Bava Batra 43a

אין לי עסק בה לא אמר כלום‎—“I have no dealings with it”; he said nothing O VERVIEW The גמרא explained that when the משנה ruled that שותפים can testify for each other, it is (only) in a case where the partner stated, ‘I have no interest in this field’, for which he is testifying. The גמרא asked, citing a ברייתא that the statement of אין לי עסק בה is meaningless and he retains his interest, so how can he testify. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. --------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר דבפרק השולח (גיטין דף מג, ב ושם) גבי מוכר עבדו לנכרי כולי אמר‎ – And if you will say that in פרק השולח regarding one who sells his slave (עבד כנעני) to a gentile, etc. the גמרא states – היכי דמי אונו דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך – What, for instance, is considered אונו (so that a גט שחרור is not required), where the Jewish master wrote to this עבד before he sold him to the נכרי, ‘that when you will escape from the נכרי, I have no dealings with you’. This concludes the citation from פרק השולח; תוספות continues with the question – אלמא אין לי עסק בך הוי לשון טוב‎ – It is evident from that גמרא that the expression אין לי עסק בך is an effective expression to remove one’s ownership, so why does the ברייתא here rule that by אין לי עסק בה the rule is לא אמר כלום‎?! תוספות answers and distinguishes between the two cases: ואומר רבינו יצחק דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך‎ – And the ר"י states that the phrase אין לי עסק בך, indicates that I have no dealings with you, rather you should be on your own – וגבי עבד דמהני הרי את לעצמך מהני נמי אין לי עסק בך‎ – So therefore regarding a slave where the phrase הרי את לעצמך is effective to free a slave, therefore אין לי עסק בך is also effective, since they are the equivalent of each other – אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך כי אמר נמי אין לי עסק בך לא אמר כלום‎ – However regarding a field where it is not applicable to state, ‘you (the field) are on your own’, so too when he states אין לי עסק בך, he said nothing – דכיון דליכא לפרושי אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך גבי שדה כמו גבי עבד‎ – For since regarding a field, we cannot interpret אין לי עסק בך to mean, ‘ rather be on your own’, as we can regarding a slave, therefore – לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות (דף כד, ב) : אין לי עסק בה by a field means nothing other than the removal of any monetary interest in the field as is evident in מסכת כריתות, and that is not effective. S UMMARY אין לי עסק בה has the connotation of הרי את לעצמך, so by freeing a slave it is effective but not by disowning a field. T HINKING IT OVER After תוספות differentiated between עבד (where הרי את לעצמך is meaningful) and שדה (where הרי את לעצמך is meaningless), the contradiction has been resolved, why did תוספות need to continue with 'דכיון' until the end of the תוספות, what does that add?!

מפני שמעמידה בפני בעל חובו‎—Because he establishes it before his creditor O VERVIEW שמואל ruled that one who sells a field to his friend (even) without a guarantee, he may not testify on behalf of the buyer (that it is his field), because the seller has a vested interest that the field remain by the buyer (and not by the one who claims it is his field), for if the field remains by the buyer, the seller’s creditor will have from where to collect the debt. תוספות explains why we require this reason, when a simpler reason would seemingly suffice. -------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר מאי איריא מפני שמעמידה תיפוק ליה משום דלא ניחא ליה דתיהוי תרעומת עליו‎ – And if you will say; why mention that the reason the seller cannot testify is because he is מעמידה [בפני ב"ח], we can derive it (that he may not testify) because he is not pleased that the buyer will have complaints against him?! תוספות proves that תרעומות is a valid concern: כדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח, ב) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות – As the גמרא states in the first פרק of מסכת ב"ק, where ראובן sold a field to שמעון without a guarantee – ואתא בעל חובו וקטריף לה מיניה דינא הוא דאתי ראובן ומשתעי דינא בהדיה‎ – And the creditor of ראובן came and took it away from שמעון, the rule is that ראובן may come and litigate against the בע"ח, and argue that there is no lien on this field – ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את – And the מלוה cannot say to ראובן, ‘ you are not my litigant’ – דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עילואי‎ – For ראובן can answer to the בע"ח, ; it is not comfortable for me that שמעון should have complaints against me. תוספות answers: ויש לומר דאין נפסל בשביל כך לעדות – And one can say that because of his interest that there should be no תערומות against him that is insufficient reason that he should be disqualified to testify – תוספות offers an alternate solution: אי נמי הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת: Or you may also say that here (by the ruling of שמואל) it is even in a case where the buyer is aware that it belongs to the seller, so there is no תערומות, for the buyer realizes its is not the seller’s fault that this third party is claiming fraudulently that it belongs to him. Therefore we require the reason of מפני שמעמידה בפני ב"ח. S UMMARY The concern that there be no תערומות is insufficient to disqualify one from testifying. Alternately we require the reason מפני שמעמידה בפני ב"ח in a case where the buyer knows it belongs to the seller. T HINKING IT OVER תוספות asks that the גמרא should have used the reason of תערומות to explain why the seller cannot testify (instead of the reason of מעמידה בפני ב"ח). What would be gained by using the תערומות reason, as opposed to מעמידה וכו'?!

וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו‎—So let two of them remove themselves from them and they will judge O VERVIEW The גמרא taught that if a person with a vested interest in an asset, relinquishes his interest so he has no longer an interest in the asset, he may testify regarding this asset, since now he no longer has a vested interest. The גמרא cited a ברייתא which stated that if a ספר תורה was stolen from a city, the inhabitants of that city cannot testify nor can they be judges in this matter, since they have a vested interest in this ס"ת. The גמרא asked why two of the inhabitants cannot relinquish their interest in the ס"ת, so they will be able to testify. תוספות explains how relinquishing their interest makes them qualified witnesses. ---------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא בעינן תחילתו וסופו בכשרות‎ – And if you will say, how can the סילוק help, for we require from witnesses that by the beginning and the end, the witnesses must be qualified to testify והכא הוי תחילה בפסול והוי כמו קרוב ונתרחק – But here at the beginning they were disqualified, so it is like a relative who became distant, where his testimony is not accepted; the same should apply here – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דלא שייך תחילתו בפסלות הכא כיון שאין פסלות תלוי בגוף אלא בממון: And the ר"י says that the rule of תחילתו בפסלות (which disqualifies a קרוב) is not applicable here regarding נוגע בעדות, since this פסלות is not dependent on the body of the עד (as it is by a קרוב), but rather this פסלות is only regarding a monetary interest, and as soon as this interest no longer exists, the עד is כשר‎. S UMMARY The requirement of תחילתו וסופו בכשרות is only regarding a פסול הגוף (like קרוב), but not regarding פסול נוגע בעדות (which is a פסול ממון). T HINKING IT OVER תוספות asks his question that we require תחילתו בכשרות on the ברייתא of the ס"ת. Why did תוספות not ask the same question on שמואל who ruled that השותפין מעידין זה לזה, and we established it in a case where he relinquished his interest in the partnership; but it is not תחילתו בכשרות‎?!

הכי גרסינן‎—This is how the text reads O VERVIEW In our גמרות the text reads; ת"ש האומר תנו מנה לעניי וכו' אין דנין וכו' ואין מביאין וכו' העיר, ותסברא עניים וכו' אלא וכו' אותה העיר, ואמאי ליסתלקו וכו' ה"נ בספר תורה‎. See רשב"ם ד"ה ותסברא that the challenge of ותסברא is inserted (by the מקשן) even before the actual question of ליסתלקו‎. Our תוספות presents a different גירסא‎. --------------------------- ותסברא עניים שקלי ודיינין מיפסלי [אלא] הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים כולי: And do you really think that the poor take the money and the judges (who don’t receive the money) are disqualified?! Rather this case as well is regarding a ס"ת, and the reason they call it עניים, etc., is because all are considered poor if they are lacking a ס"ת. S UMMARY The ‘ותסברא’, is the beginning of the answer and not part of the מקשן‎. T HINKING IT OVER What are the relative advantages of both גירסאות‎?

הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעין בעדותן הן קשיא לי לשון נוגעין בעדותן דקאמר, דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ואינו נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחבירו, ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות, וכדמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו. כנ"ל.

הא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש, אלא להגדיל תורה ולהאדיר, ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה, דלא מדין ודברים בלבד קנו מידו אלא מגופה של קרקע קנו מידו, וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב.

אלא אחריות דנפשיה כלומר, אחריות בעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא, דניחא ליה דתיקום בידיה דלגביה בעל חוב דידיה, כי היכי דלא ליקריוה לוה רשע ולא ישלם. ואי משום דקביל ליה נמי אחריות דנפשיה להאי, בהא דלא איכפת ליה, דאמר ליה ומאי איפסדתיך. וי"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מיקרי, וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה. כנ"ל. עוד קשה לי אכתי ניחוש לקנוניא, דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד, ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים. ונראה דכל שאין לו בו עכשו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששין לו, שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורין הן. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו, לאו דוקא במודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו, כמו שפירש רבינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו, שאין חוששין שהוא מודה לרמאות, אלא הודאתו הודאה גמורה היא, ואינו דומה לפוטרו עכשו מן האחריות כדי שיעיד לו, דהתם הרי אנו רואין שהוא פוטרו עכשו ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו, אבל כאן אינו פוטרו, אלא מודה לו שלא נתחייב לו באחריות גזילה בזו מעולם. כנ"ל.

ואמאי ליסתלקו בי תרי מנייהו ולידייניהו בעדותן, וכן נמי תלתא מנייהו, להיותן דיינין וכשאין להן נמי קרובין בעיר, דאם כן אכתי נוגעין בעדותן הן לקרוביהן. ואיכא למידק, וכי מסתלקין מאי הוי, והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח, א) בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל: כי בעינן הכי, הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא, אבל הכא משום חשדא דנוגעין בעדותן, וכי תסלק חשדא כשרין בין לעדות בין לדין. עד כאן. ולשון אחר פירשו, דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות, דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל, והשתא הוא דאחיל עליה שם עד, והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות, דההיא שעתא לאו עד הוא כלל, דאין אדם מעיד לעצמו, ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות (ו, א) אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו, אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו. והרמב"ן ז"ל תירץ, שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר, שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה, אבל כאן, שעכשו נסתלק מממון זה, אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה, שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו, ולאחרים הוא מעיד, כללו של דבר, אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה, אבל היה פסול לזה בשעת ראיה, מעיד באותו עדות לאחרים, שהרי תחתיו כשר הוא אצלם, וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון היה הגון לי יותר, משום דללשון ראשון קשיא לי דלממונו עד הוא, ואינו דומה לעדות שבגופו כרוצח ורובע, וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ס, ב) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת להיות עד וכו', רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע, בעי רבא פלוני רבע שורי מהו, מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא, בתר דבעיא הדר פשטא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן, אצל ממונו לא אמרינן, אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא, והדרה קושיא לדוכתה. ועוד, למה אמר כאן ליסתלקו בתרי מנייהו ולידינוה, אפילו בלא סילוק נמי, דהא בפלוני רבעו לרצונו דלא חשבינן ליה כעד לגבי נפשיה הוא ואחר מצטרפין להרגו ומקיימין עיקר העדות לגבי האחר, והכא נמי אפילו בלא סילוק נקבל עדותן ונדון לאחרים ולא להן, ועוד אם היו להן קרובים לא יועיל סילוקן של הקרובים, שכבר נפלה עדותן בתחלתה, ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול בעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך, דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, קא פסיק ותני אין מביאין, ואמאי, זימנין דמשכחת לה בסילוק, וכשאין להם שום קרובים. ודברי הרמב"ן ז"ל נוחין לי יותר, אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ראשון של מסכת סוכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר, עד כאן, ואם איתא, למה פסול לשני, יסתלק הקרוב ולידיינוה לרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי, ולא עדות בטילה אמרו אלא פסול. ואף על פי שאמר שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, לאו לדמוינהו לגמרי קאמר, דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה, אלא שכל שלא נסתלק הקרוב אין מעידין לרחוק, אלא דכי היכי דתניא כשנמצא אחד מהם קרוב עדותן בטלה אין אומרים נקיים העדות בכשרים, אף כאן אין אומרים נקיים עדותן לכשר. כנ"ל. הא דאמרינן ליסתלקו בתרי מנייהו, פירושו, אם יסתלקו ומוחלין את חלקם אין לשאר בנכי עירו אלא כפי חלקם, וחלקן של אלו נמחל אצל היורשים. ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם, הכל לבני העיר, כענין שאמר בשותפין.

יתבאר במקומו שכל עדות שאפשר שתמצא בו הנאה למעיד אינה עדות והרי הוא כמעיד לעצמו וזהו הנקרא בתלמוד נוגע בעדות מעתה זה שאמרו כאן השתפין מעידין זה על זה היאך הוא והרי שתף זה כל שהוא מעמיד את הדבר ביד חברו זכה בחציו ונמצא מעיד לעצמו הא אי אתה יכול לומר כן אלא בשסלק עצמו מן הדבר לגמרי ושלא ישאר בו שום צד שיהא נקרא עליו נוגע בעדות מעתה קרקע שבין ראובן ושמעון והיה ראובן מחזיק בה עכשו ובא לוי וערער על ראובן באותה שדה להוציאה מידו אין שמעון מעיד לשותפו עליה עד שיסלק עצמו ממנה וימכרנה או יתננה לו כתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה או אפילו שכתב לו כן בלשון מכאן ולהבא ר"ל דין ודברים לא יהו לי על שדה זו ולא יהא לי עסק בה ויהו ידי מסולקות הימנה אין זה כלום שאין זה לשון הקנאה ומ"מ בלשון זה אם קנו מידו קנו כמו שאמרו במסכת כתבות פ"ג א' על לשון זה שמגוף הקרקע קנו מידו וכן הדין כשהקנהו באחד מדרכי ההקנאה שהם כסף ושטר וחזקה על הדרכים המתבארים במקומם בין בעדים בין שלא בעדים שההקנאות אין צריכות עדים וכל שהודה לחברו בהם קנה בלא עדים כמו שיתבאר במקומו ובמתנה בחזקה ר"ל שיחזיק בה חזקת קניה ובשטר ר"ל שיגיע שטר המתנה לידו וכן אתה צריך בה לדבד אחר שהרי אמרו המוכר לחברו שדה אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליה שאע"פ שנסתלק ממנו חשש אחריות מ"מ נוח לו שתעמוד ביד זה שאם ימצא עליו חוב ימצא לטרוף בכדי חובו ואפילו היו לו נכסים מצד אחר ולא חקרו בית דין את חובותיו שמא מ"מ חובותיו יתרים על נכסיו ונוח לו שיפרעו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם ואע"פ שעדות שקר קשה הימנו מ"מ מתבייש הוא על הגלויות ואינו חושש על הנסתרות ושמא תאמר תינח בנותן אבל במוכר מיהא הרי הוא נקרא לוה רשע מצד זה שטרפוהו ממנו ואינו משלם אע"פ שלא קבל אחריות מ"מ אינו חייב לו מן הדין ולא עוד אלא שאינו בוש על כך שהרי הוא אומר לו הטעיתיך שלכך טרחתי לפרש לך שאיני מקבל אחריות וזלזלתי במכירתי מחמת כך והרי זה כעין סבר וקביל ומעתה אף כשהקנה חלקו לחברו נמצא נוגע בעדות שאם קבל אחריות הרי זה מעיד לעצמו שאם זה מסתלק חוזר עליו ואף אם לא קבל אחריות או שסלק עצמו מצד מתנה הרי מ"מ נוח לו להעמידה בידו שימצא בעל חובו לטרוף בכדי חובו הא אי אתה מוצא עדות זו אלא שסלק עצמו ממנה וקבל עליו אחריות הבא מחמת עצמו ר"ל הבאים לטרוף מחמת חובותיו ופירט לו שלא לקבל אחריות הבא מצד אחר כגון שאחרים באים בטענת אבות או בטענות אחרות שהיא שלהם שכגון זה מעיד לו עליה ובא המערער וערער מחמת טענת אבות ולא מחמת חובו של מוכר הרי זה מעיד לו עליה שהרי על אותו ערער אין עליו אחריות שיהא עליו נוגע בעדות ואם להעמידה לפני בעל חובו הרי נעשה לזה גם כן בעל חוב משעה שיטרפוה ממנו שהרי קבל עליו אחריות הבא מחמת כך:

יש דברים שאין הסלוק מועיל בהם כלל כיצד בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם והוכר הגנב וטוען שמשל אבותיו היתה אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מקבלין בה עדות מאנשי אותה העיר ואפילו סלקו עצמם מזכותה שלשה לדין או שנים להעיד אין זה כלום שספר תורה לשמיעה הוא עומד ואי אפשר להסתלק ממנו הא כל שעשוי לתשמישם כגון שבא אחד וערער על מרחץ או רחוב שבעיר אע"פ שעכשו אינו דן או מעיד מ"מ כשיסלק את עצמו רשאי לדון או להעיד ולא נאמר דין תחלתו וסופו בכשרות אלא בפסול קורבה או גזלנות וחבריו מפסלויות הבאים מחמת הגוף שאלמלא הפסול היתה תורת עדות עליהם ולא בפסול נוגע בדבר שאין עליו תורת עדות כלל אלא שהוא כבעל דבר ומאחר שאינו אלא משום חשד כשנסתלק החשד הוכשרו בין לדין בין לעדות וחלה תורת עדות עליהם:

ומעתה מה שאמרו האומר תנו מנה לבני עירי ויצא ערער עליו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואין הסלוק ממנו מועיל פירושו במנה לספר תורה וכן מה שאמרו תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותה בדייני אותה העיר ולא מעידין באנשי העיר דוקא בספר תורה וזה שאמר לעניי עירי מפני שהכל עניים אצל ספר תורה ואם לא כן מה ענין לפסול דיינין ועדים בשביל העניים אחר שאין מזונותם עליהם ומ"מ אפשר בעניים המוטלים עליהם ולא סוף דבר כשאין קצבה אצלם במתנותיהם אלא כפי מה שיחסר להם שעכשו מרויחים בעלי בתים בעדות זו אלא אפי' היה עליהם דבר קצוב ובאו שלשה לדון ושנים להעיד ורצו לפרוע מה שקצוב להם אין דנין ואין מעידין נוח להם שיתעשרו וכשיתעשרו לא יצטרכו ליתן אף מה שהיה קצוב אצלם ליתן להם:

בתוספתא אמרו האומר תנו מנה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בה אם היה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מנה לעניים ינתנו לעניי העיר בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

זה שנכפל בדברינו שלשה לדין ושנים להעיד הוא מפני שלענין דין שנים שדנו אין דיניהם דין וזה שאמרו בכאן וליסלקו תרי מניהו ולידיינו פירושו שיסלקו עצמם כדי להעיד וידונו שאר דיינים על פי עדותם ויש חולקים לומר ששנים שדנו דיניהם דין ואין הדבר כן כמו שביארנו בסנהדרין:

זו שאמרנו שהמוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד לו עליה לפי שמעמידה בפני בעל חובו יש שואלין בה שהרי אמרו במסכת יבמות עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים בדבר זה כלומר שאם ראובן ושמעון חתומים בשטר שדה מקח שלקח פלני מפלני ואח"כ אנו רואין שראובן לוקח השדה מיד הלוקח אין אומרים שאותו עדות שחתם אינו עדות מפני שנוגע בעדות הוא ואמרו הטעם בתלמוד המערב מפני שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד כלומר הואיל ויש עד אחד שאינו נוגע בעדות אינו מעיד בשביל חברו שיקחנה ואף בזו אע"פ שזה מעמידה בפני בעל חובו הואיל ואין הדבר ברור תהא עדות הואיל ואחר מצטרף עמו אין זה כלום שבעדים החתומים בשעת העדות מיהא אין שם נגיעה בדבר כלל ואם על העתיד אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד אבל זה שבשעת העדות יש חשש נוגע בעדות אינו מעיד עליה:

בפרשב"ם בד"ה ואין לי עסק בה כו' דקמשני הב"ע בשקנו מידו ולא קא מתרץ באומר לא יהא עכ"ל ק"ק דהשתא לפירושו נמי אמאי משני בשקנו מידו ולא קא מתרץ ליה דיהביה ניהליה במתנה גמורה אלא ע"כ דאית לן למימר דרבותא אשמועינן דבקנין מהני אפי' כה"ג כמ"ש בחידושי הרמב"ן וא"כ השתא נמי איכא למימר דלא יהא הוי שפיר לשון מתנה ולרבותא קאמר הכא דאפי' אין לו עסק בה מהני בשקנו מידו ודו"ק:

בד"ה וליסלקו כו' כנגד המנה של צבור ה"נ בס"ת שפי' תנו מנה כו' עכ"ל פי' דבס"ת א"א שיתן כל דיין חלקו כנגד אותה מנה שכ"א צריך לכולה ואם יפסידו הקהל בדין לא יהיה גם לדיין ס"ת דשמא לא יתרצו לקנות אותה או אחרת וכן בכל דבר הצורך רבים וכל יחיד צריך לכולה כגון מרחץ דינא הכי כנראה מדברי הטור ח"מ ומדברי הרמב"ן ועיין בב"י וק"ל:

תוס' בד"ה ה"ג ותסברא כו' מיפסלי (א"ל) [אלא] ה"נ בס"ת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכל מדברי המתרץ ולא כפרשב"ם וק"ל:

גמ' ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי וכו' ואמאי לסלקו בי תרי וכו'. ופירש הרשב"ם לבני עירי לצרכי בני עירי לחומת בני העיר ולכל צרכי רבים ולסלקו בי תרי מינייהו שלא יהנו בו כלל ויתנו מכיסם כנגד המנה של צבור עכ"ל מדברי הרשב"ם מבואר דס"ל דבכל צרכי רבים שייך סילוק דהיינו או שיקבל עליו שלא יהנה מאותן דברים או שיתן מכיסו מה שמגיע עליו כנגד אותה מנה לבד בס"ת דלא שייך בה סילוק ובסילוק הא' דהיינו שלא יהנה א"ש דלא שייך בס"ת דכיון דלשמיעה קאי ע"כ יהנה ממנה דהא ע"כ איירי שאין להם ס"ת אחרת וכל אדם מחויב לשמוע קריאת התורה אלא שהסילוק הב' שכתב שיתנו מכיסם כנגד אותה המנה צריך לישב א"כ כס"ת נמי נימא הכי שיתן מכיסו חלקו מה שמגיע עליו כנגד המנה של צבור כמו בשאר צרבי צבור ונ"ל דיש לחלק בין שאר צרכי רבים לס"ת דבס"ת כיון דאותו חלק שנותן מכיסו אינו מספיק לקנות בעד אותן מעות ס"ת אם כן כשיקנו הצבור ס"ת בעד אותה המנה וגם כן ישמע קריאתה ע"כ יהנה מאותה המנה ולא שייך לומר שבאותו חלק מעות שהוא נותן מכיסו הוא משלם אותה ההנאה דהנאת הס"ת דהיינו השמיעה אין לה ערך ואין לה תשלומין הלכך לא שייך בה סילוק אם לא שיקנה לו ס"ת בפני עצמו אבל בשאר צרכי רבים כגון חומה ודומיהם אע"ג דאין באותו חלק מעות שנותן מכיסו כדי לבנות החומה או לעשות בו צרכי רבים מכל מקום כשנותן חלקו מכיסו כנגד אותה מנה של צבור הרי כבר שילם להם אותה הנאה שיגיע לו מאותה המנה ולכך שייך שפיר סילוק כן נראה לי לישב פירוש הרשב"ם אבל שאר הפוסקים סבירא להו דלאו דוקא נקטה הגמ' ס"ת אלא הוא הדין בכל שאר צרכי רבים לא שייך בהן סילוק דאי אפשר לו שלא יהיה לו הנאה מהם והא דנקטה הגמרא לעיל שאני ס"ת דלשמיעה קאי לרבותא נקטה דאע"ג דאינה אלא לשמיעה ואין בה הנאת הגוף וגם מצות לא ליהנות ניתנו אפי' הכי מקרי הנאה ולא שייך בה סילוק וכן הברייתא תני ס"ת לרבותא ועיין בב"י בטור ה"מ סוף סי' ל"ז אלא שלפי זה יש לדקדק המקשה שמותיב מהברייתא דתנו מנה לבני עירי דהיינו לצרכי רבים כמו שפירש רשב"ם ומאי מקשה הא כבר תירץ לו המתרץ בשנויא דבספר תורה לא שייך סילוק והוא הדין בשאר צרכי רבים והמתרץ שתירץ הכא נמי בספר תורה למה לא משני שאני צרכי רבים דלא שייך בהו סילוק ונראה דלפי סברת הפוסקים לא סלקא אדעתא דמקשה דתנו מנה לבני עירי דקתני בברייתא הוי פירושו לצרכי רבים דבני העיר אלא היה מפרש דר"ל שיתנו מנה לבני העיר לחלק להם ביניהם לכיסם ולכך פריך שפיר וליסלקו בי תרי וכו' וימחלו חלקם ולדיינו ומשני הכא נמי כס"ת רוצה לומר דהא דקתני תנו מנה לבני עירי הוו פירושו לצרכי רבים דבני העיר ונקט ספר תורה והוא הדין שאר צרכי רבים אלא דנקיט ספר תורה איידי דקתני בברייתא קמייתא בני העיר שנגנב להם ספר תורה מוקי נמי ברייתא זו בספר תורה וק"ל:

דכיון דרווח רווח פי' רשב"ם דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין עכ"ל ולפי פשוטו פירושו דחוק מאד דמה קאמר למה יתנו כלום וכו' דלכך יתנו כדי שיסתלקו ויהו כשרים לדון אבל הבית יוסף בטור ח"מ סימן ל"ז נראה מדבריו שהוא מפרש דברי הרשב"ם שרוצה לומר דאע"ג דעכשיו יסלקו הבי תרי ויתנו קצבתם אע"פ כן יהיה להם הנאה מהמנה אחרי כן שכל זמן שיהיה להם להעניים מעות מאותה מנה לא יצטרכו ליתן להם וז"ל הב"י שם אחר שהביא שם ברייתא זו כתב ופירש רשב"ם או דקיץ להו כמה יש לתת וכו' דכיון דרווח במנה זו רווח ואפילו אם יתנו עתה לסוף נהנים הם עכ"ל אלא שיש לתמוה שאין זה לשון הרשב"ם בפירושו בגמ' וגם הב"י בעצמו הביא לשונו לעיל מיניה בסימן ז' כמו שהוא בגמרא:

בגמ' בכל שמעתין קאמר בלשון הקושיא ואמאי ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו וצריך עיון דהוי ליה למימר וליסלקו בי תלתא ולדיינו דלדין בעינן בית דין של שלשה ואי גרסינן וליסלקו בי תרי מינייהו ויעידו הוה אתי שפיר טפי:

תוס' ד"ה אין לי עסק בה וכו' אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך וכו' לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות עיין שם דף כ"ד:

ד"ה הכי גרסינן ותסברא וכו' אלא הכא נמי בס"ת כצ"ל ולפי גירסת התוס' כן צריך לגרוס בגמ' ת"ש האומר וכו' ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקי בי תרי ולדיינו ומשני ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי אלא הכא נמי בס"ת ואמאי קרי להו עניים וכו':

דכתב לה דין ודברים הא דלא נקט לה בלשון הקנאה משום דמחזי כשקרא. והא דלא אוקמוה כגון דאודי ליה לחבריה משום דאכתי מעמידה בפני בעל חובו לפי שאינו נאמן בהודאתו לגבי בעל חובו כיון שחייב לאחרים ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש אפילו במקרקעי והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציא בדיינין דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי כן נראה לי. עליות הר"י ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמאי נוגעים בעדותם הן. קסלקא דעתך דבמידי דאית ליה שותפות עד השתא עסקינן ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעים בעדותם הן. ומהדרינן הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים כו' דלית ליה בה השתא מידי ואקשינן וכי כתב לה הכי מאי הוי והא תניא האומר לחברו כו' כלומר האומר לחברו בשטר דין ודברים כו' לא אמר כלום פירוש משום דלא כתב ליה בלשון הקנאה ואוקימנא בדקנו מידו דכיון דקנו מידו איגלאי מילתא דלאקנויי ממש קא מכוון משום דקנין אלים כחיה כדגרסינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי אמר רבה כו' ואקשינן וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה כו' כלומר נהי דאסתלק מיניה מששא מיהא איכא דהא נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה דההוא חוב וזה דטרפי לה מיניה לית ליה למהדר עליה בדמי דילה דהא לאו בתורת מכירה כתבה ניהליה כי היכי דנהדר עליה באחריות אלא סלוקי הוא דסליק ידיה מיניה. ואוקימנא בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה דהאי כי היכי דלטרפה בעל חוב דידיה כיון דאטריף לה מיניה הדר האיך עליה והוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מיניה הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו דינא ולאו דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה. ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה ואף על גב דלית ליה אחריות אפילו הכי נוגע בעדותו אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי מאי דשקיל מיניה בחובו הדר וטריף לה מיניה והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית עליה אחריות והיינו דאמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד כו'. וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה משום דאכתי איכא למיחש דילמא ההוא הוי חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה. והא דאמרינן לקמן בגמרא אהאי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואוקימנא בדלית ליה ארעא אחריתי. לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה אלא לאודועי חששא דחיישינן הוא דאמרינן הכי אבל לעולם כיון דאתברר ליה דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעדות הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו משום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה ואכתי חיישינן דילמא הוו טפי ממה דשויא האי ארעא אחריתי דאית ליה דאשתכח דלגבי האי טופיינא הא ליה ליה ארעא אחריתי. והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה הא ודאי מעיד לו כו'. עד כאן לשונו.

אלא אחריות דנפשיה כלומר אחריות דבעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דתיקום בידיה דלגבי בעל חובו דידיה כי היכי דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקביל נמי אחריות דנפשיה להאי בהא לא איכפת ליה דאמר ליה מאי אפסדתיך. ויש לומר דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה כן נראה לי. עוד קשיא לי אכתי ניחוש לקנוניא דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששים לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו לאו דוקא מודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו כמו שפירשו רבותינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו שאין חוששים שהוא מודה לרמאות אלא הודאתו הודאה גמורה היא ואינו דומה לפוטרו עכשיו מן האחריות כדי שיעיד לו דהתם הרי אנו רואים דפוטרו עכשיו הוא ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו אבל כאן אינו פוטרו אלא מודה לו שלא נתחייב באחריות גזלה בזו לעולם. כן נראה לי.

ואמאי לסתלקו בי תרי מינייהו ולדיינוהו בעדותם וכן נמי תלתא מינייהו להיותם דיינים וכשאין להם נמי קרובים בעיר דאם כן אכתי נוגעים בעדותם הן לקרוביהם. ואיכא למידק וכי מסתלקים מאי הוי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות וכדאמרינן בפרק יש נוחלין בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל כי בעינן הכי הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדותם וכי תסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עד כאן. ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא נאמר תחלתו בפטלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה ולאחרים הוא מעיד שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון הגון לי יותר משום דללשון ראשון קשה לי דלממונו עד הוא. ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפים להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד כו'. רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא והדרא קושיין לדוכתיה ועוד למה אמרו כאן לסתלקו תרי מינייהו ולדיינוהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני לאונסי דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשיה והוא ואחר מצטרפים להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר והכי נמי אפילו בלא סלוק נקבל עדותם ונדון לאחרים ולא להם. ועוד אם היו להם קרובים לא יועיל סלוקם ולא סלוקם אצל הקרובים שכבר נפסלה עדותם בתחלתה ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול לעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי העיר קא פסיק ותני אין מביאין ואמאי זימנין דמשכחת לה בסילוק וכשאין להם שם קרובים. ודברי הרמב"ן ז"ל נוחים לי יותר אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרי"ף ז"ל בהלכות בפרק א' של מסכת מכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר עד כאן. ואם איתא למה פסול השני יסתלק הקרוב ולדיינוהו הרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי ולא עדות בטלה אמרו אלא פסול ואף על פי שאמרו שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייע ליה לרבי מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לא לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה אלא שכל שלא נסתלק לקרוב אין מעידים לרחוק אבל דכי היכי דתניא בשנמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ואין אומרים נקיים העדים בכשרים אף כאן אין אומרים נקיים עדותם לכשר. כן נראה לי. הא דאמרינן לסתלק בתרי מינייהו פירושו אם יסתלקו ומוחלים את חלקם אין לשאר בני עירו אלא כפי חלקם וחלקם של אלו נמחל אצל היורשים ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם הכל לבני העיר כענין שאמרו בשותפים. הרשב"א ז"ל.

וכי מסלק נפשיה מי מסתלק כלומר וכי מסלק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן כמאן דלא אית ליה בה מעיקרא מידי ומקבלי סהדותא והא תניא בני העיר שנגנבה כו' ואם איתא לסלקו כו' אלא לאו שמע מינה דכיון דמסלקי דהשתא הוא ובעידנא דאגנבה ספר תורה עדיין לא אסתליק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי סהדותייהו אף על גב דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק להו להני לקבולי סהדותיה לא מהני. ומהדרינן שאני ספר תורה כו'. תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי כו' ואוקימנא נמי בספר תורה. תא שמע האומר תנו מנה לעניי עירי כו' והכא ליכא למימר דבספר תורה הוא דהא לעניי קתני ומהדרינן ותסברא. פירוש קסלקא דעתך דהני עניים לא רמו עלייהו ומשום הכי קאמר ותסברא כלומר ותסברא דעניים ממש נינהו אי עניים ממש אמאי מפסלי בני אותה העיר ודייני אותה העיר והא לא רמו עלייהו אלא האי עניות עניות דספר תורה הוא דכולהו בני העיר ודייניהם עניים הם אצלה דהא כולהו צריכי לה. והא דקתני אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה כו' דמשמע מינה דאינהו גופייהו לאו עניים נינהו הכי קתני אין דנים בדייני עניי אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר כלומר שכולם עניים הם אצל הדבר ואינן ראוין לא להעיד ולא לדון בו והכא נמי בספר תורה. והני נוסחי דאית בהו הכא נמי בספר תורה בלא וא"ו שיבושא הוא וגירסא דייקי הכי הוא אלא אימא אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר והכא נמי בספר תורה. הר"י ן' מיגש.

ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הם והא דלא תני תנו מנה לבני עירי נראה לי שבא ללמד דדוקא היכא דלית להו ספר תורה אחריתי ומשום הכי לא מצי לאסתלוקי מיניה כיון דלשמיעה קאי וצריכים לצאת בה אבל אית להו ספר תורה אחריתי כיון דמסתלק מזו ואין להם חלק בה שוב אינם נוגעים בדבר מחמת השמיעה כיון שאין צריכים לה וגם ר"ש ז"ל כן כתב דקרי להו עניים לפי שאין להם ספר תורה לקרות בה. עליות.

ואיבעית אימא לעולם עניים ממש בעניים דרמו עלייהו וליכא לאקשויי ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי דהא כיון דרמו עלייהו הא ודאי נוגעים בעדותם הן. וליכא לאקשויי נמי ולסלקו בי תרי מינייהו כו' דכיון דרמו עלייהו לא מצי לסלוקי נפשייהו. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בחדושים. ובתשובת שאלה כתב וזה לשונו: והאי רמו עלייהו דאמרינן דוקא היכא דקבלי אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה ואף על גב דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי עניים דידהו אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו וכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב ואי בעי למיתן פורתא אי נמי לא למיתן כלל לא כייפינן ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותם הן ומקבלים סהדותייהו דהא לא רמו עלילה ודייקינן היכי דמי אל דקיץ להו ליהבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולדייני. ומהדרינן דלא קיץ להו אלא כפי מאי דמצטרכי עניים יהבי להו בעידנא דמצרכי לטפויי מטפיין ובעידנא דלא מצטרכי מפחתי דהוו להו נוגעים בעדותם. ואיבעית אימא לעולם דקיץ להו ואי נמי יהבי בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו אכתי ניחא לארווחי עליה דעניים דכיון דרווח פורתא למשקל צדקה כלל לאו פורתא ולאו טובא הילכך אכתי נוגעים בעדותם נינהו. עד כאן לשונו בתשובה. עוד כתב בחדושיו וזה לשונו: נקטינן השתא דהיכא דלא קבלו עלייהו למיזן ולפרנס ולא כייפי אצדקה ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ולפרנסתייהו לעולם מקבלים סהדותייהו דלאו נוגעים בעדותם נינהו. והיכא דקבילו עלייהו למיזן ולפרנס אי נמי לזה קבילו עלייהו ואינהו הוא דקא זייני להו בדרך נדבה ומאן דאמיד כייפי ליה אצדקה אם כן ברירא מילתא דאינהו קיימי במזונותייהו ופרנסתייהו הא ודאי נוגעים בעדותן נינהו ולא מקבלים סהדותייהו. ולענין סלוקי נפשייהו בין קיץ להו בין לא קיץ להו לית להו תקנתא למידן ולאסהודי בהא מילתא כלל משום דניחא להו כיון דרווח רווח אבל בשאר צרכי צבור אי הויא מילתא דאפשר בה לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי דהא אוקימנא להא דתניא תנו מנה לבני עירי אין דנים בדייני אותה העיר בספר תורה דלשמיעה קאי דלא מצי לסלוקי נפשייהו הא מידי דמצי מסלקי נפשייהו אף על גב דהשתא לא מסלקי נפשייהו מסהדי. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ונעשים שומרי שכר זה לזה פירוש במטלטלים שהם שותפים להם דאלו קרקעות אין השומרים חייבים עליהם כדתנן שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. אמר רב פמא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. והא דאצטריכא ליה לאשמועינן בשותפים טפי משאר בני אדם דסלקא דעתך אמינא בשכל אחד שומר אינו שומר מחמת חלק חברו אלא מחמת חלק עצמו ולא אמרינן בשכר שישמור חברו למחר שומר הוא היום ושומר חנם הוי קמשמע לן שכל אחד נעשה לחברו שומר שכר כדתניא שמור לי ואשמור לך פירוש ולא משכחת לה אלא כגון שאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אלמא בכי האי גוונא לא הויא שמירה בבעלים. אי נמי הא דאצטריך ליה למימר כדתניא לא מפני שאין הדבר פשוט שאין זו שמירה בבעלים אלא הכי קאמר כמו שאתה צריך לתרץ הברייתא דשמור לי היום ואני אשמור לך למחר קאמר כך אני מתרץ בדברי שמואל. השאילוני ואשמור לך שמור לי ואשאילך בהני אין צריך לפרש ואשמור לך למחר שהרי השואל הוא השומר ואין חברו שומר עמו כולן נעשים שומרי שכר זה לזה שהשמירה בשכר השאלה ואינו שומר חנם וגם כשואל אינו אלא שומר שכר ולא קיימא לן כי הא דתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל דקאמר השאילוני אף על פי שנותן שכר מצד אחר כיון שנותן שכר על השאלה דהיינו טורח שמירת הכל על האחד לאו שואל הוא אלא שומר שכר. עליות.

רשב"ם ד"ה ליסתלקו כו' ויקנו מידם קשה לי הא קי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו ואם כן א"י להקנות ובתשובה הארכתי בעז"ה:

תוס' ד"ה וליסלקו כו' ואור"י עי' בריטב"א קדושין דף מג ע"ב ד"ה והשתא ועי' נדה דף נ ע"א תוס' ד"ה ור"מ:

בא"ד בסופו אלא בממון. עי' תוס' שבועות דף לג ע"א ד"ה קרובים: