Bava Kamma 104b

בדיוקני מסר לו בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו ואמר לו לך והתראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו:

אי כתב לך ר' אבא:

התקבלתי מעותי בקבלתו של רב ספרא:

אדאתית בעוד שתהיה בדרך בשובך אצלנו:

שכיב רבי אבא דזקן הוא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי:

נקנינהו ניהלך אגב ארעא ויהיו שלך בכל מקום שהן דקיימא לן קדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות:

אסיפא דביתיה מפתן ביתו דמחובר לקרקע הוא וכקרקע הוא כך שמעתי. ל"א סיפא דביתיה סוף בית הקנה לו זוית אחת:

נפק לאפיה עד תווך הלך לקראתו עד תווך שם מקום שהיה שמח שהביא לו מעותיו:

אין משלחין מעות בדיוקני אפילו עדים חתומים עליה פי' אם אמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעות ע"י פלוני ואחר כך חתם בדיוקני שלו ואפילו עדים חתומים עליה שהיא דיוקני שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומים על זה שאמר ליה לשלוח על ידו אז הוי שליח אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח על ידו פלוני וא"ת ואמאי לא מהני דיוקני דידיה והא אמרינן בהשולח (גיטין דף לו.) ובהמגרש (שם דף פז:) דמר חתים כוורא ומר חתים מכותא וי"ל דהני מילי בשמות חכמים דפקיעי אבל איניש אחרינא לא ולפי מאי שפירשנו לעיל אפילו כתב בכתב ידו וחתם בדיוקני אין מועיל כל זמן שלא אמר ליה בפניו:

ורבי יוחנן אמר אם עדים חתומים עליו שולחין וה"ה לרבי יוחנן בלא דיוקני בשליח שעשאו בעדים כדאמר רבי יוחנן לעיל דהוי שליח והכא אתא לאשמועינן דדיוקני בלא עדים לא מהני ולא מידי ונראה דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה ואע"ג דשמואל קאי כרבה קי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר' יוחנן:

אגב אסיפא דביתיה ומה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצרי לאו דוקא דהא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף כו: ושם) דקרקע כל שהו חייב בפאה כו' וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ומה שכותבין הרשאה אפילו אותם שאין להם קרקע י"מ משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וקשה דבפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מד: ושם) דפריך. וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ומשני לא צריכא דאמרי עדים ידענא ביה בהאי גברא דלא הוה ליה ארעא מעולם ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא דקאמר במאי ליקני רב מרי בריה להנהו זוזי אי דליקני ליה איסור גיורא אגב קרקע לית ליה קרקע וי"ל דההוא דאיסור גיורא מעיקרא ודאי לא אסיק אדעתיה טעמא דהודאה אבל במסקנא קאמר אדהכי נפק אודיתא מבי איסור וההיא דח"ה כיון שאין אלא חששא בעלמא דלמא אקני ליה כיון דלית ליה ארעא לא חיישינן וההיא דפ' הזהב (ב"מ דף מו. ושם) גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא התם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ליה ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מעשר שני אבל לענין לגבות כיון שהודה שיש לו והקנה לו אגב קרקע למה לא יגבה [עי' תוס' כתובות נד: ד"ה אע"פ וב"ב מד: ד"ה דלא]:

נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרוייהו אקרן ואחומש היה מוסיף חומש על חומש אלא אורחא דמילתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים והוא הדין אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי דכיון שנשבע עליו נעשה כגזלן:

יש תלמוד קאמינא ומריבויא דקראי תימה אמאי איצטריך קרא לקרן דאמאי לא ישלם קרן כיון דאיכא אחריות נכסים ועמד בדין דבהכי מוקמינן לה בסמוך:

מלוה על פה היא ואין גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא פריך דהכא משמע דמדאורייתא גובין מיורשין ומההיא ברייתא דהגוזל ומאכיל (לקמן בבא קמא דף קיא:) אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ליכא למפרך ליה מידי דאיהו מוקי ליה מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדפסיק רב פפא בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעו. ושם) ומיהו לרב ושמואל דאמרי מלוה ע"פ אין גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו מדרבנן כדמוכח בח"ה (שם דף מב.) ובסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנז.) איכא לאקשויי מההיא ברייתא דלקמן ואיכא למימר דאינהו מוקמי לה בשעמד בדין ומה שהקשה בקונט' דהך העמדה בדין מאי מהני הרי כפר ונשבע דהא אוקימנא לעיל בשלא הודה אביו והודה בנו י"ל בעמד בדין לאחר שבועה ע"י עדים דלא מיחייב האב חומש כדתנן לקמן במתניתין דהיכא דאיכא עדים לא מיחייב חומש:

אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדי חתומים עליו. יש לפרש חתומים על דיוקני ועל השליחות, ולהאי פירוש הא דרבי יוחנן דאמר אם עדים חתומין עליה משלחין שייכא באידך דרבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח, וכיון שכן קיימא לן כרבי יוחנן בתרוייהו דהוי להו רבה ושמואל לגבי רב חסדא ורבי יוחנן ור' אלעזר תרי לגבי תלתא וקיימא לן כרבים, ועוד דהוה ליה לשמואל לגבי רבי יוחנן וקיימא לן כל שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והיינו נמי דאמרינן ולשמואל מאי תקנתא ואהדריה כי הא דרבי אבא ואפילו הא דדיוקני מיירי בדאין עדים על השליחות אלא אדיוקני דלמא שמואל לא פליג אדרבי יוחנן בשליח שעשאו בעדים ואם כן לימא תקנתא בשעשאו שליח בעדים. אבל אין נראה כן מדברי ר"ח והרי"ף ז"ל שהם פסקו בשליח שעשאו בעדים כרב חסדא דאקשינן ומפרקינן אליבא דידיה ותו מדרבי יוחנן ור' אלעזר כוותיה, ובדיוקני פסקו כשמואל מדשקלי וטרו לאוקמי סוגיא דשמעתין כשמואל ואמרינן לשמואל מאי תקנתא, ולפי דבריהם עדים חתומים עלי' לא על שליחות אלא על הדיוקני בלחוד. וכן פירש ר"ח ז"ל בהדיא וז"ל ואפילו עדים מעידין שאמר להן זה הכתב כתב ידי הוא ואינן יודעין העדים מה כתוב בו אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזה הדיוקני שלי הוא ודיוקני זה הוא כגון חתם ידו. עד כאן. ולהאי פירוש הא דאמרינן מאי תקנתיה ואמרינן כי הא הוא הדין דהוה מצי למימר [כי הא דרבי יוחנן ור' אלעזר ורב חסדא _ ש"מ] כלומר שיעשה שליח בעדים. ונ"ל משום דהא לא ידעינן שמואל אי כרבה או כרב חסדא משום הכי נקט הא דר' אבא דליכא לאפלוגי עלה.

וכל הני מילי לאפטורי נפקד מאונסין, אבל לאפוקי מיניה דנפקד כולי עלמא לא פליגי דלא מצי מפיק, ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את עד שיכתוב לו הרשאה ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך (לעיל בבא קמא ע, א), וכן נמי לכולי עלמא בין בשעשאו שליח בעדים אי נמי בדיוקני ואין עדים חתומים עליה או אפילו שכירו ולקיטו אם אמר לו שלח לי ביד זה פטור דהיינו מתניתין דהשואל (ב"מ לח, ב) דקתני ואם אמר לו שלח ושלחה פטור, ולא נחלקו כאן אלא בכותב לו מעות יש לי בידך ועשיתי שליח זה להביאם אצלי דאיכא למימר דהכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא להביאם אם תרצה לשלחם על ידו.

גירסת הספרים ר' אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא. ובדרב פפא נמי גרסינן רב פפא מסיק זוזי בי חוזאי. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי גירסא זו דהאמר ליה רבא ליקנינהו ניהלך אגב ארעא, וכן בדרב פפא אקנינהו ניהליה (מג, ב) אסיפא דביתיה, ואם מעות הלואה הן היאך יכול לקנותם באגב, דאי מלוה על פה אין לה תקנה אלא במעמד שלשתן, ואי מלוה בשטר אין לה תקנה אלא בכתיבה ומסירה אי נמי בכתיבה ואגב ארעא כלומר שיקנה השטר באגב שהוא כמסירת השטר אבל גוף המלוה אין עסק לאגב בה, ואם נפרש ההוא דקאמר אקנינהו ניהליה בהרשאה כפירוש הראב"ד ז"ל איני יודע מה עסק אגב בהרשאה. [בש"מ _ אלא שראיתי לו ז"ל שכתב אגב טופס ההרשאה שכתב הוא]. ונראה דלא גרסינן מסיק אלא הוה ליה זוזי וכן הוא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב מז, ב).

לסוף אמר ליה אפילו כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא. פירש רש"י ז"ל רבי אבא זקן הוא. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דאטו בדבר זה יש הפרש בין זקן וחולה לבחור אי חיישינן לכולהו חיישינן ואי לא חיישינן לכולהו לא חיישינן דהא תנן הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. ואני תמה בהא דרבא וכי אם כתב לו התקבלתי ונתנו לרב ספרא על ידי אותו התקבלתי למה לא יפטר רב יוסף בכך, ואפילו שכיב ר' אבא בינתיים ולא ידע רב יוסף בכך והא אין לו לרב יוסף לחוש למיתה, ואפילו לערוה חמורה לא חיישינן ומנסבינן לה לאיתתא לעלמא במקום יבום, לענין ממון הקל לא כל שכן. י"ל דשאני הכא דר' אבא כתב התקבלתי לרב יוסף ואמר לו לכשתתן מעות לרב ספרא הריני כמי שקבלתים, וכיון שכן אם בשעה שנותנין לרב ספרא כבר מת ר' אבא אין אותה התקבלתי כלום.

אלא מאי תקנתיה נקנינהו ניהלך אגב ארעא כלומר יכתוב לך הרשאה. והקשה הראב"ד ז"ל כיון דחיישינן בדשווי' שליח ואפילו כתב לו התקבלתי אם כן הרשאה נמי לאו כלום, דהא מדכתב כל מאן דמתענית מדינא עלי הדר שליחא הוא דשוויה וכדאסיק בפרק מרובה (בבא קמא ע, א) והלכתא שליח שויה. וכתב הוא ז"ל דכיון דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשיך וכתב ליה נמי כל דמתענית מדינא עלאי הדר משמע לישנא דאקנייתא ומשמע לישנא דשליחות והלכך לגבי בעל פקדון דטעין להכי איכווני מהני אבל יורש דלא ידע לא מצי טעין.

הא דאקנינהו ר' שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה לאו למימרא דבעינן באגב קרקע מסויים אלא מעשה שהיה כך היה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דגיטין (ח, ב) גבי כותב לעבדי עצמך ונכסייך קנוי לך חוץ מאחד מרבוא שבהן.

גירסת הספרים בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו. לפי גירסא זו בשטפא דנשבע הוא ולא אביו אביו ולא הוא נקטיה. ויש ספרים שגורסים שלא נשבע הוא ואביו אלא אביו וזה יותר נכונה.

אי לא הודה אפילו קרן לא לשלם קשה לי, דלמא בדאיכא עדים. ונ"ל דכיון דמחייבין חומש על גזלה ובמאי דמחייב אב פטר הכתוב את הבן אם כן על כרחין בדליכא עדים היא, דאי אתו עדים עד שלא הודה אפילו אביו פטור (וכדתנן) [וכדתניא] אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא משלם. כנ"ל.

כבר ביארנו שאפילו עשה שליח בעדים אם רצה זה שלא למסור לו רשאי הוא לעכב אם רצה אומר לו איני מוסר לך עד שיכתוב בעל הפקדון שהוא כמקובל משיגיע הפקדון לידך ואפילו כתב לו כן עדין הוא אומר מתוך שלא עשאך אלא שליח שמא מת בשעה זו ובטל השליחות ונכנס הממון בחזקת היורשים שאינך שלוחם אם כן אין לו תקנה שלא לחוש עד שיקנם בעל הפקדון לשליח אגב קרקע כראוי וכתקון חכמים ויכתוב זה לנפקד התקבלתי שהרי אין מטבע נקנה בחליפין ומ"מ כל שבידו הרשאה גמורה על הצדדין שכבר בארנו בפרק מרובה כופין אותו ולא נתבטל שליחותו במיתת המרשה אלא אם כן בטלו בפירוש כמו שכתבנו שם ואף הקנאת ארבע אמות האמורה כאן יש שפרשוה בהקנאת הרשאה כלומר ואגבן הרשיתו וכו' כמו שכתבנו כפרק מרובה:

כבר ביארנו שכל שאמר לו מפיו שלחה לי ביד פלוני ועשה כן נסתלק מאחריותם ואפילו היה קטן הדין כן שהכל לפי תנאו כתבו הגאונים שאם התנו ביניהם שיהא רשות ביד כל אחד לשלח מעותיהם זה לזה ביד מי שיזדמן להם הרי הם עושין כן ומסתלקים מאחריותם שכל תנאי שבממון קיים וכן כתבו שאין המורשה יכול להסתלק ולהרשות אדם אחר כמו שכתבנו בפרק מרובה ומה שחסר כאן בדינין אלו התבאר שם:

במסכת גיטין יתבאר שבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שהוא יורד על הפירות שהרי בעל אוכל פירות מנכסיה הוא יורד לדין אף על גוף קרקע בלא הרשאה שהרי זכיית הפירות תלויה בזכיית הקרקע ומ"מ אם אין שם פירות עכשו הואיל ועכשו אין לו פסידא אינו יורד לדין בלא הרשאה אע"פ שההיזק בא לאחר זמן מצד הפירות שעתידין לצאת לשם:

כבר בארנו במשנה שהחומש ממון גמור הוא עד שמשלמין עליו חומש אחר מעתה אף היורשים חייבין לשלמו ודבר זה יש בו צדדים כיצד גזל האב וכפר ונשבע והודה ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ואין מביאין אשם מת האב קודם שהודה ואחר מיתתו הודה בנו אחריו אינו משלם אלא קרן בלבד כפר הבן ונשבע והגזלה קיימת בידו חייב בכלם ואם אין גזלה בידו אלא שכבר נאכלה בחיי האב אם הניח האב אחריות נכסים ובא הנגזל לטרפן בגזלו שהרי מלוה על פה נגבית מן היורשים ויורש זה כפר ונשבע משלם הקרן אפילו לא עמד האב בדין ונתחייב ולא החומש שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקע וכן אם בשעה שנשבע הבן היתה הגזלה במקום אחר שלא בבית האב ולא היה זה היורש יודע בה ואחר כך נמצאת משלם הקרן הואיל וגזלה קיימת ולא החומש שהרי בשעה שנשבע אנוס היה שלא היה יודע בה הא אם לא הניח האב אחריות נכסים ולא היתה הגזלה קיימת כלל פטור אף על הקרן כדין גוזל ומאכיל כמו שיתבאר ויש חולקין בקצת דברים אלו וגדולי המחברים קצרו בזה יותר מדאי:

בד"ה ור"י אמר כו' והכא אתא לאשמועינן דדיוקני בלא עדים לא מהני כו' עכ"ל לא הוצרכו לזה אלא לפי' שני דלעיל דסבר שמואל דאפי' בעדים חתומים עליה שא"ל לשלוח לא מהני כל זמן שלא א"ל בפניו דהשתא ר"י נמי בכה"ג הוא דקאמר דמהני עדים החתומים עליה ובכה"ג בלא דיוקני נמי מהני כדאמר ר"י לעיל אלא ע"כ דאתא לאשמעינן דדיוקני בלא עדים לא מהני אבל לפירוש ראשון דלעיל איכא למימר שפיר דאיהו גופיה אתא ר"י לאשמעינן דעדים חתומים עליה ולא העידו כלל שעשאו שליח אלא אדיוקני שהיא שלו דמהני ודו"ק:

בד"ה חוץ מפחות כו' תימה אמאי איצטריך למתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה כו' עכ"ל צ"ע מאי קושיא דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו בכה"ג כמ"ש התוס' בפ' הגוזל בתרא גבי אם מחמת הגזלן חייב דפריך תלמודא בכה"ג הא מרישא שמעת מינה אם מכח כו' ויש ליישב כמ"ש התוס' שם ע"ש:

בפרש"י בד"ה לא צריכא כו' קרקעות חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן ובד"ה וכי איכא כו' דמשום כבוד אביהם כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דלא קאמר בריש הגוזל בתרא האי טעמא דכבוד אביהן אלא למאן דמפרש דבר שיש בו אחריות היינו פרה וחורש כו' וכל דבר המסוים אבל מאן דמפרש לה אחריות ממש שהניח להן אחריות נכסים קרקעות ליכא האי טעמא דכבוד אביהן אלא משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים כמו שפרש"י גופיה התם וכנראה מדברי התוספות גם בשמעתין ודו"ק:

דיוקני פירוש כל הצורות נקראות דיוקני בשביל צורת האדם שהיא נקראת דיוקני על שם שהיא שוה לקונה שאין בכל הצורות חשוב כמותה כדכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. ודיו כמו דו פרצופין היו לאדם הראשון ודיומדין דפרק עושין פסין. הרא"ש ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן וכל הרואה אותה יודע שהוא סימן של פלוני וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך. דיו שנים בלשון יון כלומר סוד בינותינו. ע"כ. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל וז"ל דיו שנים כלומר סוד ביניהן. ע"כ. ואפילו עדים חתומים עליה שמואל יכול לסבור שליח שעשאו בעדים הוי שליח אבל זה לא עשאו בעדים שאינם מעידים אלא על הדיוקני שהיא שלו. וא"ת אם כן מאי קאמר אלא לשמואל היכי משדרו מאי קשיא ליה יעשנו שליח בעדים. יש לומר אין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי ולכולי עלמא נמי הוה מצי למימר שיצוה לנפקד למוסרו לשליח אלא דניחא ליה לאשכוחי כהאי גוונא דאפילו מת המשלח יהא פטור הנפקד כגון בהתקבלתי ובקנין אגב. תמיהא לי כיון דדיוקני גריעא משליח שעשאו בעדים אמאי הוצרך רבי יוחנן לעיל למימר דשליח בשליח שעשאו בעדים הוי שליח כיון דקאמר דאפילו בדיוקני משלחין. ואיכא למימר דההיא דלעיל נאמרה תחילה והכא קא משמע לן דאף בדיוקני משלחין היכא דאיכא עדים חתומים עליה. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה. יש לפרש חתומין על דיוקני ועל השליחות. ולהאי פירושא הא דרבי יוחנן דאמר אם עדים חתומים עליה משלחין שייכא באידך דרבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכיון שכן קיימא לן כרבי יוחנן בתרווייהו דהוו להו רבה ושמואל רב חסדא ורבי יוחנן ורבי אלעזר והוו תרי לגבי תלתא וקיימא לן כרבים. ועוד דהוי ליה שמואל לגבי רבי יוחנן וקיימא לן שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. והיינו נמי דאמר ולשמואל מאי תקנתא ואהדרו כי הא דרבי אבא דאלו הא דדיוקני בדאין עדים על השליחות אלא אדיוקני דילמא שמואל לא פליג אדרבי יוחנן בשליח שעשאו בעדים ואם כן לימא תקנתא בשעשאו שליח בעדים. אבל אין נראה כן מדברי רבינו חננאל והרי"ף ז"ל שהם פסקו בשליח שעשאו בעדים כרב חסדא מדאקשינן ופרקינן אליביה. ותו מדרבי יוחנן ורבי אלעזר כוותיה ובדיוקני פסקו כשמואל מדשקלי וטרו לאוקמי סוגיא דשמעתין כשמואל ואמרי לשמואל מאי תקנתיה ולפי דבריהם עדים חתומים עליה לא על השליחות אלא אדיוקני בלחוד. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל בהדיא וז"ל ואפילו עדים מעידים דאמר להם זה הכתב בכתב ידו הוא ואינם יודעים העדים מה כתוב בו אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי הוא ודיוקני זה הוא כגון חתימת ידו. ע"כ. ולהאי פירושא הא דאמרינן מאי תקנתיה ואמרי כי הא דרבי אבא איכא מאן דאמר הוא הדין דהוה מצי למימר כי הא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ורב חסדא כלומר שיעשה שליח בעדים. ולי נראה משום דההיא לא ידעינן שמואל אי כרבה אי כרב חסדא משום הכי נקט הא דרבי אבא דליכא לאיפלוגי עליה וכל הני מילי לאפטורי נפקד מאונסין אבל לאפוקי מיניה דנפקד כולי עלמא לא פליגי דלא מצי מפיק דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את עד שיכתוב לו הרשאה ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך. וכן נמי לכולי עלמא בין שעשאו שליח בעדים אי נמי בדיוקני ואי העדים חתומים עליה או אפילו שכירו ולקיטו אם אמר לו שלח לי ביד זה פטור דהיינו מתניתין דהשואל דקתני ואם אמר לו שלח ושלחה פטור ולא נחלקו כאן אלא בכותב לו מעות יש לי בידך ועשיתי שליח זה להביאם אצלם דאיכא למימר דהכי קאמר ליה איניש מהימנא הוא להביאם אם תרצה תוכל לשלוח אותם על ידו. ע"כ. והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו בפירוש רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו אין משלחין מעות בדיוקני כגון צורה או סימן שהמלוה או הלוה רגיל לעשות דאי אייתי ליה שליח ללוה סימנים דמלוה ומינכר ליה ללוה דהאי סימנא דמלוה הוא ולאו דאיניש אחרינא הוא לית ליה רשותא ללוה לשדורי זוזי דמלוה בהאי שליחותא ואפילו עדים חתומים עליה שמעידים שהמלוה צייר דיוקני זו בפנינו או שהעידו על עצמו שדיוקני זאת שלו היא אלא שאין יודעין למה עשאה אין משלחין דאימור לשם שליחות עשאה. ורבי יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין והמשלח בה פטור דלהכי טרח המלוה ואחתים עליה סהדי והוי ליה כמאן דהימניה לשליח. עד כאן לשון הרמ"ה ז"ל.

ולענין פסק פסק כרבי יוחנן וז"ל קיימא לן דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואי משום דדייקינן אלא שמואל היכי משדר ואמרינן כי הא דרבי אבא וכו'. לאו ראיה היא דאם כן אית לך למידק מינה נמי שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח מדלא קאמרינן דעביד ליה שליח בעדים ואפילו אורכיה נמי אורכתא גמורה תא שמע מינה דלית ליה רשותא לשדורי בדידיה והא ודאי ליכא למימר הכי דהא קיימא לן דכתבינן אורכתא וקיימא לן נמי דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. ורב יוסף בר חמא ורב פפא דאצריכו לאקנויי אגב ארעא תקנתא לכל מילי הוא דבעו למעבד. עד כאן לשונו בפרטיו. וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו ואפילו עדים מעידים עליה כלומר על הצורה מעידים שהוא סימן של פלוני שכך אמר להן בעל הפקדון דעו כי זו הצורה או הכתיבה שלי אבל לא הודיענו מה כתוב בשטר שהצורה או חתימת ידו בסוף השטר או העדים חתומים עליה שכתבו העדים למטה בשטר פלוני אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי הוא. כתב הרי"ף ז"ל והלכתא כשמואל וכו' ואף על גב דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח לא קשיא דהתם עדות העדים הויא עדות שהרי מסר להם העדות עצמו אבל בדיוקני אין העדים יודעים כלום בגוף העדות כלל. ולשמואל דסבור אין משלחין בדיוקני מאי תקנתיה כלומר אי זו תקנה יתן למי שיש לו ממון במדינה אחרת. וא"ת יעשה שליח בעדים גם זו אינה תקנה דמתי ימצא שלשה בני אדם שילכו למדינה אחרת ולא יהיו קרובים או פסולי עדות ויאמר לשנים אמרו לפלוני שיתן פקדוני לזה השלישי וא"ת ישלח דיוקני שם בעדים חתומים שם שידעו גוף העדות דהא שמואל לא אמר דאין משלחין אלא לפי שאין העדים יודעים גוף העדות כמו שפירשתי גם זו אינה תקנה שתעשה במהרה לפי שאין חתימת עדים ניכרת לכל ולא יאמין בו הנפקד אבל אם ימצא עדים שניכרת חתימתן ודאי מפטר הנפקד מאונסא דאורחא. אבל לפי מה שפירשנו שאין בשליח הנעשה בעדים כח להכריח הנפקד שימסור בידו הממון דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום הכי נתן תקנה לכל כדמפרש ואזיל בזוזי דרבי אבא שאין להם תקנה עד שיתנם לו במתנה גמורה אגב קרקע דבקנין סודר לית להו תקנה דהא קיימא לן דאין מטבע נקנה בחליפין ובהתקבלתו נמי לית להו תקנה כלומר שיכתוב לו רבי אבא התקבלתי מעותי בקבלתו של רב ספרא לא סגי בהא משום דדילמא עד דאתי ממקום המפקיד למקום הנפקד שכיב רבי אבא וכבר בטל שליחותו קודם שיקבלם ואי הוו אנסי לזוזי באורחא תבעי נמי יתמי מיניה דנפקד דהא נכסי קמייהו רמו. ע"כ לשון ה"ר יהונתן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש וז"ל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה ועל השליחות כדי להפטר מאונסין מאי טעמא דילמא אדאזיל ואתי שכיב מארי פקדונא ונפלו זוזי קמי יתמי דשליחותא דידיה לאו כלום היא. ורבי יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה ועל השליחות משלחין דכיון דעבדיה שליח בדיוקני והחתים עליה עדים אפילו מיתמי נמי מהני ליה. ופסק הרב ז"ל דלית הלכתא כרבי יוחנן בהאי מדקאמרינן ולשמואל מאי תקנתא כלומר מאי תקנתיה למפטריה מיורשין. ע"כ. ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו אין משלחין מעות בדיוקני שהוא חותם שרגיל לעשותו המפקיד והנפקד מכיר בו דהא מצי היאך למטען לא עבדית ההוא דיוקני אלא אחר זייף אותו שראה חותמי ואפילו עדים חתומים עליה אין משלחין שמא לא חתמו על השליחות אלא על החותם שהוא של מפקיד והן לא היו יודעין שהוא מזויף ודוקא בשאינו מכיר כתיבת השטר החתום אם כתבה המפקיד דאי מכיר בה מצי לשדורי ליה אפילו בלא דיוקני חתום עליה ואפשר לפרש דיוקני בלא כתב כלל. ע"כ. גירסת הספרים רבי אבא הוה מסיק זוזי בי רב יוסף ובדרב פפא נמי גרסינן מסיק ואיני יכול להלום שמועה זו לפי גירסא זו דאם מעות הלואה הם האיך יכול לקנותם באגב דאי מלוה על פה אין לו תקנה אלא במעמד שלשתן ואי בשטר אין לו תקנה אלא בכתיבה ומסירה אי נמי בכתיבה ואגב ארעא כלומר שיקנה השטר באגב שהוא כמסירת השטר אבל גוף ההלואה אין עסק לאגב ואם נפרש ההוא דקאמר נקנינהו ניהלך בהרשאה כמו שפירש הראב"ד איני יודע מה עסק אגב בהרשאה. אלא שראיתי לו ז"ל שכתב אגב טופס ההרשאה שכתב הוא. ונראה דלא גרסינן מסיק אלא הוה ליה זוזי וכן הוא בפרק הספינה בההיא דרב פפא. הרשב"א ז"ל. אמר ליה רבה בריה דרב יוסף בר חמא לרב יוסף מי כתב לך רבי אבא התקבלתי אחריות דילמא אדאתיה שכיב רבי אבא קודם שיגיעו מעות ליד שליח ותא את וכתוב לי התקבלתי מעות והאי התקבלתי לא דמי לדלעיל דלעיל דהתקבלתי משמע התקבלתי אחריות והאי התקבלתי משמע התקבלתי מעות. גאון ז"ל.

לסוף אמר ליה אפילו כתב לך התקבלתי פירש רש"י דרבי אבא זקן הוה. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דאטו בדבר זה יש הפרש בין זקן לבחור ואפילו חולה אי חיישינן לכולהו חיישינן ואי לא חיישינן לכולהו לא חיישינן דהא תנן הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. ואני תמה בהא דרבא וכי אם כתב לו רבי אבא התקבלתי ונתנו לרב ספרא על ידי אותו התקבלתי למה לא יפטר רב יוסף לחוש למיתה ואפילו לערוה החמורה לא חיישינן ומנסבינן לה לאתתא לעלמא במקום יבם לענין ממון הקל לא כל שכן. וי"ל דשאני הכא דרבי אבא עשה התקבלתי לרב יוסף ואמר ליה לכשתתן המעות לרב ספרא הריני כמו שקבלתי אני וכיון שכן אם בשעה שנתן לרב ספרא שכיב רבי אבא אין אותו התקבלתי כלום אלא מאי תקנתיה נקנינהו ניהלך וכו' כלומר יכתוב לך הרשאה. הרשב"א ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו ומסקנא דמקנה להו ניהליה אגב סיפא דביתא בתורת הרשאה דכתיב ליה דון וזכי ואפיק לנפשך וכל דמתענית מן דינא עלי ואף על גב דהאי לישנא עביד ליה שליחא הני מילי לגבי בעל פקדון דטעין איהו שליחא שויתיך אבל לגבי יורש כיון דאיהו לא אפקיה יורש נמי לא מצי מפיק ליה דהאי לישנא משמע לישנא דשליחותא ומשמע לישנא דאקנייתא ואי טעין איהו מצי למימר אנא להכי איכווני אבל יורש לא מצי טעין. וכבר הבאתי ראיות נכוחות לדבר זה בפסקי ההרשאות שכתבתי. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ואלא מאי תקנתיה אמר ליה נקניניה ניהלך אגב ארעא ונכסים שאין להם אחריות אפילו מטבע נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אף על פי שאין מטבע נקנה בחליפין נקנה הוא באגב ומאחר שנתנם רבי אבא לשליח שהוא רב ספרא אם ימות רבי אבא תו לא איכפת לנפקד שהרי נסתלקו רבי אבא ויורשיו מכל זה הממון ותא את כתוב לן התקבלתי שתהיה למזכרת שלא תוכל לתבוע אותם ממנו פעם אחרת. וא"ת למה צריכים להתקבלתי דרב ספרא הלא די להן אם יניח להן רב ספרא שטר המתנה. יש לומר דרב ספרא גופיה אינו רוצה להוציא שטר המתנה מתחת ידו לפי שהוא מתירא מאונסא דאורחא שמא יאמר רבי אבא או יורשיו מעולם לא נתננו לך זה הממון במתנה ושמא פשעת בדרך והשבע לנו שלש שבועות שלא פשעת בה ושלא שלחת בה יד ושאינה ברשותך אבל כל זמן שביד רב ספרא שטר המתנה אין עליו שום שבועה קלה וחמורה. וצריך עיון אמאי באורכתא העשויה כתיקון חכמים דכתיב בה זיל דון וכו' האיך יכול להכריחו בזה ולהוציא ממונו מידו אמאי לא חיישינן דילמא שכיב המרשה אותו בבואו בדרך ונפלו נכסי קמי יתמי והרשאתו שהרשהו לא כלום הוא. יש לומר נהי דיכול הנתבע למימר ליה לאחר שיצא מבית דין חייב לא אחזיר לך המעות דדילמא שכיב וכו' אבל קודם שיצא מבית דין לא מצי למימר ליה לא אדון עמך דדילמא שכיב דמצי בית דין שבאותה העיר למימר ליה אמאי קא סמכת לאשתמוטי מיניה משום דדילמא שכיב ונפלו נכסי קמי יתמי אפילו הכי יש לו לדון עמך דלא גרע מאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שרשאי לדון ולחוב ולזכות. אי נמי יש לומר כיון דחשדך שמא תכפור בפקדון שלו שהרי כתב לו זיל דון וזכה וכו' ניחא להו ליתומים שלא יהיה הממון תחת ידך עוד ויוציא גם הפקדון מידו ולא מצי למימר ליה דילמא תבעי לי יתמי דיליה דודאי ניחא להו במאי דעבד אבוהון אבל בהתקבלתי דרבי אבא לא היה הנפקד נחשד בעיני דרבי אבא אלא שהיה צריך לו הממון משום הכי יש לחוש דילמא ניחא להו ליתמי שיעמיד הממון ביד הנאמן שהפקיד אביהן על זה שהרי אינו צריך להם עכשיו אף על פי שהיה צריך לאביהן. ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו שאלת הא דאמרינן בפרק הגוזל אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואמרינן התם דליכא תקנתא אלא בהקנאה אגב קרקע ואלו בהרשאה לא חיישינן דילמא שכיב המרשה וכתביה הרשאה ולא צריכא למקנא אגב קרקע ואם כן למה הוצרך רב פפא למקנינהו אסיפא דביתיה לכתוב ליה הרשאה. תשובה. כיון שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך הקנאה היא וזו וזו חדא היא. ואפשר דרב פפא דאקנינהו אגב ארעא הוא הדין דהוה מצי לאורוכי עלייהו. וכן רב יוסף בר חמא דאמר ליח לרב ספרא ליקנינהו ניהלך אגב ארעא חדא מן תקנתא נקט והוא הדין להרשאה. ואפשר נמי דבהנך תרי עובדי דרב פפא ורב יוסף לית בהו תקנתא אלא בהקנאה אגב ארעא משום דזוזי דפקדון הוו ובעל פה וכל היכא דליכא שטר אי אפשר להקנותה אלא או במעמד שלשתן או באגב הא בשטר לא ואלו הוו פקדון או מלוה בשטר הוו מצי לאקנויינהו ניהלייהו בכתיבה ומסירה אבל כל שהוא בעל פה אין לו הקנאה אלא באגב ומעמד שלשתן והרשאה כעין הקנאה היא דכתיב ליה זיל דון ואפיק לנפשך ואי אפשר להרשות במלוה על פה ולא על פקדון על פה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ואפשר לדבריו אף על פי שיש עליו קושיא מדאמר רב פפא משמיה דרבא בכור שנטל כפשוט ויתר באותה שדה בלבד קסבר אין לבכור קודם חלוקה ואפילו הכי בכור שהוכר ואחר כך נתערב עם אחר רבא ורב פפא אמרו כותבין הרשאה זה לזה ודאמרינן התם דרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא כותבין הרשאה זה לזה אמר ליה רב פפא לרבא בהא שלח רבין באגרת דבר זה שאלתי לכל רבותי וכו' עד הדר אוקי רבא אמורא עילויה ודרש וכו' אלמא לכולי עלמא כותבין הרשאה ואפילו למאן דאמר שאין לו לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום והילכך כותבין במלוה על פה אף על פי שאין מקנין אותה קנין גמור. וכן נמי משמע קצת בפרק שבועת העדות בגמרא משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני שאיש פלוני כהן ושאנס איש פלוני את בתי והדברים עתיקים וצריכין כמה סבלין וכמה מתיקין ואין זה מקומן של דברים הללו. ומכל מקום בין בדברי אלו בין בדברי אלו קושיא פריקא וכדכתיבנא. עד כאן מהשאלות הבלתי נמצאות בדפוס.

וכמה הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ושמעינן מינה דליכא תקנתא דאי יהיב להו זוזי לשליח ליפטר ואף על גב דמית ליה מארי זוזי מקמי הכי אלא היכא דאקנינהו מלוה ללוה אגב ארעא דהויא לה תקנתא גמורה כדרבי אבא וכדרב פפא אבל היכא דלא אקנינהו ניהליה אגב ארעא אף על גב דאורכיה נמי וכתב ליה זיל דון וזכי והנפק לנפשך וסב לגרמך אי נמי כתב ליה התקבלתי מעותי מהמלוה בקבלתו של שליח ומקמי דמטו לידיה דשליח נח נפשיה דמלוה מחייב לוה לשלומינהו ליתמי כי מעשה דרב יוסף בר חמא דאמר ליה לרב ספרא דאף על גב דכתב לך התקבלתי נמי ולאו כלום הוא דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי וכו'. ברם צריך את לידע דהני מילי היכא דמית מארי זוזי מקמי דמטו זוזי לידא דשליח או מורשה דיליה אבל היכא דבטל מארי זוזי גופיה לשליחותיה דשליח או המורשה מקמי דמטי זוזי לידיה ואידך לא ידע דבטלה מארי זוזי לשליחותיה ומסריה לממונא לא מחייב לוה באחריותיה דמארי זוזי הוא דאפסיד אנפשיה דלא איבעי לאורוכי ולא לשווייה שליחא. ומאי שנא ממיתה אמרינן לא דמי דאלו היכא דמית מארי זוזי ממילא נפלי להו נכסי קמי יתמי ומאי הוה ליה למלוה למעבד ויתמי נמי לא מחייבי משום האי שליחותא ולא מידי דמאי הוה להו לדידהו למעבד הא לא שויוהו אינהו שליח הילכך דינא הוא דאי איתנהו לזוזי גבי שליח גבו להו יתמי מיניה ואי לא הדרי וגבו להו מלוה והדר לוה וגבי להו משליח אבל היכא דלא בטלה שליחותיה דשליח אלא מחמת דבטלה מלוה לשליחותיה ומסרינהו להו לזוזי ניהליה לבתר הכי מחמת דלא ידע דבטלה מלוה לשליחותיה לית ליה למלוה גבי דלוה ולא מידי דאיהו דאפסיד אנפשיה דשווייה שליח מעיקרא וכן הלכה. והני זוזי דרבי אבא ודרב פפא דאקנו אגב ארעא מיקני ודוקא דאיתנייהו ברשותא דמקנה אי נמי פקדון ביד אחר אבל מלוה דליכא עלה שטרא לא יכול איניש לאקנוייה בבריא אלא במעמד שלשתן דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא ברשותו ק"ו מהקדש. ועוד דגרסינן בפרק יש נוחלין למימרא דקסבר רב נחמן מילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דליתיה בבריא ושקלי וטרו בה ולא אשכחו לה אנפא בבריא אלא במעמד שלשתן והני מילי היכא דבעי לאקנויי בההוא ממונא למקבל מתנה כל היכא דאיתא אבל היכא דבעי לאורוכי עילויה לאפוקי מלוה מצי מוריך ליה דהא לאו אקנויי קא מקני ליה לממונא ניהליה כל היכא דאיתיה כי היכי דלימא אין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו אלא רשותא הוא דיהיב ליה לאפוקי ממונא מלוה וכשלוחיה דמי כדברירנא בפרק מרובה. ע"כ.

שמע מינה חומשא ממונא הוא מדמשלם חומש על חומש אלמא חשיב ליה כפירות ממון וגם מדיכול למוחלו. ולא דמי לחומש דתרומה דהתם כפרה הוא ואינו יכול למחול כדאיתא בפרק ח' דתרומות דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש וכו'. אינו צריך לילך אחריו אחריו הוא דאינו צריך לילך אבל צריך הוא שיוציא מתחת ידו וקתני נמי הרי זה מוסיף חומש על חומש למימרא דחומש ממונא הוא וכיון דממונא הוא דצריך להוציא מתחת ידו אלמא כי מית גזלן נמי משלמי ליה יורשים לנגזל. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל אלמא חומש ממונא הוא מדמצי לממחל גביה דאי כפרה הוא היכי מצי מחיל וכיון דממונא הוא משלמי ליה יורשין. ותניא נמי הכי שהיורשין משלמין אותו ואי כפרה הוא יורשים לא צריכי כפרה. ע"כ.

ואם מאית משלמי ליה יורשים אף על גב דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים משמע ליה שפיר דחומש גובה מן היורשים מדלא מקשי ליה אלא במסקנא דשמעתיה על הקרן ועל הברייתא והיינו טעמא דחומש הוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמיא אבל לקמן מקשה על הקרן מלוה על פה היא. ואף על גב דבפרק קמא דערכין אמרינן דנזיקין מלוה הכתובה בתורה היא היינו טעמא משום דמשלם אף על פי שלא נהנה והוי כעין חומש שחייבתו תורה מה שלא נהנה אבל גזלן הא דמשלם משום שנהנה הוא וזה מן הדין כשאר מלוה על פה שיש לו להחזיר מה שלוה ולא חשיבא כמו מלוה הכתובה בתורה. הרא"ש ז"ל.

עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו או הוא ולא אביו או אביו ולא הוא אבל נשבע הוא ואביו מנין וכו'. והאי דאמרינן לא הוא ולא אביו אגב הנך אחריני נקט ליח דאי ליכא שבועה כלל ליכא חומש משום דכפרה הוא וממחל נמי לא מצי מחיל ליה. הראב"ד ז"ל.

גמרא אין משלחין מעות בדיוקני וכו' אמרי לשמואל מאי תקנתא ויש לתמוה דמאי מקשה מאי תקנתי' דהא יש תקנה לעשות שליח בעדים דאסיקנא לעיל דמהני ואף אם נאמר דמשמע דשמואל פליג נמי אשליח שעשאו בעדים מ"מ הא איכא מיהא תקנתא כשא"ל שלח לי על ידו דמשמע לעיל דכו"ע מודו בהא ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמדקאמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני אפי' ע"י עדים צ"ל דטעמא דידיה משום דסבר שיכול המשלח לבטל השליחות וא"כ חיישינן שמא כבר ביטל הלכך אין משלחין ואף לדעת הפוסקים שאף אם ביטל נפטר הלוה דהמלוה איהו דאפסיד אנפשיה י"ל דהיינו למסקנא אבל שמואל גופא י"ל דס"ל כיון דבכל מקום קי"ל דהמשלח יכול לבטל השליחות א"כ ה"ה הכא ויותר יש לתקן שלא לשלוח כלל ממה שנאמר לעשות תקנה לשלוח ושלא יוכל הלה לבטלו דהא בלא"ה אין שום תיקון העולם בשליחות דהא אם ירצה הלה שלא ליתן רשאי דמצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ובזה הסכימו כל הפוסקים אלא דס"ל דאם נתן נפטר בכך אף אם ביטל הלה ולפמ"ש י"ל שפיר דשמואל סובר דמצי הלה לבטל כמו בכל השליחות ומה"ט אין משלחין כל עיקר ואם כן מקשה הש"ס שפיר ולשמואל מאי תקנתי' כיון דלפ"ז לא שייך כלל לשלוח מעות ע"י שליח מה"ט גופא דשמא ביטל כן היה נ"ל לולי שלא ראיתי לשום קדמון שיפרש כך וצ"ע:

בתוס' בד"ה ור"י וכו' ואע"ג דשמואל קאי כרבה עכ"ל אבל רוב המפרשים כתבו דדיוקני גרע משליח שעשאו בעדים ושמואל גופא מודה דמהני שליח שעשאו בעדים עיין ברי"ף שכ"כ להדיא וכן בבעל המאור ובספר המלחמות וכן מ"ש התוספות וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י וכוונתם דהלכה כר"י דמשלחין בדיוקני כתב הרי"ף ג"כ להיפוך ועיין מ"ש מזה בסמוך:

גמרא א"ל רבא בריה מי כתב לך התקבלתי וכו' ויש לדקדק דכיון דרבא לא אסיק אדעתיה עדיין דדלמא שכיב ר' אבא וא"כ למה שאלו אי כתב ליה התקבלתי והצריכו לחזור שיכתוב לו התקבלתי וא"ל דרב ספרא לא היה לו כלל שום ראיה שהוא שלוחו של רבי אבא ולכך הוצרך לחזור וממילא א"ל רבא שיעשה על צד היותר טוב שיכתוב לו התקבלתי דמהני לכ"ע דזו אינה סברא כלל דאטו רבי אבא ורב ספרא לאו דינא גמירי ומסתמא מעיקרא היו עושין איזה דבר שמועיל לדעתם בשליחות לכך נראה דודאי רבי אבא ורב ספרא הוי סברי כהנהו אמוראי דלעיל דשליח שעשאו בעדים מועיל או ע"י דיוקני אבל רבא היה חושש שמא ביטל רבי אבא השליחות וכמ"ש בסמוך לכך הצריכו שיחזור ויכתוב לו רבי אבא התקבלתי נמצא דמכאן ראיה גמורה לדברי הראב"ד וסייעתו הובא בטוח"מ סי' קכ"ב שיכול לבטל השליחות מיהו לדברי החולקים צ"ל דר"ס מעיקרא הוי שליח ע"י דיוקני וס"ל כרבי יוחנן ורבא ס"ל כשמואל דאינו מועיל ולעולם לאו מטעמא דביטול אלא מאינך טעמי שכתבו המפרשים ומה שלא א"ל שיחזור ויעשנו רבי אבא שליח בעדים או באינך גווני שכתבו התוספות לעיל דמועיל די"ל כיון שכבר הוצרך לחזור א"ל רבא שיעשה עצהי"ט דהיינו התקבלתי נמצא לפ"ז מוכח מיהא ממ"נ דרבא ס"ל כשמואל דאין משלחין בדיוקני ובזה נתיישב דעת הרי"ף וסייעתו שפסקו כשמואל ואף על גב דבשאר דוכתי קי"ל כר"י לגבי שמואל מ"מ כיון דחזינן דקאמר רבא מעיקרא מי כתב לך התקבלתי משמע להדיא דר"ס היה שליח ע"י דיוקני וסבר רבא דאינו מועיל א"כ קאי ליה רבא בריה דר"י בר חמא בשיטתיה דשמואל דאיהו סתם רבא הנזכר בכל דוכתא דקי"ל כוותיה דבתראה הוא א"כ פסק הרי"ף עולה יפה אבל אין לדחות דר"ס מעיקרא שליח שעשאו בעדים הוי ולכך הצריכו רבא לחזור דס"ל דאינו מועיל דהא כבר כתבנו דשליח שעשאו בעדים עדיף מדיוקני לדעת הרי"ף ושמואל גופא מודה דמהני ולכך פסק הרי"ף דמהני אע"כ צ"ל כמ"ש מיהו לדברי התוספות שכתבו דבין בשליח שעשאו בעדים ובין בדיוקני קי"ל דתרווייהו מהני א"כ ודאי קשה למאי דקאמר רבא מעיקרא מי כתב לך התקבלתי וצ"ע ודו"ק:

שם ורמינהו עדיין אני אומר אימתי וכו' בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו עכ"ל. ויש לתמוה דאי כשלא נשבע לא הוא ולא אביו אמאי איצטריך קרא לפוטרו מחומש דהא על גזל עצמו נמי לא מצינו חיוב חומש אלא כשנשבע והודה וראיתי שבעל קרבן אהרן הרגיש בזה סוף פ' ויקרא ותירץ דסד"א דאף ע"ג דבגזל עצמו אינו חייב אלא כשנשבע הכא כיון דמית ליה הו"ל כנשבע ונ"ל כוונתו דבעודנו בחיים כ"ז שלא נשבע עדיין לא נגמר הכפירה דהא יכול לחזור ולהשיב הגזילה וא"כ לא שייך למקנסיה בחומש אבל כיון שמת ועמד בכפירתו הרי ע"כ עבר בלאו דלא תגזול להכי שייך לקונסו בחומש אף על גב דלא נשבע כנ"ל בישוב דבריו אלא דבסוגיא דשמעתין א"א לפרש כן דאי ס"ד שיש צד חיוב בגזל אביו יותר מבגזל עצמו א"כ כדמשני בסמוך כאן שלא הודה ומקשה אם כן קרן נמי לא משלם ומוקי בשינויא דחיקא ומאי קושיא דלמא איירי שנשבעו שניהם ולא הודו אלא שבאו עדים שנשבע לשקר וסד"א דאף ע"ג דבגזל עצמו לא מחייב חומש ע"י עדים אפ"ה יש לחייבו על גזל אביו וקמ"ל דלא אע"כ דלא שייך בשום סברא להחמיר בגזל אביו מבגזל עצמו ואף שיש ליישב קצת מיהו בלא"ה המחבר הנ"ל עצמו כתב שנ"ל דוחק והנלע"ד בזה משום דברישא דת"כ מייתי קרא דאשר גזל לפטור מחומש על גזל אביו ומייתי נמי ריבויא דהגזילה לחייבו בקרן אלא דאפ"ה מייתי לבתר הכי מיעוטי טובא לפטור מחומש והיינו מהני בבי דמייתי כגון שנשבע אחד מהם ועוד מיעוט כשנשבעו שניהם וכן להיפך כמה ריבויי לחייבו בקרן בכל הנך בבי א"כ יהיה המשך הל' כך ועדיין אני אומר כו' פי' דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוט הייתי אומר דבא למעט דוקא כשלא נשבע שום אחד מהם וכוונתו דבהאי בבא הייתי אומר שבא למעט נמי מקרן דלחומש לא איצטריך ואף דהוי כתיב נמי חד ריבויא הייתי אומר דהריבוי הוא להיכא שנשבע הוא ולא אביו וע"ז מסיק דאכתי אי נכתוב תרי מיעוטי הייתי אומר דאידך למעט נשבע הוא ולא אביו והיינו מחומש והריבוי שכנגדו להיכא שנשבע אביו וכו' ומסיק דמש"ה איצטריך כולהו מיעוטי דאפי' נשבעו שניהם פטור מחומש ואיצטריכו כולהו ריבויי לחייב בקרן אפי' בלא שום שבועה ולפ"ז הא דמעיקרא קאמר אימתי אינו משלם חומש היינו משום גררא דאינך בבי אבל בבא קמייתא דליכא שום שבועה כוונתו לפוטרו נמי מקרן וכדכתיבנא כנ"ל ברור עפ"י לשון הת"כ ועוד יש לי דרך אחר ואין להאריך כאן יותר:

שם אי לא הודה קרן נמי לא משלם וכ"ת ה"נ דלא משלם וכו' כאן יש לתמוה יותר דמאי ס"ד כלל לאוקמי בהכי דאם כן אמאי צריך קרא לפטור אפי' מקרן כיון שלא הודה כלל ומהיכא תיתי לחייב ועוד דמאי קאמר אימתי כשלא נשבע וכו' נשבע הוא ואביו מנין ומאי גריעותא יש כשנשבעו שניהם אדרבא כיון שנשבעו שניהם כדי לפטור יותר יש להם לפטור כיון שלא באו עדים להכחיש השבועה ולא הודו נמי דע"כ בהכי איירי עכשיו ונלע"ד דהא דקאמר כאן בשלא הודה ס"ד עכשיו דאיירי כגון שלא הודה האב כלל והבן נמי לא הודה שהניח אביו גוף הגזילה לפניו אבל הודה מיהא לאחר שנשבע שהגזילה היתה ביד אביו ומעיקרא נשבע ג"כ שלא גזל אביו מעולם וא"כ סד"א דבכה"ג חייב הבן כיון שנשתרש בחטא ונשבע לשקר ויהיה חייב לפרוע חוב אביו אע"פ שלא הניח גוף הגזילה לפניו וקמ"ל דפטור וע"ז מקשה שפיר דא"כ קרן נמי לא משלם כדקיי"ל בפשיטות וע"ז קאמר שפיר וכ"ת ה"נ דלא משלם דהא גופא קמ"ל מקרא דבכה"ג פטור מקרן וע"ז מסיק דאיירי שהודה הבן וכגון שאין הגזילה קיימת ופירושו שאין הגזילה קיימת בשעה שנשבע אבל מ"מ הודה שהניח אביו גוף הגזילה לפניו ואכלה אחר מותו דבכה"ג נמי קי"ל דפטור בריש פרק הגוזל בתרא וכשאכלה אחר יאוש כ"ע מודו דפטור והכא כיון דאשתבע אבוהון ודאי מייאש ובלא"ה צריך לפרש כן לקמן מדקרי ליה הודה הבן משמע מיהא דעביד מלתא דאיסורא כיון שאכלו וכן נראה מלשון רש"י בד"ה כשאין גזילה קיימת דמייתי ראיה ממתני' דלקמן והתם קתני בהדיא והניח לפניהם אלא דבגמרא מוקי לה שאכלום לאחר מיתת אביהם ולכך מקשה דאם כן קרן נמי לא ליחייב ודו"ק:

שם יתיב רב הונא וכו' א"ל יש תלמוד קאמינא וכו' עכ"ל לכאורה אין זה נמשך ללשון הקושיא ולזה נראה שכיון רש"י דה"ג יתיב רב הונא וכוונתו דלא גרסינן ויתיב דהוי משמע שכל זה לשון המקשה ובאמת בלא"ה מקשה שפיר לכך כתב דגרסינן יתיב ואגב גררא בעלמא מייתי לה ולולי זה היה נראה לי לקיים הגרסא ויתיב והוא מלשון המקשה דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי לפמ"ש בסמוך דהא דקאמר כשלא הודה היינו שאין הגזילה קיימת ואם כן מאי מקשה מהאי ברייתא דלמא הכי איירי מגזילה קיימת עדיין לכך מחייב ליה בקרן אבל כשאינה קיימת לעולם ממעטינן ליה מברייתא קמייתא ומקראי דמייתי אבל לבתר דאמר רב הונא דיש תלמוד אם כן מוכח דבשאין גזילה קיימת איירי דאל"כ קרא ל"ל וכמו שתמהו התוס' ולרש"י א"ש נמי למסקנא דלא גרסינן כשעמד בדין וא"כ לא שייך תמיהת התוס' אבל מדגריס רש"י יתיב משמע דבלא"ה מגופה דברייתא משמע דקתני סיפא דומיא דרישא אלא דרישא פוטרו מחומש ובכה"ג גופא מחייבו בסיפא קרן ודו"ק:

גמרא אמרי מאי לא הודה האב והודה הבן ולפ"ז צ"ל דאידך בבא דנשבע אביו ולא הוא נמי מיתוקמא כשלא הודה האב והודה הבן על שבועת אביו וסד"א דבכה"ג שייך חיוב חומש קמ"ל דלא ודו"ק:

שם בגמרא וניחייב בנו חומש אשבועה דידיה וא"ל דגזירת הכתוב הוא דפטור בכה"ג דהא לא כתיב בקרא בהדיא דפטור אלא מדיוק דאשר גזל ילפינן על גזל שלו הוא מוסיף חומש ולא על גזל אביו וא"כ כשנשבע הבן והודה לא שייך למעטו מהאי דיוקא דבכה"ג לא גזל אביו מיקרי אלא אשר גזל קרינן ביה דהא בהאי שבועה ממונא כפר ליה ואי משום דמעיקרא בהיתירא אתי לידיה הא בגזל עצמו נמי זימנין דבהתירא אתי לידיה כגון בפקדון או בהלואה ואפ"ה חייב דעיקר החומש על השבועה שיש בה כפירת ממון וק"ל אלא דאכתי קשה מאי ענין האי קושיא לשקלא וטריא דשמעתין דהא למאי דקס"ד מעיקרא דברייתא איירי שנשבע הוא ואביו והודו שניהם אם כן כ"ש דקשה ניחייב בנו חומש אשבועה דידיה ויש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא הוי מצי למימר דאין ה"נ דחייב בנו חומש אשבועה דידיה אלא עיקר המיעוט שפטור מחומש שכבר נתחייב אביו וקמ"ל דלא תימא דדוקא כשלא נשבע הבן חס רחמנא עליו לפוטרו מחומש אביו אבל כשנשבע לשקר ונשתרש בחטא לא חס רחמנא עליו ויתחייב נמי בחומש שנתחייב אביו כבר וקמ"ל דפטור מהאי חומש אבל דידיה אה"נ דמשלם א"נ דמעיקרא ס"ד שהודה האב ולא הודה הבן אלא שבאו עדים על שבועת הבן ועיקר הרבותא דפטור מחומש של הודאת אביו וכדכתיבנא אבל עכשיו דמוקי לה כשלא הודה האב והודה הבן וא"כ לא איצטריך קרא לפוטרו מחומש אביו אלא מחומש שבועת עצמו וא"כ מקשה שפיר דלא שייך לפוטרו ודו"ק: