Bava Batra 25b

לאכסדרה שאין לה דופן רביעית:

אינה מסובבת במחיצה:

למעלה מן הרקיע ומהלכת את רוח צפון בגגו של רקיע:

לקובה אהל שכולו מוקף:

לקרן מערבית צפונית בלילה שהחמה לעולם מהלכת רוח צפונית בלילה ומן המערב היא פונה לצפון שכך הילוכה מן המזרח לדרום מן הדרום למערב וממערב לצפון:

ומחזרת אחורי כיפה דרך חלון:

הולך אל דרום היקף היום קרוי הילוך שהוא בתוך החלל ואת היקף הלילה קרוי סיבוב שהוא מקיף בחוץ וביום לעולם מהלכת בדרום אפילו ביום קצר אינו מהלך פחות מרוח דרומית:

וסובב אל צפון בלילה אף בלילה קצרה של תקופת תמוז אינו סובב פחות מרוח צפונית:

וממזרים—And from dispersed parts [there is cold, this is the north wind] O VERVIEW The ברייתא cites the view of ר' אליעזר that the north side (of the earth) has no מחיצה, and therefore we can understand the פסוק of וממזרים קרה to refer to the north wind. תוספות explains the connection --------------------------------- - פירוש רוח צפונית שכותל שלה מושלך כלומר שאינה מסובבת לרבי אליעזר: The explanation is (that ממזרים refers to the north wind) for the wall of the North is thrown down meaning that the north is not surrounded by a wall according to ר"א. S UMMARY The north is called מזרים since that wall is thrown down. T HINKING IT OVER Is there any difference or preference between פרש"י and תוספות‎?

וכתיב צפון וימין וכולי‎—And it is written; North and right, etc O VERVIEW רב חסדא taught that from the day the ביהמ"ק was destroyed, the South wind did not bring rain, and he cites two פסוקים to prove it, first ויגזור על ימין ורעב, and then continues צפון וימין אתה בראתם‎. We have seen before that ימין refers to the south. The issue here is why the necessity for the second פסוק‎. ------------------------------- דויגזור על ימין איכא למימר דבימין ושמאל של אדם מיירי‎ – For [we cannot prove] from the פסוק of ויגזור על ימין that we are referring to the south wind since one can say that the פסוק is referencing the right and left sides of a person; therefore, it was necessary to cite צפון וימין אתה בראתם, which refers to the right and left of the world. (הג"ה. ועוד נראה שמא מקרא קמא אין להוכיח שבדרום ימין ולא נאמר איפכא‎. עד כאן הג"ה): (An Annotation: and additionally, it appears that perhaps from the first פסוק of ויגזור על ימין וגו', we cannot prove that ימין is south, for why cannot we say the opposite that ימין is north and שמאל is south. This concludes the annotation.) S UMMARY ויגזור על ימין can either refer to the right of a person or it can even mean north. T HINKING IT OVER Would the הג"ה be better understood if it maintained שכינה במערב, or שכינה בכ"מ; or it makes no difference?

תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה כולי‎—It was taught; whether the pit was above and the tree below, etc. O VERVIEW The משנה taught that one must distance his tree twenty-five אמות from a pit, and if it is a חרוב or a שקמה tree he must distance fifty אמות, whether it is above or from the side. The גמרא cites a ברייתא that this distancing must take place whether the pit is lower and the tree is higher or whether the pit is higher and the tree is lower. תוספות explains what the ברייתא is adding to the משנה‎. ---------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: איצטריך לאיתויי הך אף על גב דבמתניתין נמי תנן בין מלמעלן בין מלמטן – It was necessary to cite this ברייתא, for even though it was also taught in the משנה ‘whether above or whether below’, so seemingly we know that their relative positions do not matter – מכל מקום דאי ממתניתין הוה אמינא דאחרוב ושקמה קאי דעלה קאי – Nevertheless we still need the ברייתא, for if we would only have our משנה, I would have said that the phrase בין מלמעלן וכו' is referring to the case of חרוב ושקמה, for בין מלמעלן וכו' is stated immediately following חרוב ושקמה‎ – קא משמע לן ברייתא בכל אילן‎ – The ברייתא therefore lets us know that by all trees the rule of בין מלמעלן וכו' applies. (הגה"ה. ולספרים דלא גרסינן במתניתין בין מלמטן אתי שפיר‎ – (An annotation. And according to the texts who are not גורס in our משנה the words בין מלמטן, it is properly understood the need to cite the ברייתא - דאי ממתניתין הוה אמינא בין מלמעלן אאילן קאי ולא אבור‎ – For if from our משנה alone, I would say that the words בין מלמעלן בין מן הצד are referring only to the tree, but not to the בור; the reason we would assume so is – משום דלא תקשי אלא בור מלמעלה ואילן מלמטה אמאי כדפריך אברייתא‎. עד כאן הגה"ה): So that you should not ask, as the גמרא actually asks on the ברייתא (that we can understand why if the tree is higher one needs to distance) ; ‘however if the pit is higher and the tree is lower, why is it necessary to distance;’ the roots will not travel uphill. This concludes the annotation.): S UMMARY We need the ברייתא to either teach us that distancing is required by all trees, or that distancing is required even if the pit is higher. T HINKING IT OVER According to the גירסא in the משנה of 'בין מלמעלן ובין מלמטן', is this referring to the pit, or is it referring to the tree?

עני והעשיר הוה‎—He was poor and became rich O VERVIEW The גמרא relates that פאפי יונאה was a poor man who became rich, and was building a mansion on his property. There were sesame seed pressers in his neighborhood, and when they would press the seeds, his building would shake. רב אשי ruled that this is a case of גירי דיליה, where (even) ר' יוסי agrees that it must discontinue. תוספות discuses why it was necessary to mention that פאפי יונאה was poor and became rich. --------------------------- רבותא נקט שהיה עני ולא איבעי לאסוקי אדעתייהו שיבנה האפדנא – The גמרא, by mentioning that he was poor (and later because rich), is teaching us a novelty, that even though these pressers had no reason to entertain that פאפי יונאה would build this mansion, since he was poor – אפילו הכי הוזקקו להרחיק משום דהוו גירי דידהו – Nevertheless, they were required to distance themselves, because it was גירי דידהו (their arrows) – תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דסמך בהיתר אין צריך להרחיק אפילו בגירי דיליה‎ – Even though that in a case where he had the right to come close, it is not necessary to distance, even in a case of גירי דיליה‎ – כדתניא (לעיל דף כ, ב) אם היה רפת בקר קודמת לאוצר מותר‎ – As the ברייתא taught, ‘if the stable for the oxen preceded the storehouse, it is permitted’ to remain – והוא הדין חנות של נחתומים וצבעין ואין חילוק בין דירה לשאר לפי המסקנא‎ – And the same rule applies to a bakery or a store of dyeing; and according to the conclusion in the גמרא there is no difference between a dwelling to other situations, so why were the pressers required to distance themselves since they were סומך בהיתר‎?! תוספות responds: אומר רבינו תם דהכא היינו טעמא משום דלא קביעא תשמישייהו כל כך כי הנך דלעיל‎ – Says the ר"ת that here the reason they must distance even though they were סומך בהיתר is because their usage of pressing sesame seeds was not that permanent like the other cases mentioned previously, namely רפת בקר וחנות של נחתומים ושל צבעין‎ – An additional solution is offered: (הג"ה. ועוד דהכא משום דבאיסור סמך דכל מרא דמחי מרפי לארעא. עד כאן הג"ה): (An annotation. And furthermore, for here [it is different] since he was סומך illegally, for with every shovel [and shovel] that he bangs he loosens the ground [so it is similar to the case of a pit]. This concludes the annotation.) S UMMARY גירי דיליה requires one to distance even if initially there was no concern (like here where פאפי was poor); provided that it is not קביעא תשמישייהו, however if it is קביעא תשמישייהו, if he was סמך בהיתר he may remain even if it is גירי דיליה‎. (Alternately here they were סומך באיסור, since כל מרא מרפי לארעא‎.) T HINKING IT OVER Why did the ר"ת not accept the answer of the הג"ה (that they were סומך באיסור)?!

תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה מהכא שמעינן דלא גרסינן במתניתין בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה, אלא הכי גרסינן, בין מלמעלן בין מן הצד, ומשום דלא איתפרש במתניתין מאן ניהו למעלן. והיה באיפשר לפרש דוקא בשאילן למעלן והבור למטה, אתא תנא דברייתא ופריש מאי דסתים תנא דמתניתין. והיינו נמי דכי בעי לאקשויי בשלמא בור למטה ואילן למעלה וכו' איצטריך לאיתויי ברייתא ולא אקשינן הכי אמתניתין, משום דבמתניתין לא אתפרש, ואי לאו ברייתא הוה אמינא דבמתניתין הכי קאמר בין השאילן למעלה בין מן הצד, אבל בור למעלן לא.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי תמיהא לי, למאי איצטריך למפסק הלכה כרבי יוסי, תיפוק לי משום תנאין דיהושע, דאמרינן לקמן (בבא בתרא כז, ב) אחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך מביאין ממנו בכורים שעל מנת כן הנחיל יהושע את ישראל הארץ. ורבנן נמי דפליגי עליה דרבי יוסי וכי לית להו תנאין שהתנה יהושע. ואין לומר דפליגי בתנאים דיהושע, דמר סבר התנה ומר סבר לא התנה. ואף על גב דאמר עולא לקמן (בבא בתרא כז, ב) אילן הסמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה אין מביאין ממנו בכורים, לאו למימרא דסבירא ליה דלא התנה יהושע, אלא דס"ל דאף על פי שהתנה שלא יהא צריך להרחיק, מכל מקום אין מביאין ממנו בכורים, שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם. ויש לומר דאילן הסמוך על המצר תרתי אית ליה, משום יניקה ומשום קלקול בורות, ויהושע לכולי עלמא התנה משום יניקה ומשום יישוב ארץ ישראל, לפי שישובו של עולם באילנות, ואפילו רבנן דרבי יוסי מודה בהא, וכדתנן לא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ופשטה אפילו בדלא מפסיק צונמא, אבל היכא דאיכא בור פליגי, וכדתני בהדיא בפלוגתייהו מרחיקין את האילן מן הבור, ובהא פליגי, דרבנן סברי כיון דישובו של עולם בבורות בהא לא התנה יהושע, ולפיכך מרחיק. ורבי יוסי סבר עדיין ישנה לתקנת יהושע ואפילו בהא, משום דטיפי הוי ישוב העולם באילנות מבבורות, דמים מצויין בעולם טפי, ולפיכך זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ובהא הוא דאיצטריך למיפסק כרבי יוסי. והכין משמע ממאי דגרסינן בירושלמי (ה"י) דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא בשם רבי יהושע בן לוי טעמון דרבנין מפני שישובו של עולם בבורות, שמעון בר בא משום רבי יוחנן כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון מפני שישובו של עולם בבורות] אף אנא אית ליה מפני שישובו של עולם באילנות. ומיהו אכתי קשיא לי, דאדרבה מלישנא דרבי יוסי דאמר שזה נוטע בתוך שלו, משמע דמדינא נוטע ואינו מרחיק, דבתוך שלו הוא נוטע, ולא משום תנאין דיהושע, דלא מדכרינן להו בגמרין כלל אפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, וכן נמי מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן גבי מימריה דלעולא וזה לשונו: וליתא להא דעולא דהא בהדיא פסקינן הילכתא כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו, וכל היכא דאיתיה מן דינא לא מיקרי גזלן, עד כאן, ואם כן אדרבה תיקשי לן לדידן למה הוצרך יהושע לתקן, וי"ל דעיקר תקנת יהושע לא איצטריך אלא לענין בכורים שיהא כמביא מארצו ומביא וקורא, וכן מצאתי גם בתוספות, וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסה בשם רבי יוחנן אין שרשין לענין הבכורים אמר רבי יוסה ויאות שאם אתה אומר כן שהשרשין עקר הן לענין הבכורים לא היה אדם יכול להביא בכורים מעולם שהשרשין של זו יוצאין לתוך שרשין של זו ושרשין של זו יוצאין לתוך שרשין של זו, לפום כן אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשין לענין בכורים כלום, ולפי זה מה שנחלקו בירושלמי רבי יוסי ורבנן גבי אילן סמוך הסמוך לבור, כמו שכתבנו למעלה, לא על תקנת יהושע נחלקו, אלא אדרבה קא סברי רבנן דאף על גב דמדינא נוטע בתוך שלו, משום שישובו של עולם בבורות נקום ונתקן שירחיק, ואמר להו רבי יוסי דלא נפסיד על זה שלא יטע משום תקנת העולם, שגם ישובו של עולם באילנות. ולפי זה נראה דנצטרך לומר דעולא גזלן גמור קרי ליה, ולית ליה לא הא דרבי יוסי ולא תקנת יהושע, דקא סבר דלא תקן, וסבר ליה כרבי יהושע בן לוי דסבר דלא תקן יהושע בהא כלל, וכדאיתא בשילהי פרק מרובה דלא תקן יהושע אלא עשר תקנות האמורות שם ואלו בהא דרבי יוחנן הוו להו חד סרי כדאיתא התם, וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן דלעולא אינו מביא בכורים משום דגזלן גמור הוא וכתיב שונא גזל בעולה, אלא שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא נמי ניחא לי הא דאמר רבא בריש פירקין הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואפילו בשדה שאינה עשויה לבורות, ואם כן לדידיה תקנת יהושע היכי משכחת לה, אלא דנצטרך לומר לההוא לישנא דרבא לית ליה דתקן יהושע בהא. ומיהו אכתי קשיא, דהיאך איפשר לומר דמדינא אינו מרחיק, דהא משמע בפרק חזקת (בבא בתרא לז, א) ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא עא, ב) דאילן כיון דמכחיש בארעא בעל קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל, דהא במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אי לאו דאמרינן דמוכר נחית לשיורא ושייר ארעא הוה מצי אמר לוקח עקור אילנך שקול וזיל, כדאיתא בפרק חזקת, ומשום האי טעמא הוא, וכדאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית. ומצאתי בתוספות בשם ר"י ז"ל בפרק חזקת, גבי הא דאמרינן התם אבל אילן כיון דמכחיש בארעא אמר ליה עקור אילך שקול וזיל, ואף על גב דמותר לסמוך, מכל מקום תרעומת יש, הילכך משייר יניקת האילן ליטע אחר במקומו כדי שלא יוכל להתרעם עליו, עד כאן לשון התוספות. והא דאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית (בבא בתרא עא, א) אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר אילנות לפניוו יש לו קרקע וכו', ואמרי התם רב הונא דאמר כרבנן, ואקשינן רב הונא דאמר כרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפלי הדר שתיל להו, כלומר דלא שמעינן לה מדרבנן עד דאתא רב הונא ואשמעינן, לפי דברי ר"י ז"ל צריכין אנו לומר דרב הונא גופיה לא אתא לאשמועינן אלא דאפילו תרעומת אין לו עליו. וזה דחוק. דהפרש יש בין נוטע בשדהו ממש וסמוך למצר חברו ובין מי שאין לו קררקע כלל אלא ששייר אילנות לפניו. דכיון דאין לו שדה הרי זה כנוטע ממש לתוך שדה חברו, אכתי תיקשי דאם כן מאי קא משמע לן רב הונא אליבא דרבנן במוכר קרקע ומשייר אילנות לפניו דיש לו קרקע דאי נפיל הדר שתיל להו, פשיטא, דכיון דקרקע יש לו לרבנן פשיטא דשתיל כל אימת דבעי, דהא שייר קצת קרקע גרידא שתיל לכתחלה, כל שכן במשייר קרקע ואילנות שיכול ליטע אחרים במקומן, ואם כן אכתי תיקשי לן רב הונא כרבנן פשיטא, כדאקשינן מעיקרא. ומיהו רש"י ז"ל פירש התם, דאי לאו מילתיה דרב הונא הוה אמינא דאפילו לרבנן אי נטלי לא שתיל להו ולית ליה קרקע כלל, משום דהוה שיור הקרקע לגבי אותן האילנות כשיור דרך לגבי בור, ואי נפיל הבור בענין שאי אפשר לתקנו שוב אין לו דרך, הכי נמי כשנפלו האילנות שבו לא יהיה לו קרקע כלל, קא משמע לן רב הונא שהקרקע משויר הוא לגמרי, ואי נפול אילנות הדר שתיל להו. אחר כך מצאתי שם לרמב"ן נ"ר שאם לא השמיענו רב הונא כן, הייתי אומר, שאף על פי ששייר קרקע גמור ואם מתו יהא הקרקע שלו, אפילו הכי לא יטע אחרים תחתיהן, כדי שלא יצאו שרשים לתוך שדה חברו, דהא לאו שדה אילן בפני עצמוט הוא שיסמוך למצר משום תנאין שהתנה יהושע, שלא על דעת שדה אילן שייר שנים, והשתא קא משמע לן רב הונא דשייר לגמרי, שאפילו מתו יטע אחרים תחתיהן. נראה שהוא נ"ר סבור דלא התנה יהושע אלא בשדה אילן, כלומר בשדה הראויה לשלשה אילנו שנקראין שדה אילן, אבל כאן שאין משייר לו אלא קרקע לשני אילנות, אין זה שדהג אילן, ואי לאו משום שיורו כי נפלי לא נטוע להו, ומשום שיורו נטע להו.

פפי יוכנאה עני והעשיר הוה משמע דמשום הכי איצטריך למימר עני והעשיר הוה, לומר, דאף על גב דהחזיקו שלש שנים בכך קודם שהעשיר, אין חזקן חזקה, דכיון דעני הוה לא הוה מסיק אדעתיה שיתעשר ויבנה, וכדאמרינן (גטין ל, ב) חברך מית אשר איתעת[ש]ר לא תשר, ולפיכך לא מחה, הא אם היה עשיר מתחלתו ולא מחה אפילו קודם שיבנה חזקתן חזקעכה, דיכול הוא למחות אפילו קודם שיבנה, וכדכתיבנא לעיל גבי גפת וסיד, וכיון שלא מיחה עלתה להן חזקה, דאז לא היה נזקן היזק גדול לשעתו כדי שנאמר נזקין כאילו אין אדם מוכרן וכקוטרא ובית הכסא דמו, אבל אם לאחר שבנה האפדנא החזיקו אין להן חזקה, דנזקין גדולים הן ואין להם חזקה, וטפי מקוטרא ובית הכסא נינה, שאין אדם מוכר שיפול עליו ביתו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דנזקין אלו כקוטרא ובית הכסא דמו ואין להן חזקה.

המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק השלישי ואמר על זה מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אם אילן קדם לא יקצוץ ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ ר' יוסי אומר אעפ"י שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אמר הר"ם חרוב ושקמה מתפשטין יונקותיהם בקרקע הרבה וחרוב ידוע ונקרא בלשון ערב כרוב ושקמה הוא עצי תאנה מדברית נקרא בערבי גמיז ומה שאמר בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ר"ל בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור לפי ששרשיו מתפשטין ומגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו ומה שאמר לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה שכך שערו חכמים שהתפשטות שרשיו מזיק לבור עד כדי הרחקת שיעור זה ובחרוב ושקמה שענפיהם מרובים עד חמשים אמה בין מלמעלה בין מלמטה כגון שהוא הר משופע והבור למעלה ונוטע למטה או שהבור למטה ונוטע למעלה בין מן הצד כגון שהיה קרקע שוה שהרי אף בבור למעלה ונוטע למטה מ"מ השרשים מתפשטים בכותלי הבור שבתחתית הבור ומקלקלין אותו ואפילו נטע למטה מתחתית הבור מ"מ עושים הם תיחוח קרקע שתחתיו ומלקין קרקעיתה של בור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים כלומר אם נטע זה בלא הרחקה ולא היה זה לשם כשבא ומיחה צריך ליתן לו דמים ואין מצריכין אותו לקוץ בלא דמים הואיל ואין זה היזק הבא לאלתר ואם אילן קדם או ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ כמו שביארנו הטעם למעלה ור' יוסי אומר אפילו הבור קדם אע"פ שראוי לו להרחיק אם לא רצה להרחיק רשאי הוא ליטע שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הואיל ואין כאן היזק גירי שהרי אין כאן עכשו שרשים על הדרכים שביארנו למעלה והלכה כר' יוסי:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל שעושה בשלו דבר שמחמת אותו דבר כותלי בית חברו מתנדנדין כגון רוב המייה שהם דכים במדוכות על גבי קרקע או קולות אחרים הואיל ולאלתר הכותלים מתנדנדים הרי זה גירי ומצריכים את המזיק להרחיק ומ"מ אם הנדנוד מועט ביותר אין חוששין לו וכיצד משערין אותו מניחין סמוך לכותל חבית אחת ומניחין כסוי של עץ על החבית בלא שום חבור בטיט ואם אותו הכסוי מתנדנד מחמת הקול יש לחוש בו לנדנוד הכותלים ומרחיקים את המזיק ואם אין הכסוי מתנדנד כלל אע"פ שאנו רואים את הכותלים מתנדנדים אין חוששין לו כלל היה דבר זה נדנוד הראוי לחוש לו ונפל הכותל מחמת נדנוד זה גדולי המחברים כתבו שהוא חייב וכן כתבוה רבותינו הצרפתים שאין זה גרמא כסלם לשובך שפטרנוהו מלשלם אחר שאין גוף המעשה מזיק אלא הרי הוא בא מגוף מעשה שלו ואפילו קדם מקום זה העשוי לדיכה זה קודם שיבנה זה הכותל אין קדימה מועילתו בכך ויש שהוציאו דבר זה ממה שאמר בכאן עני והעשיר הוא ולא היו סבורים שיבנה ונמצאו כעושים ברשות:

בד"ה עני והעשיר כו' וה"ה חנות של נחתומין וצבעין ואין חילוק בין דירה כו' עכ"ל יראה שהוצרכו לכל זה משום דיש לבעל דין לחלוק ולומר דרפת בקר לא הוה גירי דיליה ומש"ה קאמרי דה"ה חנות של נחתומין כו' דהוה גירי דיליה ולאו דוקא נקט רפת בקר דהא בחד בבא מתני במתני' וכתבו דאין חילוק בין דירה לשאר כדבעי למימר מעיקרא אלא דלמסקנא דהיינו לפי' ר"ח ור"ת בשיטת חרדל דלמסקנא דקאמר אלא אמר רבינא כו' לרבא נמי שרי לסמוך בכל דבר ולא פליגי על אביי אלא בבור וק"ל:

תנא בין שהבור למעלה תימה אמאי קבע רב אשי ברייתא זו בתלמוד מאי שמעינן מינה דלא תנא במתניתין דקתני בין מלמעלה בין מלמטה ומצינן למימר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שהאילן למטה מפי הבור חייב להרחיק דאכתי מזיק לכותל הבור אבל אי הוי אילן למטה מקרקעית הבור אימא לא אתיא מתניתא לאוסופי אפילו אם אילן למטה מקרקעית הבור. תוספי הרא"ש ז"ל.

אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים פירש רש"י ז"ל אף על פי שנטע האילן שלא ברשות כיון שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים. ונראה בעיני דחומרא הוא שהחמירו רבנן להרחיק את האילן לכתחלה אף על פי שהן גיריה ולא בדמים ובדיעבד לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים מיהו בהנך דמודה רבי יוסי כגון הרחקת בור מן הבור או בהרחקת זרעים מן הכותל ששה טפחים אפילו בדיעבד יש על הסומך לסלק היזקו בלא דמים ואין למדים מהרחקת אילן שאין למדין חמור מן הקל דהא מודה רבי יוסי בכל הני כמו שכתבנו בראש הפרק ואין צריך לומר שאם סמך גפת או מלח שמרחיק בלא דמים כיון דהשתא נמי ראוי להרחיק. עליות הר"י.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי תמיהא לי למאי אצטריך למפסק הלכה כרבי יוסי תיפוק ליה משום תנאין דיהושע דאמרינן לקמן אחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך מביאים ממנו ביכורים שעל מנת כן הנחיל יהושע את ישראל את הארץ. ורבנן נמי דפליגי עליה דרבי יוסי וכי לית להו תנאין שהתנה יהושע ואין לומר דפליגי בתנאין דיהושע דמר סבר התנה ומר סבר לא התנה. ואף על גב דאמר עולא לקמן אילן הסמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה אין מביאים ממנו ביכורים לאו למימרא דסבירא ליה דלא התנה יהושע אלא דסבירא ליה דאף על פי שהתנה שלא יהא צריך להרחיק מכל מקום אין מביאים ממנו ביכורים שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכמו שפירש רש"י ז"ל שם. ויש לומר דאילן הסמוך על המצר תרתי אית ליה משום יניקה ומשום קלקול בורות ויהושע לכולי עלמא התנה משום יניקה ומשום ישוב ארץ ישראל לפי שישובו של עולם באילנות ואפילו רבנן דרבי יוסי מודו בהא וכדתנן לא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ופשטה אפילו מפסיק צונמא אבל היכא דאיכא בור פליגי וכדתני בהדיא בפלוגתייהו מרחיקין את האילן מן הבור ובהא פליגי דרבנן סברי כיון דישובו של עולם בבורות דהא לא התנה יהושע ולפיכך מרחיק ורבי יוסי סבר עדיין ישנה לתקנת יהושע ואפילו בהא משום דטפי הוי ישוב העולם באילנות מבבורות דמים מצוין בעולם טפי ולפיכך זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ובהא הוא דאצטריך למפסק כרבי יוסי דהכין משמע ממאי דגרסינן בירושלמי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא בשם רבי יהושע בן לוי טעמין דרבנן משום שישובו של עולם בבורות. שמעון בר בא משום רבי יוחנן כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון מפני שישובו של עולם בבורות אף אנא אית לי מפני שישובו של עולם באילנות. ומיהו אכתי קשיא לי דלישנא דרבי יוסי דאמר דזה נוטע בתוך שלו משמע דמדינא נוטע ואינו מזיק דבשלו הוא נוטע ולא משום תנאין דיהושע דלא מדכרינן להו בגמרין כלל אפלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכן נמי נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב לקמן גבי מימריה דעולא וזה לשונו: וליתא להא דעולא דהא בהדיא פסקינן הלכתא כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו' וכל היכא דאייתיה מדינא לא מקרי גזלן עד כאן. ואם כן אדרבה תיקשי לן לדידן למה הוצרך יהושע לתקן. ויש לומר דעיקר תקנת יהושע לא אצטריך אלא לענין בכורים שיהא כמביא מארצו ומביא וקורא וכן מצאתי גם בתוספות וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשים לענין הבכורים אמר רבי ייסא ויאות שאם אתה אומר כן שהשרשים עיקר הן לענין הבכורים לא אדם יכול להביא בכורים מעולם שהשרשים של זו יוצאים לתוך שרשים של זו ושרשים של זו יוצאים לתוך שרשים שלו לפום כן אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשים לענין בכורים כלום ולפי זה מה שנחלקו בירושלמי רבי יוסי ורבנן גבי אילן הסמוך לבור כמו שכתבנו למעלה לא על תקנת יהושע נחלקו אלא אדרבה קא סברי רבנן דאף על גב דמדינא נוטע בתוך שלו משום שישובו של עולם בבורות ניקום ונתקן שירחיק ואמר להו רבי יוסי ולא נפסיד עבור זה שלא יטע משום תקנת העולם שגם ישובו של עולם באילנות. ולפי זה נראה דמצטרך לומר דעולא גזלן גמור קרי ליה ולית ליה לא הא דרבי יוסי ולא תקנת יהושע דקסבר דלא תקן וכן פירש רבינו חננאל ז"ל לקמן דלעולא אינו מביא בכורים משום דגזלן גמור הוא וכתיב שונא גזל בעולה אלא שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא נמי ניחא לי הא דאמר רבא בריש פרקין הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ואם כן לדידיה תקנת יהושע היכי משכחת לה אלא דנצטרך לומר לההוא לישנא דרבא לית ליה דתקן יהושע בהא. ומיהו אכתי קשיא לי דהיאך אפשר לומר דמדינא אינו מרחיק דהא משמע בפרק חזקת הבתים ובפרק המוכר את הבית דאילן כיון דמכחיש בארעא בעל הקרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל דהא במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אי לאו דאמרינן דמוכר נחית לשיורא ושייר ארעא הוה מצי אמר ליה לוקח עקור אילנך שקול וזיל כדאיתא בפרק חזקת ומשום האי טעמא הוא וכדאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית. ומצאתי בתוספות בשם ר"י ז"ל בפרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם אבל אילן כיון דמכחיש בארעא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל ואף על גב דמותר לסמוך מכל מקום תרעומת יש הלכך משייר יניקות האילן ליטע אחר במקומו כדי שלא יוכל להתרעם עליו עד כאן לשון התוספות.

והא דאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כו'. ואמרינן התם רב הונא דאמר כרבנן ואקשינן רב הונא כרבנן פשיטא ופרקינן הא קמשמע לן דאי נפלי הדר שתיל להו כלומר דלא שמעינן מדרבנן עד דאתא רב הונא לאשמועינן לפי דברי ר"י ז"ל צריכים אנו לומר דרב הונא גופיה לא אתא לאשמועינן אלא דאפילו תרעומת אין לו עליו וזה דחוק ואפילו תאמר דהפרש יש בין נוטע בשדהו ממש סמוך למצר חברו ובין מי שאין לו קרקע כלל אלא ששייר אילנות לפניו דכיון שאין לו שדה הרי זה כנוטע ממש לתוך שדה חברו אכתי תקשי דאם כן מאי קא משמע לן רב הונא אליבא דרבנן במוכר קרקע ומשייר אילנות לפניו דיש לו קרקע דאי נפיל הדר שתיל להו פשיטא דכיון דקרקע יש לו לרבנן פשיטא דשתיל כל אימת דבעי דהא אפילו שייר קצת קרקע גרידא שתיל לכתחלה כל שכן במשייר קרקע ואילנות שיכול ליטע אחרים במקומם ואם כן אכתי תקשי לן רב הונא כרבנן פשיטא כדאקשינן מעיקרא. ומיהו רש"י ז"ל פירש התם דאי לאו מילתיה דרב הונא הוה אמינא דאפילו לרבנן אל נפלו לא שתיל להו ולית ליה קרקע כלל משום דהוה שיור הקרקע לגבי אותם אילנות כשיור דרך לגבי בור ואלו נפל הבור בענין שאי אפשר לתקנו שוב אין לו דרך הכי נמי כשנפלו האילנות שוב לא יהיה לי קרקע כלל קמשמע לן רב הונא שהקרקע משויר הוא לגמרי ואי נפיל אילנות הדר שתיל להו אחר כך מצאתי שם לרמב"ן וזה לשונו: שאם לא השמיענו רב הונא כן הייתי אומר שאף על פי ששייר קרקע גמור אם מתו יהא הקרקע שלה אפילו הכי לא יטע אחרים תחתיהם כדי שלא יצאו שרשים לתוך שדה חברו דהא לאו שדה אילן בפני עצמו הוא שיסמוך למצר משום תנאים שהתנה יהושע שלא על דעת שדה אילו שייר שנים והשתא קא משמע לן רב הונא דשייר לגמרי שאפילו מתו יטע אחרים תחתיהם נראה שהוא ז"ל סבור שלא התנה יהושע אלא בשדה אילן כלומר שדה הראויה לשלשה אילנות שנקראים שדה אילן אבל כאן שאין משויר לו אלא קרקע לשני אילנות אין זה שדה אילן ואי לאו משום שיורא כי נפלי לא נטע להו ומשום שיורא נטע להו. הרשב"א ז"ל.

פאפי יונאה עני והעשיר הוה משמע דמשום הכי איצטריך למימר עני והעשיר הוה לומר דאף על גב דהחזיקו שלש שנים בכך קודם שהעשיר אין חזקתו חזקה דכיון דעני הוה לא מסיק אדעתיה שיתעשר ויבנה וכדאמרינן חברך מית אשר אתעשר לא תאשר ולפיכך לא מיחה הא אם היה עשיר מתחלתו ולא מיחה אפילו קודם שיבנה חזקתם חזקה דיכול הוא למחות אפילו קודם שיבנה וכדכתיבנא לעיל גבי גפת וסיד וכיון שלא מיחה עלתה להם חזקה דאז לא היה נזקו נזק גדול לשעתו כדי שנאמר נזקים כאלו אין אדם מוכרם וכקוטרא וכבית הכסא דמו אבל אם לאחר שבנה האפדנא החזיקו אין להם חזקה כו'. הרשב"א ז"ל

גמרא שמזלת את הזהב עי' יבמות עב ע"ב תד"ה דלא:

רש"י ד"ה ונותן כו' בשביל היזקא דיחיד עיין לעיל דף יח ע"ב תוס' ד"ה ואי:

הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַדְרִים נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על פי מה שאמרו חכמי המוסר שבעניינים הנפשיים יסתכל האדם בגדולים ממנו כדי שיראה עצמו חסר הרבה ובעניינים הגופניים יסתכל בקטנים ממנו כדי שיראה עצמו וישמח בחלקו, סימן לדבר אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת (דברים ה, ז) נמצא בעניינים הנפשיים שהם למעלה צריך האדם למעט עצמו שיראה עצמו חסר הרבה אבל בעניינים הגופניים שהם למטה צריך האדם להגדיל עצמו שיראה עצמו עשיר ומלא וגדוש. וזה נרמז למעלה מן אותיות 'לֵב' יש אותיות 'אַךְ' שהוא לשון מיעוט ואלו עומדין בימין אותיות לֵב ששם החכמה. וזהו שאמר הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים כלומר בעניני החכמה שהם הנפשיים ימעט עצמו שיראה עצמו החסר דבאותיות אַךְ הם בימין 'לֵב' שהוא הרואה וְהָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין כי בשמאל אותיות 'לֵב' דהיינו שמאל הקורא יש אותיות 'גַּם' שהוא לשון רבוי כלומר בענין העושר יראה עצמו שהוא עשיר ולא יראה שהוא חסר.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְעוֹלָם יַדְרִים, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְחַכֵּם, מִתְעַשֵּׁר (משלי ג, טז). מקשים והא כתיב (קהלת ט, יא) לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר? ונראה לי בס"ד הכונה מתוך שמתחכם מתעשר מאחרים כי בראותם שהוא חכם יעטרוהו בזהובים וקרא קאמר אריוח של משא ומתן דאין האדם מתעשר במשא ומתן מכח חכמתו אלא על פי המזל. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאיתא בזוהר שמלא אצטריכא לימינא אבל ימינא לא אצטריכא לשמאלא ולכן תמיד הימין כלול בשמאל ולזה אמר כאן אף על גב דהעושר בא מצפון לעולם ידרים כי גם בצפון יש חלק מדרום ונמצא יש שייכות לעושר בדרום גם כן עד כאן דבריו נר"ו.