Bava Batra 92a

זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותן תימה אמאי חייב באחריותן לימה ליה מה שלא צמחו לפי שלא זרעת אותם בזמן שהיו ראוים לזריעה דהכי אמרי' בהמקבל (ב"מ דף קה:) דתנן המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה [היא] מנכין לו מן הדמים ואמר עלה ר"ל בגמ' (שם קו:) לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה [בעל הקרקע] כל (כי) [ימי] זרע זרע ליה [ואזיל] כו' ויש לומר דהתם מיירי במכת מדינה דכולהו באגי נמי לא צמחו ולית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מילתא למפרע שלא היו ראוין לזריעה כלל וכן משמע בגמרא דאיכא למאן דמחייב לשלם אפי' ההוצאה ואין סברא לחייבו כלל כל ההוצאה אלא כשלא היו ראוין כלל לזריעה וידע המוכר שלא היתה ראויה לזריעה:

וליחזי אי דמי רדיא וכו' דאפי' לרבנן (לעיל בבא בתרא עז:) דאית להו דאין הדמים ראיה היינו התם דוקא דרובא דקרו לצמד צמד דרובא וחזקה מסייעין למוכר ולהכי אין הדמים ראייה להכחיש רוב וחזקה ואפי' לפי ספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד כו' ולא גרסי רובא מכל מקום אין כח בדמים להכחיש החזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה ובהכי אתי שפיר ההיא דריש פרק המניח (ב"ק דף כז. ושם) אפילו אליבא דרב גבי היינו כד היינו חבית דקאמר לא צריכא דרובא קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דאפילו רב מודה התם דאין הולכין אחר הרוב כיון דדמים מסייעין לבעל הכד המוחזק והוא הדין דה"מ למימר התם איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר חזקה אלא אחר הרוב אם היו דמים מסייעים לרוב אבל זה לא היה שום חידוש לרב ומיהו בלאו הכי מפרש רבינו תם דאתי אפילו כרב משום דיכול לומר המוכר ללוקח קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא וכשהתנה עמו חבית לא יתן אלא כד אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן אזיל בתר רובא דזביני לרדיא והוי מקח טעות דלא מצי אמר ליה מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה:

למאי נפקא מינה לטרחא לעיל בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף פג:) גבי יפות ונמצאו רעות ואף על גב דאיירי שוה בשוה לא בעי מאי נפקא מינה דבהדיא מוקמינן מתניתין דהתם כשהוקרו והוזלו אך תימה דהכא אמאי לא מוקי לה הכי דנפקא מינה כגון דבשעת לקיחה אייקור בישרא וקם בדמי רדיא אבל אחר כן הוזל אי נמי כשאינהו פחות משתות:

המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן כלומר, אפילו זרע פשתן שרובו בזריעה, כדאיתא בגמרא.

רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן ותנא קמא מודה בהא, אלא דהוצאה איכא בינייהו, כדאיתא בגמרא, ואי נמי כולה רשב"ג היא, כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותן דקאמרינן כתב ר"ח ז"ל, כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחו. וכן הדבר בודאי, דאי לא, המוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשוה כתקנה, בהא שודאי משמע דבודאי שמחמת רעות הזרעים משוינן להו. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים, ואפילו דמי עצים בעלמא, ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו, שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר, וכל המקח בטל ולוקח זה דלא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לז, א) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה, ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים.

גמרא וליחזי דמי היכי. איכא דמקשו, מאי קאמר וליחזי דמי היכי, והא קיימא לן כרבנן דאמרינן בפרק הספינה (בבא בתרא עז, ב) דאין הדמים ראיה, ואטו הכא מי נימא דמקשו אליבא דרבי יהודה דאמר הדמים מודיעים, והא לית הלכתא כותיה. וכבר כתבתי שם משמו של הראב"ד ז"ל, דשאני הכא דהשם והדמים שוים, דשור דשחיטה ושור דרידיא תרווייהו שור סתם קרו להו, וכל שאין השם כנגד הדמים, כבקעה ושדרה ודירה ובית, הדמים מודיעים. וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בן מיגש דלא נחלקו שם אלא בלהכניס בכלל המקח מחמת הודעת הדמים מה שאינו מבואר שהוא בכלל המקח לולי שהדמים ראיה, אבל כאן שאינו אלא לגלות ולהודיע שור זה שלקח למה קנאו אם לשחיטה או לרידיא, בכי הא ודאי דלכולי עלמא הדמים ראיה. ור"ח ז"ל כתב: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא אי דרידיא, ופריק כגון דאיקר בשרא וקם (בדירידא) [בדמי רידיא], ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה, עד כאן. נראה שהוא ז"ל פסק כפירוקא קמא דפריקו בפרק הספינה (בבא בתרא עח, א). וכבר כתבתי שם יותר מזה.

המוכר פירות וכו' כבר נכפל המאמר על חלק רביעי שבזאת המסכתא שהוא סובב בעניני המכירות בכל מה שראוי לדון בהם ובעניניהן ושאחד מעניני זה החלק הוא בדין טעות הנמצא במכירות על איזה צד נדון בו וכבר הותחל לבאר זה הענין בעצמו בפרק הספינה בענין יפות ונמצאו רעות וכו' והיתה הכונה בזה הפרק להשלים זה הענין ולבאר עוד ענינים אחרים שבדיני המכירה גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים זה הענין בפירות ר"ל בדיני טעות הנמצא במכירתן על איזה צד הוא מקח טעות מכל וכל ועל איזה צד המקח קיים אלא שחייב באחריות הפסידא ועל איזה צד יש לו לקבל ולמחול אותו טעות ואותה פסידא השני לבאר בו בדומה למה שכבר קדם באחד מעניני המכירה והוא מה שנכלל בכלל המכר ומה שלא נכלל בו והתעורר הנה בדומה לזה על מי שהתנה למכור מקום ופירט בו לאיזה דבר אלא שלא התנו על זה מדה ידועה וחלקו בשיעור המקום לבאר המדה הראויה לאותו דבר שהותנית המכירה עליו השלישי לבאר במי שאין יכול ליכנס בתוך שלו אלא דרך רשות חברו על איזה צד הוא יכול ליכנס ברשות חברו ועל איזה צד אינו נכנס וכן מי שהיו הרבים צריכים לעבור דרך רשותו אם הוא יכול למנוע להם דרך רשותו בנתינת דרך אחרת אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המוכר פירות לחברו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אמר הר"ם אפילו זרע פשתן שאין לוקחין אותו על הרוב אלא לזריעה והכל מודים שזרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן ויתן להם דמיהם בלבד ורשב"ג אומר הדמים וכל מה שהפסיד בשביל הזרע כאלו אמר חייב באחריות ההוצאה ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המוכר פירות ר"ל בסתם ולא פירש לו אם לאכילה אם לזריעה והם פירות הראויים לשתיהם וכגון פולים ומיני קטניות ותבואות ודומיהם וזרען הלוקח ולא צמחו אינו חייב באחריותן ולא סוף דבר במה שהאכילה מצויה בו כזריעה אלא אפילו זרע פשתן שרוב בני אדם אין לוקחין אותו אלא לזריעה הואיל ומקצת בני אדם אוכלין אותו אף הוא אומר לו לאכילה מכרתים וכן בכל הדברים שאפשר שיוקחו לרפואה או לצבע או לאיזה דבר חוץ מן הזריעה ואפילו היה רוב ענינו לזריעה שאין הולכין בממון אחר הרוב ודין דמים מודיעין אין כאן שאין תוספת דמים מזו לזו בכדי שיבא הענין בהם לידי בחינה וכן אין בחינה מענין הלוקח אם הוא רגיל ליקח לזריעה או לאכילה שרוב בני אדם לוקחין לשתיהן ומ"מ אם הודיעו בשעת המקח שלזריעה הוא לוקחם חייב באחריותן כל שנתעכבה צמיחתם מחמת עצמם הא אם אירעה סבה מחודשת הראויה לעכב צמיחתן כגון ברד וכיוצא בו אין ספק שאין יכול לומר לו שמא אף בלא סבה זו היתה צמיחתן מתעכבת אלא תולין עכובן באותה סבה וצריך לעיין בשבירר זה לקות אותן הפירות הואיל ומ"מ זרען ואירעה סבה המפסידתן אף בלא לקות אם חייב באחריותן רשב"ג אומר מכר לו זרעוני גנה שאין נאכלין ר"ל אף לקצת בני אדם כגון זרע כרוב וכיוצא בהם וכן שאין נקחין לדבר אחר אלא לזריעה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ואף תנא קמא אינו חולק בזו ואין כאן אלא תוספת ביאור וכן צריך לעיין בזו אם אירעה סבה המפסידתן אם חייב באחריותן אם לאו:

ויתבאר בגמ' שכל שהוא חייב באחריותן אינו נותן לו אלא דמי זרע ולא דמי הוצאה שאין בהוצאה אלא דין גרמא ומ"מ נותן לו דמי זרע ואין יכול לומר החזר לי זרעי כמו שהיו ואני מחזיר לך את דמיך ומכאן למדו גאוני ספרד שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרה שם ואחר הולכתו נמצא בה מום אין יכול לומר לו החזר לי סחורתי לכאן ואחזיר לך דמים אלא המוכר מיטפל להביא ממכרו או למכרה שם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר אבל אם לא הודיעו הולכתו למדינה אחרת והוליכה ונמצא בה מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שאין להם ראיה מכאן מפני שהזרע אינו בר השבה שכבר נרקב ונפסד בקרקע מה שאין כן בשאר מקומות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המוכר שור לחברו ונמצא נגחן אם לחרישה לקחו הרי זה מקח טעות ואם לשחיטה לקחו אין כאן מקח טעות נסתפק הדבר אם לשחיטה אם לחרישה אומדין לברר את הענין לפי ענין האיש ולפי ענין דמי השור היה האיש רגיל ליקח לשתיהן וכן שהיו דמי מקח שוין לחרישה ולשחיטה ואין כאן בחינה באחת מאלו המוציא מחברו עליו הראיה שאין הולכין בממון אחר הרוב נתברר הדבר שמקח טעות הוא אלא שכבר הוציא זה מעותיו ואין לו במה לשלם אף הוא אומר לו זכה בשורך בשביל מעותיך ואין הלה יכול לומר לו טרח אתה ומכור הא אם יש לו מעות אי אפשר לו לסלקו בשורו שאין בעל חוב דוחה אצל מטלטלין בשיש לו מעות ויש חולקין בזו וכבר ביארנו ענין שמועה זו ומה שנתבלבלו קצת מפרשים בפירושה ובנסחאות שבה ובפסק היוצא ממנה בקמא פרק הפרה:

בפרשב"ם בד"ה לשחיטה כו' ואפילו לסומכום כו' הכא מודה סומכוס כו' עכ"ל צ"ע דלא משמע כן בפרק הפרה דאמר שמואל זו דברי סומכוס כו' אבל חכ"א זה כלל גדול בדין המע"ה לל"ל זה כלל כו' אצטריך דאפי' כו' א"נ לכי הא דאתמר כו' ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו ע"ש דמשמע מזה דסומכוס לית ליה הא דשמואל וכ"כ התוס' בהדיא בפרק ח"ה ע"ש ויש ליישב פרשב"ם בדוחק ודו"ק:

בד"ה ה"ג וליחזי כו' וכגון שהיו מכירין זה את זה כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש והכירו המוכר מיהו לא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו באין מכירו המוכר ללוקח דמסתמא מכירו ועוד דניחא ליה לתלמודא לאוקמא פלוגתייהו בכל גווני וק"ל:

תוס' בד"ה זרעוני גנה כו' לפי שלא זרעת אותה בזמן כו' כל זרעה זרע לה כו' עכ"ל דליכא לפרושי התם דכל יומי זריעה ליזרע וליזיל משום דאנו חוששין דזריעה ראשונה לא היה ראוי לזריעה דא"כ בזורע נמי כל ימי זריעה אימא דכולה היה זרע שאינו ראוי לזריעה וכ"ה מבואר באשר"י שכתב אהך דכל זרעה ליזרע וליזיל דמה שלא צמחה לפי שעדיין לא הגיע זמן הזריעה ואמאי ואפילו אם זרעה קודם כל זמן זריעה לימא ליה מה שלא צמחו לפי שלא היו ראוין לזריעה כו' ודו"ק:

בד"ה וליחזי כו' קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כו' עכ"ל פי' ולא איירי בדמים מודיעים דדמי הכד קרובים לדמי חבית אי נמי כו' כמ"ש התוס' בר"פ המניח ע"ש ולהכי בצמד ובקר איצטריך ליה למימר דרובא קרו לצמד צמד דאל"ה לא המ"ל המוכר שאני מן המיעוט כיון דהתם הדמים מודיעים ודו"ק:

תוס' ד"ה זרעוני גנה וכו' דהכי אמרינן בהמקבל דתנן המקבל שדה מחברו וכו'. פירוש האי המקבל רוצה לומר שחוכר את השדה מבעל השדה בכך וכך כורין לשנה שיזרע אותה דאלו בקבלנות ממש לא שייך לומר מנכין לו מן הדמים שכל מה שגדל בשדה הן חולקין הן רב הן מעט למחצה או לשליש ולרביע כפי המנהג המדינה ועיין שם ברש"י:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי במכת מדינה וכו' רוצה לומר דלעולם הסברא הוא דתלינן יותר מניעת הצמיחה בחסרון הזרע דלא היה חזי לזריעה ממה שנתלה בחסרון הזמן ולכך אתי שפיר הכא דחייב באחריות והא דתליא התם בחסרון הזמן ולא נתן הטעם משום שיכול לומר שהמניעה שלא צמחו היה בחסרון הזרע משום דהתם לא שייך לתלות בחסרון הזרע דלית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מלתא למפרע וכו' רוצה לומר דנוכל לומר דתלינן טפי בחסרון הזמן ואתא שפיר ההיא דהמקבל והא דחייב הכא באחריות ולא תלינן לומר הא דלא צמחו לפי שלא זרע אותה בזמן הראוי משום דאיירי דאיגלאי מלתא וידוע הדבר שאותה הזרע לא היתה ראויה לזריעה וגם המוכר בעצמו ידע שלא היתה ראויה לזריעה:

רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן אמרינן בגמרא דהכי קאמר שרבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה כו' וקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא כיון שאינן נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות יותר מזה. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דאף על פי שיודעין ואי אפשר להחזירן חייב שהרי הוא כמו שפירש לו מוכר וכו' הבא לי חיטי ואחזיר לך דמיהן קמשמע לן דלא. ומכאן שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי אלא המוכר מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה. והא דאמרינן חייב באחריותן דוקא כשזרען בקרקע בדוקה ושנים כתקנן אבל זרעם בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב דתלינן בשנים או בריעות הקרקע אלא אם כן באו בקיאים ואמרו שראו אותם ולא היו ראוין לזריעה וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. הר"ן ז"ל. וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר אמאי חייב באחריותן לימא ליה החזר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים ואפילו זרעוני פשתן דחזי לאכילה איכא מאן דאמר בגמרא דחייב באחריותן ואמאי כיון דחזו לאכילה יחזיר לו הזרעים ויחזיר לו הוא הדמים. ויש לומר כיון דבתר רובא אזלינן דזבני לזריעה איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם. והכי תנן בפרק פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם כו' השוחט את הטרפה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו'. עד כאן לשונו. ווה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר אפילו זרע פשתן דרובו לזריעה כדאיתא בגמרא. רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא אלא דהוצאה איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. ואי נמי כולה רבי שמעון בן גמליאל היא כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותו דקאמרינן כתב רבינו חננאל ז"ל כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחה וכן הדבר בודאי דאי לא המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשנה כתקנה בהא ודאי משמע דבודאי שמחמת ריעות הזרעים משוי לה. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים ואפילו דמי עצים בעלמא ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר וכל המקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו קובר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעכו"ם או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר את הדמים כו'. עד כאן לשונו.

הרי זה מקח טעות הקשה רבי מאיר מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והוה ליה פלגא ופלגא ונימא המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה ושמע מינה דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה. הא דאמרינן וליחזי דמי היכי איכא לאקשויי עליה הא דתנן בפרק הספינה מכר את הצמד כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא הוו ראיה והכא אמרינן וליחזי דמי היכי אלמא דמים הוו ראיה. ואם תאמר כיון דאוקימנא להאי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח ואמרי נמי ואי בעית אימא לא קשה כאן בכדי שהדעת טועה כו' דשמע מינה דאף על גב דדמים לא הוו ראיה לשוויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יתר על השתות ובכדי שהדעת טועה דהוי ביטול מקח מחמת האונאה הכי נמי איכא למימר דהאי דאמרינן וליחזי זוזי היכי דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא אם כן תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסיק ואמר ליחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה מכלל דהאי וליחזי דמי היכי דאמרינן דליהוי ראיה דלרדיא זבן הוא דאמרינן ליה כי היכי דליהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דליהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרי הכא וליחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא דמי למתניתין דאין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיוני בזביני מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מלתא לזבינא גופא היכי הוה דנדע אי הוי זביני אונאה בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתא ומשום הכי אמרי הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי. אי נמי איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחברו לדין צמד ובקר דאלו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבן אי לשחיטה זבן ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבן לנכסתא לנכסתא דשמע מינה דגלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלויי דעתא דמוכר וכיון דלוקח הוא נהי דיהיב זוזי משום הכי הוו ראיה לגלויי דעתיה בהדי זביני דהא זוזי דידיה הוו ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי ביד מוכר נינהו מדאמרינן ואי ליכא זוזי לשקול תורא בזוזי דשמע מינה כבר שקלינהו מוכר והוו להו ברשותיה והוה ליה לוקח מוציא מיד חברו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתיה דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה לרדיא ואי לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה דמוכר ומהדרינן להו ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו ברשותיה אבל בדין צמד ובקר דעתיה דמוכר נמי בעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ללוקח צמד בהדי בקר או בקר בהדי צמד או חד מינייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא. ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דליקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני בהו ולא תרווייהו. וכד מעיינת בהו בהני תרי פירוקי משכחת להו דפירוקא מעליא נינהו. הרא"ם ז"ל.

ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי כו' כך הגירסא ברוב הספרים בהלכות הריא"ף ז"ל. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול מטלטלי אלא זוזי יהיב בעל כרחו. והיכא דלית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי וארעא אף על פי שלא נמצא דינו מפורש בתלמוד דעת הגאונים ז"ל דכי היכי דבאית ליה זוזי זוזי יהיב ליה ולא מטלטלי הכי נמי כי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא ומטלטלי מטלטלי יהיב ליה ולא ארעא דדמי טפי לזוזי וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה. הר"ן ז"ל.

גמרא המוכר שור עי' ירושלמי פ"ה דשביעית על מתני' דבש"א לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית:

רשב"ם ד"ה (יכול לומר) [לשחיטה] כו' ואפילו טעין חד מינייהו ברי תמוה לי באם המוחזק אומר ברי גם לסומכוס אין מוציאין ממנו כדקתני במתניתין דב"מ השואל אמר שכורה מתה והמשאיל אינו יודע פטור וצע"ג:

בא"ד וכמו סבא ויבם ק"ל הא התם דאין כאן מוחזק ולא חזקת מר"ק גם לרבנן חולקים: