Bava Batra 148b

חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר ואע"ג דאמרי' לעיל איפכא להקל וניחוש דלמא עיוני עיין והדר יהיב היינו טעמא דמסתבר למימר עיוני עיין הואיל וכבר חלקם:

חוץ מדיוטא העליונה מה ואף על גב דבכל כי הא על מנת כחוץ דמי, כדאמרינן התם בריש פרק המוכר את הבית גבי ברייתא דמעשרות, וממנה למד ריש לקיש לומר על מנת שדיוטה העליונה שלי [דיוטה העליונה שלו], אפילו הכי איכא למימר דדילמא לא אמרה ריש לקיש אלא בעל מנת, שהוא לשון שיור בגוף טפי מלשון חוץ. ואסיקנא חוץ הוי שיור.

הא ד רב זביד ורב פפא כתבתיה שם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, ב).

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר פירוש, לא בשאמר כל נכסי, אלא בשנותן כל הנכסים הידועים לו כאן, דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר, והילכך הויא לה מתנה במקצת ואינו חוזר, ואם תאמר והיאך יוציאו מתחת ידו בלא ראיה, והלא הנכסים בחזקתו והמוציא מחבירו עליו ראיה, וכדתניא לקמן (בבא בתרא קנג, ב) הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה. תירץ הר"א אב בית דין ז"ל, דהכא כשפורט הנכסים ואמר שדה פלוני ופלוני ונתן לו כל הנכסים בפרט, וכיון שכן בודאי יש לחוש שמא יש לו נכסים אחרים שאינם ידועים לנו, דאי לא, הוה ליה למימר דכך כלל כל נכסי לפלוני. ולפי פירוש זה אי אפשר לדין זה אלא בנותן לאחד, הא בנותן לשנים או ליותר לא, דמה שפטר בנכסים היינו משום שהוצרך לחלק המתנות ביניהם. והראב"ד ז"ל פירשה באומר נכסי, דכיון דאמר נכסי ולא אמר כל נכסי משמע דיש לו נכסים אחרים במקום אחר, ונכסי דקאמר היינו הנכסים הידועים לו כאן.

אמר רב אחא באומר כל נכסי ולפי גירסא זו אדרבא יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר, דאי לא מאי אלו, וגרסת הספרים שלנו באומר כל נכסי סתם. וזו נראה עיקר.

הא דאיבעא לנו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו דלעניים

ועומד אם חוזר אם לאו סלקא ב

תיקו ואיכא מאן דאמר דהוה ליה תיקו דממונא (וקולא) [וחומרא] לתובע (וחומרא) [וקולא] לנתבע ואם עמד חוזר. ויש מי שאומר דהוה ליה תיקו דאיסורא ואינו חוזר, ומביאין ראיה מהא דאמר רב הונא בשילהי גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעד, ב) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, אלמא עמד אינו חוזר, דכל שעמד חוזר במתנתו, ואילו הכא דטעמא דאינו עושה קנוניא על ההקדש ונאמן, הא לאו הכי אינו נאמן שאינו יכול לחזור. ויש לדחות דהתם במקדיש דמעכשו קאמר, ושכיב מרע דקאמר, משום דדוקא בשכיב מרע ולהקדש הוא דלא חיישינן לקנוניא, הא בבריא ולהקדש או אפילו שכיב מרע לעלמא חיישינן, כדאמרינן בערכין פרק שום היתומים (ערכין כג, א).

הא ד אמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דוקא בשכיב מרע, אבל בבריא וכבר כתבתי למעלה דבלשון שאינו מועיל בבריא אינו מועיל בשכיב מרע, שאין מתקנין דבורו של שכיב מרע. אלא לשון מתנה גמורה הן ואפילו בבריא. וכבר כתבתי בריש פרקין גבי אם ילדה אשתי זכר.

המוכר בית לחברו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ולענין הוצאת זיזין מכר בית לאחד ודיוטא לאחר אין כאן שיור כלל שייר לעצמו כגון שאמר חוץ מדיוטא העליונה שייר מקום שכל לעצמו בעין יפה משייר וכבר ביארנוה בפרק המוכר את הבית ויש מפרשים שבלשון חוץ אף באחר כגון שאמר חוץ מדיוטא שמכרתי לפלני יש כאן שיור מקום:

שכ"מ שצוה בבית לאחד חוץ מדיוטא יש אומרים הואיל והדיוטא ליורשים שהוא כמשייר לעצמו ויש כאן שיור מקום להוצאת זיזין והדברים נראין:

שכ"מ שהיה מצוה לכתוב כל נכסיו לאחרים בלא שיור נכסים לעצמו ולא היה מצוה מחמת מיתה רואין אם כמחלק כלומר שאינו מפסיק בנתים אלא יטול פלני שדה זו ופלני בית זה וכו' עד ופלני כל שאר הנכסים הואיל ומתנה זו בבת אחת היא ואין כאן הקדמה ואיחור אלא על הצד שאין הפה יכולה להוציא שני דברים כאחד הרי זו מתנת שכ"מ ואם מת קנו כלן ואם עמד חוזר בכלן ר"ל שבטלו כל המתנות ואם כנמלך כלומר שנראה מדבורו שבשעה שצוה לראשון לא היה בדעתו לצוות ליתן לשני כלום ושתק הרבה ואח"כ נמלך וצוה לכתוב לשני ועל דרך זה בכלם הרי כל הראשונים יש במתנתם שיור ודינם כמתנת בריא ואם קנו מידו קנו לגמרי ואם עמד אינו חוזר ואם לא קנו מידו לא זכו אף לאחר מיתה והאחרון הרי הוא בדין מתנת שכ"מ וקנה לאחר מיתה בלא שום קנין ואם עמד חוזר ואם יש שם קנין צריך שיהא ליפות את כחו על הדרך שיתבאר ואין אומרים בודאי אף כשנתן לראשון היה בדעתו שלא לשייר אלא שמעיין בעצמו היאך הוא מסדר עניניו שסתם שכיב מרע מדקדק תחלה ואח"כ כותב או מצוה וכתיבה זו שאנו אומרים בשכ"מ פירושה כתיבה דרך מזכרת הן בכתב ידו הן על ידי אחר:

שכ"מ שהיה מחלק נכסיו ולא פירש שמחמת מיתה הוא עושה כן וכן לא אמר שכל נכסיו הוא מחלק או שיאמר באחרון ושאר כל הנכסים לפלני אע"פ שכבר חלק כל מה שידוע לנו מנכסיו חוששין לה למתנת מקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר ואע"פ שהאחר מוחזק שהרי קנין לכתיבה עומד ושטר שבידו ראיה וכן לא קנו בלא קנין שמא שייר בנכסיו ומ"מ אם אמר כל נכסי שהם אלו וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם או שהיה מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אלא אלו הרי זו מתנת שכ"מ ואם עמד חוזר ואם יש שם קנין צריך שיהא ליפות את כחו:

שכ"מ שחזר במקצת חזר בכל כיצד הרי שצוה ונתן כל נכסיו לאחד ואח"כ נמלך וחזר ונתן מקצתם לשני והניח שאר הנכסים שלא פירש אם ישארו לראשון אם ליורשים הרי חזר בכל ולא קנה הראשון כלום אבל שני קנה אם בשמת ובלא קנין מפני שאין כאן שיור שהרי מקצתן הראשון לא היה דעתו לשיירן אלא שממילא ישתירו ליורשים ואם אתה מפרשה בשעמד אתה מפרשה בקנו מידו לגמרי שאם ליפות את כחו הרי אין קנין של יפוי כח מפקיע תורת שכ"מ כמו שיתבאר למטה ממה שאמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר ופירשנוה בקנין של יפוי כח אלא שאתה צריך לפרש בזו בקנין גמור או שמא לא אמרה שמואל אלא בכותב כל נכסיו אבל במקצת אף קנין של יפוי כח מקנהו בתורת בריא וכן נראה אלא שדעת גאוני ספרד וגדולי המחברים המקבלים מהם נראה בדרך אחרת ואף בשמת אתה יכול לפרשה מ"מ בקנין ומתורת מתנת בריא שמתנת בריא מת או עמד דין אחד הוא וראשון לא קנה שהרי מ"מ מתנתו מתנת שכ"מ היה וחזר במקצת חזר בכל ואפילו היה שם קנין הרי באותה שעה לא היה שם שיור ושני קנה שהרי מתנת מקצת היה ובקנין נתן מקצתן לראשון ואח"כ נתן כלם לשני ומת אם קנו מידו קנה ראשון מקצתו ושני קנה השאר ר"ל הנשאר אם היה ליפות את כחו או שלא היה בו קנין ואם עמד קנה הראשון מקצתן ושני לא קנה כלום וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:

ולענין ביאור הסוגיא הוא שאל בנותן כל נכסיו וחזר במקצת והניח הדבר בסתם ר"ל שלא גלה דעתו אם חזר בשאר אם לאו ומת ובאים היורשים ליטול אותו השאר מטעם חזרה במקצת הויא חזרה בכל והראשון מערער לומר שאינה חזרה אלא במה שפרט בחזרתו היאך דנין בו והשיבו תשמע כתב כלן לראשון וחזר לכתוב מקצתן לשני שני קנה ר"ל אותו מקצת וראשון לא קנה הנשאר אלא שהוא ליורשים מאי לאו בשמת וראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכל ושני קנה שאע"פ שחזר בכל ויש כאן שיור מ"מ מקצת הראשון לא היה בדעתו לשיירם כמו שביארנו אלא שלא נקנו לשני וליפוי כח והשיב לא בשעמד שאלו מת אף ראשון קונה שאין חזרת מקצת חזרה בכל אלא בשעמד ושני קנה וכגון שקנו לו קנין גמור וראשון לא קנה שהרי לא היה שם שיור ולא קנין ונמצאת מתנת שכ"מ שאם עמד בטלו מתנותיו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא מקצתן לראשון וכלן לשני ר"ל כל הנשאר ראשון קנה שני לא קנה אם אמרת בשלמא בשעמד היינו דראשון קנה שמתנת מקצת מתנת בריא הוא וכגון שהיה שם קנין ושני לא קנה שהרי לא היה שם שיור וכל שאין שם שיור מתנת שכיב מרע היא אפילו היה שם קנין ליפוי כח וכל שכן בקנין סתם אלא אי אמרת בשמת תרויהו ליקנו כל שאין שם קנין סתם אלא יפוי כח ראשון שהרי לא חזר בו שכשנתן לשני לא נתן אלא מה שנשאר מן הראשון וכן שני יקנה שהרי אין כאן שיור והרי היא מתנת שכיב מרע לגמרי ואמר ליה רב יימר תהוי נמי רישא בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה היינו דשני מיהא קנה שהרי שייר מה שחזר בו מן הראשון וכגון שקנו לו אלא אי אמרת לא הויא חזרה תרויהו לא ליקנו ראשון שהרי מ"מ כשנתן לו בלא שיור נתן ושני שהרי אף הוא בלא שיור שהמקצת הראשון בחזקת ראשון הוא והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכל ורישא משכחת לה בין בשמת בין בעמד וכמו שפירשנוה בשתיהן אבל סופא ר"ל מקצתן לראשון וכלן לשני לא משכחת לה אלא בשעמד שאלו מת שניהם קונים ועל הדרך שביארנו:

שכ"מ שהקדיש כל נכסיו לבדק הבית אע"פ שלא צוה מחמת מיתה הרי הן כדברי שכ"מ ואם עמד בטל הקדשו הואיל ולא שייר כלום וכן אם הקדישם לעניים או הפקירן ויש אומרים שהדבר ספק ואם תפשו אין מוציאין מידן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו הא אם הקדיש מקצתן ושייר בנכסים שלא חילק את כלן הרי זה מתנדב מקצת ואינה צריכה קנין כשאר מתנות שכ"מ במקצת שהרי אף בבריא אמירתו כמסירתו והילכך כל שלא פירש מחמת מיתה אם עמד אינו חוזר:

יש שואלין זה שאמרו בפרק גט פשוט קע"ד ב' שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וחזר ואמר מנה לפלני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מה הוצרכנו לטעם זה והלא יכול הוא לחזור בהקדשו שמא זו נאמרה בשהקדיש מעכשו שאין לו דין שכ"מ ששכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשו והקנה מחיים אין זה אלא מתנת בריא וכל שהגיע השטר ליד המקבל או שקנו מידו אין יכול לחזור ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאלמלא טעם זה ר"ל חזקת אין אדם עושה קנוניא על ההקדש היינו חוששין שמא מתוך שאין הדבר נאה לו לחזור הוא אומר כן אע"פ שאם חזר חזר וכעין מה שאמרו בפרק חזקת הבתים ל"ג א' לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא וכו' כלומר ואין הדבר נאה לך:

בפרשב"ם בד"ה א"ר ששת כו' כדאמרי' לעיל ידור פלוני בבית זה לא אמר ולא כלום עד דאמר תנו כו' עכ"ל לא ידענא מה שייך ידור פלוני כו' לכאן דהא אי נמי דקאמר תנו דירת בית לפלוני לא מהני מידי משום דהוה דשלב"ל כדאמרינן לעיל עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור כו' ויש ליישב ודו"ק:

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו פירוש מהו שיוציא זיזין וגזוזטראות ואליבא דרב זביד קא בעי לה כדמסיק ואזיל עלה. ואם תאמר בשלמא כשמתנה ואומר על מנת שדיוטא העליונה שלי כיון שלא הוצרך להתנות ולשייר דרשינן תנאה יתירא ואמרינן דהוצאת זיזין שייר אלא בית לאחד ודיוטא לאחד הרי אין כאן לשון יתר שהרי הוא צריך לפרש למי נותן הדיוטא. יש לומר במתנה מיירי כגון דאמר על מנת שדיוטא העליונה לפלוני דכיון דהוצרך להתנות ודאי בדבר שהיה בכלל סתם המכר היינו בהוצאת זיזין בחצר שלו. ועיקר נראה הבעיא משום דודאי מי שאמר דיוטא זו לפלוני להוציא בה זיזין לחצרי לא אמר כלום שהרי לא הזכיר לו שום לשון הקנאה בחצר אלא הוצאת הזיזין בלבד הזכיר לה וצריך שיאמר חצר זו לפלוני להוציא בה זיזין כדאמרינן תנו בית זה לפלוני וידור אפילו אם יקנה לו אויר חצרו להוציא בה זיזין לא יעשה בה כלום כדתניא בתוספתא המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר אוירא ומשום הכי מהני כשהוא מתני והיינו טעמא דמתנה כשאומר על מנת שדיוטא העליונה שלי אף על פי שלא הזכיר שום הקנאה בחצר אלא בדיוטא משום דאמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ושיורי שייר תשמיש דיוטא בחצר זה שהוא מוכר לו. והשתא מבעיא ליה לתלמודא בית לאחד ודיוטא לאחד להוציא בה זיזין מהו מי אמרינן דכיון דאיהו לא יחסר מידי בהאי תנאה שיורא שייר מקום זיזין בחצר כיון דאי אפשר להקנות הוצאות זיזין בענין אחר ועל דרך הא דאבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו מי שייר מקום פירי או לא אם תמצא לומר לא הוה שיורא חוץ לדיוטא מהו מי אמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר הלכך שיורי שייר מקום זיזין בחצר לא שנא בלשון על מנת ולא שנא בלשון חוץ או דלמא דוקא בלשון על מנת דאלים ליה לתנאיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר. אמר רבא אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיורא חוץ מדיוטא הוי שיורא אליביה דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירוש כולה אליבא דרב זביד ולגבי נפשיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר בין בלשון חוץ בין בלשון על מנת אבל בית לאחד ודיוטא לאחד אף על פי שפירש לו בהדיא להוציא בה זיזין לא אמר כלום דלגבי חבריה לא אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר וכדאסיקנא נמי לעיל בדקל לאחד ופירות לאחד אבל לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה לא שייכי הני בעיי כלל דהא ודאי פשיטא שאם נתן בית לאחד ודיוטא לאחד עולמית לחזור ולבנותה אם נפלה דמהני שהרי בגוף הדיוטא הזכיר לו ההקנאה ומקום הדיוטא שעבד לו לבנות עליון כיון שנתנה לו עולמית לחזור ולבנותה אפילו אם נפל הבית הדר בני לדיוטא דקרקע עולם שהבנין עליו שעבד לו בכלל הקנאות הדיוטא כשם שהמוכר עליה שעבד לו גם הקרקע דאי נפלה הדר בני לה, כן נראה בעיני פירוש שמועה זו וסוגיא דפרק הספינה היא מוכחת על הדרך הזה דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת כמו שכתבנו שם וגם כל זו השמועה מוכחת על הפירוש הזה דהא דאיבעיא לן בית לאחד ודיוטא לאחד בענין הא דאיבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו והיינו דלא שייך למבעיא אלא לרב זביד כמו שפירש. ודע כי זה שאמר רב זביד שאם רצה להוציא זיזין מוציא שני דברים חדש בה האחד דאי לאו דאשמועינן רב זביד הכי הוי אמינא אפילו פירש דאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו להוציא בה זיזין לא אמר כלום דכקנין דברים דמי דהא לא אקני ליה מידי בחצר ואשמועינן רב זביד דשיורי שייר מקום החצר והיינו דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת והיינו דאבעיא לן בשמעתין בית לאחד ודיוטא לאחד מהו אם שייר מקום בחצר או לאו והשני שאף על פי שלא פירש הוצאת הזיזין אלא שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו דרשינן לישנא יתירה ואמרינן דלהוצאת זיזין קאמר. אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם תאמר מספיקא היכי אמרינן דאינו חוזר נימא שמא אין לו נכסים עוד ואוקימנא בחזקת מאריה. לא קשיא כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח וכשאנו יודעים שאין לו נכסים עוד כגון דמוחזק דלית ליה או באומר כל נכסי האומדנא דמוכח שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו אלא מחמת מיתה וכשאנו מסופקים אם נתן כל נכסיו אם לאו אין כאן אומדנא והקנין בחזקתו. ועוד דהוה ליה אומדנא כעין דברים שבלב כיון דלא מוכח כן נראה בעיני. והא דאמרינן לעיל ודילמא עיוני קא מעיין אלמא מספיקא אית לן למימר דבמתנות ראשונות נמי הוה ליה מחלק כל נכסיו ואף על גב דאיכא קנין יכול לחזור בו כשעמד. נראה בעיני הא דמקשינן הכי משום דהוכיח סופו על תחלתו וכיון דבגמר הצואה הוא נותן את כל אשר לו מחמת מיתה הוכיח על תחלת הצואה שעל זו הדעת היתה משום שהיה ירא מחמת מיתה והיה בדעתו לחלוק כל נכסיו ומה שהוא מפסיק בין מתנה למתנה עיוני קא מעיין וכדקיימא לן אם מעצמו נפל הרי זה גט דהוכיח סופו על תחלתו ואף על גב דאמרינן עלה בפרק השוחט שאני התם דאמר כתבו והכא נמי הכי בתחלת הצואה התחיל ליתן מתנות ומוכחא מילתא שדעתו במתנות אחרונות הוא דעתו בראשונות לפרוק סתמא דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומה שהוא מפסיק מוכיח שבתחלת הצואה לא היה בדעתו לחלק כל נכסיו. והרב רבי אברהם אב"ד זצ"ל האריך בקושיא זו.

הא דתניא מקצת לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה ואמרינן עלה אלא אם אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כולן לשני הוה ליה כמו קני את וחמור וכדמקשינן עלה בריש פרקין ב' הא דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם החיצון מוסיף על שבו ותורם שמעינן מינה דכל הקנין שאין כולה מתקיימת אין מקצתה מתקיימת וכי היכי דאמרינן מתוך שלא קנה חמור לא קני זה הכי נמי אמרינן שהדברים הנקנין מבטלין זה את זה כמו שאין זה נקנה כך אין זה נקנה. ונראה דהא מקשי הכי אלא אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו סוגיין כמאן דאמר את וחמור קנה. ואנהרנא מיניה ראיה לפסק הגאון ז"ל שפסק כן למאן דאמר לא קנה הא דתניא מקצתן לראשון וכולן לשני שני לא קנה בין כשמת בין כשעמד מיירי ומשום דהוי את וחמור. אך אין הדברים נראים כן. ויש לומר כיון שהנכסים הללו ראויים להיות נקנין לזה אם לא נתנם לראשון לא שייך בה את וחמור. ומיהו מי שמקנה לחברו מטלטלין ומלוה על פה לא קנה למאן דאמר את וחמור לא קנה.

אמר רב ששת יטול וזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן נראה דיטול קא משמע לן. ולענין בריא אם יאמר יטול בקנין זה נכסים הללו פשיטא דלשון מתנה הוא וראיה לדבר דתניא בפרק האומר התקבל תנא טול לי כו' כולן לשון קבלה הן. כן נראה לי. ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לשונות גבי שכיב מרע דהוה אמינא דלא מהני עד דאמר תנו מנה לפלוני אי נמי תנתן שדה זו לפלוני אבל יחזיק ויקנה משמו דלא גמר להקנות לו עד שיבא ויקנה באחד מדרכי הקנאות ואין הקנין לאחר מיתה. אי נמי גבי שכיב מרע שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני יטול והא דאיבעיא לן ישען בהם יעמד בהם יהנה בהם מהו בבריא לשון זכיה הם לפי שהקנין מוכיח עליהם כיון שהוא אומר ישען עליהם בקנין זה וכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים וכדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני כשקנו מידו.

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחר מהו וזה לשון האר"י בעליות: פירוש מהו שיוציא בה זיזין כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). ונראה לי דאפשר לומר דבית לאחד ודיוטא לאחר חשיב ליה לישנא יתירא משום דבשעה שמכר הבית לזה לא היה לו להזכיר כלל הדיוטא אלא ימכור לו הבית בסתם ואחר כך ימכור הדיוטא למי שירצה אלא מדהזכיר מכירת הדיוטא עם מכירת הבית איכא לישנא יתירא לשייר הוצאת זיזין. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא וכו' ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש כולה מילתא כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו ואליבא דרב זביד דאמר וכו'. פירוש דאליבא דידיה הוא דמתני בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר מהו כלומר אם יכול להוציא בה זיזין או לא אבל אליבא דרב פפא דאמר לעיל דאי נפלה הדר בני לא איכא לספוקי במידי דפשיטא דלאחר לא מצי לזבוני הדיוטא שאינה שם שנעשה מוכר חורבתו. ויתבאר זה עם מה שכתבתי למעלה במקומה בפרק המוכר את הבית. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

אמר (רבא) רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו וכו'. אם במחלק מת קנו כולם כו'. דע והבן מה שכתבתי לך בפרק יש נוחלין כי כל כתיבה שאתה רואה בענין הזה שהוא קונה בה אינה אלא כתב צוואה או בכתב ידו או אפילו על ידי עדים בלשון מזכרת הצוואה ואם כתב בכתב ידו או שצוה לאחר לכתוב לה והוא חותם וכתב באותו שטר שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני ואם יש לו מטלטלים אומר ואגבן יקנה כך וכך מטלטלים השטר הזה יכול להיות שטר צוואת שכיב מרע ואין בה לחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וגם יכול להיות מתנת בריא. הילכך אם המחלק מת קנו כולם או משום מתנת בריא או משום צוואת שכיב מרע ואם עמד חוזר בכולם ואם בנמלך מת קנו כולם בצוואת שכיב מרע ואם עמד על הראשונים אינו יכול לחזור מפני שהוא מתנה במקצת וקונים אותם בשטר זה מחיים מקרקעי מטלטלי אגב מקרקעי אבל על האחרון חוזר מפני שהוא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו. ועל הדרך הזה מפרש בכל מקום שתמצא כתיבת שכיב מרע שהיא נקנית או במקצתם או בכולם. הראב"ד ז"ל.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת וזה לשון האר"י בעליות: ואם תאמר מספיקא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). והר"ן ז"ל כתב שאף לפי טעמו של הרב אב בית דין ז"ל יש לומר שלעולם דרכו של שכיב מרע לגלות שהוא מחלק כל נכסיו הילכך כל שלא גילה הדבר מוכיח שיש לו נכסים במקום אחר. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאי טעמא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פירוש כגון שהיו לו נכסים ידועים וכתבם כולם ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ונמצא ששייר אותם לעצמו והאי דאמרינן שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסי כתב להם אלא נכסים ידועים תנו לו וכתבם כולם בשמותם לאחרים והא דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין אנו יודעים לו נכסים זולתי אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני ופלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועים לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלי שיור שיכול לחזור בו.