Bava Batra 41b

אתא לקמיה דרב יהודה כולי‎—He came before רב יהודה, etc OVERVIEW The case here is that the witnesses, who testified that רב כהנא moved the fence into his neighbor’s property, were contradictory; one עד said he moved it over two rows while the other said three rows. ר"י ruled (based on the ruling of רשב"א) that רב כהנא must return two rows of land to his neighbor (since both witnesses agree that he took away (at least) two rows. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradicting גמרא‎. ----------------------------- ומסיק דרב יהודה כרבי שמעון בן אלעזר סבירא ליה‎ – And the גמרא concludes that ר"י agrees with רשב"א. תוספות asks: ותימה דבפרק זה בורר (סנהדרין דף ל, א ושם לא, א דיבור המתחיל הוא) אמר רב יהודה‎ – And it is astounding! For ר"י states in פרק זה בורר‎ – עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות‎ – A pair of witnesses regarding monetary issues, who contradict each other in בדיקות, their testimony is accepted – ומוקי לה באחד אומר ארנקי לבנה ואחד אומר ארנקי שחורה‎ – And the גמרא established this ruling (of עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות) in a case where one עד said he lent him the money from a white wallet and one עד says it was a black wallet, then עדותן כשרה‎ – אבל אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אין מצטרפין‎ – However if one עד said it was a black מנה which he lent the לוה and the other עד said it was a white מנה, they do not combine to be an עדות כשרה since they contradict each other; this is the view of רב יהודה, however – נהרדעי אמרי אפילו אחד אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור‎ – The נהרדעי maintain that even if one says מנה לבן and one says מנה שחור it is a valid עדות‎ – ומסיק דאינהו דאמור כרבי שמעון בן אלעזר דהכא‎ – And the גמרא concludes that the נהרדעי follow the ruling of רשב"א here (that if one says מנה and the other מאתיים it is a valid עדות) – משמע דרב יהודה דפליג אנהרדעי פליג ארבי שמעון בן אלעזר דהכא – It seems that ר"י who argues with the נהרדעי (regarding מנה לבן) [also] argues with רשב"א mentioned here; however here the גמרא states that ר"י agrees with רשב"א. תוספות answers: ויש לומר דרב יהודה נמי כרבי שמעון בן אלעזר ובהא פליגי‎ – And one can say; that ר"י also agrees with רשב"א (regarding מנה מאתיים), and the argument between ר"י ונהרדעי (regarding מנה לבן) is as follows – דנהרדעי סברי דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן‎ – For the נהרדעי maintain that the case of אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן‎ – דמי למילתיה דרבי שמעון בן אלעזר דלא דייקי ביה סהדי ודמי לארנקי‎ – Is similar to the case of רשב"א (of מנה מאתיים) for the witnesses are not that particular and (the case of מנה לבן) is similar to the case of a black wallet (where all agree that it is a proper עדות, since the עדים do not pay attention to these details) – ורב יהודה סבר דלא דמי כלל לארנקי דהתם דאין זה גוף המעשה לא היה להן לבדוק‎ – However, ר"י maintains that the case of מנה לבן is not similar at all to the case of ארנקי (where all agree it is a valid עדות) for by ארנקי [since] the testimony is not regarding the actual occurrence (the issue is the amount of money not the wallet), therefore it was not incumbent upon the עדים to verify what was the color of the wallet, so their contradiction is meaningless – אבל מנה דגוף הדבר הוא שמעידין עליו דייקי‎ – However regarding the color of the מנה (whether it was white or black) since this is the actual issue for which they are testifying (they claim that the מלוה gave money to the לוה), the witnesses are precise and make sure that they have all the details correct. When we see a discrepancy we void their testimony – וקסבר דמודה רבי שמעון בן אלעזר במנה שחור דבטלה עדותן אפילו לבית הלל‎ – And ר"י maintains that רשב"א will agree that regarding the case of מנה שחור even ב"ה agree that their testimony is voided. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא דמי למנה ומאתים דעבידי דטעו טפי – And the case of מנה לבן is not similar to the case of מנה מאתיים where רשב"א maintains עדותן קיימת, because there is a greater chance of error by מנה מאתיים than by מנה לבן‎ – אלא מדמה מנה שחור ומנה לבן לאחד אומר חבית של יין ואחד אומר של שמן‎ – Rather the case of מנה שחור ומנה לבן (according to ר"י) is comparable to a case where one עד said it was a barrel of wine and the other עד said it was a barrel of oil, which was lent or given for a deposit – דבהא מודו כולי עלמא דנחלקה עדותן כדאיתא התם: In which case all agree that their testimony is divided and unacceptable, as mentioned there in the גמרא‎. SUMMARY נהרדעי and ר"י agree with רשב"א regarding מנה מאתיים that it is a valid עדות‎. Regarding מנה לבן the נהרדעי compare it to מנה מאתיים (and ארנקי) so it is a valid עדות, while ר"י compares it to יין ושמן and נחלקה עדותן‎. THINKING IT OVER Once תוספות concludes that by מנה מאתיים they are more likely to err (than by מנה לבן); is it possible to distinguish between מנה מאתיים (where עדותן קיימת) and תרי ותלת אוצייתא where perhaps they are less likely to be mistaken?

נחלקה עדותן‎—Their testimony is divided OVERVIEW According to רשב"א both ב"ש and ב"ה agree that if two sets of עדים offer contradictory testimony; one set claimed that he borrowed a מנה and the other claimed he borrowed מאתיים, the rule is עדותן קיימת since יש בכלל מאתיים מנה‎. However if in one set of עדים, one עד said מנה and the other said מאתיים, then ב"ש maintains נחלקה עדותן and it is not valid (and ב"ה maintains it is valid). תוספות explains the difference according to ב"ש between one כת עדים and two כתי עדים‎. -------------------- תוספות asks: הקשה רבינו יצחק בן אשר לבית שמאי דאמרי בכת אחת נחלקה עדותן‎ – The ריב"א has a difficulty; according to ב"ש who maintain that by one set of עדים (where one עד says מנה and the other מאתיים), their testimony is divided – דחשיבי להו עדות מוכחשת ואפילו בב' כיתי עדים נמי תבטל עדותן – For ב"ש considers them as contradictory witnesses, so even by two sets of עדים their testimony should be nullified – דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו הן מאה – For it is similar to a case where one of the witnesses turns out to be a relative or unfit to testify, where the rule is that their testimony is voided, even if there were a hundred witnesses, but one קרוב ופסול nullifies the entire testimony – כדאמר בפרק קמא דמכות (דף ה, ב) – As the משנה states in the first פרק of מסכת מכות‎. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דלאו פירכא היא דמצינו למימר דבית שמאי כרבי יוסי סבירא להו‎ – And the ר"י answers that it is not a refutation, for we can say that ב"ש agrees with ר' יוסי‎ – דאמר התם במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר – Who maintains there (in מכות); when does this rule apply (that נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה) only by capital cases, however by monetary cases even if נמצא א' מהן קרוב או פסול) the testimony is valid, for we say, let the testimony be established by the remaining witnesses who are not קרובים or פסולים‎ – והכי הלכתא דפסיק רב נחמן כוותיה – And this is the law for ר"נ ruled like ר"י that by דיני ממונות we say תתקיים העדות בשאר‎. ואפילו לרבי נמי מצי למימר דהכא מצי מיירי כגון דאתו למיחזי – And even according to רבי we can also say, that here we are discussing a case where they came to see but not to testify – ואפילו אתי לאסהודי הני מילי‎ – And even if they came to testify, we can differentiate that when do we say that נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, only – כי מסייעי אהדדי הוא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה – When they are assisting each other, then we say נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה‎ – אבל הכא דהא מכחשי אהדדי לא: However here were they contradict each other, we do not say נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה‎. SUMMARY The ב"ש who agree that by ב' כתי עדים there is a debt of a מנה (even though that by כת א' it is an עדות מוכחשת), is because they agree with ר' יוסי that there is no דין of נמצא א' מהן קרוב או פסול by דיני ממונות or alternately even if there is, nevertheless it is עדות כשרה because either they were merely onlookers or (even if they were appointed witnesses, nevertheless) since they contradict each other, the rule of נמצא א' מהן קרוב או פסול does not apply. THINKING IT OVER Why is the דין of נמצא א' מהן קרוב או פסול applicable only if they came to testify but not if they were merely onlookers? Similarly, why does it not apply if they are contradicting each other?

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקימנא ליה בידך. ומשמע דאפילו אמר לה האי קמאי דידי דר ביה חד יומא לא מהימן, דהא אמר רב חזיתיה לדעתי דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנא מינך מהימן, הא קמאי דידי דר בה לא מהימן, דאם איתא, לימא רב הכין, דהא בהא שקלינן. וטעמא דמלתא, משום דקא סבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמילתא מיחזו הוו חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא, וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה, הילכך כי אמר האי קמאי דידי דר בה ולית ליה סהדי, קלישא טענתיה, ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהלי זבינה ליה מיניה דמרי דארעא, ואף על גב דאית ליה מגו, דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבינא מינך ומהימן, והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא ניטעון ליה להאי, אי משום דלית ליה סהדי ואי דזבינא סהדי הוו ליה דדר ביה, וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד, ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן, ולעולם אין טוענין לו עד שיביא עדים שדר בה הראשון חד יומא. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח ולא ליורש עד שנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש, כלומר שדרו בה חד יומא, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביאו ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש, כלומר, שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתו דר בה חד יומא, אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו, הא לאו הכי אין אנו טוענין בשבילו, דטוענין ללוקח וטוענין ליורש אמרו, כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש, ולא כל האומר אני לקחתיה או ירשתיה מאמינין לטעון בשבילם, עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה רבא לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא צריך הא ראיה צריך, וקא פריש ראיה דדר ביה קמא חד יומא, דילמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו משם הראב"ד ז"ל דהא ליתה, דהא קתני הבא מחמת ירושה, דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם בדין זה, דהמחזיק במטלטלים יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהוא שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן, וטוענין לו אתה מכרתם לראשון שמכרן לזה, וכן מבואר בפרק גוזל ומאכיל (ב"ק קיד, ב), וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו, ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא, דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרינן, אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי, ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, אלמא בכל דבר שאדם עשוי בהן נאמן, ומדרב נשמע לרבי חייא, והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק, עד כאן.

הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא אע"ג דלא זבין. פירוש שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה מה היא רחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרב ונראה בו אינה ראיה. ונראה לי דאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה, וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זו חזקה, ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום, שהרי התחיל הראשון להחזיק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כנ"ל.

זה שהחזיר מחיצותיו לתוך תחום של חברו שכפר לחברו לומר שלא בתוך תחום שלו הכניס והביא הלה שני עדים שבתוך שלו הכניס אלא שנחלקו העדים ביניהם בשיעור שזה אומר לא נכנס אלא שתי שורות וזה אומר שלש מחייבין אותו להחזיר מחיצותיו לאחוריהן שתים שהרי מ"מ שניהם שוים בשתים ואין אומרים נחלקה עדותם ואין מצטרפין כלל וכן כל שהעידו בהלואה זה אומר מנה וזה אומר מאתים יש [בכלל] מאתים מנה ומחייבין אותו מיהא על המנה שהושוו שניהם בו ואין אומרים נחלקה עדותם ואין צריך לומר בשתי כתי עדים שאחת אומרת בהלואה זו שמאתים היתה ואחת אומרת שלא היתה אלא מנה שדנין אותו במנה ואע"פ שזה אומר מנה וזה מאתים אין מחייבין אותו אלא על המנה יש אומרים שנשבע הוא על המנה האחר ולא מתוך עדות זה שמעיד על המאתים ושתהא שבועת עד אחד שהרי על פיו אנו מחייבין אותו במנה שאלמלא לא הצטרף זה עם האחר לא היינו מחייבין אותו במנה ואין ממון ושבועה באין על פי עד אחד אלא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים והרי עדותם מועלת מיהא למנה וישבע שבועת מודה מקצת על הדרך שבארנו בראשון של מציעא אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאינו נשבע כלל הואיל ועד אחד מסייעו שאינו מעיד אלא על מנה:

מי שהחזיק בחצר חברו שלש שנים ובא המערער בעדי אבות והלה טוען מפלני לקחתיה בחזקת שהוא לקחה ממך אם הביא זה עדים שאותו פלני שמכרה לו דר בה יום אחד כאדם הדר בשלו טוענין ללוקח מה שהיה יכול לטעון זה שמכרה לו אלו החזיק בה כל כך וזכה בה הואיל והתחילה החזקה ביד זה שמכרה לו וגמרה הוא ועוד שלא פשע כשלקחה ממנו אחר שראהו דר שם כשלו ומ"מ דוקא שדר בה הוא שני חזקה שלמים חוץ מאותו יום או אותו זמן שדר בו האחר שאם לא כן היה אין מצטרפין אלא בשטר כמו שיתבאר למטה ואם לא הביא עדים על כך לא זכה ומוציאין ממנו שדה ופירות על הדרך שביארנו ביורש ואם טען בבריא שהוא יודע על אותו פלני שלקחה ממנו או שבפניו מכרה לו הרי זו טענה והחזיק כמו שביארנו למעלה טען שבפניו דר שם אבל אינו יודע אם לקחה ממנו יש אומרים שטענתו טענה מתוך שיכול לומר ממך לקחתיה וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה כתבו שאין נאמן לא שאדי איניש זוזי בכדי ומ"מ אם נראה בו כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמו שביארנו במשנה היה ביד זה שטר שהמערער מכרו לזה שמכרה לו אין צריך עדים שדר בו המוכר וכן אם הביא עדים שהעידו שהמערער מכרה לזו שמכרה לו:

שדה שהיתה ידועה לראובן ולאבותיו ובא שמעון וירד בתוכה והחזיק בה שנה ולאחר שנה מכרה שמעון זה ללוי בשטר והחזיק בה לוי זה שנה ואחר שנה מכרה לוי זה ליהודה בשטר והחזיק בה יהודה זה שנה ובא ראובן וערער על הקרקע ואומר שמעולם לא מכרה לשמעון והרי יהודה טוען הרי החזקנו בה שלש שנים בין שלשתנו ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באים מכחו לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש שנים הרי הלקוחות מצטרפין וראובן הפסיד הואיל ולקחו זה מזה בשטר יש לדבר קול ואי אפשר שלא שמע ראובן והיה לו למחות ולדון בעצמו שהדבר כאלו אחד מחזיק בו כל אותם השנים הואיל ומכחו הם באין אבל אם היו מכירות אלו שלא בשטר אלא בעדים אינן מצטרפין שהרי יכול המערער לומר הואיל ולא ראיתי לאחד מהם משלים בה שני חזקה וכן שלא הייתי יודע שזה בא מכחו של זה הואיל ואין למכירות אלו קול טענתו טענה ואין חזקתם כלום ומ"מ בלוקח אחד שדר בה שלש שנים מחמת המוכר הואיל והמוכר דר שם יום אחד אין צריך שטר שהרי מ"מ היה לו למחות מצד עצמו וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאף בלוקח אחד ונמשכים בה למה שכתבבו בשמם למעלה בשמועת אנן אגרינן מיניה ודיירנא ביממא ובליליא ואין הדברים נראין:

המוכר שדהו בעדים בלא שטר וקנין וקבל עליו אחריות וטרפוהו ממנו גובה הלוקח מן המוכר אף מן המשועבדים ר"ל מאותם הנכסים שמכר המוכר אחר מכירה זו שקבל עליו אחריות וכגון שטרפוה לו מצד אפותיקי ואע"פ שביארנו שמכירה בעדים אין לה קול והיה לנו לומר שלא לטרוף מן הלקוחות שהרי לא ידעו בכך אין זה כלום שהלקוחות יש להם לדקדק ולחפש אף אחר מה שאין לו קול וכשלא דקדקו בדבר הפסידו ושמא תאמר א"כ אף מלוה על פה תהא גובה מן הלקוחות שהיה להם לדקדק והרי אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אבל מלוה על פה אע"פ שגובה מן היורשים על הצדדין שיתבארו במסכתא זו מ"מ אינו גובה מן הלקוחות אף זו הדין נותן בה כן שהלוה לוה בצנעה שלא לזלזל בנכסיו ואי אפשר ללקוחות לדקדק אבל כל שבמכירה אע"פ שאינה אלא בעדים דרכו של מוכר למכור בפרהסיא כדי להרבות עליו קופצים וכן דרכו של לוקח ליקח בפרהסיא שמא יצא עליו ערער וכל שידוקדק בדבר נקל הוא להמצא יש מי שכתב שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אין זה גובה מנכסים משועבדים דרכו של אדם ליתן בצנעה ולא היה להם לדקדק ויש חולקים לומר הואיל ומתנה צריך אדם לומר בה כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא אף זו יש לה קול והיה להם לדקדק ומ"מ אף במוכר דוקא בשקבל אחריות בפירוש אבל כל שלא קבלו בפירוש אין דנין בו אחריות טעות סופר הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק המוכר את הספינה:

בפרשב"ם בד"ה א"צ טענה כו' אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד כו' עכ"ל מפירושו נראה לכאורה כדעת המפרשים דדוקא בעי ראיה בעדים שדר בה יום אחד אבל היורש אינו נאמן לומר קמי דידי דר בה יום אחד במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה אבל התוספות לעיל בד"ה לאו קמודית כו' כתבו דודאי מעיקרא יש להאמינו אלא כיון דכבר אמר דלאו מיניה זבניה לית ליה מגו כו' ע"ש בתוספות וק"ל:

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך. ומשמע דאפילו אמר ליה האי קמאי דידי דר בה חד יומא לא מהימן דהא אמר רב חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן דאלמא דוקא בדאמר קמאי דידי זבנא מהימן הא קמאי דידי דר ביה לא מהימן דאם איתא לימא רב הכי דהא בהא שקלינן. וטעמא דמילתא משום דקסבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמלתא מחזא חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה הלכך כי אמר האי קמאי דידי דר ביה ולית ליה סהדי קלישא טענתיה ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהליה זבינה מיניה דמרי ארעא ואף על גב דאית ליה מגו דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבנה מינך ומהימן והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא נטעון ליה להאי אי משום דלית ליה סהדי ואי זבנה סהדי הוו ליה דדר ביה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד. ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן ולעולם אין טוענים לו עד שיביא עדים שדר ביה הראשון חד יומא עד כאן. הרשב"א ז"ל.

ור"י ז"ל פירש דודאי אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבינתיה דדר ביה קמאי דידי חד יומא הוה נאמן במגו והא דאצטרכיה רבי חייא לאיתויי סהדי לפי שלא טען מתחלה דדר ביה חד יומא כו'. ככתוב בתוספות לעיל (בבא בתרא דף ל' ע"א). הר"י ז"ל בעליות.

אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה כו' וחזיתיה לדעתיה כו'. צריך לפרש מה ענין זה אצל השאלה ששאל וכי אין אדם עשוי כו'. ועוד קשה מה תשובה היא זאת על מה שאמר רבי חייא דהבא מכח לוקח או מחמת ירושה צריך ראיה. יש לומר דרב לא קאי אההיא אלא סלקא דעתיה דרב דההוא גברא לא קאמר אלא מפלניא זבינתה דזבנה מיבך בסתם ומשמע מיניה שפיר דקמי דידי זבנה מינך ולא מהימן ליה רבי חייא על ידי מגו משום דהוי כמו מגו במקום עדים שאי אפשר אם קנאו שלא ידעו העולם ולא ראוהו דר בו מעט ולהכי פריך דשפיר יוכל להיות שאדם יקנה וימכור באותו לילה עצמה כשנותנים לו מעט ריוח ואין בני אדם יודעים והכיר רב בדעתו של רבי חייא שלא היה טעמו תלוי בכך אלא משום דהבין מתוך דבריו ולא קאמר קמי דידי כדאמר רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דהא אמר קמי דידי זבנה מינך מהימן כלומר אי מעיקרא הוה טעין הכי אבל אי בעי טעין השתא לא מהימן דמגו למפרע לא אמרינן. עליות הר"י ז"ל ותוספות הרא"ש ז"ל.

וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מיניה כו' נראה לי כי אפילו לא טען כן מתחלה אלא שטען סתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך כי הדר אמרי ליה בי דינא אית לך סהדי דדר בה ההוא דקמך חד יומא נאמן לטעון קמי דידי זבנה מינך דקיימא לן דטוען וחוזר וטוען אף על פי שאלמלא מה שהוא מפרש דבריו הראשונים אחר כך לא היה נאמן עכשיו במה שטוען אפילו כן יכול לחזור ולטעון כי מה שאמר מתחלה מפלניא זבנתה דזבנה מינך מחמת שלקחה לפניו אמר כן וכיון שיש לנו להאמינו על כל טענת ברי שיטעון כיון שהחזיק שלש שנים לא הפסיד במה שלא בירר מתחלה טענתו כיון שהוא חוזר לברר ולטעון אבל אם לא בירר בפירוש אמרינן דמחמת שהגיד לו המוכר או שהגידו לו בני אדם ועל סמך דבריהם הוא טוען דזבנה המוכר מזה ולא מהניא דחזקה שיש עמה טענה מפורשת בעינן. וקשה לדברי ר"י ז"ל שאמר שאם טען מתחלה קמי דידי דר בה חד יומא מהימן השתא נמי אף על פי שלא טען כן מתחלה נהימניה מגו דאי בעי טעין עדיין קמי דידי זבנה ומתחלה כשאמרתי מפלניא זבנתה דזבנה מינך משום דקמי דידי זבנה מינך וכי היכי דאמרינן חד מגו אמרינן תרי מגו שהיה מפרש דבריו הראשונים קמי דידיה זבנה ומתחלה היה נאמן במגו דאי בעי טעין מינך זבנתה. האי דקאמר וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מינך הוא הדין דהוה מצי למנקט דאי אמר קמי דידי דר בה חד יומא אלא לפי שהיה סבור מתחלה דאפילו טעין קמי דידי זבנה מינך. הר"י ז"ל בעליות. ויש מי שאומר דכשם שאין טוענים ללוקח ולא ליורש עד דנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש כלומר דדר בה חד יומא כך אין מחזיקים את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש. כלומר שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתיה דר ביה חד יומא אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו הא לאו הכי אין אנו טוענים בשבילו דטוענים ללוקח וטוענים ליורש אמרו כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש ולא כל האומר ירשתיה או לקחתיה מאמינים לטעון בשבילם עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דאינו צריך הא ראיה צריך וקא פירש ראיה דדר ביה קמא חד יומא דלמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו בשם הראב"ד ז"ל דהא ליתא דהא קתני הבא מחמת ירושה דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק בדין זה דהמחזיק במטלטלין יוכיח דאף על פי שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענים לו אתם מכרתם לראשון שמכרן לזה וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בה ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי. ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לרבי חייא והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק. ע"כ. הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא ואמר רבא עביד איניש דסייר ארעא אף על גב דלא זבין. פירושו שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה ורחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרבא ונרה בו אינו ראיה. ונראה לי שאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה. וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זה חזקה ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום שהרי התחיל הראשון להחליק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כן נראה לי.

אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הרב הגאון ז"ל לא הביאה בהלכותיו ואני תמה אם איתא להא דרב הא דאמר רבא מודעה בפני שנים מחאה בפני שנים כו' מאי שנא דלא חשיב מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בודאי כיון דגבי ממשעבדי בלא כתיבה אין צריך לומר כתובו כדין קנין בפני שנים שאין צריך לומר כתובו ומכל מקום אין בידינו לדחותה ואף על פי שאינה שגורה בתלמוד. ויש לומר דאף על גב דגובה מנכסים משועבדים בעדים צריך לומר כתובו דלא ניחא ליה דליפוק עליה קלא שיש עליו שעבוד אחריות דכי ליכא שטרא אין שם קול אלא אצל מי שחוקר ושואל על אודות עסקי המכר דהא אמרינן דשלשה לקוחות אינם מצטרפים אלא בשטר משום דליכא קלא ואמרינן נמי בעלמא אבל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא דלא מני מכר בהדי הודאה דצריך לומר כתובו משום דלא דמיא להודאה דאלו מכר אף על פי שלא כתב ככתוב דמי. ונראה לי דכי אמרינן דגובה מנכסים משועבדים דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב שטר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד ואף על פי שלא פירש לו בפני עדים את האחריות כמו שפירש לו דמי ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן וכי היכי דאמרינן אחריות טעות סופר הוא בשטר הכי נמי במכר לפני עדים בלא שטר דעל דעת שיהא אחריות עליו זבין ליה דהא קיימא לן דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואלו הייתי אומר דבמכר לפני עדים אין שם אחריות אפילו בנמצאת שאינה שלו לא היה חוזר עליו ואפילו לגבות מבני חורין ובשטר דוקא הוא דפליגי אמוראי דאיכא למאן דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא כיון שנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות הר"י בעליות.