Bava Batra 36a

הכי גריס רבינו חננאל אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה‎—The text of ר"ח reads;if he ate while it was either ערלה, שביעית or כלאים it is a חזקה OVERVIEW The גמרא cites a מימרא from ר"י and a supporting ברייתא regarding one who made a חזקה by eating the produce of ערלה, שביעית or כלאים‎. In our גמרא it states that it is not a חזקה‎. Our תוספות cites the גירסת ר"ח who maintains that it is a חזקה‎. -------------------- וכן נראה לרבינו יצחק עיקר ואיירי כשאכלה זמורות וכן מוכח בהאשה שנפלו (כתובות דף עט, ב) – And this is also the view of the ר"י that the correct גירסא is הויא חזקה, and we are discussing a case where the מחזיק consumed the twigs, as this is evident in פרק האשה שנפלו‎ – דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה‎ – Where the משנה taught, ‘one who laid out expenses for his wife’s estate, whether he expended a lot and con-sumed little, or he expended little and consumed a lot, the rule is – מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל – Whatever he expended he expended and whatever he consumed he consumed’ – ואמר בגמרא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות – And the גמרא there relates that ר"י made such a ruling in a case where the husband managed to consume only bundles of twigs – ורב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה‎ – And the גמרא there concludes that ר"י follows his ruling elsewhere, where ר"י ruled that if the מחזיק consumed produce that was ערלה, שביעית or כלאים that it is a proper חזקה‎. תוספות antic-ipates a possible refutation of his proof: ואין לומר דלעולם גרס הכא אינה חזקה והתם כשאכלה זמורות – And one cannot say that really the text here reads 'אינה חזקה', and there where it states הויא חזקה that is because there we are discussing a case where he ate the twigs, which is a valid אכילה (according to ר"י) – והכא כשאכלה פירות שהן אסורים ולכך לא הויא חזקה שלא אכל כדרך האוכלים – However here it is a case where he ate the fruits which are forbidden, and therefore here it is not a חזקה, for he did not consume the produce in the normal manner of con-sumption – תוספות rejects this refutation: דאם כן הוה ליה לאיתויי ההיא דהתם נמי הכא דאיירי בדיני חזקה – For if indeed this is so, (that ר"י made two statements one regarding אכלה זמורות [where it is a חזקה] and the other regarding אכלה פירות [where it is not a חזקה]), the גמרא should have brought also here (in our גמרא) that ruling of ר"י there (that by אכלה זמורות it is a חזקה) since we are discussing the laws of חזקה, so why not mention that there are times [when אכלה ערלה וכו' is not a חזקה (if he was אוכל פירות), and times] when it is a חזקה (if אכל זמורות)! That fact that it is not cited here shows that there is only one ruling of ר"י, namely that הויא חזקה when he was אכלה זמורות‎. תוספות asks: ואם תאמר דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרו‎ – And if you will say; that from the גמרא here it seems that it is permitted to derive benefit from the twigs and wood of כלאים‎ – ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כו, ב) – And why is this different from what we learnt in פרק כל שעה in a ברייתא‎ – תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ מכלל דאסירי – ‘An oven which was heated with the shells/peels of ערלה fruit, or with the straw of כלאי הכרם; if the oven is new, it should be destroyed’; indicating that the straw [and similarly the twigs or wood] of כלאי הכרם are prohibited from deriving benefit from them – תוספות offers an additional proof that by כלאי הכרם even the non-edibles are אסור: ואמרינן נמי התם (דף כה, א) כלאי הכרם עיקרן נאסר‎ – And the גמרא also states there that regarding כלאי הכרם their planted seeds are אסור; indicating (again) that the prohibition by כלאי הכרם is not limited only on the fruit, like by ערלה, but rather it applies to the entire plant both the edible and non-edible parts alike – תוספות rejects this last proof: ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר דעיקרן נאסר משום דכתיב (דברים כב) הזרע‎ – However this (last ruling of עיקרן נאסר) presents no diffi-culty, for one can say that the seeds are אסור because the תורה writes הזרע; indicating the זרע will be תקדש; however the twigs which are not זרע may not be prohibited. However the question still remains from קשין של כלאי הכרם which are אסורין בהנאה, so why should the זמורות be מותר בהנאה‎! תוספות answers: ויש לומר דהתם איירי בזרוע מעיקרן‎ – And one can say; that there (by קשין של כלאי הכרם), we are discussing a case where they were initially planted as כלאים, meaning – שנזרעו הזרעים עם נטיעות הכרם שגדלו הזמורות באיסור‎ – That the seeds (of grain) were sown together with the saplings of the vineyard, so the twigs grew באיסור; they were created in a כלאים environment – אבל הכא איירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים‎ – However here (where ר"י rules דאכלה זמורות) we are dis-cussing a case of vine twigs which were already full grown, before כלאים (with grain) was planted near the vines – שאותן אינן נאסרים אלא כשהוסיפו מאתים‎ – For those vines do not become prohibited only if they added in growth, a two hundredth [half a percent] (after they became כלאים) כדאמר בפרק כל שעה (שם דף כה, א) ובפרק כל הבשר (חולין דף קטז, א) – As the גמרא states in פרק כל שעה and in פרק כל הבשר that – זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא – If it was already planted before it became כלאים and then כלאים was sown, the rule is that if a two hundredth was added it is כלאים, but if a two hundredth was not added it is not כלאים‎. תוספות now explains the case of אכלה זמורות by כלאים: ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתים והפירות הוסיפו ולכך לא הויא חזקה אלא בזמורות‎ – And we are discussing here (the ruling of ר"י that אכלה זמורות הויא חזקה) that the זמורות were not מוסיף מאתיים after כלאים were planted, but the פירות were מוסיף מאתיים, and therefore it can only be a חזקה with consuming the זמורות which are still מותר but not with the פירות which have become אסור‎. תוספות realizes the anticipated difficulty with this situation that the פירות were מוסיף מאתיים and the זמורות were not: ואין זה דוחק דהכי הוי אורחא דמילתא שקודם מוסיפין הפירות מאתים מן הזמורות‎ – And this is not uncommon, for this is the usual manner that that the פירות are מוסיף מאתיים before the זמורות are מוסיף מאתיים‎ – לפי שהזמורות כבר היו גדולות קודם זריעת כלאים: Since the זמורות were full grown already before the planting of כלאים; so for them to add a two hundredth of their present size takes a while; however for the פירות to grow מאתיים it takes much quick-er. SUMMARY There can be a חזקה by ערלה and שביעית if he consumed the זמורות‎. It can also be a חזקה by כלאים, if the זמורות were already grown before כלאים was planted and the זמורות were not מוסיף מאתיים while the פירות were. THINKING IT OVER 1. Would אכילת זמורות be a proper חזקה in a regular field (which is not ערלה, etc.)? 2. Why is אכילת פירות (by כלאים for instance) not a חזקה; the מרא קמא should have been מערער, since he could have eaten the פירות properly by uprooting the כלאים; why is the אכילת איסור of the מוחזק insufficient to make it a חזקה‎? 3. When we say that הוסיף מאתיים it is אסור, does that mean that only the הוספה is אסור, or the whole branch (fruit) is אסור, even the part that was originally מותר‎? 4. Is there any connection between תוספות question (regarding the per-missibility of זמורות) and the beginning of תוספות (regarding the גירסא)?

אלא אי אמר קמאי דידי זבנה מינך מהימן והוא הדין אם אמר ישראל לדידי יהב גוי שטריה דזביניה דזבנה ניהליה ישראל ואיזדהרי ביה, וכיון דעברו שני חזקה תו לא איזדהרי ביה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. כן כתב ר"ח ז"ל ונראין הדברים דוקא כשהוא מכיר חתימתן של עדים, אי נמי בשטר מקויים.

גירסת ר"ח ז"ל ואמר רב יהודה אטכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. ופירושו כגון שאכל הזמורות, דאכילת זמורות אכילה היא, כלומר כשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן בעצים, דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי, וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו, וזו היא ששנינו (פסחים כו, ב) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם, הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית וכמו ששנינו שם במסכת (ערלה) [שביעית] (פ"ז), ובבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קא, ב) אמרו עצי שביעית מותרין, וכלאים נמי כזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות, באחד ומאתים, ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספות, אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר, ויש לעיין בפרק כל הבשר (חולין קטז, א) דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להן שת הכושר קודם השרשה. וי"ל דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה. ויש מי שגורס אינה חזקה, ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור, דתנן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין אכל הרבה והוציא קימעא בין שאכל קימעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות, רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה. ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש, אפילו הכי לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת ר"ח ז"ל יפה ממנה. וכן גורסין הגאונים ז"ל.

תפתיחא לא הויא חזקה פירש ר"ח ז"ל, תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתח חרישה וזרע בה, כגון זו לא הויא חזקה, ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה, כדכתיב (ישעיהו כ"ח, כ"ד) יפתח וישדד אדמתו, לא הויא חזקה, לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה, אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה, ואף על פי שנהנה הקרקע מאותה עבודה, וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה.

ובמה שבא בגמ' אחר שמועה זו מענין האי מאן דנקיט מגלא ותובליא וכו' כבר ביארנוה למעלה:

יש מקומות שנוהגים לגדור שדותיהם ומניחין חוץ לגדר מעט קרקע על פני היקף כל הקרקע וזורעין בו כדי שאם יבאו חיות יהו מוצאות שם בכדי לחיכה ולא יטריחו את עצמן לקפוץ על הגדר ליכנס בתחום שבפניהם למחיצות מעתה מי שבא והחזיק במה שחוץ לגדר שנה אחר שנה אפילו כמה לא עלתה לו חזקה אף למה שנשתמש בו שהרי זה אומר לא הייתי מקפיד למחות הואיל והוא זרע המוכן לבהמה ולחיה וכן הדין בכל הזורע במקום שאינו שמור לבעליו אלא שרגל חיה ויד כל אדם מצויה שם כשאר מקומות של הפקר שמתוך ריחוקם מן העירות וקורבתם ליערים ולחיות אדם מתיאש משמירתם לענין שאין קפדים בהמחאתם:

אכלה ערלה הן שאכלה כל שלש בערלה הן שהיתה שנה אחת מהם שנת ערלה וכן בשביעית פירושו שהיתה ביניהם שנה של שביעית או שאכלה והיא זרועה כלאים אינה חזקה מאחר שכל אלו אסורין בהנאה לא הקפיד על אכילתם עד שימחה גדולי הפוסקים והמחברים גורסין באלו שהיא חזקה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי קדמונינו מפרשים את דבריהם בערלה על אכילת העצים שלא נאמר לדעתם איסור הנאה בערלה אלא על הפרי או בשומר לפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים אבל העצים מותרין בהנאה וזה זמר וכסח באילנות ונמצא מחזיק בדברים המותרים וכן יראה ממסכת כתבות פרק האשה שנפלו לה נכסים במה שאמרו שם המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרו בגמ' עבד רב יהודה בחבילי זמורות כלומר שלא נהנה בהם אלא בחבילי זמורות והפקיע בהם את הוצאותיו ואמרו על זה רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה אלמא הנאתן קרויה הנאה ותשמיש ולמדנו מכאן שני דברים אחת שגורסין הרי זו חזקה ואחת שענינו בחבילי זמורות הא בפירות אינה חזקה וא"כ אף בכלאים אתה מפרשה בעצים שנפלו מן הזמורות או יבשו שאם מאותם שזמר וכסח הרי הם אסורות מצד שנראה בהם כמקיים כלאים וכן בשביעית שנהנה בעצים אבל הפירות הפקר הם ואין בהם חזקה ויש מפרשים לשטה זו בכלאים כלאי זרעים שהם מותרין באכילה אפילו בארץ ישראל כמו שביארנו בפרק כל הבשר ומ"מ ראיתי לגדולי המחברים שכתבו באלו אע"פ שנהנה בעברה:

לפי דרכך למדת שעצי ערלה ושביעית וכלאים מותרין בהנאה וכן כתבנוה בענין שביעית בפרק הגוזל קמא ק"א ב' אפילו בעצים דמשחן ר"ל הראויות להדליק וא"כ זה שאמרו תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה ר"ל בקלפי הפירות הנעשות שומרים לפרי ולא אמר בעצי ערלה אבל צריך שתעיין מה הוא שאמרו שם או בקשים של כלאי הכרם ואתה אומר בכאן שעצים של כלאי מותרין וכן מה שאמרו בפרק כל הבשר כלאי הכרם עקרן נאסר יראה לגדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם שכל שנטעו עצי הכלאים בעברה נאסרו אבל כל שלא נטעו הכלאים בעברה אע"פ שעשה בהם אח"כ מעשה האוסר נאסר הפרי והותרו הקשים או העצים מעתה היו נזרעים לשם חטה ושעורה לבד ואח"כ ניטעו הגפנים לשם נמצא שהגפנים ניטעו באיסור הגפנים אסורים והקשים מותרים נטעו הגפנים תחלה ואח"כ זרע שם חטה ושעורה הגפנים מותרים והקשים אסורים זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד נאסרו בין הגפנים בין הקשים והוא הטעם שלא נאסרו העצים בערלה ושביעית שהרי לא נעשה איסור בנטיעה ואף גדולי המפרשים שהזכרנו חזרו לומר בענין זה שהקשים לעולם אסורין אבל הגפנים עושים בהם חלוקה זו שאם נטעו באיסור נאסרו ואם נטעו בהתר ניטעו מפני שהגפנים יש בהם הכר איזה היה שם קודם זריעת הכלאים לשם ואיזה גדל אח"כ באיסור מה שאין כן בקשין והדברים נראין כדעת ראשון ובמסכת סכה בשמועת הלוקח לולב מחברו בשביעית פירשנו שיש בלולב דין שביעית אפילו בעצים מפני שהנאתן וביעורן שוה שהם עשויים לכבד את הבית והיא שעת הנאה והיא שעת ביעור מה שאין כן בשאר עצים שהנאתן אחר ביעורן ואע"פ שיראה מסוגית בבא קמא על עצים דמשחן שאין בהם קדושת שביעית ואע"פ שהנאתן וביעורן שוה שהרי מדליק בהם מ"מ סתמן להיסק הם עומדות כמו שהתבאר שם:

אכלה שחת ר"ל שלא הניח את התבואה ליגדל אלא קצצה כשהיא שחת אפילו אכלה כמה שנים אינה חזקה הואיל ואינו אוכל אלא כנשמט וכבורח ואינו מחזיק כשאר בני אדם לא הקפיד עליו למחות ואע"פ שביארנו במשנתנו שאכילת האספסתא שנה אחר שנה הויא חזקה ענינה שעיקר זריעתה לשם אספסתא אבל זו שעיקר זריעתה לתבואה והוא קוצרה ואינו ממתין לה אינה חזקה ומ"מ אם היה במקום שרגילים לקצור תבואתם שחת כגון בקעת מחוזא שהיו בני החיל מצויים שם ובני אדם עשויים לקצור תבואותיהם שחת ולמכור להם לצרך בהמותיהם הרי זו חזקה והרי היא כזרעה לדעת כן:

תפתיחא אינה חזקה וענין תפתיחא פירשוהו גדולי המפרשים מענין יפתח וישדד אדמתו והוא שבתחלה חורשין את השדה חרישה שאינה עמוקה ונקראת פתוח בלשון המקרא ובלשון התלמוד תפתיחא ואח"כ חורשין חרישה עמוקה ואח"כ זורעין ואם זרע זה אחר חרישת הראשונה לא החזיק שאין זה מחזיק כשאר בני אדם ואין תועלת מגיע לו ממנו אלא מעט ויש מפרשים תפתיחא שלא חרש בה אלא שהוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה וזרעה באותן הבקעים כמעין חרישה ויש מפרשים קרקע פחותה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירות אלא מעט ואמר ומפני רעתה אין בה חזקה שאין אדם קפיד למחות עליה וגדולי המחברים פירשו בה שלא זרע שם אלא שהחזיק בה בחרישה ופתוח ושדוד שלש שנים והוא ענין נרה שנה אחר שנה ואמר שאין לו חזקה ואע"פ שכל עצמו אינו עושה כן אלא לתקן הארץ לזמן הבא וכן אם זרעה ולא הרויח כלום והוא שלא הוציא אלא כשיעור מה שזרע אינה חזקה הואיל ולא הרויח בה לא הקפיד למחות:

ראשי גליות שבבבל הואיל וידם תקפה לרדות את העם אין להם חזקה בנכסי אחרים שמתוך שאימתן מוטלת על הבריות אין אדם מוחה לחזקתם וכן אחר שהחזיק בנכסיהם אינה חזקה מתוך שידם תקפה אין חוששין למחות כלל ויש מפרשים הטעם שמתוך עשרם אינן קפדים וכן יש מפרשים הענין מתוך שהם עוסקים בצרכי צבור ואין פונין בשלהם אלא דרך ארעי ומ"מ הן הם לאחרים הן אחרים להם נשבע המערער למחזיק היסת שלא מכר ולא נתן ומ"מ הבא מחמת ראשי גליות יש לו חזקה וכן כתבוה גאוני הראשונים:

דינין אלו שביארנו בקרקעות שמאחר שהם ידועים לבעלים אלו אע"פ שהם עכשו ביד אחר לא יצאו מחזקת אותם שנודע שהיה שלהם אא"כ בשטר או בחזקת שלש שנים במטלטלין אינו כן אלא כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו ואפילו נתברר שהיו אמש או היום של אחר כל זמן שיבא עליהם בטענת מקח ובהיסת ודוקא בשאין עשויין להשאיל ולהשכיר כמו שיתבאר הגודרות והם הצאן והעז והשור ובכללן כל מיני בעלי חיים כגון בהמות וחיות ועבדים הואיל ומהלכות הן מעצמן ברשות הרבים אינן בדין זה ואין להם חזקה אלא אומרין שמעצמן הלכו ברשותו של זה ומ"מ יש להם חזקת שלש שנים ר"ל שכל שבירר המחזיק שעמד בידו שלש שנים ולא מיחה החזיק וכמו שביארנו במשנה בעבדים ואם היה עבד קטן שאינו יכול להלך ברגליו אפילו היתה לו אם המוליכתו ממקום למקום הרי הוא כשאר מטלטלין וכן בהמה או חיה הנמסרת לרועה ולשומר הרי היא כשאר מטלטלין שהרי נמסרה שמירתה לאחר שאינו מניחה לילך אנה ואנה ובלבד במקומות או באדם שמוסרה על מנת שלא להניחה כלל ואף בערב כשמחזירין לבעלים אינן מניחין אותן לילך מעצמן לבית בעליהם כמנהג רוב הרועים אלא שחוזרין ומוסרין אותה לבעלים מיד ליד:

גמרא עיזי דמסירי לרועה עיין ב"ק דף עט ע"ב תוס' ד"ה אין: