Bava Batra 86a

ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כו' וא"ת מנא ליה דמתורת רשותו קנה דלמא מתורת משיכה קנה דהא משיכה מועלת בכליו של מוכר כדמפרש לעיל וי"ל דהכא דייק דמתורת רשותו קנה כדפירש לעיל בקונטרס דפירקן והכניסן לתוך ביתו משמע בין מוכר בין לוקח וא"ת בלא פירקן נמי כיון שהכניסן ליקני דליבטיל אגב רשות לוקח ואור"י דדוקא כלי הוא דבטיל אגב הרשות אבל בהמה לא:

אבל דברים שדרכן בהגבהה אין נקנים אלא בהגבהה והא דפריך במי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנא.) גבי מלוגא דשטרי והא לא משך ודוחק לומר שהיה כל כך הרבה שטרות שלא היה דרכן להגביה אלא לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה:

והא כיס דבר הגבהה הוא כו' לא פריך להאי לישנא דמשני בריש אלו נערות (כתובות דף לא:) כשצירף ידו למטה מג' וקבלה דלא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חצר וידו כחצרו אלא לההוא לישנא דהתם דקני משום משיכה פריך וא"ת והיכי ס"ד דמיירי בכיס דבר הגבהה הוא א"כ היכי מיחייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך כדדייק בריש אלו נערות (שם) אי בזוטרי אין דרך הוצאה בכך אלא במיצעי ויש לומר דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפי' הכי לענין קנין אין נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה אי נמי במגרר דרך מחתרת דהוי דרך הוצאה אי נמי הוה ליה למימר וליטעמיך:

לצדדין קתני תימה לרשב"א אמאי לא מוקי לה בכלים שאין דרכן להגביה שגם הן נקנין בהגבהה כדמשמע לעיל דאוקמינן במידי דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה דהיינו בהגבהה:

הכי גרסינן התם דאמר ליה זיל קני. כלומר, לך קני בכליך, ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו אלא יקנה לו כליו.

הא דמותבינן מן הגונב כיס בשבת אליבא דמאן דמוקי לה בריש פרק אלו נערות במוציא לצידי רשות הרבים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת, אבל לענין מקנה קני, אליבא דידיה מקשינן הכא דאינו קונה אלא מדין משיכה. אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בשצירף ידו למטה משלשה וקבלו, לא קשיא מידי, דהתם לא משום משיכה הא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. דהוה מצי לתרוצי לה הכא הכי ואפילו בזוטרי, אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו לדעת המקשה דמקשה ליה אליבא דמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה.

אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מדי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה. יש אומרים שהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשלפי רברבי ובמשיכה, וכל שכן אם הגביהה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואע"פ שישבר בהגבהה אלא ניחא לי לפירוש' לצדדין משום דאין דרך התנא לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה הלא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא בר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נר' עיקר.

זה שכתבנו בכליו של לוקח ברשות מוכר וכן כליו של מוכר ברשות לוקח שלא קנה אין הדבר מוחלט כן בגמ' אלא ששאלו עליהן ונשאר בספק ומתוך כך אנו דנין שלא קנה ובכליו של לוקח ברשות מוכר הולכין אחר הרשות ובכליו של מוכר ברשות לוקח הולכין אחר הכלי כדי להעמיד ממון בחזקת בעליו ומ"מ כל שפרע הלוקח ואין המוכר רוצה לחזור אין מוציאין ממנו ואם היו ביניהם שתי מכירות אחת בכליו של לוקח ברשות מוכר ואחת בכליו של מוכר ברשות לוקח את שאינו רוצה לחזור זוכה באחת מהן על כל פנים ומעמידין אותו על הפחותה שבהן ויש מפרשים שלא קנה כלל ומ"מ בשאמר לו קני קנה בשתיהן כמו שביארנו:

הקרקעות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר במסכת קדושין אבל המטלטלין דברים שדרכן להגביה נקנין בהגבהה ושדרכן במשיכה נקנין במשיכה וכן בשאר הקניות על הדרכים שכתבנו:

הגונב כיס בשבת אע"פ שנתחייב מיתה מצד הוצאה בשבת מרשות לרשות חייב בתשלומין ואין כאן משום אין אדם מת ומשלם שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת שמשהגביה אף ברשות בעלים קנה לענין תשלומין ולענין שבת אינו חייב עד שיוציא ולא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא כשבאין כאחד היה מגרר את הכיס ויוצא פטור שהרי לא נתחייב בגנבה עד שהוציא מרשות זה לרשות הרבים והרי אותה שעה בעצמה חל עליו איסור שבת ושמא תאמר והיאך חלה בו חיוב גנבה והלא גירור זה משיכה היא ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים פירשוה במסכת כתובות שצירף ידו למטה משלשה וקבלו שידו של אדם חשובה לו ואינה בטלה אגב קרקע והרי משיכה זו שמרשות היחיד לרשות הרבים הושוו בה השעות לשבת ולגנבה שהרי לא מתורת הגבהה הוא קונה עד שתאמר בה שקדמה גנבה לשבת שהרי למטה משלשה היו ואין הגבהה בפחות משלשה אלא במשיכה הוא קונה וכן יש שפירשוה שם בצד רשות הרבים שלענין שבת דינם כרשות הרבים ולענין קנין דינן כסמטא להיות משיכה קונה בו ומ"מ דוקא בשהוא בר משיכה ולא בר הגבהה כגון כיס גדול ושיש בו רצועות עשויות למשכה בהן:

בפרשב"ם בד"ה לצדדין כו' דהא אפילו גסה לר"ש בהגבהה ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

הכי גרסינן התם דאמר ליה זיל קני כלומר קנה בכליך ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצרו אלא יקנה לו כליו. הרשב"א ז"ל.

דאמר ליה זיל קני וכן כתוב בספרי ספרד ואני תמה על זה הלשון דקאמר שאני התם דאמר ליה זיל קני משמע דדבר פשוט הוא דבדאמר ליה זיל קני מיירי. ותו למה הוצרך לומר דאמר ליה זיל קני לוקמיה כשנתן לו רשות להניח שם כליו דבהכי קני כדאמרינן כגון שהיה בעלה מוכר קלתות כלומר ויש לה רשות להניח שם קלתה. ונראה בעיני דלהכי פשיט ליה דמיירי דאמר ליה זיל קני משום דקא פסק ואמר סתמא כליו של אדם קונין לו בכל מקום דמשמע בין כשמדד בין שלא מדד ואין כליו קונין לו בשלא מדד אלא אם כן אמר ליה זיל קני בכליך וכמו שכתבתי למעלה וכי אמר ליה מיהת זיל קני בכליך יש בכלל זה נתינת רשות להניח שם. והא דאיבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא כשמדד מיבעיא ליה דאברייתא קא מיבעיא לן דקתני ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וקא מיבעיא לן ברשות מוכר מהו.

עלה בידינו כליו של אדם קונין לו בסימטא ובחצר של שניהם ודוקא דמדד או אמר ליה זיל קני. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אף על פי שמדד ואף על פי שאמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קנה קונה ואף על פי שלא מדד. מדד ולא אמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות לוקח אף על פי שלא אמר ליה זיל קני קנה ואף על פי שלא מדד כדתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן והסוגיא מוכחת שהטעם מפני שקונה לו רשותו ללוקח ולא משום משיכה. עליות. והא דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא היכא דאמר ליה זיל קנה הני מילי היכא דאייתי ליה כלי מעלמא אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי מיניה דמוכר ואגבהה דקנייה בההיא הגבהה והדר אנחיה ברשות מוכר קני ליה ההוא כלי כל מאן דמנח ביה כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי ברשותיה נמי וכמי שהשאילו מקומו והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגבהיה לוקח לההוא כלי והדר אנחיה ברשות מוכר אבל אי לא אגבהיה אכתי כליו של מוכר הוא ברשות מוכר והוה ליה כמקח עצמו דכיון דלא אגבהיה לא קני. ואם תאמר הכי נמי לימא כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה מוכר למשבקיה ברשותיה וכמאן דאישיילה מקומו דמי והוה ליה כמאן דאיתא ברשותיה דלוקח דלא צריך מידי כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. יש לומר כי אמרינן כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה למשבקיה ברשותיה הני מילי היכא דקנייה בהגבהה או במידי אחריני והוי ליה כליו מקמי דלינחיה ברשותיה דמוכר אבל הא לאו הכי אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קני ליה לוקח מקמי הכי כי היכי דלשייליה ההוא מקום דמנח ביה והיינו דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיוציאנה או יגביהנה. ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי בתר כלי אזלינן ולא קני דהא אוקמה רב נחמן בר יצחק להא דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן בששפכן ומר בר רב אשי אוקמה במתאכלי דתומי דליתנהו בכלי אלא קשורין הן בחבלים בלבד דשמע מינה הא איתנהו בכליו דמוכר לא קני. וליכא למפשט מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דבתר כלי אזלינן נמי וקני דהא רב נחמן בר יצחק דאוקמא לה ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי דאוקמה במתאכלי דתומי בדרך איפשר. ויש לומר הא דאוקמה בהכי דכיון דלוקח מוציא הוא מיד המוכר במה שאיפשר לשנויי כי היכי דליקום ליה המקח בידא דמוכר משנינן הלכך לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אמרינן דלמא בתר כלי אזלינן ומוקמינן להאי ברייתא בששפכן כרב נחמן בר יצחק אי נמי במתאכלי דתומי כמר בר רב אשי ולענין כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן דלמא בתר חצר אזלינן ומוקמינן להא דרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות מוכר כדאמר ליה זיל קני אבל לא אמר ליה זיל קני לא קנה תדע דהא לבתר דאוקמה רב נחמן בר יצחק להאי ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי במתאכלי דתומי קא אתינן למפשט מהא דרב ושמואל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה ודחינן לה ואמרינן התם דאמר ליה זיל קני אלמא האי אוקמתא דרב נחמן בר יצחק ודמר בר רב אשי ליכא למפשט מינה דכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה אלא אכתי איכא למימר דלא קנה. הרא"ם ז"ל. וכתב הר"י ז"ל בעליות דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ואף על פי שאמר ליה זיל קני שהרי לא השאיל לו כליו בלשון הזה כדי שתקנה לו ביתו כליו של מוכר בשאלה ואחר כך קנה בו ואינו דומה לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאמר ליה זיל קני ודאי נתן לו רשות להניח שם כליו ואף על פי שלא הקנה לו כלום וכליו הוא קונה.

ועלה בידינו עוד מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה היא מושאלת למוכר ואף על פי שיש בה שנתות משנתמלאת המדה מושאלת ללוקח ויקנה בה. וכיון שאמר אדם יזכה הכלי שלי לחברו או תזכה חצר לחברו במקח שהוא לוקח מחברו קנה שחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים אבל בשל עצמו אינו יכול לזכות לחברו אלא על ידי אחרים והיינו דתנא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו. אתה למד מכאן כיון שקבל עליו הנפקד זכתה חצרו ללוקח בלא חזקה שהרי אלו הפירות לא הניחו שם כדי שיהא מקומן מושאל ללוקח בנתינת הפירות שם. וכל דברי ההקנאות שאדם קונה בהן כגון משיכה והגבהה במטלטלין או חצרו של אדם שהוא זוכה לו או כסף ושטר וחזקה אינו קונה בהן אלא אם כן פסק דמי המכר. ואם הגביה או משך ואחר כך פסק אינו קונה עד שיגביה או ימשוך אחר שפסק דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ואוקימנא טעמא משום דרשות הלוקח קונה לו אבל במשיכה שמשך תחלה לא קנה לפי שלא פסק עדיין בשעת המשיכה. מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ובדברים שדמיהן קצובין אף על פי שלא פסק קנה. ואם אמר לו הריני מוכר לך על פי מה שישומו שלשה אפילו בדברים שאין דמיהן קצובין קנה. המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד המוכר. משך ולא מדד קנה שאין המשיכה צריכה מדידה. אף על פי שאינו קונה בכליו של מוכר אלא אם כן מדד משיכה בכליו של מוכר קנה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. עליות.

לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה כו' בהגבהה אין במשיכה לא. פירוש דברים שדרכן להגביה קרי כל שאפשר בהגבהה בשליפי מציעאי דאף על גב דאורחייהו נמי במשיכה לא מיקני אלא בהגבהה דלא מיקני במשיכה אלא דברים שאין דרכן להגביה כלל בשליפי רברבי והיינו דמוקמינן מתניתין דהמוכר פירות בשליפי רברבי ולא מוקמינן לה במציעי נמי דאצטריכי לפרוקי בהא דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו דלצדדין קתני דאם איתא דמידי שדרכו בהגבהה ומשיכה בשליפי מציעאי מיקנו בתרווייהו למה ליה לדחוק דלצדדין קתני לוקמה בהכי אלא ודאי לא מיקנו במשיכה אלא כגון שליפי רברבי דלא דרכייהו בהגבהה כלל ומשום הכי אצטריך למימר דלצדדין קתני דלא מצי לאוקמה בשליפי רברבי דנהי דודאי הנהו מיקנו בתרווייהו דהגבהה קונה בכל מקום כיון דלאו אורחייהו לעולם בהגבהה היכי ליתני עד שיגביהנו. ואף על גב דבסוגיין דפרק אלו נערות משמע דשליפי מציעאי מיקנו במשיכה כיון דמחלפא בסוגיין דהכא מאי דאיתמר הכא עיקר דמתאמר בדוכתיה. ואם היה מגרר ויוצא פטור הא דאייתינן לה מהכא משום משיכה לא אתיא כמאן דמוקי לה התם בפרק אלו נערות בשלשל ידו למטה משלש וקבלה דלההוא פירוקא לאו משום משיכה הוא אלא משום ידו שהוא קונה לו בכל מקום שלא כדברי רשב"ם ז"ל אלא אתיא כמאן דאמר כשהוציאו לצידי רשות הרבים ואף על גב דסבר דלענין שבת כרשות הרבים דמי לענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אלא כסימטא ונמצא שחיוב שבת וגנבה באין כאחת. ומאן דמשני לה נמי במידי דבעי מיתנא לפום טעמיה אהדר ליה דאתי עלה משום משיכה ונהי דלההיא אוקמתא מקשינן התם אי הכי לפלוג וליתני בדידה הכא כיון דלאו דוכתה היא לא דחיק בה דאי מקשי הכי מצי מוקי לה בצרוף ידו למטה משלשה ואפילו בשליפי זוטרי שלא משום משיכה הוא קונה אלא משום ידו. הר"ן ז"ל. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה. פירוש מתוך כובד משאן אין דרכן להגביה ולישא אותם בידם אלא מושכין אותם או עומסים אותם על כתף אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. והא דכייל תנא ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא אתא אלא למעוטינהו מדין כסף ושטר וחזקה לומר שאין נקנין באלה אלא במשיכה וכיוצא בה דהיינו הגבהה והראוי למשיכה משיכה והראוי להגבהה בהגבהה. עד כאן לשונו. וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה. כלומר דברים גדולים שאין אדם יכול להגביהם אבל דברים קטנים שדרכן להגביה. בהגבהה אין במשיכה לא. עד כאן לשונו.

אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין כו' והא דפריך בפרק מי שמת גבי מלוגא דשטרי והא לא משך כו'. יש לומר דהתם שטרות הרבה היו ביחד ולא היו דרכן בהגבהה אי נמי יש לומר דאין לדקדק בלשון אלא במשנה או בברייתא אבל אחיו של רב עמרם לא דקדקו בלשונם במה שאמרו והא לא משך שהיה להם לומר והא לא הגביה. תוספי הרא"ש ז"ל. הא דמותיב מן הגונב כיס בשבת אליבא דמאן דמוקי לה בפרק אלו נערות במוציא לצדדי רשות הרבים ואליבא דרבי אליעזר דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת אבל לענין מיקנא קני אליבא דידיה מקשינן הכא. דאינו קונה אלא מדין משיכה אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בצירף ידו למטה משלשה וקבל לא קשיא מידי דהתם לא משום משיכה הוא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכא הכי ואפילו בזוטרי אלא דניחא ליה לתרוצי אפילו לדעת המקשה דמקשי ליה כמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה במיתנא כיון שיש בה מיתנא דרכו במשיכה אמר ליה אנא נמי במיתנא קאמינא דאפילו הכי קא מותיבנא לך דכיון שהוא קטן אף על פי שהוא במיתנא אין דרכו בהגבהה אמר ליה במידי דבעי מיתנא מפני שאין דרכו בהגבהה מפני כובד משאו ולפיכך קונה במשיכה ומכל מקום בהגבהה נמי קני ליה אף על גב דאין דרכו בהגבהה. תא שמע ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' אלמא כל מידי דבר הגבהה כו'. והא דלא מוקמא ליה במידי דבר משיכה ואין דרכו להגביה קנה בין במשיכה בין בהגבהה כמו שכתבנו נראה בעיני משום דקשיא ליה לתלמודא כיון דהגבהה קונה בכל ענין אפילו בדברים שאין דרכן בהגבהה כל שכן בדברים שדרכן בהגבהה אשתכח דהא דקתני עד שיגביהנה בכל ענין מיירי והדר קאמר או עד שיוציאנה ~מרשותו דמשמע בכל מידי דקני בהגבהה מצי למיקני נמי במשיכה. ומפרקינן דלצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה והכי קאמר זימנין דבהגבהה וזימנין דבמשיכה נמי כגון מידי דדרכו במשיכה ואין דרכו בהגבהה. ויש לומר כיון דקתני עד שיגביהנה תחלה משמע דררכו בהגבהה. עליות.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו לצדדין קתני מידי דבר הגבהה כו'. יש אומרים דהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשליפי רברבי ובמשיכה וכל שכן אם הגביה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואף על פי שאינו בהגבהה אלא ניחא ליה לפרושה לצדדין משום דאין דרך התנא עצמו לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה ולא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נראה עיקר. עד כאן לשונו.