי דדמא דידיה סמיק טפי שמוכר ביתו או שדהו במעט יותר שיחיה ממנו וימות ישראל חברו שכנו דילמא דמא דההוא ישראל סמיק טפי. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל האי ישראל דאית ליה ארעא אמצרא דישראל חבריה ומזבין לה לעכו"ם משום דמטפי ליה זוזי יותר על שוויה והאיך דהוא בר מצרא הוה בעי למיתב ליה כדי דמים בשומת בקיאין משמתינן ליה עד דמקבל עליה אחריות כל פסידא ואונסא דאתי להאי ישראל בר מצרא מחמתיה. וצריך עיון אמאי משמתינן ליה מאחר דזוזי אנסוהו והאיך לא בעי למיתב ליה ההוא טופיינא דהא גבי ישראל בר מצרא לא מצי טעין הכי אלא או יהיב לי בר מצרא כל מאי דמשכח בה או שקיל לה האיך דבעי למזבנה ואי עני הוא וצריך לזוזי ולא משכח ישראל דיהיב ליה כמה דיהב ליה ההוא עכו"ם איכא מאן דאמר דלא משמתינן ליה וכל שכן היכא דאינו מוצא ישראל שיקח והודיע לשכנים בבית דין ולא רצו ליקח מאחר שהוא צריך למכור מחמת דוחקו נראה לומר דאין ראוי לנדותו על כך ואינהו אפסידו אנפשייהו דהוה להו למזבן דהא אודעינהו. ע"כ.

    כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא וכו'. תימה ולמה ליה לשמותיה כי אתי אונסא נוקמיה בדינא וניחייביה. ע"כ.

    ח"מ ש"ע מתניתין אמר רבי יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. ושמע מינה דכל כהאי גוונא אף על גב דלא מסהיד דפלניא הוא כיון דמסהיד דחזי דנפיק מרשותיה מחזיק ליה בחזקתיה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מכאן יצא נחיל זה. נחיל גדוד של דבורים כלומר מכוורת ראובן והמוצאו ברשות הרבים או ברשות חברו חייב להחזיר לו על פי האשה והקטן. ע"כ.

    תנא ומחזיר לבעלים הראשונים יש מי שפירש דהאי ברייתא פליגא אמתניתין דקתני הרי אלו שלו. ויש מי שאומרים מדקתני ומחזיר ולא קתני מחזיר על כרחיה אמתניתין קאי וברייתא דינא דמתניתין אית לה אלא דמתניתין כשאין שם מותר ובאותו מותר הוא דקתני שיחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ולא לאנס. ואינו מחוור מכמה אנפי. חדא דאם כן הוה ליה לתנא דברייתא למיתני אם יש שם מותר מחזיר לבעלים הראשונים כדתניא באידך ברייתא דאין פורטין מתיבת המוכסין ליתן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ועוד דהא חזרה זאת בטעמא תלו לה דאמרינן טעמא קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא כי אתא לידיה באיסורא אתי לידיה וכיון שכן מה לי מותר מה לי כנגד חמורו כי קני כוליה קני ואי לא קני אפילו כנגד חמורו לא קני. אלא שבזו יש לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן כדי לזכות בכולו אלא כנגד חמורו ואם כן למותר אין לו שנוי רשות והיינו דקתני אי משום יאוש עביד המוכס קנה דיאוש כדי לא קנה ואי משום שנוי רשות שנשתנה בידו באיסורא בא לידו ואין דעתו להתכוון לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים. והראב"ד ז"ל פירש דכי קתני מתניתין הרי אלו שלו שלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושנוי רשות אבל בדמים מיהא מיבעיא ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני. וכן הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליגא אמתניתין כלל ובענינא דמתניתין גופה מיירי ברייתא. ואף על גב דכתב הרב ז"ל שזה עיקר עדיין צריך תלמוד דיאוש ושנוי רשות בכולי עלמא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לגזזוהו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידייכו מאי אהני בהא מכל מקום האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים מיהא בעינא אהדורה ואנן בעינן ביום הראשון לכם משלכם. ומיהו אנן קיימא לן כלישנא בתרא דאמרינן אם בא להחזיר שאינו רוצה בממון שאינו שלו וממידת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים הא מדינא אינו מחזיר. והא דקאמר מאי טעמא יאוש כדי קני לאו יאוש ממש אלא לומר שאף על פי שלא היה ביד הגזלן קודם שיבוא ליד זה אלא יאוש כדי קני לגמרי ביד זה משום דהוה ליה יאוש בידא דמוכר ושנוי רשות בידא דהאי ואין צריך שתהא יד לוקח באמצע. הרשב"א ז"ל.

    והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר וכו'. תנא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קני. ואף על גב דהכא יאוש ושנוי רשות איכא מכל מקום כיון דקמא לא קני אשתכח דברשות בעלים קאי וכי אתא לידיה דהאי בתרא באיסורא אתא לידיה. ואף על גב דמדינא לא מחייב לאהדורי אם בא לצאת ידי שמים שלא יהנה מדבר האסור חייב להחזיר לבעלים הראשונים וליתא ללישנא בתרא דמשמע מינה דיאוש כדי קני דסוגיין כלישנא קמא דמשמע מיניה דיאוש כדי לא קני כדבעינן למימר לקמן. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה שאם נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן שינוי רשות ואף על פי שבלשון ראשון הכא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה במעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומכל מקום לפי הלשון האחרון הרי זה שנוי רשות ומותר. ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר. ומכל מקום אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מיד מכל מקום ויהא מחזירן לבעלים הראשונים. ע"כ.

    אמר רבא לא שנו אלא בליסטים גוי וכו' פירוש מתניתין הוא דקשיא ליה לרבא דקתני מפני שהבעלים מתיאשים דמשמע סתמא הוי יאוש ובסיפא תני אם נתייאשו דמשמע סתמא לא הוי יאוש ולהכי איצטריך לפלוגי בין ליסטים גוי לישראל. תוספות שאנ"ץ. והרמ"ה ז"ל לא פירש כן עיין שם.

    אלא אי איתמר אסיפא איתמר קשיא לי למה לן למימר הכי אלא לימא לן כי איתמר איפכא איתמר. וליתא דטפי עדיף ליה למימר אסיפא איתמר ודרב אשי בדקדוק נאמר מלשבושי לישנא דאיתמר משמיה דרב אשי. הרשב"א ז"ל.

    אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני הכי גרסינן ולא גרסינן יאוש כדי קני דהכא יאוש ושנוי השם איכא וכדאמרינן במרובה דעצבא שנינו דאיכא שנוי השם מעיקרא משכא והשתא אברזין אלא דמשום דפלוגתא דעולא ורבא אם מתייאשים הבעלים יאוש גמור אי הוי יאוש דרבה סבר דיאוש כזה אינו יאוש גמור ואף על פי ששמעוהו דאמר ווי ליה לחסרונו משום הכי לא חשש עולא להזכיר אלא היאוש לבד שהוא עיקר המחלוקת. ותדע מדאקשו עליה דרבא ממתניתין דנטלו מוכסין והתם האיכא שנוי רשות אלא שעיקר מחלקותה אינה ביאוש כדי אי קני אלא ביאוש כזה אי הוי יאוש גמור לקנות או לא. ותדע לך עוד דהא רבא דאמר הכא דרבנן פליגי בגזלן אפילו שמעינן ליה דמייאש איהו קאמר במרובה גבי הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה דשנוי השם קונה דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ועוד דהא בגנב מודו רבנן אלא דעולא סבר לא שנא גנב ולא שנא גזלן כל שהבעלים מתייאשים יאוש גמור הוא נקני במקום דאיכא בהדיה או שנוי רשות או שנוי השם ורבה סבר דיאוש בגזלן אליבא דרבנן ויאוש בגנב אליבא דרבי שמעון אינו יאוש גמור וכבר הארכתי לעיל במרובה. הרשב"א ז"ל.

    5 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    רש"י בד"ה הרי אלו שלו וכו' וקנינהו היאך ביאוש ושינוי רשות עכ"ל ויל"ד דהא אמרינן בהדיא בגמרא דהאי ברייתא דקתני אם בא להחזיר סברה דיאוש כדי קנה וא"כ משמע דכ"ש דטעמא הוי נמי משום יאוש כדי ואמאי נקט רש"י משום יאוש ושינוי רשות וא"ל דהא דנקט בגמרא לשון יאוש כדי היינו נמי יאוש ושינוי רשות אלא משום דהוי שינוי רשות גרוע כיון דבאיסורא אתי לידיה קרי ליה יאוש כדי דל' רש"י לא משמע כן ועוד שכבר כתבתי בריש פירקין בל' רש"י דע"כ איכא תנא דס"ל דיאוש לחוד נמי קנה והיינו ע"כ תנאי דהכא לכך נ"ל דבאמת הא בהא תליא דמאן דס"ל יאוש לחוד לא קנה ה"ה ליאוש ושינוי רשות היכא דבאיסורא אתי לידיה דכה"ג לא מיקרי כלל שינוי רשות וכן משמע להדיא מפרש"י בסמוך בגמרא וא"כ מוכח דברייתא בתרייתא סברה דיאוש כדי נמי קנה והיינו נמי טעמא דמתניתין ואפ"ה הוצרך רש"י לטעמא דשינוי רשות משום דבלא"ה נהי דקנה גוף החמור והכסות ביאוש לחוד מ"מ היה צריך להחזיר דמי החמור לבעליו כמו הגזלן עצמו דפשיטא לן דאפילו למ"ד דקניא ביאוש מ"מ צריך להחזיר הדמים אבל כיון דאיכא שינוי רשות בהדיה ממילא קנהו לגמרי דהא כיון דאייאש מיד ממילא קנהו המוכסן לגוף החמור ודמיו ה"ל כחוב בעלמא וכשנתנו אח"כ לזה הרי בהיתרא אתי לידיה וקנהו לגמרי ביאוש ושינוי רשות כיון דגוף החמור ברשותיה דמוכסין הוי קאי מעיקרא דקניא ביאוש כן נראה לי ברור בכוונת רש"י ויתבאר עוד בסמוך ודו"ק (ועיין בלשון תוספות פרק מרובה דף ס"ז)):

    בד"ה יחזיר וכו' ופליגא ברייתא אמתני' עכ"ל אבל בבעל המאור כתב דלא פליגי אלא האי מחזיר לבעלים הראשונים דקתני בברייתא קאי אמותר מה ששוה זה החמור יותר מדמי החמור שלקחו ממנו ועי"ש באריכות מלתא בטעמא ובס' המלחמות:

    בד"ה יאוש כדי וכו' לא קנה המוכס ביאוש לבדו בלי נתינת דמים או בשינוי מעשה עכ"ל. וזה הל' תמוה מאד דמשמע מדבריו דמאן דס"ל יאוש כדי קנה היינו שא"צ ליתן אפי' הדמים וזה דבר שאינו עולה על הדעת כלל ואפי' התינוקות של בית רבן יודעין שהגזלן גופא אף אם קונה גוף הגזילה כגון בשינוי מעשה או ביאוש למאן דס"ל יאוש קונה אפ"ה צריך ליתן הדמים וכבר התמיה מהרש"א כן על לשון רש"י בריש פירקין וישבתי שם וכן יש לדקדק על מ"ש בלי נתינת דמים או בשינוי מעשה משמע דבשינוי מעשה ביד הגזלן אין צורך עוד לנתינת הדמים וג"ז מן התימא כמ"ש. והנלע"ד בישוב ל' רש"י על הדרך שכתבתי בסמוך דלפרש"י הא דשקלינן וטרינן בשמעתין אי יאוש כדי קנה או לא אמוכסן גופא קאי דאי לגבי היאך שנתנו לו לא שייך ל' יאוש כדי אלא יאוש ושינוי רשות וכיון דאמוכסן קאי ע"כ צ"ל כמ"ש דהא בהא תליא דמאן דס"ל יאוש כדי קנה המוכסן גוף החמור והדמים נשאר עליו בחוב א"כ בהיתירא אתי לידיה דשני וה"ל יאוש ושינוי רשות ומש"ה קנהו לגמרי וא"צ ליתן שום דמים ומאן דס"ל יאוש כדי לא קנה המוכסן ממילא אתי באיסורא ליד השני ולא הוי שינוי רשות וצריך להחזירו בעינא וכ"ז נראה להדיא מל' רש"י להמעיין היטב אלא דלפ"ז קשה לרש"י ל' כדי דנקיט בגמרא דכיון דאמוכסן גופא קאי כ"ש דלא שייך לשון כדי כיון דשינוי רשות לא שייך כלל גבי המוכסן גופא לכך כתב רש"י דהאי ל' כדי פירושו בחנם וכוונתו דכיון שלא נתן דמים לכתחילה כדרך מכירה הנוהג בעולם א"כ א"א לקנות החפץ של אחרים בחנם אף ע"ג דאייאש מריה מיניה מ"מ כיון שלא קיבל המעות אכתי ברשותיה דמריה קמא קאי גוף החפץ ואף אם יתן לו עכשיו המעות מ"מ אינו יכול לזכות בו כיון שהלה אינו מתרצה למוכרו עכשיו ומעיקרא נמי לאו בתורת מכירה אתי לידיה ואפשר עוד דבא למעט היכא שנתן המוכסן מעות בתחילה אע"ג שאנסו למכרו לו מ"מ הא קי"ל דתלוה וזבין זביניה זבינא אלא דבלא"ה מיושב ל' רש"י דמ"ש בלי נתינת מעות אינו אלא לפ' תיבת כדי דהיינו בחנם וכמ"ש וע"ז כתב עוד או בשינוי מעשה והאי או הוי כמו אי נמי פי' די"ל עוד דהאי ל' כדי היינו כיון דליכא שינוי מעשה בהדיא אצל המוכסן אלא יאוש לבד מש"ה קרי ליה יאוש כדי כן נראה לי לענ"ד ברור ופשוט בכוונת רש"י והתמיה על כל המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק היטב:

    גמרא לא שנו אלא ליסטים עכו"ם אבל ליסטים ישראל כו' כיון דאמרי מימר מייאש. האי ליסטים דמחלקינן בין ישראל לעכו"ם היינו ע"כ בגנב דוקא אבל בגזלן אפילו בישראל לא הוי יאוש דקי"ל כרבנן דר"ש ובישראל פליגי וע"ז מסקינן הכא דנהי דסברי רבנן דסתם גניבה הוי יאוש בעלים היינו בליסטים גנב דישראל אבל גנב עכו"ם לא מייאש ודייקינן הכי מדמקשה סתמא דמתני' אהדדי כפרש"י במשנה ולסטים דמתניתין היינו גנב כדפרש"י לקמן בסמוך וכן כתבו תוספ' לקמן בד"ה המכיר ספריו וכ"כ הבעל המאור דבגנב איכא לאפלוגי בין עכו"ם לישראל משא"כ בגזלן וכ"ז ברור ומוכרח בכל סוגיית הש"ס ולאפוקי ממ"ש הטור בסי' שס"ח להיפוך בשם הרא"ש דהחילוק בין ליסטיס עכו"ם לישראל היינו בגזלן דוקא ובגנב בכל ענין הוי יאוש וכבר השיג על דבריו הש"ך באריכות וכל דבריו מוכרחים בלי גמגום ועוד דהמעיין בל' הרא"ש בשמעתין משמע להדיא דלא כדברי הטור מדכתב דלרבה בסמוך לא משכחת בגזלן שום יאוש לרבנן וקשיא אדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו וכו' שניהם אין יכולין להקדיש עכ"ל ואי כדברי הטור מאי קושיא הא ר"י ע"כ בגזלן ישראל מיירי לענין הקדש ואפי' רבנן מודו אע"כ דעיקר החילוק בליסטים גנב דווקא איירי ולרוב פשיטות הדברים אין להאריך אלא שצריך ליתן טעם אמאי מחלקינן בגנב בין עכו"ם לישראל משא"כ בגזלן ובאמת שהדבר נכון בטעמו דהא סתם גנב היינו דמיטמרי מאינשי וא"כ אין זה יודע מי הוא הגנב ואף כשנודע לו קצת עפ"י אומדנא כגון שלנו בביתו ויצאו בלילה כדאמרינן לקמן בשמעתא דהמכיר כליו מ"מ אין יכול לברר דבריו כ"כ וא"כ בכה"ג יש לחלק שפיר דכשנודע לו עפ"י אומדנא שהגנב הוא עכו"ם סבר דנקטינא ליה בדינא כיון דעכו"ם דייני בגיתי אבל בגנב ישראל מייאש כיון דאמרי מי יימר ואין דנין ע"פ אומדנא אבל גזלן היינו דלא מיטמר מאינשי ולוקח בזרוע לעין כל נמצא שזה תובעו בבירור והלה ג"כ אינו יכול לכפור בעיקר הדבר אלא שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא וא"כ בכה"ג לא שייך כלל לומר מי יימר אלא בכל ענין לא מייאש כיון שאין הדבר אלא מצד אלמותו וקסבר עתידין בעלי זרוע ליפול ונקטינא ליה בדינא וכ"ז ברור והסכימו בו כל הפוסקים לדעתי זולת הטור והש"ע נמשך אחריו וכמ"ש נראה עיקר ודברי הטור וש"ע ורמ"א צריכין נגר ובר נגר דיפרקיניה ודוק מיהו דברי הטור גופא י"ל דאיהו נמי לא מחלק בגזלן גמור בין עכו"ם לישראל שהרי לא נזכר לשון גזלן בדבריו אלא דלדידיה עיקר החילוק בין עכו"ם לישראל אינו לא בגנב ולא בגזלן אלא דוקא בליסטים מזויין שאינו דומה לשאר גזלן כיון דמיטמר מאינשי ויש סברא לחלק כמ"ש לקמן בסוף הסוגיא אלא דמל' הב"י ורמ"א לא משמע כן ויש ליישב דבריהם בדוחק:

    שם ת"ש הגנב והגזלן וכו' ויש להקשות דמאי מקשה מהכא לרבה דמנ"ל דטעמא דהתם משום יאוש הוא דלמא משום שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש והכי אוקמוה להדיא בפ' מרובה ועוד דשמעינן ליה לרבה דשינוי השם אפי' החוזר קונה לגמרי אפי' בלא יאוש אלא שכבר כתבתי שם דלק"מ דשינוי השם כי האי כיון שאינו בא אלא ע"י מעשה הגזלן לא מהני לכ"ע אלא לאחר יאוש וכ"כ התוספ' שם גבי מריש לחד תירוצא וכתבתי שם דבתירוץ השני נמי מודו לזה אלא מילי אחרינא איכא בינייהו והארכתי שם עיין עליו ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 114a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' קסבר יאוש כדי לא קני תמוה לי בסוגיא דלעיל דף סו ע"ב דהקשה אביי לר"י מעורות של בעה"ב וכו' הא ממתניתין דהכא מוכח כר"י דעכ"פ יאוש לחוד לא קני:

    שם ל"ש אלא לסטים עכו"ם עיין עירובין דף סב ע"א תוד"ה בן נח:

    רש"י ד"ה הרי אלו שלו וכו' ושינוי רשות ק"ל דא"כ האיך אמרי' בגמ' קסבר יאוש כדי ל"ק הא הוי יאוש ושינוי רשות אלא ע"כ דלא מקרי שינוי רשות כמ"ש תוס' לעיל דף סז ואי דבסברא זו דתוספ' פליגי מתני' וברייתא מתני' ס"ל דמקרי שינוי רשות א"כ איך אמרי' א"ד אם בא וכו' מ"ט יאוש כדי קני הא י"ל דס"ל כמתני' דמקרי ש"ר וצ"ע:

    שם ד"ה בגיותא בגאוה ברש"י בב"מ דף ל ע"ב הביא הגי' כאן גזתיא ובערוך ערך מגסתא הגיר' בדני דמגוסתא ופי' דדנין בגסות:

    תוס' ד"ה עד וכו' אין להפסיד בשביל כן עיין ב"ב דף כא ע"א תוס' ד"ה ולא לסופר:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 114a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 114, Amud Aleph, about 560 words in 29 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 29 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “אַפּוּמָּא דְחַד. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חַד, אֲבָל…”

    2. Segment 238 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב…”

    3. Segment 336 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזַבֵּין…”

    4. Segment 416 words

      Opens “אֶלָּא דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: אַרְבַּעְתְּ לִי אַרְיָא אַמִּצְרַאי.…”

    5. Segment 551 words

      Opens “מַתְנִי׳ נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ…”

    6. Segment 651 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה…”

    7. Segment 717 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנָא: אִם נָטַל – מַחְזִיר לִבְעָלִים…”

    8. Segment 826 words

      Opens “וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אִם בָּא לְהַחְזִיר – יַחְזִיר…”

    9. Segment 924 words

      Opens “הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים כּוּ׳. אָמַר…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא!…”

    11. Segment 1118 words

      Opens “אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הַמַּצִּיל מִן…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גּוֹי, מִשּׁוּם דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי;…”

    13. Segment 138 words

      Opens “תְּנַן הָתָם: עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מַחְשָׁבָה…”

    14. Segment 145 words

      Opens “וְשֶׁל עַבְּדָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.…”

    15. Segment 159 words

      Opens “שֶׁל גַּזְלָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; וְשֶׁל גַּנָּב,…”

    16. Segment 1619 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים – שֶׁל…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ –…”

    18. Segment 1827 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ…”

    19. Segment 199 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן, ״לְפִי שֶׁאֵין יֵאוּשׁ לַבְּעָלִים״…”

    20. Segment 206 words

      Opens “תְּנַן: נָטְלוּ מוֹכְסִין חֲמוֹרוֹ כּוּ׳. מַנִּי?…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי רַבִּי…”

    22. Segment 2211 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ – קָנֵי; הָכָא…”

    23. Segment 2318 words

      Opens “אֶלָּא לְרַבָּה, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת; הָא…”

    24. Segment 247 words

      Opens “אִי הָכִי, הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.…”

    25. Segment 2512 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס – הֶקְדֵּשָׁן…”

    26. Segment 2612 words

      Opens “מַנִּי? אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי…”

    27. Segment 2724 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר בְּיָדוּעַ קָנֵי; הָכָא נָמֵי…”

    28. Segment 2815 words

      Opens “הָכָא נָמֵי – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן…”

    29. Segment 2914 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַתְנִיתָא – רַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Bava Kamma 114a · Segment 6 — “…לִיתֵּן אֶת הַדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Kamma 114a · Segment 10 — “מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! גּוֹיִם, דְּדָיְינִי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 114a · Segment 18 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא, דִּתְנַן…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Bava Kamma 114a · Segment 17 — “אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ – דִּבְרֵי הַכֹּל…

    Original text

    אַפּוּמָּא דְחַד. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חַד, אֲבָל בִּתְרֵי לָא. וְחַד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִינֵי דְמָגִיסְתָּא, אֲבָל בֵּי דַוּוֹאר – אִינְהוּ נָמֵי חַד אַמּוֹמְתָא שָׁדוּ לֵיהּ.

    based on the word of one witness, which is insufficient evidence according to Jewish law. And we said that this is so only when one individual testifies alone against his fellow Jew, but when two witnesses testify against a Jew, we do not excommunicate them, as their testimony is sufficient evidence according to Jewish law as well, and they have not caused the defendant any unjustified financial loss even according to halakha . And in a case of a single witness also, we said that we excommunicate him only if he testified in a court of villagers [ demagista ], but if he testified in the official government courthouse [ bei davar ], he is not excommunicated. This is because they also prescribe an oath to the defendant based on the testimony of a single witness, but they do not expropriate money, in accordance with Jewish law.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לַן: אָדָם חָשׁוּב דְּסָמְכִי עֲלֵיהּ כְּבֵי תְרֵי – מַפְּקִי מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ, וְלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְאַסְהוֹדֵי; אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא – לָא מָצֵי מִשְׁתְּמִיט לְהוּ, וּמָצֵי לְאַסְהוֹדֵי? תֵּיקוּ.

    The Gemara relates that Rav Ashi said: When I was in the academy of Rav Huna, the following dilemma was raised before us: What is the halakha with regard to an important person, whose testimony is relied upon by the gentile courts as if it were the testimony of two witnesses? Since the gentile court will expropriate money based on his word, should the halakha be that he should not testify? Or perhaps, since he is an important person, he cannot escape the authorities who demand his testimony, and he may therefore testify. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְגוֹי אַמִּצְרָא דְּבַר יִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא, וְהָאָמַר מָר: זְבַן מִגּוֹי, וְזַבֵּין לְגוֹי, לֵיכָּא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא!

    § The Gemara cites another situation where a Jew is excommunicated for causing harm to another Jew. Rav Ashi said: In the case of a Jewish man who sells a gentile a plot of land that is on the border of the property of his fellow Jew, we excommunicate him. What is the reason? If we say it is because he has ignored the right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field, but doesn’t the Master say: With regard to one who purchases land from a gentile, and one who sells land to a gentile, there is no right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field?

    אֶלָּא דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: אַרְבַּעְתְּ לִי אַרְיָא אַמִּצְרַאי. מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ כֹּל אוּנְסָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ.

    Rather, it is because we say to him on behalf of the owner of the adjacent field: You have placed a lion, i.e., a dangerous individual, on my border, as the gentile might now cause me harm. Consequently, we excommunicate him until he accepts upon himself responsibility for all harm that comes upon the neighbor due to the gentile’s activities.

    מַתְנִי׳ נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, נָטְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָיאֲשִׁין מֵהֶן. הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִיס אוֹ מִן הַלִּסְטִין, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

    MISHNA: If customs collectors took one’s donkey and gave him a different donkey that was taken from another Jew in its stead, or if bandits took his garment and gave him a different garment that was taken from a Jew in its stead, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen, and they may therefore be acquired by another. In a case of one who salvages items from a river, or from a troop [ hagayis ] of soldiers, or from bandits, if the owners of the items despaired of retrieving them, they are his, i.e., they belong to the one who salvaged them. And so too, with regard to a swarm of bees, if the owners despaired of retrieving the bees, they are his, i.e., they belong to the one who found them.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר: מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה. וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ, וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקוֹץ אֶת סוֹכוֹ עַל מְנָת לִיתֵּן אֶת הַדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים.

    Rabbi Yoḥanan ben Beroka said: A woman or a minor, whose testimony is not generally accepted by the court, is deemed credible to say: It was from here that this swarm emerged, and it therefore belongs to a certain individual. And one may walk into another’s field in order to salvage his own swarm of bees that has relocated there, and if he damaged some property in the process, he must pay for what he has damaged. But if the bees settled on a branch of a tree, he may not cut off the other’s branch in order to take the bees, even on the condition that he will later give him the money for it. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: He may even cut off the branch and later give him the money for it as compensation.

    גְּמָ׳ תָּנָא: אִם נָטַל – מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. קָסָבַר: יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קְנֵי, וּמֵעִיקָּרָא בְּאִיסּוּרָא אֲתָא לִידֵיהּ.

    GEMARA: The mishna teaches that one who is given an item by a customs collector or a bandit may keep the item. It was taught in a baraita : If he took a donkey from the customs collector, he must return it to the original owners. The Gemara explains: The tanna of this baraita holds that despair alone does not effect legal acquisition. Consequently, the customs collector did not acquire the donkey, and it initially came into the possession of the individual to whom the customs collector gave it illegally, and he is therefore required to return it to the original owner.

    וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אִם בָּא לְהַחְזִיר – יַחְזִיר לִבְעָלִים רִאשׁוֹנִים. מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי. מִיהוּ אִי אָמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי – מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים.

    And there are those who say that the baraita means that if he wants to act beyond the letter of the law and comes to return it voluntarily, he should return it to the original owners, but he is not required to return it. What is the reason that he is not required to return it? It is because despair alone effects legal acquisition and the donkey was, therefore, acquired by the Jew when the customs collector gave it to him. Nevertheless, if he said: I do not want to accept money that is not mine, he returns it to the original owners.

    הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים כּוּ׳. אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִסְטִים גּוֹי, אֲבָל לִיסְטִים יִשְׂרָאֵל – לָא; סָבַר: לִמְחַר נָקֵיטְנָא לֵיהּ בְּדִינָא.

    § The mishna teaches that if customs collectors or bandits replaced one’s item with one taken from another Jew, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. In this regard, Rav Ashi says: They taught that the owners certainly despaired of recovering their property only when it was stolen by a gentile bandit, but if it was taken by a Jewish bandit, no, the owner did not necessarily despair of recovering it. This is because the victim of the theft might reason: Tomorrow, I will take him to court and force him to return what he stole.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! גּוֹיִם, דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי – לָא מִיָּיאַשׁ; יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר – מִיָּיאַשׁ!

    Rav Yosef objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable: When dealing with gentiles, who judge a case and impose their verdicts with force, he does not despair because he realizes that the gentile court will enforce the law. By contrast, when dealing with a Jew, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.

    אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הַמַּצִּיל מִן הַגּוֹיִם וּמִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – אִין, סְתָמָא – לָא.

    Rather, if Rav Ashi’s distinction was stated, it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which states: In the case of one who salvages an item from gentiles or from bandits, if the owners despaired of retrieving it, the one who finds it may keep it. The Gemara infers: If it is known that the owners despaired of retrieving it, yes, the finder may keep the item; but in an unspecified situation, where it is not known whether the owners despaired, the finder may not keep the item.

    לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גּוֹי, מִשּׁוּם דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי; אֲבָל לִסְטִים יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר – מִיָּיאַשׁ.

    Concerning this, Rav Ashi said: They taught this only when the item was stolen by a gentile bandit, because the gentile court judges a case and imposes its verdict with force, and therefore it cannot be assumed that the owners despair. But if the robbery was committed by a Jewish bandit, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.

    תְּנַן הָתָם: עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן;

    § Apropos the discussion with regard to an owner’s despair of retrieving a lost or stolen item, the Gemara notes that we learned in a mishna there ( Kelim 26:8): With regard to hides that are tanned by the owner himself, thought renders them susceptible to ritual impurity. Hides and leather are susceptible to contracting impurity only if they are in a finished state. If a private individual uses a piece of hide or leather for a certain purpose, e.g., as a cot or a table top, and decides that this will be its fixed purpose, it is considered a finished product and is susceptible to contracting impurity.

    וְשֶׁל עַבְּדָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.

    But with regard to hides belonging to a leatherworker, thought does not render them susceptible to ritual impurity. Since this individual sells leather to others, when he uses a piece of leather for a household purpose and decides that this will be its fixed purpose, it is not considered a finished state, as he is likely to change his mind and sell the leather to one who will process it further and put it to a different use.

    שֶׁל גַּזְלָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; וְשֶׁל גַּנָּב, מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.

    The mishna continues: If they are those of a robber, his thought does not render them susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hide. If the hides are those of a thief, who has stolen them from another, the thief’s thought renders them susceptible to ritual impurity. The difference is that unlike the case of a thief, who steals items stealthily, the identity of a robber, who takes the item openly, is known to the owner, and he harbors hope of finding him and getting the item back. Consequently, he does not despair of recovering his property.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים – שֶׁל גַּזְלָן מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, שֶׁל גַּנָּב אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.

    Rabbi Shimon says that the matters are reversed: In the case of a robber, the robber’s thought renders them susceptible to ritual impurity. If the hides are those of a thief, thought does not render them susceptible to ritual impurity, because the owners have not despaired of recovering them and the thief has not acquired the hide. Rabbi Shimon’s reasoning is that a robber, who seizes items brazenly, is a more difficult criminal to apprehend and bring to justice than a thief.

    אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ – דִּבְרֵי הַכֹּל יֵאוּשׁ קָנֵי. רַבָּה אָמַר: בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחֲלוֹקֶת.

    The Gemara analyzes the scope of the dispute between Rabbi Shimon and the first tanna . Ulla says: The dispute is only with regard to an unspecified case, where it is unknown whether or not the owners despaired, but where it is known that the owners despaired, all agree that their despair effects legal acquisition. By contrast, Rabba says: Even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, because although the owner may have expressed despair verbally, he may still hope to retrieve the item.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא, דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ – ״לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים״. טַעְמָא דְּלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, אֲבָל נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ!

    Abaye said to Rabba: Do not disagree with Ulla, as the formulation of the halakha that we learned in the mishna is in accordance with his opinion. The mishna states that according to Rabbi Shimon, thought does not render the hides of a thief susceptible to ritual impurity because the owners did not despair of retrieving them, and therefore the hides do not belong to the thief. This indicates that the reason the thought of the thief does not render the hides susceptible to ritual impurity is that the owners did not despair of retrieving them. But if the owners had despaired of retrieving them, then these items would be his, and his thoughts would render the hides susceptible to ritual impurity.

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן, ״לְפִי שֶׁאֵין יֵאוּשׁ לַבְּעָלִים״ מַתְנִינַן לַהּ.

    Rabba said to him: We learned the mishna as saying: A thief cannot render the hides susceptible to ritual impurity because there is no true despair for owners of stolen goods, even if they state they have despaired.

    תְּנַן: נָטְלוּ מוֹכְסִין חֲמוֹרוֹ כּוּ׳. מַנִּי?

    We learned in the mishna here that if customs collectors took one’s donkey and replaced it with a donkey taken from another Jew, or if bandits took his garment and replaced it with a garment taken from another Jew, he may keep these items because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this mishna?

    אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – קַשְׁיָא גַּנָּב!

    If it is in accordance with the Rabbis, who hold that the owner despairs only in the case of a thief who steals secretly, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a robber also despairs of retrieving his property, as in the case of a customs collector. And if it is in accordance with Rabbi Shimon, who holds that the owner despairs only in the case of a robber, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a thief also despairs of retrieving his property, as in the case of bandits.

    בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ – קָנֵי; הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

    Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired, the individual in possession of the items acquires them, here too it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired, and all agree that the recipient of the stolen property may keep it.

    אֶלָּא לְרַבָּה, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת; הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

    But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this mishna written? It is not in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara answers that the mishna is discussing a case of an armed bandit, who is similar to a robber in that he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property.

    אִי הָכִי, הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.

    The Gemara asks: If so, this is identical to the case of a robber, i.e., the customs collector, and there is no reason for the mishna to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the mishna in fact teaches the halakha with regard to two different types of robbers, the customs collector and the armed bandit.

    תָּא שְׁמַע: הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס – הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ, וּתְרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעְשְׂרוֹתָן מַעֲשֵׂר.

    The Gemara suggests another proof with regard to the dispute between Ulla and Rabba. Come and hear the following baraita : With regard to a thief, a robber, and one who forces another to sell him something, their consecrated items are considered consecrated, and their teruma , the portion of the produce designated for the priest, is considered teruma , and their tithes are considered tithes.

    מַנִּי? אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – קַשְׁיָא גַּנָּב!

    The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this baraita ? If it is in accordance with the Rabbis, it is difficult because the baraita assumes that even the victim of a robber despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the robber’s act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of the Rabbis, who hold that the thoughts of a robber do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides. Conversely, if it is in accordance with Rabbi Shimon, it is difficult because the baraita assumes that the victim of a thief despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the thief's act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of Rabbi Shimon, as he holds that the thoughts of a thief do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides.

    בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר בְּיָדוּעַ קָנֵי; הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ, וְדִבְרֵי הַכֹּל הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה, דְּאָמַר בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת; הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן!

    Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired of recovering their property, the individual in possession of the items acquires them, here too, it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired. But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this baraita written? It is not written in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    הָכָא נָמֵי – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אִי הָכִי, הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.

    The Gemara answers: Here too, when the baraita mentions a thief it is actually referring to an armed bandit, who is considered a robber because he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property. The Gemara asks: If so, this case of a thief is identical to the case of a robber, and there is no reason for the baraita to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the baraita wishes to teach the halakha with regard to two different types of robbers.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַתְנִיתָא – רַבִּי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אָמַר: גַּנָּב – כְּגַזְלָן,

    The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that this baraita is referring to an actual thief, and it is written in accordance the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: A thief is like a robber.