Bava Batra 52b

דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הן בידי אינו נאמן וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) א"ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להטמין ולא אמרן אלא בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אלמא דאפילו בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן אי ליכא כל. הני מילי דקאמר שאין עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ונראה לר"ת דגרס התם ובכולהו נמי כי ליתנהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' ליתנהו לחד מהני אין נאמן וכן גורס רב האי בשערים (שער מ) וכן ר"ח וכן מוכח בשילהי המקבל (ב"מ דף קטז.) וא"ת דתנא בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גנבה יהא נאמן לומר שגנבוה מיגו דאי בעי אמר השאלתי לך דספרים הן עשוין להשאיל דאפי' ספרא דאגדתא אמר הכא דעשוין להשאיל כ"ש שאר ספרים כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ואין לומר דלא מהימן במיגו לומר דגנובים משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמר בכל הנשבעין (שבועות דף מו:) דלא דמי דהתם ודאי אינו נאמן לאחזוקי ההוא גברא בגנבי אפי' במיגו אבל הכא שאינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים יש בעולם ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל (בבא בתרא דף לא.) אמר דנאמן לומר של אבותי הוא שלקחוה מאבותיך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע"פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן בפרק שני דכתובות (דף טו: וע"ש בתוס' ד"ה ומודה) תנן דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע"פ שהבן יודע שהיתה של אביו ומהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא לעיל (בבא בתרא דף לו.) אין ראיה דאיכא למימר כגון שמכחישו ואומר שלא אכלו כל כך דהשתא הוי מיגו טוב ותירץ ר"ת דהתם מיירי באדם שאין עשוין להשאיל ולהשכיר לזה שקנאם כגון דלא גייס ביה ולפי זה אם עשוי להשאיל לו אפי' לא יצא לו שם גנבה נאמן לומר שהם גנובים במיגו ולמה"ר דודי נראה דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אע"פ שנוטל דמים שהוציא:

אימא מעיסתו קימץ אע"ג דלא טעין הכי אלא אומר מבית אבי אמא מ"מ נאמן במיגו דאי בעי אמר מעיסתי קמצתי:

דטרחא קמי יתמי אימא לא גזלה מיתמי קשה לרשב"א דאדרבה מהאי טעמא דטרחא קמי יתמי גזלה מיתמי כדאמר בהשולח (גיטין דף לה.) בההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי ותירץ דה"נ קאמר הכא קמ"ל דלא אמרינן דלא גזלה אלא אדרבה אתיא לאורויי כדאמר בגיטין:

אטו כל הני לאו בני חזקה נינהו פירוש דמשמע ליה בד"א במחזיק הוא דבעי ג"ש חזקה כלומר במידי דשייך חזקה אבל בנותן כו' מש"ה פריך אטו הני כגון נותן מתנה והאחין שחלקו לאו בני חזקת ג"ש נינהו:

נעל וגדר כל שהוא כו' בגמרא פר"ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת דהוי בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר דליכא דמסר ליה לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו אע"ג דבריש פסחים (דף ד. ושם ד"ה אם) אמר דמשמסר לו מפתח הוי הבית בחזקת שוכר לבדקו וה"ה לקנותו ה"מ במוכר ומשכיר לחבירו דאיכא דמסר ליה דליקני אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ואין נראה לר"י דבהדיא אמר בפרק הפרה (ב"ק דף נב. ושם ד"ה כיון) דלא קנה במסירת מפתח ולא מהני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני ודוקא גבי בדיקת חמץ הוא דתלי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק לפי שבידו ליכנס ולבדוק ומה שפי' נמי דלא קני בנעילת דלת לא משמע כן בגיטין בהזורק (דף עז: ושם) דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא בנעילה לחודה קניא שלא היתה יכולה לעשות מנעול דבשבת היה ואפי' דאסור לקנות בשבת בשכ"מ שרי שלא תטרף דעתו עליו כדאמר לקמן ולא דמי נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מינה מיא הוא דאמר בסמוך דהוי מבריח ארי אבל הכא שנועל בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכח מילתא שהבית הוא שלו וקני בנעילה לחוד וכן מוכח לקמן (בבא בתרא דף נז.) גבי הא דתנן אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה ופריך בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר לא קנה כו' וקתני סיפא הכניס תרנגולין בתוך הבית ה"ז חזקה וקנה נמי בנכסי הגר וה"ט דהתם דקנה משום דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת לשמרן אלמא דקנה בנעילה אבל קשה לרשב"א דאמר לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה הא לבני בעלמא הוא דאפיך כמו קמא שכל אדם יכול ליכנס כשלא נעל אלא ודאי בנעל איירי ומשמע דוקא שהעמיד דלתות אבל לא העמיד דלתות לא קנה בנעילה:

נעל וגדר ופרץ כל שהוא פ"ה דל"ג בפניו משום דבנכסי הגר לא שייך לפניו ואינה קשיא דאיכא למימר משום דנותן מתנה ואחין שחלקו נקט בפניו ומיהו ל"ג ליה דדייק בגמ' אברייתא דרב שרביא בפניו אין שלא בפניו לא ואמתני' ה"ל למידק ועוד דבעי רב במתנה היאך תפשוט ממתני' דאנותן מתנה קתני בפניו אי גרס לה:

ראיה במאי רבה אמר בעדים ורב ששת אמר ראיה בקיום השטר פירש ר' שמואל ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי, וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר, כלומר שיש בו אשרתא דדייני, וקא סבר רב ששת דלא נזקקו לו בית דין לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור, דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקין לו בית דין לדעת מעות מי משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים. ועוד דמה להם לבית דין אצל זה, אם משלו היו הרי טוב, ואם לאו, כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע. ועוד דהא קיימא לן דמקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי מלוה ומי לוה. ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל, דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי, רבה כרב ורב ששת כשמואל, והכי קאמר, אין לו לזה אלא כשנתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו, ולא מפני ערעור האחים, אלא אם יערער הלוה. ונראה לי ראיה לדבריו, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה אנא מתניתא ידענא דמוכחא כרב, תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת, ואי כפירושו של ר"ש ז"ל, אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת. ודכותה יש בפרק מי שמת (בבא בתרא קנד, א) גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית, הוא מוציא מידן בלא ראיה, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה, וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמרינן עלה ראיה במאי, רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורב בר הונא אמרי ראיה בקיום השטר. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דעליו להביא ראיה, דהא רב נחמן קאי כותיה ותניא כותיה. ואם מת על האחין להביא ראיה, דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על פי שאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא, כתב ר"ח ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נידחת, אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא, דקים להו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו כתירוץ מאי דקשיא להו.

מתני' במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ולאו דוקא הני, אלא הוא הדין ללוקח, אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט, שבאותן שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה, אבל במכר במקום שקונין כסף, ואי נמי בכסף ושטרא, סתמא דמילתא אין המוכר נותן לו רשות להחזיק בו עד שיתן דמים.

נעל פירש ר"ש ז"ל קובע מנעול, אי נמי מעמיד דלתות, דמתקן בקרקע, הא נועל וסוגר את הדלתות אפילו במפתח לא, דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומצוה קא עביד ולא קני בהכין, וכדאמרינן בגמרא מאי נטל צרור ומאי נתן, אילימא נתן צרור דסכר מינה מיא נטל צרור דאפיק מינה מיא האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. וליתא, דהא אמרינן בגיטין פרק (המגרש) [הזורק] (עז, ב) תיזיל ותחוד ותפתח כי היכי דתיקני ביתא ותיקני גיטא אגב ביתא והתם בשבת הוה, דאי אפשר לקבוע מנעול ולהעמיד דלתות, אלא נועל דלתות ממש הרי זו חזקה, שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו, ולא אמרו מבריח ארי אלא כשהמזיק מצוי שם וזה קם ונועל בפניו, נותן צרור בפני המים הבאים לשטוף, אבל בעלמא כל שנועל כדרך שהבעלים נועלין בתיהם כדי למנוע מהם רגל כל אדם הרי זה חזקה. עוד כתב ר"ש ז"ל דמסירת מפתח נמי קונה במכר ושכירות ובמתנה ובאחין שחלקו, מדאמרינן בפרק ראשון של פסחים (ד, א) המשכיר בית לחבירו אם מסר לו מפתח עד שלא חל ארבע עשר על השוכר לבדוק. וליתא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נא, ב) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, והוינן בה במאי, אי בכספא ליקני בכספא, ואי בחזקה ליקני בחזקה, ואסיקנא לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני כיון שמסר לו מפתח לא צריך למימר ליה חזק וקני, אלמא מסירת מפתח אינה קונה, אלא דכל מאן דמסר מפתח לא צריך למימר ליה לך חזק, דמסירת מפתח כאומר לו לך חזק וקני.

וראייה זו פירושה בעדים ומה שאמרו בסוגיא זו ראיה בשטר לא על דעת זה נאמרה אלא על דעת שמואל שהיה אומר שעל האחים להביא ראיה וכאלו אמר שלא היה זה המתעסק צריך להביא ראיה אצל האחים אלא אצל בעלי חובותיו לקיים את שטרותיו ומ"מ הלכה שעליו להביא ראיה ולדעת זה פירושו ראיה בעדים במה דברים אמורים שהוא צריך לראיה בשאין חלוקים בעיסתם אלא שאוכלים ביחד ומוציאים כל הוצאותיהם אבל אם זה מוציא לעצמו וזה מוציא לעצמו שמא ממה שנטל להוצאתו הצליח וקמץ ועל האחים להביא ראיה ואם מת זה המתעסק אפילו היו משתתפים בעיסתם על האחים להביא ראיה וטוענין בזו ליתומים אף מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואע"פ שבמקום אחר אין דנין כן שהרי פסקנו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הנמצאים ביד היתומים שמוציאין מהם להחזיר לבעלים הואיל ואף האב לא היה נאמן לומר בהם לקוח הוא בידי אין טוענין להם מה שלא היה האב יכול לטעון וכן בכל המקומות בזו מיהא טוענין ויראה לי הטעם הואיל והדבר מוחזק ביד זה ומספק אתה בא עליו בעקיפין דין הוא שלא נזקיק את יתומיו לכך ועוד שאי אפשר להם להביא ראיה על זה והיאך הבנים יודעים על איזה צד הרויח אביהם ויש חולקים בפסק זה ואין דבריהם כלום וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבא עליה להביא ראיה ולא סוף דבר אשה בבית בעלה אלא אף אלמנה אצל היתומים שהיו שטרות יוצאות על שמה ואמרה הורישני פלוני או נתן לי או מצאתי עליה להביא ראיה וגדולי המחברים פירשו באלמנה גם כן שאם נחלקה בעיסתה נאמנת וכן כתבו שאם היתה לה נדוניא ואמרה נדוניא שלי תפשתי והרוחתי נאמנת ויראה לי דוקא בתפישה המועלת והוא שבמטלטלין אין תפישתה לכתובה מועלת לאחר מיתה אלא מחיים והילכך צריך שתביא עדים שמחיים תפשה ומ"מ לחכמי קטלונייאה ראיתי שעכשו שהותקנה גביית כתבה מן המטלטלין אף לאחר מיתה כן ואילו לדין התלמוד יראה להם שאם אין עדים וראה ואמרה שמחיים תפשה נאמנת בטעם מגו ואם שעבד לה מטלטלין בפירוש אין אנו צריכים לתקנת הגאונים כמו שכתבוה גדולי המחברים ואפשר שהם מכונים בה למטלטלי דאיתנהו בעיניהו שנוטלתן בלא שבועה ואמרו שכל שנתברר שהיו בבית ממין נכסים אלו שנאמנת לומר שמהם תפשה והרויחה ובמסכת כתובות יתבארו עיקרי דינין אלו בע"ה:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין חזקת קנין במה דברים אמורים במחזיק אבל במוכר ובנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל ופרץ וגדר כל שהוא הרי זו חזקה אמר הר"ם ר"ל שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע הכחיש טענתו בזה אמרנו שאין שומעין לו אבל אם נותן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה כמו שקבענו בעקר בראשון מקדושין כדי שיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה ונעל הוא שיסתום שום מקום בקרקע וגדר שיבנה ופרץ שיהרוס ומעקרנו שהגר אין לו יורשים כל הקודם זכה בנכסיו וכשהחזיק באחד מאלה הפנים וכיוצא בהם קנה וכן האחים שחלקו נתקיימה חלוקתם ואינן יכולין לחזור כיון שהחזיק אחד מהם בחלקו:

אמר המאירי בד"א במחזיק ר"ל שיש עמה טענה כלומר חזקות אלו שביארנו עד כאן ששיעורן בשלש שנים אינן אלא בחזקת טענה כלומר שזה טוען לקחתי וזה טוען לא מכרתי וחזקה האמורה בהם הוא לענין אומדנא המוכחת שכבר מכר ושיעורה שלש שנים אבל חזקה האמורה לענין גמר קניה עד שמשם ואילך לא יהא אחד מהם רשאי לחזור ענינה בעשיית מעשה והוא שאמר אבל מוכר ר"ל שרצה לקנות בחזקה וכן בנותן מתנה ואחים שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ר"ל נעל או גדר או פרץ כל שהוא שזהו תועלת לכל הקרקע:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת עניני קניה זו עם קצת דברים שנתגלגלו תחתיה אלו הם:

חזקה זו צריך שתהא בפניו ואין צריך לומר לו לך חזק וקני אלא לך קנה לבד עד שיגמור עמו הקנין בדברים ויחזיק בפניו ואם היא שלא בפניו הרי היא חזקה ובלבד שיאמר לו לך חזק וקני ודבר זה בין במכר בין במתנה:

בד"ה דברים העשויים כו' ואין לומר נמי דלאו מגו הוא כו' לפי שאותו יודע בו שהוא משקר כו' עכ"ל וה"ה דאין לומר דהשתא מודה שחייב ליתן לו מעות שהוציא משום תקנת השוק וכשא"ל השאלתיו לך מחזיר לו בחנם דהוה ככופר הכל דאיכא העזה כו' כמ"ש בהג"ה אשר"י ע"ש ואפשר דהיינו טעמא דמה שאומר גנובים ונתן דמים אין זה כמודה כיון שמוציא כל החפץ הגנוב ודו"ק:

בד"ה נעל וגדר כו' אבל סגר הדלת ונעל במפתח כו' דליכא דמסר ליה כו' עכ"ל משום דלא ליקני במסירת מפתח קאמר דליכא דמסר ליה בגר אבל דלא ליקני בנעילה אפילו במכר דאיכא דמסר ליה לא קני דהוה כמבריח ארי וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה ראיה בעדים כו' ראיה דמעיסתו קמץ כו' עכ"ל ק"ק דמה צריך ראיה דמעיסתו קמץ אם הם חלוקין בעיסתן כדקאמר אימור מעיסתו קמץ ובפירושים אחרים מצאתי דאינו ויש ליישב לפירושו דודאי צריך ראיה דקמץ מעיסתו אבל א"צ ראיה דקמץ כ"כ בקרקע שקנה או ההלואה ואהא קאמר אימור דמעיסתו קמץ כ"כ א"נ דא"צ ראיה דקרקע זו שקנה או ההלואה הוא מעיסתו שקמץ ואהא קאמר אימור מעיסתו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה נעל וגדר כו' וקתני סיפא הכניס תרנגולין כו' וקנה נמי בנכסי הגר כו' עכ"ל אבל אי לא קנה בגר איכא למימר קנין אחרינא דקונה בהכניס תרנגולין ולא מטעם נעילת דלת כפרשב"ם שם ועיין ברא"ש בשמעתין ודו"ק:

ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים כו' נראה לי דרבה סבירא ליה כרב ורב ששת סבירא ליה כשמואל כו' וכן נראה שהרב ז"ל אמר כן שלא הביא מחלוקת רבה ורב ששת ולא פסק הלכה כאחד מהן אלמא בפלוגתא דרב ושמואל פליגא וכבר איפסיקא הלכתא כרב. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. פירש ר"ש ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר כלומר שיש בו אשרתא דדייני וקסבר רב ששת דלא נזקקו בית דין לו לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקים לו בית דין לדעת מעות משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים דמה להם לבית דין אצל זה אם משלו היו הרי טוב ואם לאו כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע ועוד דהא קיימא לן דמקיים את השטר אף על פי שלא קראוהו ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי המלוה ומי הלוה. ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי רבה כרב ורב ששת כשמואל והכי קאמר אין לו לזה אלא כשיתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו ולא מפני ערעור האחים אלא אם יערער הלוה ונראה לי ראיה לדבריו מדקאמר ליה רבה לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה ורב ששת מר כמאן סבירא ליה אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה מתניתא אנא ידענא דמוכחא כרב תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת ואם כפירוש ר"ש ז"ל אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת. ודכוותה יש בפרק מי שמת גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה ואמרינן עלה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר.

ולענין פסק הלכה כרב דעליו להביא ראיה דהא רב נחמן קאי כוותיה ותניא כוותיה. ואם מת על האחים להביא ראיה דהא אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על גב דאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא כתב רבינו חננאל ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נדחית אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא דקים בהו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו בתירוץ מאי דקשיא להו.

חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כו' פירש ר"ש ז"ל דקאי במה דברים אמורים לחזקת שלש שנים כלומר אבל בנעל גדר ופרץ מספיק כל שהו. ונראה לי דקאי נמי לדסליק מניה לאומנין ואריסין ואפוטרופסים ואיש לאשתו דדוקא חזקה שלש שנים שהיה לראיה אין להם אבל נעל גדר ופרץ שהוא למקניא בה יש להן כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נקט משום חזקת שלש שנים ולפיכך נקט האי במה דברים אמורים הכא ולא נקט לה מיד בתר רישא דמתניתין דקתני הרי אלו שלש שנים. שיטה לא נודעה למי.

אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו כו' לאו דוקא הני אלא הוא הדין ללוקח אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי וכל שכן לוקח דקא יהיב דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט שבאותם שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה אבל במכר במקום שקונים בכסף ואי נמי בכסף ושטרא סתמא דמלתא אין המוכר נותן לו רשות למחזיק בו עד שיתן דמים. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו לענין מכר אי דייקינן ממתניתין דלא קניא ביה חזקה עד שיתן דמים מדקתני נותן מתנה כו'. ואלו מכר לא קתני והא דתנן בקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה במתנה מיירי כדאמרינן התם לענין שטר לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר כו'. ורבותינו ז"ל פירשו דבין במכר ובין במתנה חזקה קונה והא דלא קתני הכא מכר משום דאורחא כו'. ונראה לי להביא ראיה מהא דתני רב הושעיא בקידושין דבי לוי נעל גדר כו' ומסתמא ברייתא זו נשנית בקידושין לפרש משנתנו ששנינו נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' ומדקא בעי רב עלה במתנה האיך אלמא מתוקמא למה ברייתא במכר לבד שמע מינה דהא דקתני נקנין בחזקה במכר נמי מתוקמה דהא ברייתא דבי לוי לפרושי חזקה דמתניתין אתיא. והא דגרסינן נמי בפרק הפרה המוכר בית לחברו כיון שמסר לו את המפתח קנה ומפרש התם כיון שמסר לו את המפתח קנה בחזקה מאי צריך למימר ליה לך חזק וקנה. ולכאורה משמע קני בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה והסברא כך מכרעת דחזקת קרקעות במקום משיכה במטלטלים וקנה בלא מתן דמים. ע"כ.

יש מי שפירש דכי אמרינן נעל נעל ופתח קאמרינן וכהאי גוונא לא הוי מבריח ארי שהרי חזר ופתחו והוי חזקה שהרי החזיק כמחזיק בשלו והיינו דאמרינן בההיא דפרק הזורק ותיחות ותפתח וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מכירה שכך כתב כיצד המחזיק בנעילה כו'. ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כו'. ולא מחוור דאם איתא דפתיחה מעכבת היכי תנן סתמא נעל ואם מההיא דאמרינן התם תיחות ותפתח לא איריא וכמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. הר"ן ז"ל. וכן פירש רבינו יונה בעליות וזה לשונו: שלשה עניני חזקה הם: האחד נעילת דלתות הבית והוא הדין פתיחת דלתות כדאמרינן התם ותיחות ותפתח ואף על פי שאין בכך תיקון לבית דרך חזקה היא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו שנועל ביתו ומונע כל אדם מליכנס שם ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נועל מבחוץ. והשני גדר ופרץ שהוא מתקן השדה והוא הדין לכל תיקון כגון חרישה והשקאה. והשלישי מציע מצעות בנכסי הגר אף על פי שאינו מתקן וכו'. עד כאן.

רשב"ם ד"ה ופסק כו' ומפירכא דאמוראי שייך לומר קשיא עי' סנהדרין דף עב ע"א ברש"י ד"ה קשיא ושם דף קיב ע"א ברש"י ד"ה קשיא ובבאר שבע שם ועי' לקמן דף קכז ע"א ברשב"ם ד"ה קשיא ובפלפולא חריפתא שם על הרא"ש ובמו"ק דף ב' ע"ב בתוספות ד"ה חייב שתים: