Bava Batra 77b

נקנה השטר בכל מקום שהוא ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דמילי במילי מיקנו הא הכא לא קנו שעבוד השטר דבלאו הכי שעבד נכסיו דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין מועיל אלא לקנות שטר עצמו וי"ל דמשמע ליה בכל ענין בין החזיק בעדים בין בלא עדים שלא נשתעבדו נכסיו ובכל ענין קתני נקנה השטר בכל מקום שהוא אבל אכתי קשה דהיכי מוכח מהכא דמיקנו מילי במילי דהכא לא חזינן דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתוב בשם מוכר ללוקח ובההיא ודאי מהניא מסירה בלא כתיבה לכולי עלמא אבל מוכר או נותן שטר שיש לו על אחרים לעולם לא מקנו במילי במסירה לחודה עד שיכתוב ונראה לפרש דהכי פריך והא אגב מילי נינהו וקנין גרוע הוא דאפ"ה מקני בלא מסירה לקנות שעבוד שטר הכתוב בשמו א"כ אפילו בשטר שאינו כתוב בשמו תועיל מסירה בלא כתיבה כיון דשעבוד כל כך קל לקנות ומשני אגב שאני דאין אגב קנין גרוע דאלים קנין אגב כמסירה גמורה דהא אפי' דבר דאין נקנה בחליפין נקנה אגב קרקע וחשיב כמסירה ומשיכה והגבהה ורבינו שמואל מפרש דהשתא לא אסיק אדעתיה קנין אגב וס"ד דקני במה שנתרצה לו וקשה דא"כ אמאי איצטריך למימר כיון שהחזיק בקרקע נקנה כו' כיון שאינו קונה ע"י כך וי"ל דס"ד דלא נתרצה לו עד שיחזיק ומ"מ מילי נינהו כיון דקני ע"י מה שנתרצה:

רב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי לפי ספרים דגרסי בהגוזל (ב"ק דף קד: ושם) דהוה מסיק קשה דהיכי קנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמר בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנב.) מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי כו' הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני משמע דבריא לא מצי למיקני הלואה אפי' בקנין דהתם בקנין איירי וליכא למימר דהתם מיירי בהלואת מטבע שאינו נקנה בחליפין דא"כ בחנם נקט הלואה דהוה ליה למימר מטבעותי לפלוני ועוד דאמרי' התם (דף קמח.) למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא כו' והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני כו' ומשני הואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר דאיתא בבריא אפילו בהלואה דמטבע אגב קרקע ואור"ת דתקנת חכמים היא לענין הרשאה שיוכל לעשות שליח אפילו בהרשאת מלוה אע"ג דאין יכול להקנותה:

אגב שאני כלומר, דאגב קנייה אלימא הוא, והילכך כל שמקנה אותיות לחבירו אם הקנה לו השטר ושעבודו אגב הקרקע קנה, ואפילו למאן דאמר לא קנה עד שיכתוב וימסור, דאגב במקום כתיבה ומסירה עומד. וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל. אבל ר"ח ז"ל כתב, דאינו עומד אלא במקום מסירה, וזה לשונו: אף על גב דפרישנא דאותיות לא מיקנו אלא במסירה ושטר בתרווייהו, מיהו אם כתב לו שטר שהקנה לו אותיות אגב קרקע קנה אף על פי שלא מסר לו האותיות, ואקשינן בהא האי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה, ושני' אגב שאני, שמע מינה דאותיות בשטר ואגב קנה אף על פי שלא מסרם לו. עד כאן. ולפי דבריו הכא הכי אמר, כיון דשטר שכתב מוכר ללוקח במסירה בעלמא סגי לה, באגב נמי סגי ליה, ומינה דאותיות דעלמא דלא סגיא להו בלא כתיבה ומסירה. והר"ם ז"ל כתב דמסירה וקנין לאו כלום הוא, דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, הכא לא מהני ולא מידי, משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני, ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא שטר ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין. אבל כאן במאי קני בשטר, ושטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא, ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זו וכל שעבודו. ועיקר.

מתני' לא מכר לא את הפרצופין ולא את האנתיקי. ואם תאמר את האנתיקי למה לי, השתא פרצופין לא קנה, עיסקא דאית ביה מבעי. ויש לפרש דמשום סופא נקטה, דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.

גמרא אמר ליה תתרגם מתניתין באדוקין בו. פירש הראב"ד ז"ל, דכל שאדוקין בו הרי הן לקרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש, דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים, דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר, שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון, ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין, כדאיתא בסמוך גבי צמד, והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתיך בשאדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון, דכל דכולהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה, דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה, ומה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין. אבל לפי הפירוש הראשון ניחא, דנמכרין עמו מפני שהן תשמישין המחוברין עמו. וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו, וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל, ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו.

היכי דמי אילימא דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה. כלומר, ומאי טעמא דרב יהודה דפליג.

ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד, כלומר, כולהו אינשי, כוליה זבין ליהמאי טעמייהו דרבנן, דודאי כוליה זבין ליה. הקשה הראב"ד ז"ל, וכי קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר [ו]קרו ליה נמי לבקר צמד, אם כן לימא ליה אנא לא זביני אלא צמד ולא נתכוונתי לבקר, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ותירץ הוא ז"ל, דטעמא דכל כי הא הדמים מודיעים, לפי שהשם והדמים שוים. וכן איתא מפורש בבקעה ושדה, דאפילו כי קרו לה לבקעה נמי שדה, אמאי אפשיטא להו דכולה זבין ליה, דאטו לשדה מי לא קרו שדה, ואף על פי שאין לומר שם הדמים ראיה, לפי שאין אונאה לקרקעות, אלא דמשום דמצר ליה מיצרים החיצונים, וכיון שהשם והמיצרים שוין כוליה זבין ליה. וכתב עוד, כי לפי ענין זה, הא דאמרינן בריש פרק המוכר פירות במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וליחזי דמי היכי, אי דמי רידייא לרידיא ואי דמי נכסתא לנכסתא, אפילו לדעת רבנן דלית להו שיהו הדמים ראיה קא מקשה, דכיון דשור דרידייא ושור דחרישא חד שמא אית להו והאי והאי שור סתם קרו להו, בכי הא מודו רבנן שהדמים מודיעין. עוד כתב הרב ז"ל, דלא כל תוספת דמים מודיעין, אלא עד דאיכא תוספת בכדי בטול מקח. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר ולא אפילו בבטול מקח עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה. ומיהו נראה כדעת הרב ז"ל, מדאקשינן גבי מכר שור ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי, ובודאי אין כל כך דמים יתרים בין שור דרידייא בין שור דחרישא, שאין הדעת טועה בהן.

לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר כלומר, רובא קרו להו הכין, ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמדא, רבי יהודה סבר כיון דהדמים ושם שקורין לו מקצתן שוין, הדמים מודיעין שאלו מן המקצת שקורין אותן כן, ורבנן סברי שאין הדמים ראיה להוציא מלשון הרבים, דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש, והילכך אפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו המעות והבקר, דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שאנו כן.

הרי שהיה צריך למעות ונמלך למכור שדה משדותיו ומצא הסופר ואמר לו כתוב לי שטר שאני מוכר לפלוני קרקע פלני כדי שיהא השטר מזומן ליתנו ללוקח כל זמן שירצה למכור וכבר ידעת שרשאין לעשות כן וכמו שאמרו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואע"פ שיש כאן סרך מיחזי כשיקרא הואיל ומ"מ אין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שמא תפול מידו וימצאנה הלה ואין כאן חשש לקוחות ר"ל שמא ימכרנה לאיש אחר ואח"כ יטעון זה המוצא שהוא לקחו קודם שהרי זה אינו רוצה למכרו לאחר שהרי צוה לכתוב השטר לשמו של זה וכל שעשה כן מ"מ ואין השטר בידו שיהא יכול למסרו לו כיון שהחזיק את הלוקח בקרקע נקנה לו השטר שנכתב קודם המכירה בכל מקום שהוא אגב הקרקע כדין כל קנין מטלטלין אגב קרקע כמו שאמרו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אבל שטר אחר העשוי בשעת מכירה ולפני המוכר אינו צריך לכך שהרי כמי שבאה לידו היא ומ"מ שטר זה אינו נקנה עד שיאמר לו קנה שטר זה אגב קרקע וכן כל שמוכר שטר חוב לחברו והקנהו אגב קרקע קנה ואין המוכר יכול לחזור אע"פ שאין שם כתיבה ומסירה ויש אומרים שאינו קונהו לשעבודו ר"ל לגבות בו אלא בכתיבה ומסירה ומ"מ אף בהקנאה אגב קרקע צריך שיאמר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה:

כבר ביארנו שהמטבע אינו נקנה בחליפין ומ"מ הרי הוא נקנה אגב קרקע כשאר כל המטלטלין:

המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד ר' יהודה אומר הדמים מודיעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמר הר"ם קרון מין ממיני העגלות ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכין אותו ובלבד שיהו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשים הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכות את הקרון צמד הוא עול שבצוארי השורים המחבר אותם וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתירא אין בהם אונאה ולא בטול מקח לפי שהרחוק אין טועין בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו את המתנה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירוש קרון הוא העגלה והפרדות הם שמושכות אותה ואמר שאם מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירשו בגמ' דוקא בשאין הפרדות קשורות עם הקרון בשעת המכר הא אם היו קשורות בה בשעת המכר הרי הן בכלל המכר ומ"מ אם מכר הפרדות לא מכר את הקרון אף בשהם קשורות עמה שהפרדות יש מהם תשמיש לדברים אחרים שלא במשיכת הקרון מכר את הצמד והוא העול שמניחין בצואר השורים לא מכר את הבקר וכן מכר את הבקר לא מכר את הצמד ואף בזו פירשו הגאונים שאם היו השוורים אדוקים בצמד בשעת מכירה נכללו במכירת הצמד ומשנה זו בשאין אדוקים בו ר' יהודה אומר הדמים מודיעים שאם לקח במאתים זוז דבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז והבקר בכלל וחכמים אומרים אין הדמים ראיה והלכה כחכמים ופירשוה בגמ' אפילו היו מקצת בני אדם קורין לבקר צמד ולצמד בקר הואיל ורוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר וכל שכן אם אין שום אדם קורא לבקר צמד ולצמד בקר הא מ"מ אם רוב העולם קורין לצמד בקר ולבקר צמד הרי הכל בכלל המכר עד שיביא ראיה שלא מכר אלא אחד ומ"מ יש בו דין אונאה הן למחילה הן לחזרת אונאה הן לבטול מקח וכל שרוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר לא נמכר אלא אותו שהוזכר אא"כ מביא ראיה ששניהם נמכרו ומ"מ יש בה דין אונאה על הדרך שכתבנו ויש פוסקין בזו שאם היה בכדי שאין הדעת טועה אין בה אונאה ולשם מתנה אמר לו אלא שתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שכתבו בכאן בכדי שהדעת טועה בתוך שיעור שיראה לתגר או לקרובו ובכדי שאין הדעת טועה לאחר שיעור זה ואחר שיעור זה אין בו אונאה כמו שהתבאר במציעא פרק הזהב והנאני הדבר שאין ראוי להפקיע דין בטול מקח ברוב אונאה ולא עוד אלא שאם כן לא נשמטה מליכתב במקומה בדיני האונאות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שיש לשאול בה ממה שאמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שפסקנו בה שאם לשחיטה מכרו אין כאן מקח טעות ואם לחרישה מכרו יש כאן מקח טעות ואם לא נתברר אם למכירה אם לשחיטה מבררין את הדבר בדמי המקח ולמדת שהדמים מודיעים כבר ביארנו דבר זה בקמא פרק הפרה ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו:

בד"ה רב פפא כו' דהתם איירי בהלוואת מטבע שאינו נקנה בחליפין כו' עכ"ל אבל בהלוואה אחרת שאינו מטבע לא מצינו ביה שום חילוק בין קנין חליפין לקנין אגב ודו"ק:

בפרשב"ם בד"ה כולה זבין כו' וגם הדמים מודיעין כו' עכ"ל דאם הדמים לא היו מודיעין שמכר שניהם ודאי דלא הוה אזלינן להא דקורין גם לצמד בקר והוי מקח טעות ודו"ק:

כאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו בפרק שנים אוחזין מוקמינן לה להא דתנן כותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא דאי לא איכא למיחש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות מניסן שלא כדין והא מתניתין נמי דקתני כותבין שטר למוכר כו' בהכין נמי צריכין לאוקמה. ואם תאמר כיון דבשטרי אקנייתא מיירי למה הלוקח צריך לחזור אחר השטר שכתב המוכר לקנותו באגב הרי יש להם לעדים לכתוב לו שטר אם לא יתן לו המוכר את השדה דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד ואף על פי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת כל זמן שלא נמסר השטר לידו רשאין לכתוב לו שטר אחר. לא היא דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד כיון שאמר להם מתחלת הקנין שיכתבו את השטר והוא יתננו ללוקח לא יכתבו שטר אחר שהרי זה כיון שמנען בפירוש משעת הקנין מלכתוב לו שטר אחר. ועוד היה אומר ר"ש ז"ל דוקא סתם קנין לכתיבה עומד אמרינן כלומר כל זמן שלא יעכב המלוה או המוכר על כתיבת השטר אבל יכול לחזור בו ואין כותבין את השטר על כרחו והיינו דאמרינן התם קנו מידו לא צריך לאימלוכי ביה הא אם יעכב בידם מלכתוב את השטר אין כותבין. וקרובים דברי רבינו י"ל לפי מה שפירשנו שהמוכר חוזר בשטר כל זמן שלא נכתב ונמסר ואף על גב דבלא שטרא נמי גבי ממשעבדי הלכך כי איכא קנין נמי נהי דבסתמא ניחא ליה שיכתבו לו את השטר מיהו אין יכולין לכתוב את השטר על כרחו ואפילו אם פירש להם שיכתבו לו את השטר וקנו מידו על כך אף על פי שמחייב עצמו באחריות על ידי קנין או חזקה אבל בכתיבת שטר אינו יכול לחייב את עצמו דהוה ליה כקנין דברים הלכך אף על גב דאית ליה קלא כמו שיש לו קול לשטר ולא שנא מכר ולא שנא הלוואה בעדים וקנין גובה מנכסים משועבדים משעת הקנין אף על פי שלא כתבו את השטר כמו שכתבנו בפרק חזקת מכל מקום אין העדים רשאים לכתוב שטר חיוב ושעבוד על אדם שלא ברצונו כמו שביררנו למעלה. וקשה לי כיון דבשטרי אקנייתא עסקינן דאי לאו הכי אין כותבין שטר למוכר אלא אם כן לוקח עמו דהוי מוקדם וכדכתיבנא מעתה היאך קונה שטר בדין אגב בחזקה שהוא מחזיק בשדה זו והרי השדה קנויה לו משעה ראשונה שזכו לו העדים בקנין כשכתבו לו את השטר ואלו המחזיק בשדה שכבר היא שלו מקודם לכן ודאי אינו קונה נכסים שאין להם אחריות אגב אותה חזקה. וכי תימא לא זכה הלוקח בקנין העדים בעבורו אלא אם כן מסר המוכר בידו השטר דעל מנת כן קנו מידו שימסרו השטר לידו ואם יתרצו שניהם במכר יתן לו השטר ויחול קנין זה מעכשיו ועוד דודאי לא זכו העדים ללוקח בקנין אלא על מנת שיתרצה הלוקח במכר ליתן דמי השדה וכשבא הלוקח אינו מתרצה עד שימסרו השטר בידו נמצא שלא זכה בשדה עד שזכה בשטר. מכל מקום יש להקשות אם זוכה הוא בשטר איגלאי מילתא שזכה בשדה משעת קנין ואם כן היאך הועילה חזקה שהחזיק זה בשדה לקנות השטר אגבה כיון דאיגלאי מילתא שכבר זכה בשדה מקודם חזקה זו שניהם היו יכולין לחזור בהם כל זמן שלא מסר המוכר את השטר ביד הלוקח הלכך קונה זה אגב אותה חזקה את השטר. ולא מתחוורא הך סברא דכשאתה אומר זכה בחזקה זו בשטר באגב וממילא זכה בקנין משעה ראשונה לטרוף לקוחות תרתי דסתרן אהדדי נינהו דאי איגלאי מלתא למפרע שזכה בקנין משעה ראשונה היאך זכה בחזקה שהחזיק אחר כך לקנות השטר אגבה שהרי אין אדם זוכה אגב חזקה שהוא מחזיק בדבר שהיא שלו מכבר. ונראה בעיני דהכא לאו בשטרי אקנייתא עסקינן אלא מיירי כגון שהלוקח בעיר וטרוד בעסקיו או שהוא חוץ לעיר ועתיד היום לבא שם וקדם המוכר וכתב השטר לו שלא בפניו ושיהא ביד העדים שאם יבא היום יתנוהו לו ויזכה בשדה בשטר ואם לא יבא יקרעוהו. ובא היום ואמר להלוקח החזק בשדה זו וקנה אגבה השטר שהוא פקדון ביד העדים כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ביד העדים שהרי הקרקע לא היה קנוי לו כלל מקודם חזקה זו לפיכך קונה השטר אגבה ומתניתין דקתני כותבין שטר למוכר וכותבין שטר ללוה ודאי צריכים לאוקמה דשטרי אקנייתא נינהו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ולא אמרינן הכא כאותה ששנינו כעין אותה משנה דהתם משום דמיירי שמוסרין השטר למוכר צריכינן לאוקמה בשטרי אקנייתא אלא הא דקאמר כאותה ששנינו על צורת הענין הביאה דדמיא לה בקדימת מוכר לכתוב שטר ללוקח שלא בפניו ואין העדים החותמין על השטר חוששין למחזי כשקרא כי שמא ימלוך ולא ימסור השטר ללוקח או הלוקח לא יתרצה במכר. גם יש לפרשה לגמרי על דרך משנתינו דכותבין שטר למוכר כו' וכגון שקדם מוכר וכתב שטר ללוקח קודם שקנו מידו על דעת שיהא בידם כל היום עד שיקנו מידו בו ביום על כל מה דכתוב ומפורש בשטר ויתנו השטר אחר כך בידו דבכהאי גוונא מיירי מתניתין ואם יעבור היום עד שלא יקנו מידו יקרעוהו ואירע הדבר כן שלא קנו העדים מידו ועוד השטר בידם ובא הלוקח והחזיק בקרקע ונקנה השטר שהוא פקדון ביד העדים בכל מקום שהוא והא דאמרינן התם בסוגיא דמצא שטר חוב אי בשטרי דלאו אקנייתא הא אמרינן אין כותבין כו' לא תיקשי לך למה לא חששו שמא מיד העדים נפלו דעדים מיזהר זהירי בו. ופשוטו של דבר משמע כמו שפירשתי דהא ודאי הא דאמרינן כיון שהחזיק בקרקע משמע דמיירי שבא הלוקח עד שלא זכו לו העדים בקרקע. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלמא שטרא נקנה באגב וקשה לרב אשי דאמר מילי במילי לא מקנין. ואם תאמר מי דמי התם לפי שנכתב השטר על שם הלוקח ואין צריך עוד להקנותו אלא במסירה שהרי כל שטר שכותבין ללוקח או למלוה במסירה זוכה בו הלכך אגב במקום מסירה הוא אבל בשטר שנכתב על שם אחר ובא להקנותו לא סגי במסירה וצריך כתיבה עמה דמילי במילי לא מקנין. תשובתך אין הדברים כן אלא כל שטר שעבוד נקרא מילי לפי מה שזוכין בו הלוקח והמלוה לא לגוף הנייר אלא לכח וזכות שבו ומה שאמרה תורה שמוכרין ומשתעבדים בשטרות נמי לפי שאין הדברים נמסרין מיד ליד וכדכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום ובהכי אמר רחמנא דקונין בשטרות וכיון דסבירא ליה לרב אשי דמשום הכי לא מהניא מסירה בשטרות דאותיות אין נקנות במסירה כיון דצריך לומר קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבין דמילי במילי לא מקנין. מעתה כל שטר שכותבין ללוקח ולמלוה צריך מסירה דכי מסר ליה שטרא אין צריך שיאמר כלום שהרי ההקנאה מפורשת בשטר ובדברים הנכתבים והנמסרים מיד ליד הוא קונה אבל כל זמן שאינו מוסר השטר בידו אי אפשר להקנותו לא בקנין ולא באגב דכיון דצריך שיאמר לו כשמקנה לו בקנין או באגב קני לך שטר שבמקום פלוני אין השטר קנוי לו בכך דמילי במילי לא מקנין. ופירקיה אגב שאני דאלים טובא ואפילו מילי מקנין ביה ואף על גב דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כן נראה פירוש דבר זה בעיני. ואומר אני דשמעינן מהכא תלת שמע מינה דצריך שיאמר לו אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות השטר בכל מקום שהוא דמשום הכי הוה סלקא דעתיה דמקשה דהוא מילי במילי לפי שצריך לומר קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מאן דאמר דבהקנאת שטר אגב קרקע אין צריך שיאמר לו אגב וקנה משום דשטר אפסירא דארעא כדאיתא בפרק האשה נקנית. ושמע מינה דאותיות נקנות באגב אף על פי שלא נכתבו על שמו וכמו שעומד אגב במקום מסירה בשטר שנכתב על שמו עומד גם כן במקום כתיבה ומסירה באותיות שלא נכתבו על שמו שהרי לא הוצרכה כתיבה אלא משום דמילי במילי לא מקניין וצריך שיהיו דברי ההקנאה הצריכים לפרש נכתבים וכיון דאסיקנא דאגב שאני וקונה בו מילי במילי דאף על גב דבעי למימר אגב וקנה אפילו הכי קונה במילי בלא כתיבת השטר כחו שבו שהוא מילי הוא הדין שהוא קונה אגב ארעא אותיות שלא נכתבו על שמו בלא שום כתיבה שהשטר שהוא מילי נקנה במילי שאומר לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה כיון שאומר לו שיקנה אגב ארעא ואין צריך כתיבה וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו וקא פשיט לה הא דאמרינן אגב שאני. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב דאגב במקום מסירה בלבד הוא עומד ולכך בשטר שנכתב ללוקח הואיל ובמסירה סגי ליה באגב נמי סגי אבל באותיות דבעי כתיבה ומסירה בעינן כתיבה ואגב. ושמע מינה שאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח אין יכול להקנות לו השטר בקנין דהא סלקא דעתא דלרב אשי דאמר מילי במילי לא מקניין דין הוא שלא יהא השטר נקנה ללוקח אפילו באגב ועל כרחך לא דחינן לה לסברא דמקשה אלא משום דאגב שאני דמשום דאלים אגב טפי מקנין כדאמרינן דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני אבל בקנין דלא אלים כמו אגב אין השטר נקנה ללוקח. מיהו אפשר דאותיות נקנות בכתיבה וקנין שהקנין במקום מסירה הוא כיון שאין צריך לפרש לו כלום בדיבור דהא איכא כתיבה. עוד יש לפרש קושיא דמקשה בלשון אחרת. ולא והא אמר רבא בר יצחק כו' עד כיון שהחזיק זה בקרקע כו' ואם איתא דאין נקנית במסירה משום דמילי חשבינן להו לענין ההקנאה אם כן לא ליקני לוקח שטרא באגב כיון דדעתיה אמילי ולא אניירא ולא יהא קנוי לו עד שימסרנו לידו מידי דהוה אמטבע דלא מיקני בחליפין הואיל ודעתיה אצורתא ולא חשבינן ליה כשאר מטלטלין כיון שאין עיקר מעלתו מחמת גוף המתנה בלבד וקא סלקא דעתיה דכמו שאין מטבע נקנה בחליפין כך אינו נקנה באגב ומפרקינן אגב שאני דהא מטבע נקנה בחליפין כו'. ולשון ראשון שכתבנו יותר מחוור מזה. עליות הר"י ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: יש לומר דכל שטר מכר שנעשה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו וכן שטרי הודאות והלוואות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה עם כתיבתם זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו המוכר והלוה ולפיכך אין צריכין להקנותן דהן עצמן שלהם הן אבל שטר זה שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות במה שכתבוהו כתבוהו אלא למוכר ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר אלא שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו הרי זה כשטרות דעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותם לאחר מכירה ובמתנה שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שיש בתוכו. ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כן נראה לי. ולפיכך כל שכותבים שטר קודם הלוואה או קודם מכירה על דעת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ליד הלוקח והמלוה צריך להקנותם להם בהקנאת אותיות דעלמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל אגב שאני דהא מטבע כו'. תמיהא לי מאי קא פריך ליה מהאי שטרא דמיקני באגב דאצטריך לשנויי אגב שאני שהרי זה השטר אין צריך לקנות שעבוד שבו אלא גופו בלבד שהקרקע לא מחמת השטר קנה אותו שהרי החזיק בקרקע ואדרבה השטר הוא שנקנה אגב קרקע ונמצא שאינו צריך לזכות בו אלא בדמי ניירא בעלמא וניירא גופיה פשיטא דמיקני באגב דהוי ליה ככל המטלטלין שהן ניקנין בכך. ונראה לי דמדקא פסיק ותני נקנה השטר בכל מקום שהוא שמע מינה שאפילו יש בו שאר תנאין של שעבוד כגון שנוהגין לכתוב בשטרי מכר קנה ואמאי הא מילי נינהו. אי נמי דכל שלא הקנהו מוכר ללוקח לראייה שבו אף על גב דקנה גופו לא מהני ולא מידי דשטר מקנה בעינן וכל שלא זכה בו הלוקח אלא מחמת גופו של נייר אף על פי שהמקח כתוב בו לאו שטרא הוא דהוי ליה מפי כתבם כן נראה לי. וכיון דאסיקנא דאגב שאני שמע מינה דכל שהקנה לו אותיות באגב לא בעינן קניה אחרת דהא אמרינן נקנה שטר בכל מקום שהוא כתיבה נמי לא בעינן דאגב קנייה אלימתא היא ומהני ככתיבה ומסירה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות מכירה. אבל רבינו חננאל ז"ל כהב דאגב לא קני אלא במקום מסירה ובעינן כתיבה ואגב. ולפי דבריו הכא הכי קאמר אגב שאני דשטר שכתב לו מוכר ללוקח אינו שטר שעבוד ובמסירה בעלמא סגי ליה שלא כדברי שכתבתי למעלה וכיון שכן באגב נמי סגי ליה ומינה אותיות בעלמא דלא סגי להו בלא כתיבה ומסירה בעינן או כתיבה ומסירה או כתיבה ואגב. ודבריו תמוהין מאוד בעיני דאי הכי מאי קושיא ואמאי איצטריך למימר אגב שאני כי הא כו' דפשיטא דאגב מהני כמסירה שהרי מסירה אינה מועלת אלא לגופו של נייר פשיטא דבאגב נקנה שהרי הוא כשאר המטלטלין. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

נפק לאפיה עד תוך פירוש האי דנפק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי וליחזוק בקרקע כי היכי דליקני להו להנהו זוזי הוא דנפק לאפיה דהא האי קרקע בחליפין אקנייה ניהליה ~אי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא אחזקת בקרקע אכתי לא קנית מידי אלא האי דנפק לאפיה כי היכי דלישקלינהו מיניה מקמי דליגמרוה אינשי למימר כיון אקניתינהו ניהלי וזוזי דידי נינהו ואף על גב דקיימא לן דשליח שוייה כדגרסינן במרובה מדכתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שוייה איכא למימר דהאי דעביד רב פפא הכי לרווחא דמלתא הוא דעבד כי היכי דלא ליתי לאינצויי ולמיקם בדינא כרב ספרא דקדם וזכה ביה בחמריה ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי אלא כח הקנאה גמורה כתב ליה. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו אותיות אין נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה וצריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב כן המקח בטל ומעות חוזרות. ואין אותיות נקנות לקנין ומסירה ולא בכסף ומסירה אלא בכתיבה ומסירה בלבד. ומכירת שטרות דרבנן הוא שהרי אינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו בנכסי חברו דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואינו יכול להקדיש קרקעות המשועבדים לו וכל שכן אם אין ללוה קרקעות שאינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו על המטלטלין של הלוה בכתיבה דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו אלא תקנת חכמים היא שיוכל אדם למכור אה חובו ותקנו שיקנה בכתיבה ומסירה ובכתיבה בלבד אינו קונה עד שימסור לו השטר דבהכי גמר ומקנה כחו וזכותו לחברו ולפי שאין מכירה זו מן הדין אמרו חכמים שאינה מועלת אלא לענין שיוכל הלוקח לתבוע את החוב אבל אם חזר המוכר ומחלו מחול. ואותיות נקנות אגב קרקע וצריך לומר לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אגב ארעא דקיימא לן בפרק האשה נקנית ציבורין לא בעינן אגב וקני וכיון שהקנה לו השטר באגב קנה ואין צריך לא כתיבה ולא מסירה שהקנאת אגב עומדת במקום כתיבה ובמקום מסירה. ואם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא כיון דאמר ליה קני לך השטר אגב קרקע אבל אין יכול להקנות לו את השטר בקנין שהשטר מילי נינהו. הר"י ז"ל בעליות. וכתב הרא"ה ז"ל דמסתברא דבעינן מסירה מקמי כתיבה הא לאו הכי לא קני ליה לפי שאינו זוכה בשעבוד כיון שהוא דבר שאין בו ממש אלא מחמת שהוא נגרר עם השטר וכיון שכן כתיבה דמקמי מסירה לא מהניא ולא מידי שכיון שגוף הנייר אינו נקנה בכתיבה זו אף השעבוד אינו נקנה ואף על פי שמסרו לו אחר כך לא קנה שכיון שלא זכה בשעבוד שמסר לו שטר כתיבה בשעת מסירת השטר עצמו במה יקנה. הר"ן ז"ל.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כו' והא אנן לא מכר תנן איפכא. ואית דגרסי אסמייא כלומר לאפוכי ליכא לאפוכה ולמיתני לא מכר דהיינו מתניתין ודרך הברייתא להוסיף ולחדש על המשנה. אמר ליה לא תתרגם מתניתך בשאדוקין בו ואף על גב דלא קרו לפרדות קרון בסתמא קרון ותשמישתיה זבין ליה כיון שהפרדות צריכות לקרון והא אדוקין בו אי נמי כשהפרדות אדוקין בו בקרון דרך בני אדם לבלוע הפרדות בשם קרון ולקצר בלשון מיהו לא אמרינן הכי במוכר הצמד אף על פי שהוא נתון על הבקר שאין הצמד נחשב לגבי הבקר לכלול הבקר בכלל העול אף על פי שנתון על הבקר באתרא דלא קרו לבקר צמד. כן נראה בעיני. עליות.

כשאדוקין בו פירש קשורין בקרון דכיון שהם קשורין בקרון הוה להו כתנור וכירים מחוברים בבית וכמכתשת קבועה שבו וכל שכן הנך שהן צריכות לקרון ואני תמה היאך לא חלק רבי יהודה על קרון ופרדות כמו שחלק על צמד ובקר ואין נבלעין דמי הפרות בדמי הקרון. ואפשר כמו כן יחלוק ונטר להו עד סופה והדר פליג עלייהו. הראב"ד ז"ל. תמהני מהכא פירושו ז"ל דלא אייתי להך ברייתא. משיטה לא נודע שם מחברה. וזה לשון הרשב"א ז"ל: תתרגם מתניתך באדוקין בו. פירש הראב"ד ז"ל דכל שאדוקין בו הרי הן קרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין כדאיתא בסמוך גבי צמד. והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתך באדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון דכל דכלהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה מה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין אבל לפי פירוש הראשון ניחא דנמכרין עמו מפני שהן תשמישיו המחוברין עמו. וכתב הרא"ם דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל. ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו. עד כאן לשונו.

מתניתין מכר את הצמד לא מכר את הבקר כו'. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. דהוה אמינא רבי יהודה לא מפליג פליג דהא דקאמר תנא קמא מכר את הצמד לא מכר את הבקר בשאין שם הודעת דמים כגון שמכר לו את הצמד בקנין כדשיימי בי תלתא ויכול המוכר לומר לא מכרתי לך אלא הצמד ונותן לו דמי הצמד. ובהא דקתני רישא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות לא פליג רבי יהודה לומר שהדמים מודיעים לפי שבכל מקום אין קורין לעולם לפרדות קרון כשאין אדוקין בג אבל יש מקומות דקרו לבקר צמד והכי נמי כתיב והוא חורש בשנים עשר צמדים ומשום הכי קאמר רבי יהודה הדמים מודיעים וכדאיתא בגמרא. גליון. הא דאמרינן הכא היכי דמי אילימא דקרו לבקר בקר ולצמד צמד צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה כלומר וכי בהא פליג רבי יהודה הא ודאי לא זבין ליה אלא צמדא. ואי דקרו לבקר נמי אטו לצמדא מי לא קרו צמדא ואמאי קיימא לן כולהו זבין ליה. ומתחזי לי משום שהדמים מודיעים קאמר דאמרי רבנן אין הדמים ראיה כהאי גוונא ודאי מודה כיון שהשם והדמים שוין הן דין הוא שיהא הדמים ראיה וכן אתה צריך לפרש בבירה ובבקעה דאקשינן אי דקרו לבקעה שדה נמי כולה זבין ליה ואי קרו לבקעה נמי שדה אטו לשדה מי לא קרו שדה ואמאי פשיטא ליה דכולהו זבין ליה. והכא ליכא למימר דמים מודיעים דקרקע אין לו אונאה אלא משום דמצר מצרים החיצונים וכיון שהשם אחד והמצרים מוכיחים דין הוא דהכל זבין ליה. עתה לפי זה הענין הא דאמרינן בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דאקשינן וליחזי דמי היכי אי דמי רדיא לרדיא כו' וקשיא לן אטו כרבי יהודה סבירא ליה שהדמים מוכיחים והיינו רגילין לתרץ דלענין ביטול מקח קא מקשה כלומר לשמואל ודאי הא מקח טעות הוא משום דמים יתרים שנתן בו ולפי מה שהצעתי אין אנו צריכין לכך אלא דרבנן מודו שבמקום שהשם שוה הדמים מוכיחים ושור לחרישה ושור לטביחה שם אחד להם הלכך הדמים ראיה ואי לדמי רדיא ודאי לרדיא זבניה כן נראה לי. והחכם ישמע ויוסיף לקח. הראב"ד ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: כתב הראב"ד ז"ל דלא כל תוספת דמים מודיעים אלא עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה מיהו אין נראה כדעת הרב ז"ל מדאקשינן גבי מוכר שור ונמצא נגחן ניחזי זוזי היכי דודאי אין כל כך דמים יתירים בין שור דטביחה לשור דרדיא שאין הדעת טועה בהם. עד כאן לשונו.

הכי גרסינן אלא דקרו לבקר נמי צמד כלהו זבין ליה. פירוש כולן קורין לפעמים לצמד צמד ולבקר בקר ופעמים שקורין לבקר נמי צמד כולה זבין ליה דודאי יש לומר שהדמים מודיעים כיון שיש במשמעות צמד בקר נמי דהא זימנין דקרו לבקר נמי צמד. לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו לבקר נמי צמד. פירוש מקצת אנשי העיר קורין לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתן קורין לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודיעים דעל ידי הודעת הדמים יש לנו לדון שזה המוכר מאותם שקורין לפעמים לבקר צמד ורבנן סברי אין הדמים מודיעים ויכול לטעון הרי אני מאותם שאינם קורין מעולם לבקר צמד ונמצא שאין בקר במשמע לשון צמד שאמרתי ללוקח ואין הדמים מודיעים בלשון שאינו כמשמעו וגם אין לדון מפני הודעת הדמים שזה האיש הוא מאותם שקורין לבקר נמי צמד כיון שהוא טוען בברי שאינו מהן והמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו באתרא דקרו לצמד בקר ואף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש בקר במשמעות לשון צמד הרי הודעת הדמים במקום פירוש וכמו שפירש לו צמד ובקר דמי. ולפי שראיתי בספרי ספרד דגרסי הכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. ובתחלת פרק המוכר בית להברו בבירה גדולה גרסינן לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו לבירה נמי בית נראה לי דהכא באתרא דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר אף על גב דמיעוטא קרו לבקר נמי צמד נמי מודה רבי יהודה שאין הדמים מודיעין דלא שבקינן רובא וחזקת ממון מפני הודעת דמים אף על גב דגבי מוכר בית לחברו בבירה גדולה הוה שבקינן רובא דאיכא מצרים החיצונים אי לאו מטעמא דאמרינן התם מדהוה למכתב ולא שיירית בזביני אילין כו' וכי אית ליה לרבי יהודה הדמים מודיעים כגון היכא דמקצתם קרו לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתם קרו ליה לבקר נמי צמד. ואי רובא קרו לבקר נמי צמד מסתברא דאפילו רבנן מודו דאמרינן הדמים מודיעים כי היכי דאמרינן גבי המוכר לחברו בית בבירה גדולה היכא דרובא קרו לבירה נמי בית דכולה זבין ליה כיון שמצר לו מצרים החיצונים ולא אמרינן מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב לו מצרים החיצונים הרחיב לו דכיון דרובא קרו נמי לבירה בית ולא הוצרך לפרש ולכתוב ולא שיירית כו' כיון שמצר לו מצרים החיצונים ואף על גב דלא ידעינן האי גברא אם הוא מן הרוב הכי נמי כיון דקרו לבקר נמי צמד ויש כאן הודעת דמים לא הוצרך לפרש לו בקר והיינו דמקשינן בריש פרק המוכר בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן וליחזי אי דמי רדיא כו' והא ודאי הלכה כרבנן דאמרינן אין הדמים מודיעים להוציא ממון ואפילו הכי מקשינן התם וליחזי אי דמיא רדיא כו' משום דרובא לרדיא זבני ומסייעא הודעת הדמים לרובא להוציא ממון. ויש לדחות ראיה זו ולומר דלהכי פשיטא ליה לתלמודא התם שהדמים מודיעים דכיון שיש במשמע שור בין שור הראוי לרדיא בין שור הראוי לשחיטה והאי גברא נמי זבין בין לרדיא בין לשחיטה כדאיתא התם דין הוא שתעמוד הודעת הדמים מקום פירוש וכדאמרינן בשמעתין דבאתרא דקרו לבקר נמי צמד דאפילו לרבנן הדמים מודיעים אף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש במשמע צמד בקר נמי הרי הודעת הדמים במקום פירושו. ואית דגרסי לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לבקר נמי צמד וגרסינן בענין המוכר בית לחברו בבירה גדולה לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו נמי לבירה בית. עליות. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר. כלומר רובא קרו ליה הכין ואיכא נמי דקרו לבקר נמי צמדא ורבי יהודה סבר כית שהדמים יש שקורין לו מקצתם שוין הדמים מודיעים שהוא מן המקצת שקורין אותם כן ורבנן סברי אין הדמים ראיה להוציא מלשון רבים דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש הלכך אפילו משום משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו כי מוציאין מידו מוציאין ממנו המעות והבקר דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שנינו כן. עד כאן.

גמ' ל"צ באתרא וכו' לעיל סא ע"ב תד"ה ש"מ:

רשב"ם ד"ה לא מכר את הצמד אלא דפליגי ר"י ורבנן. כה"ג לעיל ר"פ חזקת הבתים במתני'. וכן בסנהדרין כג ועי' בתוס' עירובין מח ע"א ד"ה ר"י:

תוד"ה נקנה השטר ובההיא ודאי מהני א מסירה. עיין בת' תולדות אדם להרשב"א סי' ל"ט: