Bava Batra 154b

אלא לדידך דאמרת בקיום השטר לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דמסתמא כיון שאמת היה שמכר היו מוצאים עדים לקיים שטרם אלא ש"מ שהיו צריכין לבקש עדים שהיה גדול בשעת המכר וכרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה וא"ת ומאי קושיא עד כאן לא קאמרי רבנן ראיה בקיום השטר אלא משום דסבירא להו כרבי נתן דאמר דאזלינן בתר השתא דאם בריא הוא עתה יש לנו לומר שאז היה בריא אבל הכא לא שייכא שום חזקה וי"ל דאיכא למימר חזקה שאין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא אזלינן:

בחזקת לקוחות הוו קיימי והיורשים היו רוצים להוציאן מידן והיו רוצים לבודקו אם הוא קטן והשתא ניחא הא דקאמר להו סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה שאפילו לא תמצאו לו סימנים איכא למימר שנשרו לאחר מיתה:

זוזי יהבינן לינוול ולינוול אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי ועוד שהוא קרובם:

אי עדים אלימי ומרעי שטרא כו' לעיל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מח: ושם ד"ה אמר) הבאתי שם הך מילתא גבי מודעא היו דברינו וכו':

והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה מטעם קיום השטר ולא מטעם עדים:

ברם נראין דברי רבינו יוסף כו' והא דפריך לעיל ריש לקיש לר' יוחנן ממשנת בר קפרא וא"'ל ר' יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא אמר דבר זה מעולם וכולה סוגיא דלעיל ליתא לפי מסקנא זו וכה"ג איכא ביבמות בפ' החולץ (יבמות דף לה: ושם ד"ה כ"ע) דפריך ליה ר' יוחנן לריש לקיש ולמסקנא מעמיד מחלוקתם בענין אחר גבי החולץ למעוברת וכן בפ"ק דחגיגה (דף ז.) גבי הראיון ובנדה פ' המפלת (נדה דף כד.) גבי פניו מוסמכים וכי א"ל ר' יוחנן לר' ינאי לעיל רבי לא משנתנו היא זו לא הקשה ממילתא דרבנן אלא הזכיר לו המשנה דפלוגתא דרבנן ורבי מאיר היא בהא [וע"ע תוס' בכורות ד: ד"ה אלא]:

אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו ליקימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו. ואם תאמר מאי קושיא, דילמא בשלא מצאו לקיימו לפיכך היו באין לבודקו כדי להכחיש את בני משפחחה דאמרו קטן היה. יש מתרצים מדלא קתני ולא נתקיים השטר, משמע דאפילו נתקיים השטר בני משפחה נאמנין.

הכי גרסינן שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן. ולא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היתה ששאל ריש לקיש לרבי יוחנן, לפי ששמע ממנו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן אינה בראיה בעדים אלא בקיום השטר, וכדאיתא במסקנא דהא דקאמר הכא ראיה בעדים לא היו דברים מעולם, ומשום דשמע מיניה ריש לקיש הכי שאל ממנו אם כן בר קפרא שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, והכי קאמר ליה, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים בר קפרא ככולי עלמא, דכולי עלמא מודו בעלמא במודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימה אלא לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי, בר קפרא כמאן כרבי מאיר. ואם תאמר לריש לקיש אפשר לומר דלא פליגי בקיום השטר, והא מפלג פליגי, אין נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וכדאקשינן ליה איהו גופיה מינה לרבי יוחנן בסמוך. י"ל דריש לקיש סבירא ליה נמי דלא פליגי אלא גבי עדים, דאלימא לאורועי שטרא. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה ליה מינה לרבי יוחנן, דרבי יוחנן נמי בהכין מתרץ לה. י"ל דריש לקיש לאפוקי טעמא מיניה דרבי יוחנן הוא דבעי.

אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרות כלומר, עדים שהיה שטר פסים או שטר אמנה, ואם לאו הלך אחר שטרות. ומהכא משמע דמאן דמזבן ארעא לחבריה ולבסוף אמר ליה דלא שקל מיניה דמי המכירה, שעל המוכר להביא ראיה, ואפילו תוך שלש שנים משום דהדרו דמי המכר מלוה על פה על הלוקח ונאמן לומר פרעתי אי לא נפיק ועייל אזוזי. וכן נמי מוכח לפי דעתי בריש פרק קמא דמכלתין (כ, ב) גבי כותל חצר שנפל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, דאמרינן עלה היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני אמאי בחזקת שלא נתן. וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל [דין מודעא] שכתב משם רבינו אפרים ז"ל דכל תוך שלש על הלוקח להביא ראיה. ולא ירדתי לסוף דעתם בדבר זה, דכל שיש בידו שטר מכירה מה לי תוך שלש מה לי לאחר שלש, והרי אין כאן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי, ובשטר מקוים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואפילו בשאינו מקויים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, וכי הא דבר קפרא.

אמר לו והלא משמך אמרו לי יפה ערעור בני משפחה איכא למידק, מאי קושיא, אדרבה כל שאמר רבי יוחנן דבקיום השטר לא פליגי, על כורחין לדידיה מתניתין ראיה בעדים קאמר, ומינה להא דבני ברק על הלקוחות להביא ראיה בעדים שהיה גדול באותה שעה, אם כן ודאי יפה ערעור בני משפחה. תירץ רב יהוסף הלוי ז"ל שבפירוש שמע ריש לקיש מרבי אל(י)עזר דמשום שלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה. ואחרים אמרו די"ל דאמסקנא קיימא הך סוגיא, בתר דאמרי דמאן דאמר ראיה בעדים סבר ערעור דבני משפחה לאו כלום הוא, דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, והכי קאמר ליה, כיון דקא מודית דאמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וקא אמרת השתא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אם כן היאך אמרו לי משמך דיפה ערערו בני משפחה. ואהדר ליה דלא אמרו לעולם. ומהא מתניתין בראיה בעדים פליגי, וטעמייהו דרבנן כדאמרינן לעיל, דכיון דכולהו כתיב כד מהלך על רגלוהי בשוקא והכא לא כתיב שמע מינה שכיב מרע היה.

הא דאמרינן ואין ראיה אלא בקיום השטר. פירש הראב"ד ז"ל דהכי קאמר, אין פחות מקיום השטר, דאי ראיה בעדים כל שכן דבעלמא בעי קיום השטר. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דדילמא ראיה בעדים, ואפילו הכי בעלמא לא בעינן קיום השטר, ושאני מתניתין מדלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי, וכדאמרינן לעיל. אלא נ"ל דהכי קאמר, מדאמר רבי ינאי משמיה דרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר לו רבי יוחנן רבי משנתינו היא זו, אלמא סבירא ליה לרבי יוחנן דראיה דמתניתין היינו קיום השטר, דאי לא מאי קאמר משנתנו היא זו, דילמא בעלמא אין צריך לקיימו [מ"מ משנתנו ראיה בעדים ומשום דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי. כנ"ל.

מאחר שבארנו שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מי שהיה אוכל שדה בחזקת שלו ויצא עליו ערער בעדים שהיא שלו והוציא זה שטר שהמערער מכרה לו או מורישו וכיוצא בזה ואמר הלה איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואפילו הודה בשטר שכתבו אלא שאמר פסים הוא או אמנה ר"ל שמכרתי ולא נתת לי דמים אף זו יתקיים בחותמיו ואע"פ שהודה שכתבו הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

שם שאל רשב"ל את ר"י כו' בחדושי רמב"ן לא גרסינן ת"ש כו' ושאלה היא ששאל ר"ל כו' ע"ש אבל נ"ל לקיים שפיר כל נוסחות הגמרות שכתוב בהן ת"ש שאל כו' ומקשה למאי דקאמר תלמודא לעיל לר"י מתני' ראיה בעדים ולר"ל ראיה בקיום השטר ת"ש ששאל ר"ל לר"י כו' לימא ר"מ היא וכו' דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דהשתא לפום מאי דפליגי לעיל אתיא בפשיטות לר"י ככ"ע ואדרבה לדידיה תקשי לימא ר"מ היא כו' דחכמים דפליגי עליה דר"מ סברי דצריך לקיימו לר"ל ומשני לה א"ר זירא אם כו' ברם נראין דברי רב יוסף כו' דהשתא לר"י נמי תיפוך מתני' וע"כ תיפוך נמי פלוגתייהו דר"י ס"ל ראיה בקיום השטר ור"ל ס"ל ראיה בעדים ולפום מה דלא ידע ר"ל למימר איפוך מתני' לר"י מקשה ליה שפיר לר"י לימא ר"מ היא כו' ולא רבנן והשיב לו ר"י תיפוך מתני' והשתא אני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כרבנן דהוו ד"ה לגבי ר"מ והדברים ברורים למבין וק"ל:

שם דאמר ר' ינאי מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כו' כ"ה בנוסחת גמרות שלנו אבל בחידושי רמב"ן ובנ"י גרסי' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן משמע קצת לשון דא"ל ר"י לא משנתינו היא זו וק"ל:

תוס' בד"ה והלא משמך כו' עדים הס"ד ואח"כ מ"ה ברם נראין כו' וא"ל ר"י שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא אמר כו' עכ"ל הד"א כצ"ל מה שכתבו הא דא"ל ר"י שאני אומר כו' לא אמר דבר זה מעולם הוא תמוה לפי גירסת כל הספרים וכפרשב"ם דמשני לה תלמודא לפי המסקנא מאי ד"ה דרבנן לגבי דר"מ ד"ה היא ויש לפרש דבריהם דה"ק משום דלדעת ר"ל דמקשה לר"י לימא ר' מאיר היא כו' והוה סבר ר"ל דר"י לא מפיך מתני' הא דהשיב לו ר"י שאני אומר כו' ה"ק לא אמר דבר זה מעולם שיהיה ר"מ סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא דמפכינן מתני' דהשתא רבנן ס"ל אין צריך לקיימו והיינו ד"ה דרבנן לגבי ר"מ כו' ושוב כתבו דכולה סוגיא דלעיל בתר הכי הא דפריך והא מיפלג כו' ור"י השיב דאי אלימי עדים כו' וא"ל והלא משמך כו' כולה ליתא לפי המסקנא דע"כ ההיא מתני' נמי תיפוך לה לר"י ורבנן ס"ל א"צ לקיימו ודו"ק:

מהו לבודקו וידוע היה שהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שהיו הקרובים מערערים שלא הביא שתי שערות. ותימא אמאי צריך בדיקה האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ואפילו לא מצאו חיישינן שמא נשרו. ויש לומר דכי היכי דאמרינן התם הני מילי למיאון אבל לחלוץ בעיא בדיקה לחומרא הכי נמי לענין הוצאת ממון בעיא בדיקה ואם לא מצאו לא אמרינן נשרו. הרא"ש ז"ל. ובמה שכתב הראב"ד לעיל מתורץ קצת. עוד כתב הרא"ש וזה לשונו לקיימי שטרייהו דמשמע שאין ערעור לבני משפחתו אלא שקטן היה אבל השטר היו יכולים לקיימו. עד כאן.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו מי סברת נכסים בחזקת בני משפחה קיימי כו'. דקסלקא דעתין דרבי יוחנן דהוה מותיב לה לריש לקיש משום דהוה משמע ליה דלקוחות באו ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו שכך נראה פשוטו של דבר דבני משפחה ערערו לומר קטן היה והועיל ערעור שלהם ולפיכך באו לקוחות ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו ולא הוה מסתבר ליה לרבי יוחנן דבני משפחה היו באים לבדקו ולא היה ערעור שלהם כלום אלא אם כן בדקוהו שאם כן הוה ליה למתני ובאו בני משפחה לומר קטן היה אמרו להם עליכם להביא ראיה באו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו אבל השתא דקתני קודם שאלתן לרבי עקיבא וערערו בני משפחה לומר קטן היה והדר תני ובאו ושאלו כו' לא משמע דחדא מילתא היא אלא משמע שהיה ערעור שלהם ערעור בלא טענת הבדיקה אם כן הא דקתני ובאו ושאלו כו' אלקוחות קאי כו' ואם תאמר לישני ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דלא אשכחו עדים לקיים השטר ולפיכך היו בני משפחה נאמנים לומר קטן היה מגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא ולקמן נמי אמרינן הכי דאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן והלא משמך אמרו יפה עמדו בני משפחה מטעם מגו. יש לומר מדלא קתני ולא נתקיים השטר ובאו בני משפחה וערערו כו' משמע שהיו נאמנים לערער אפילו אם נתקיים השטר. ונראה לי דלרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים אף על פי שאין בני משפחה טוענין בברי שהיה קטן זוכין בנכסים ואפילו אם לא טען איהו טענינן להו לפי שטוענין ליורש ואמרינן שמא קטן היה ומוקמינן נכסי בחזקת מרייהו וכן לענין משנתינו טוענים ליורשים שמא שכיב מרע היה אבל לריש לקיש דאמר נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי והכי נמי קיימא לן כדבעינן למיכתב אם לא נתקיים השטר דמהמני בני משפחה לומר קטן היה מיגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא דוקא היכא דטענו בברי שהיה קטן אבל כל זמן שלא נתקיים השטר כיון שאין כאן חסר כמו שיעור ד' שורות. נתקיים השטר דכיון שאין המוריש נאמן לומר כן אלא על ידי מגו השתא מיהא שאין ליורשים מגו שהם עצמם אין טוענים בברי שהיה קטן והם מודים בשטר ודאי זוכים הלקוחות בנכסים. ואפשר דמשום הכי מותיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דליכא לשנויי שלא מצאו עדים לקיים השטר והיו בני משפחה נאמנים במגו דמשמע ליה לרבי יוחנן דסתמו של דבר דבני משפחה טענת שמא היו טוענים שמא קטן היה כי אין דרך לבדוק בשתי שערות חנם וכשבודקים אין הקרובים בודקים אלא הכשרים להעיד~ הילכך אם העדים שבדקו קיימים יבואו ויעידו ואי ליתנהו אין הקרובים יכולים לטעון טענת ברי הילכך מהימני במגו כדפרישית. עד כאן לשונו. וזה לשונו מה שכתב בהשמטה שבסוף המסכתא: ואם תאמר לישני ליה כגון שלא היו מוצאים עדים על קיום השטר הילכך בני משפחה נאמנים במגו. יש לומר דסבירא ליה השתא בסוגייא זו שאם היה עיקר זכותם של בני משפחה משום מגו ודוקא בשלא נתקיים השטר היה לו לתנא דברייתא לשנות ולברר שמכר בנכסי אביו ומת ולא נתקיים השטר וערערו בני משפחה כו' כיון שהיה עיקר הדין תלוי בכך ולא היה לו לסתום ולשנות דסתם שטרות נמצאים עדים לקיימם ולא הוה ליה לתנא להשמיט מלפרש בסיפור המעשה מה שעיקר הדין תלוי בה כך נראה לי. עוד אני אומר שאם היה זכותם של בני משפחה משום מגו אתה זקוק לפרש שערערו בני משפחה לומר בטענת ודאי שהיה קטן כגון שבדקוהו שאין להאמין בתורת מגו אלא מי שטוען בטענת ודאי ולא היה משמע לן השתא שהיו טוענים בני משפחה שבדקוהו ולא שהיה קטן אלא שהיו מערערין לומר שמא קטן היה ומספק היו הנכסים עומדים בחזקתם והיו הלקוחות זקוקים לבדקו. עד כאן.

הא דאמרינן באחד שמכר בנכסי אביו ומת בשמת מיד קאמר כו'. וזה לשון הרא"ם: בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים ושאפילו נתקיים השטר מפי אחרים על הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול ושלקיחתם לקיחה גמורה היתה היינו דאמרי ליה מהו לבדקו דהא לא סגי ליה בקיום השטר אלא באיתויי ראיה שהיה גדול אלא לדידך דאמרת בקיום השטר ושאלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו צריכים להביא ראיה הלקוחות שהיה גדול ומפני שלא נתקיים השטר אלא בהודאת המשפחה הוא שהוצרכו הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו למה להו ללקוחות למבדקיה כדי שיתברר שהיה גדול לקיימו שטרייהו מפי אחרים ולוקמוהו בנכסייהו. ואהדר ליה ריש לקיש מי סברת נכסי בחזקת בני המשפחה הוו קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי עלייהו לאפוקינהו מינייהו נכסי בחזקת לקוחות קיימי כו' ואינהו הוא דאמרי ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו דכיון דקיימי להו לקוחות לשטרייהו מפי אחרים לא סגיא להו לבני משפחה לאפוקינהו לנכסי מינייהו אלא בהכי אבל אלו הוו להו נכסי בחזקת בני משפחה וקאתו לקוחות לאפוקינהו בקיומינהו לשטרייהו מפי אחרים הויא סגיא להו ללקוחות ולא הוו צריכים לאיתויי ראיה דגדול היה כי היכי דלימא ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו. עד כאן.

דאי אתם רשאים שיש להם לעשות לפנים משורת הדין כדדרשינן בפרק אלו מציאות אבל לקוחות שנתנו מעות אין להם לוותר. הרא"ש ז"ל.

הכי גרסינן שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן ולא אמרינן תא שמע. הרשב"א ז"ל.

הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא להו ערעור לומר שלי היתה. פירוש יש לו עדים שהיתה של אבותיה והוציא זה את אונו לומר שמכרת לי או שנתת לי במתנה וכגון שלא אכלה המחזיק שני חזקה לפיכך הוצרך לידון בשטר. אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם כו' עד שמכרתי לך ולא נתת לי דמים דקיימא לן דמוכר לא קנה בשטר עד שיתן דמים ולא הוו דמים מלוה עליו שלא יוכל לחזור לו בעיקר המכר כל זמן שלא נתן דמים. אם יש עדים הלך אחר העדים. פירוש אם יש עדים שמעידים שהוא שטר פסים או שטר אמנה נאמנים ואפילו אם כתב ידי העדים שבשטר יוצא ממקום אחר דהוו להו עדים שבשטר ועדים אלו שמעידים שהוא שטר אמנה תרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. וגם נראה שמוציאין הפירות מן המחזיק אף על גב דתפיס כההיא דאמרינן בסוף פרק השואל אפילו בא בסוף החדש קרקע בחזקת בעליה עומדת. מיהו לישנא דהלך אחר עדים משמע שהעדים נאמנים לגמרי לומר שהוא שטר פסים ולא מטעם העמדת קרקע בחזקת בעליה. לפיכך יש לפרש אם יש עדים הלך אחר עדים כגון שאין כתב יד עדים שבשטר יוצא ממקום אחר ולפיכך נאמנים עדים לומר שטר פסים הוא מגו דאי בעי אמרי מזוייף הוא ואף על גב דסבירא ליה לתנא דהך ברייתא כרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא מהימן במיגו כדמוקי לה ואזיל וגם העדים עצמן לרבי מאיר אין נאמנים לפסלו ולומר אנוסים היינו וקטנים היינו הני מילי עידי השטר עצמו אבל עידי אחריני נאמנים. ונראה לי שיש להכריע מכאן כדברי המפרש דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דליכא למימר להימוניה ללוה מגו דאי בעי טעין מזוייף הוא לפי שהוא ירא פן יצא כתב ידן ממקום אחר ונמצא מוכחש דקיום שטרות מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ברוב הפעמים וכן עדים שבשטר כיון דבודאי מכירים הן חתימת ידי עצמם יראים הם לומר אין זה כתב ידן פן יצא כתב ידן ממקום אחר ויכירו שזה כחב ידן גם הם יאמרו אמת הוא שזה דומה לכתב ידינו שהרי יראים הם לומר אין זה דומה לכתב ידינו פן יהיו מוכחשים אבל עדים אחרים שמעידים שטר פסים נאמנים מגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידן ומגו מעליא הוא ונאמנים אפילו לרבי מאיר. וכן לפי זה מה שפירש רבינו חננאל ז"ל דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום שכיון שמודים שוה כתב ידן הרי נתקיים ושוב לא אתי על פה ומרע שטרא כההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים לענין עדים שאמרו מודעא היו דברינו אבל לענין עדים אחרים לא שייך למימר לא אתי על פה ומרע שטרא שהרי אפילו על שטר מקויים אם יבואו ויעידו על פה שהעדים החתומים שקר העידו הוו להו תרי לבהדי תרי. ואי לא הלך אחר השטר. ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מצי טעין אידך שטר פסים הוא כיון שהודה שהוא כתב ידן דקסבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמוקי ואזיל. עליות. וזה לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליותיו מה שכתב בהשמטה בסוף המסכתא: אם יש עדים הלך אחר עדים. ואם תאמר כיון דאית ליה לתנא דהך ברייתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמפרש ואזיל היכי מהימנינן להו להני סהדי דפסלי ליה לשטרא ליהוו תרי ותרי כדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה גבי שנים שבאו ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו כו' שאם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר הוו להו תרי ותרי והכא נמי כי מסהדי ואמרי שטר אמנה הוא סתירת עדות השטר הוא כדאמרינן התם העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דשטר אמנה הוא עולה וסהדי אעולה לא חתמי. לא קשיא דאין הכי נמי דהוו להו תרי ותרי ומכל מקום מוקמינן ארעא בחזקתו של מערער והיינו דקתני הלך אחר עדים. מיהו מה שתפס ואכל בלא עדים לא מפקינן מיניה דמגו דאי בעי אמר לא אכלי נאמן לומר שאכלם בתורת מקח. עוד יש לומר דלא הוו להו תרי ותרי אלא לגמרי מהימניה להו להני עדים דאמרי שטר פסים אפילו אם נתקיים השטר דאמרינן עדים החתומים על השטר לא היו יודעים שהוא שטר פסים או שטר אמנה שלא הודיעום המוכר והלוקח והילכך כדין כתבו וחתמו ונמצאו עדים אלו שמעידים שהלוקח הודה בפניהם שהוא שטר פסים אמילתא אחריתי קמסהדי ואינם מכחישים כלל עדות העדים שבשטר ולא סותרים את דבריהם הגע עצמך אלו הודה הלוקח בפנינו ואמר שטר אמנה הוא זה אם לא מהימן הלא הודאת בעל דין כמאה עדים והרי עדים הללו מעידים שהמוכר והלוקח באו ואמרו ששטר אמנה הוא זה או אחר חתימת השטר או קודם חתימתו ועדים החתומים בו לא ידעו בדבר. מיהו אם היו העדים הללו מעידים שהעדים בשטר ידעו שאמנה הוא ואף על פי כן חתמו הא ודאי הויא לה הכחשה ואמרינן תרי ותרי נינהו וכדאמרינן התם אמנה היו דברינו אין נאמנים שהעדים שבשטר אומרים יודעים היינו שהיה שטר אמנה וכתבו ובכהאי גוונא מיירי הא דאמרינן התם האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופירשה רב אסי דקאמרי עדים ומנא תימרא דהכא בשמעתין לא מיירי כגון שמעידים אמנה היו דבריהם של עידי השטר מדאמרינן ואם לאו הלך אחר השטה והוינן בה לימא רבי מאיר היא שמעינן מינה דלרבנן דאמרי צריך לקיימו נאמן המוכר לומר שטר אמנה הוא דמסתמא אכולהו קאי ולא על טענה שמכרתיה לך ולא נתת לי דמים בלבד הילכך על כרחך לא מיירי בטוען אמנה היו דבריהם של עדים וחתמו אף על פי שהיו יודעים בעצמן שאמרו שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואפילו לרבנן דאמרי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסהדי אעולה לא חתימי כדאיתא התם. כך נראה לי והדברים פשוטים. והיינו דאמרינן התם גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לומר דקאמרי עדים פירוש עידי השטר עצמן דסתמו של דבר קודם שחתמו אמרו המוכר והלוקח בפניהם כן ולא אמרינן לעולם דקאמר ליה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינותינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמנו. עד כאן לשונו ז"ל שם בהשמטה ההיא.

ואם לאו הלך אחר שטר כלומר שאין צריך קיום מדקתני רישא יתקיים בחותמיו מכלל דסיפא אפילו קיום נמי לא בעי. הראב"ד ז"ל.

לימא רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דאלו לרבנן מהימן לומר שטר פסים הוא או שטר אמנה מגו דאי בעי טעי~ מזוייף הוא ואף על גב דקיימא לן בפרק האשה שנתאלמנה העדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים דסהדי אעולה לא חתימי פירוש אעידי השטר כיון שהיו יודעים שאמנה היו הדברים לא היה להם לחתום על השטר הילכך אין נאמנים לומר אשטר חתימנא אבל אם הלוה טוען אמנה היו דברינו והעדים לא היו יודעים בזה כלום ולפיכך חתמו נאמן במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא שהרי אין הטוען על העדים שפעלו עולה והיינו דאמרינן התם גבי אמנה היו דברינו אין נאמנים לעולם דקאמרי עדים כו' ולא אמרינן לעולם דקאמר לוה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמו. עליות. וזה לשון הרא"ש ז"ל: תא שמע שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן. ואיכא נסחי דלית בה תא שמע אלא הכי אית בה שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא כו' ואם אמר שטר פסים הוא כלומר ואם הודה בו שכתבו אלא שטען ששטר פסים הוא אם יש עדים כלומר אם יש עדים שמעידים בכך הלך אחר עדים שכיון ששטר שמעידים פסים הוא או שטר אמנה הוא אין אחר עדותם כלום ובטל השטר מעיקרו ואם אין עדים שמעידים בכך הלך אחר השטר כלומר כיון שהודה בו שכתבו הרי נתקיים השטר בכך ואין צריך לקיימו מפי אחרים ונמצאת טענתו שטען ששטר פסים הוא טענה שאין בה ממש ואין להשגיח עליה הואיל וכבר נתקיים השטר בהודאתו שכתבו וכמי שטען בשטר מקויים ששטר פסים דמי.

בא"ד י"ל דאחר שהיה זה גדול קשה לי איך אמרי' בשמעתא ריש דף קנה היכי משכחת לה דנחתי דלמא הברייתא מיירי בסתם ולא נבדק מש"ה צריכים היורשים להביא ראיה מכח חזקה דהביא ב"ש כקושית תוס':

שם ד"ה ברם כו' [גבי פניו מוסמסין] וכן בכורות ד ע"ב עירובין מ ע"א: