Commentary page

Bava Batra 138b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Bava Batra 138b

Bava Batra 138b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 273 words — with the classic commentaries printed on the page.

Tosafot

מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין משום דחיישינן לבית דין טועין. פירוש אם היו חולצין אע"פ שלא הכירום היו סבורין בית דין אחר שהכירום בית דין ראשון ויתירוה לשוק על ידי אותה חליצה ולא גרסי' מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה ואי גרס הוי כמו וכו' וממילתיה דרבא קפריך כפירוש רבינו שמואל והכי איתא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) בספרים ישנים אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין ואין חוששין לבית דין טועין כשיעידו בבית דין אחר שחלצה או שמיאנה שיתירוה ע"י חליצה ומיאון זה שידעו שבית דין הראשון לא הכירום ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין דחוששין לבית דין טועין כדפרישית ורש"י גרס בפרק מצות חליצה (שם) איפכא בההיא דרב סחורה דחוששין לבית דין טועין ובההיא דרבא אין חוששין ופירש דקאי אלפיכך אין כותבין שאם כתבו לה עדים גט שחלצה או מיאנה ולא כתבו ואשתמודעינהו דאחוהי דמיתנא הוא חוששין שמא תראה גיטה לבית דין אחר ויטעו ויסברו שבית דין ראשון לא חלצו אלא אם כן הכירו לכך אין כותבין ואין להקשות דכי לא יכתבו נמי ניחוש שמא יעידו בב"ד אחר ויטעו דהא אם יבאו עדים עצמן יוכלו ב"ד שני לברר על ידם אם הכירום ב"ד הראשון ורבא אמר כו' לפיכך כותבין ואין חוששין לב"ד טועין פי' הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין כותבין עדים שראו שחלצה אע"פ שאין מכירין ולא חוששין שמא טעו בית דין הראשון בהלכה וחלצו ואע"פ שלא הכירו וקשה דהשתא לא הוי ב"ד טועים דרב סחורה ודרבא שוין דבית דין טועין דמילתיה דרב סחורה היינו ב"ד אחר ודרבא היינו ב"ד הראשון ועוד דלפי גירסת רש"י צריך למיגרס הכא מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה דממילתיה דרב סחורה פריך ומיהו יש ספרים דגרסי הכי אבל אין נראה לר"י אלא כמה שפירש וכגירסת הספרים ישנים דמצות חליצה:

Tosafot on Bava Batra 138b · Sefaria

Rashba

בחובו אין לו אלא בחובו כלומר, ואין אומרים כאן ידו על העליונה. וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת. ומיהו בשאמר כראוי לו, אף על פי שאמר לפלוני בעל חובי אין אומרין דמחמת חובו קאמר ואסור משום רבית, אלא כראוי לו שעשה עמי נחת רוח קאמר.

ודילמא כראוי לך [בחובו] קאמר אמר רב נחמן אמר (ר') [לי] הונא הא מני רבי עקיבא היא וכו'. יש מי שפירש דדוקא בעל חוב קא קשיא לי[ה], אבל בכור ואשתו לא קשיא, אלא משום דמקרבא דעתיה להו. ויש מי שאומר דהוא הדין לבכור ואשה, אלא משום דבעל חוב מאוחר בברייתא נקט ליה (ונטלהו) [ובכולהו] טעמא משום דרבי עקיבא דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא קא אתי, והילכך בכולן אם לא אמר כראוי [לו] ידן על העליונה, אפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אין אומרין דמשום חובו קאמר ותחזי כריבית. וכן נמי אין אומרין דנוטלו ונוטל את חובו, אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה. ויש מי שהקשה מהא דגרסינן בפרק אלמנה (כתובות צו, ב) גבי מוכרת סתם וכן כוחה יפה ואמרינן עליה משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נטלן רצה במתנה נוטלן ונוטל את חובו, והא לא קאמר כראוי לו. ויש לפרש דלעולם דקאמר כראוי לו, [א]לא דהתם לא חש לארווחי בה ולפירושה. ואי נמי התם בשאמר בפירוש תנו במתנה. ומסתברא דאפילו לא אמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, (וכל) [וכנ"ל] שכן פשטה דההיא דפרק אלמנה ניזונת, דכראוי אדרבה הוה, דאפשר למימר דמגרע כח המתנה ומקשינן ואזיל ומילתא דראוי לו בחובו קאמר. ואף על גב דאמר רב הונא דרבי עקיבא היא ומשום דכל לישנא יתירא מטפי מלתא, דאלמא לכאורה משמע דדוקא משום טפויי מלתא הוא דנוטלן ונוטל את חובו הא לאו הכי לא, י"ל (דכל) [דעל] מאי דמקשי דלמא כראוי לו לגרע אתי וכראוי בחובו קאמר אהדר ליה דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא לתועלת מי שנאמר לו קא אתי ולא ליגרע, כההיא דחוץ מאלו, דהתם (דמי) [נמי] הוה אפשר למימר דלגרע אתיא, כלומר, חוץ מאלו גופן ולא יותר, ולאפוקי דרך. ואף על גב דלרבי עקיבא ממילא אין לו דרך, אפילו הכי אפשר דניחא ליה לפרושי בהדיא ומשום שופרא דשטרא. ואי נמי משום דלרבנן אין צריך ליקח לו דרך, פירש הוא בהדיא שאינו משייר אלא אלו דוקא ולא דרך. ואף על גב דאיכא למימר הכי אפילו כן מודה רבי עקיבא דלטפויי מלתא קא אתי ולא לגרע, שהוא הדין הכא. כנ"ל. אחר כך מצאתי מקצת מגדולי הצרפתים שסוברים כן דהוא הדין בשלא אמר כראוי לו, וכההיא דפברק אלמנה ניזונת.

אין כותבין אלא אם כן מכירין כלומר, אלא אם כן מכירין בבית דין. וכן שאנו בתוספתא (ה"ד): כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פלוני רשאין העדים לחתום אבל אינו גובה עד שיביא ראיה, רבי אומר אומר אני לא יחתמו עד שיטלו רשות מבית דין שאין גובה אין צריך להביא ראיה.

Rashba on Bava Batra 138b · Sefaria

Meiri

אמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאע"פ שאין דעתו קרובה אצלו כל כך כבנו וכאשתו מ"מ אין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותן שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו הא אין בראוי לו אלא כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים קבלתי ממנו ואם אמר בחובו אין ידו על העליונה ואפילו היו המאתים יתרים על חובו אינו נוטל אלא חובו מאחר שאמר בחובו הרי זה נראה כרבית וכן שהדברים מוכרחים שבטעות אמרה ושסבור היה שכך היה חייב לו שאין דעתו קרובה אצלו כל כך ומ"מ אם לא אמר בחובו ולא בראוי לו אלא תנו לו לפלני בעל חובי מאתים זוז נוטלם ונוטל את חובו כן התבאר בכתבות פרק אלמנה לשטתנו וכל שכן באחרים ולא [באו] בשמועה זו אלא ללמד שאין בראוי לו מפקיע הבכורה או הכתבה והחוב אבל כל שהוא אומר סתם תנו מאתים זוז לפלני בני או לפלני אשתי או לבעל חובי נוטלן מלבד הבכורה והכתבה והחוב וכמו שביארנו למעלה בכותב פירות נכסיו לאשתו ואע"פ שיש שהעמידוה באומר בראוי לו אינו כלום כמו שכתבנו וזהו שאמרו בכתבות פרק אלמנה ששכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי שאם רצה ליטלם במתנה נוטלם כלומר שאם אין שם אלא אותם המאתים מבני חרי אם רצה ליטלם בחובו נוטלם והמתנה נפקעת שהרי אין לו עוד נכסים בני חורין ומתנה אינה טורפת משועבדים ואם רצה נוטלם במתנה וגובה חובו מן המשועבדים וכמו שאמרו שם אם נוטלם במתנה לא כחו יפה שהרי נוטל שניהם שאין מתנת המאתים דינרין הנחת מקום שאין הנחת מקום במטלטלין וגדולי קדמונינו מקשים מזו לזו ומתרצים אותה שכתובות בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש ולא יראה כן:

ולענין מה שנתגלגל כאן מענין בור ודות כבר התבאר בפרק המוכר את הבית:

שכיב מרע שאמר מנה לי אצל פלני אע"פ שהעדים אין מכירין אותו פלני או שאין יודעים אם הוא חייב לו מנה זה כמו שהוא אומר כותבין צואה על פיו ונותנין ליורש שהרי אינם כותבים שהוא חייב לו כך אלא שהוא צוה ואמר שפלני חייב לו כך וכשיבא היורש לגבות צריך להביא ראיה מצד אחר שאין זו ראיה לו כלל ואם לא הביא ראיה פקע זכותו אלא שחכמי התוספות כתבו שמשביעין זה שהשטר יוצא עליו אע"פ שהיורש שמא שהרי בצואת אביו הוא טוען בבריא ואין חוששין לבית דין טועים שיהו מגבין על פי צואה זו כלומר אם לא שנתברר להם שפלני חייב לו כך לא היו כותבין כן בשטר צואה שאין חוששין לבית דין טועים שכל בית דין שבא לפניהם איזה עדות הן שבכתב הן שבעל פה חוקרים הם ובודקים אחר העדים ואין דנין בו עד שמתישבים בעדותו:

בית דין שהיבמה באה לחלוץ לפניהם אין חולצין לה אא"כ מכירים אותה ואת יבמה או יתברר להם שהוא אחי המת שאם תאמר שתחלוץ ולא יכתבו לה גט חליצה להתירה לינשא עד שתתברר שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלני ויכתבו לה גט חליצה ויתירוה לינשא אע"פ שאין מכירין שהיא יבמתו של זה שכל בית דין שבא לפניהם מעשה של בית דין אחר אין בודקין אחריו כך אמרו חכמים בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומאחר שכך הוא ר"ל שאין עושין מעשה החליצה אלא במכירין כל שהביאה עדים בפני איזה בית דין שכבר נחלצה בבית דינו של פלני כותבין לה גט חליצה אע"פ שאין מכירין שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירוה יש שואלין והרי בשלישי של קדושין אמרו באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שנאמן ליתן גט לדברי הכל מפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן מטעם זה ותרצו שבזו אפשר לחקור ולעמוד על בוריו של דבר מה שאין כן בקדושין ויש אומרים ואם חלצה מ"מ אע"פ שאין מכירין כשרה בדיעבד ובתשובות הגאונים מצאתי שלא נאמר כאן אלא כשהיא אומרת זהו אחי של בעלי והוא אומר איני יודע שצריכה להביא ראיה אבל אם הוא אומר שהוא אחיו ובא לחלוץ נאמן ומטעם אין אדם חוטא ולא לו וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק מצות חליצה ומ"מ בירור זה שכתבנו יש אומרים אפילו מפי אשה או קרוב ויש אומרים דוקא בעדים וכבר ביארנוה בפרק החולץ:

אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שמיאנה בפני שנים צריכים אותם השנים שיהו מכירים אותה שמא יכתבו לה הם בעצמם גט מיאון ותנשא בלא היכר ומאחר שכך הוא ר"ל שאין מקבלין דבריה במיאונה אא"כ מכירין אותה אע"פ שלא כתבו לה גט מיאון כל שהביאה עדים בפני אחרים שמיאנה יכולים לכתוב לה גט מאון אע"פ שאין מכירים אותה שכבר הכירוה אותם שמיאנה בפניהם ואע"פ שהמיאון אינו נעשה בבית דין אלא בעדים שתמאן בפניהם והיה לנו לומר שידקדקו כותבי הגט בעדות מ"מ אלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרים כן אבל כשם שאין המאון צריך בית דין כך אין הגט צריך בית דין אלא אותם השנים או שנים אחרים כותבין לה שמיאנה בפניהם וכשם שאין בית דין מדקדקים אחר בית דין אחר כך אין עדים מדקדקין אחר עדים אחרים אבל בית דין אחר עדים מדקדקים ומ"מ במיאון מיהא אין צריך שיביא את הבעל שהרי יכולה היא למאן אף שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בכל מקום שהוא אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת וגדולי המחברים כתבו אף בזו שצריכים להכיר אותה ואת בעלה ואין נראה כן וגדולי ספרד כתבו כדברינו בפרק י"א של יבמות:

גאוני ספרד למדו מסוגיא זו שכל שהביא שטר לפני בית דין לקיימו שלא בפני בעל דין על הצדדין שאנו מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כמו שביארנום בקמא פרק אחרון והביא להם מקיימי החתימות אין להם לקיים על פיהם עד שיחקרו בהם ויבדקו אחריהם אם יש בהם שום פסול הן של קורבא הן של דבר אחר ומ"מ אם הזכירו שמות המעידים אין צריכים לכך הא כל שלא הזכירו לא יקבלו עדותם אא"כ הכירו שאם יאמר הבעל דין עליהם כלום לא ישגיחו הבית דין עליהם מצד שיאמרו שאלו כן לא היה בית דין הראשון מקבלים עדותם וכן כל כיוצא בדברים אלו:

Meiri on Bava Batra 138b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

גמרא ואם אמר בחובו נוטלן בחובו ברא"ש גרס גם כן הכא אם אמר בחובו ידו על העליונה רצה נוטלו רצה נוטל את חובו אבל ברי"ף גרס בחובו אין לו אלא חובו ועיין בזה בחידושי הרמב"ן ועיין בטור ח"מ סי' רנ"ג:

Chidushei Halachot on Bava Batra 138b · Sefaria

Shita Mekubetzet

ודילמא כראוי לו בחובו קאמר ואם תשאל מאי טעמא דייקינן הכי גבי בעל חובו ולא דייקינן גבי בנו ואשתו. יש להשיב שאני בנו ואשתו דכיון דמקרבה דעתיה לגבייהו איכא למימר דמטפי להו הנהו מאתים זוו אבל גבי אחר דלא מקרבא דעתיה לגביה לית לן למימר דטפי הוא דמטפי ליה הני מאתים זוז אלא בראיה. ומיהו הא קמתמהינן עלה בגמרא משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי בחובו קאמר. הרא"ם ז"ל.

שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבים אף על פי שאין מכירים כו'. כתבו בשם הריב"ש בעל התוספות דנפקא מינה מהא להא דכותבים שהמחוייבים נשבעים הסת ואף על גב דאמרי יתמי שמא וכך אמרו שהורה הרב אב בית דין ומילתא דמסתבר היא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

כותבים ונותנין פירוש וכותבים אותה צוואה ונותנים אותה ביד היורש ואף על פי שאין מכירים אם יש לו אצל אותו פלוני כלום לפי שאין חותמין בתורת עדות שיש לו עליו מנה אלא צוואתו כך בלבד הוא שכותבים. לפיכך כשהוא גובה כלומר כשיבוא היורש לגבות צריך הוא להביא ראיה שיש למורישו אצל אותו פלוני כמו שצוה וחכמים אומרים אין כותבים עד שיהיו מכירים. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים לפי שסומכים הם שכשיוציא היורש שטר זה לפני בית דין אינו מגבהו אלא עד שיביא ראיה שיש למוריש אצל פלוני זה מנה כמו שצוה ואין חוששין לבית דין טועין. ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. אלמא חוששין לבית דין טועין כלומר שמא יטעו הדיינים כשתבוא היבמה לפניהם בשטר חליצה זו ויתירו אותה בלי שיכירו אם היא עצמה אשת המת והחולץ אחי המת לפי שאומרים אלולי שהכירו אותם הדיינים שחלצה בפניהם לא היו חולצין לה. ומהדרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי כו'. ושמעינן מהא דאמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי דהיכא דאייתי איניש שטרא לבית דין לקיימו שלא בפני בעל דין ואייתי סהדי וקמסהדי אחתימות ידייהו דסהדי דחתימי בשטרא דלית להו לבי דינא לקיומי לשטרא אפומייהו עד דבדיקי אי הנך סהדי דמקיימי לשטרא חזו דמסהדי אהאי סהדותא ולית להו שום מדעם דקרובתא או לא דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו להו לשמייהו דסהדי באשרתא וקטעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוו לא משגחינן לטענתייהו משום דלא משגחינן להו לבי דינא דמקיימי ליה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי דחזו ליה להאי סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר. הרא"ם ז"ל.

מתניתין האב תולש כו'. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים. אין לדקדק מכאן הא מה שהניח מחובר אף על פי שעומד ליתלש אינו של יורשים דלא כתלוש דמי דודאי כתלוש הוי דהכי קיימא לן בכתובות פרק נערה ובבבא קמא פרק הכונס דפסיק רב הילכתא כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים. והא דאצטריך למתני מה שהניח תלוש משום דמיירי אפילו בהנך דנתלשו קודם זמנן ולא היו עומדים עדיין ליתלש בשעה שמת האב אפילו הכי כיון דנתלשו הרי הן של יורשים. תוספי הרא"ש ז"ל. אבל הרב רבי יונתן ז"ל כתב וזה לשונו: האב תולש ומאכיל. הא מתניתין פשיטא היאן אלא איצטריכא למידק מינה טעמא דהניח תלושים ממש הוא דהוו של יורשים הא אי הוו עדיין מחוברים אותו הבן שניתן לו גוף הקרקע שלו הן אף על פי שגדלו ברשות האב ועומדים ליקצר ולא חשבינן להו כתלושים ויזכו בהן שאר יורשים אלא כמחוברים ממש הוו וכגוף הקרקע הוו. עד כאן לשונו.

גמרא תלוש אין מחובר לא. כלומר תלוש הוא של יורשים אבל מחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה כמו שזכה בגוף והתנן שמן את המחוברים ללוקח פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברים הוו בשעת מיתת האב זכה בהן הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהם. ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא דאלמא הבן זוכה בפירות המחוברים כמו שזוכה בגוף כשלא מכר האב הפירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרוב אצל בנו מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו והתם דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו של מוכר. ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה ואית לה בארעא דילה פירות מחוברים בשעת גירושין דהנהו פירות דבעל נינהו ודינא הוא דשיים להו עלה דהא בדמגרש לה אחר ניהו לגבה ולא מחיל להו ניהלה וכל שכן היכא דתלושים דשקיל להו בעל לגמרי. והא דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח ולא אמרינן הרי הן ללוקח טעמא דמילתא משום דכיון דמחברי בארעא לית ליה ללוקח למשקלינהו לגמרי דהא בעידנא דמית אב מחוברים הוו ולא מטו למהוי תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכייה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למזכי בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפים וגופא הוא דזכי ליה האב פירא לא זכי ליה הילכך שמין אותם ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה היא שויא בפירי וכמה שויה בלא פירי מאי דאיתוסף בדמי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופייהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תליש להו שוו טפי דכיון דעבדי הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק אב כפום דהוה שוו בעידנא דשכיב אב ושקיל להו הבן להאי תוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והאי דמיא לההיא דתנן בפרק האשה שנפלו הניח פירות מחוברים לקרקע אמר רבי מאיר שמין אותם כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע כו'. הרא"ם ז"ל.

Shita Mekubetzet on Bava Batra 138b · Sefaria

Rashi

No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

Original text

Segment 1

יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה – נוֹטַלְתָּן, רָצָה – נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ.

she has the advantage; if she wants, she takes the two hundred dinars, and if she wants, she takes payment of her marriage contract.

Segment 2

וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן, וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ״בְּחוֹבוֹ״ – נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ.

The baraita continues: And if there was a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my creditor, as is appropriate for him, the creditor takes the two hundred dinars and takes payment of the debt as well. But if he said: Give him two hundred dinars as payment for the debt, he takes the two hundred dinars as payment for the debt.

Segment 3

מִשּׁוּם דְּאָמַר ״כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ?! וְדִלְמָא ״כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ״ קָאָמַר!

The Gemara asks: Because he says: As is appropriate for him, he takes the two hundred dinars and takes payment of the debt as well? But perhaps he was saying: As is appropriate for him as payment for the debt, and meant only to specify the amount of the debt.

Segment 4

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא;

Rav Naḥman said: Rav Huna said to me: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who expounds superfluous language. Rabbi Akiva holds that if one uses unnecessary words, he apparently intended to add a matter.

Segment 5

דִּתְנַן: וְלֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עוּמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

As we learned in a mishna (64a): One who sells a house without specification has sold neither the pit nor the cistern [ dut ] with it, even if he writes for the buyer in the bill of sale: With its depth and its height. This is because anything that is not part of the house, like pits and cisterns, must be explicitly mentioned in the contract or else they remain in the seller’s possession. And therefore the seller must purchase for himself a path through the buyer’s domain to reach whatever remains his, because he has sold the area of the house along with the house itself, and he no longer has permission to walk there. This is the statement of Rabbi Akiva.

Segment 6

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ – שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

And the Rabbis say: The seller need not purchase for himself a path through the buyer’s domain, as this is certainly included in what he has withheld for himself from the sale. And Rabbi Akiva concedes that when the seller says to the buyer in the bill of sale: I am selling you this house apart from the pit and the cistern, he need not purchase for himself a path through the buyer’s domain. Since the seller unnecessarily emphasized that the pit and the cistern are not included in the sale, he presumably intended to reserve for himself the right of access to them.

Segment 7

אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָאָתֵי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָא אָתֵי.

Apparently, according to Rabbi Akiva, since he did not need to state: Apart from the pit and the cistern, and stated it anyway, the seemingly superfluous statement was coming to add a matter. Since the seller unnecessarily stressed that the pit and cistern are not included in the sale, he must have intended to thereby reserve for himself the right of access. Here too, with regard to the gift given by a person on his deathbed to his creditor, since he did not need to say: As is appropriate for him, and said it anyway, this phrase was coming to add a matter, i.e., that the two hundred dinars are in addition to the debt.

Segment 8

תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי״ – הָעֵדִים כּוֹתְבִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה.

§ The Sages taught ( Tosefta 8:18): If there was a person on his deathbed who said: I have one hundred dinars owed to me by so-and-so, the witnesses that hear this may write his statement in a document even if they do not know whether the statement is true. Therefore, when the person’s heir collects the debt, he must bring proof of the debt, as the document written by these witnesses is not regarded as proof. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The witnesses may not write the document unless they know for a fact that the statement is true. Therefore, when the heir collects the debt, he need not bring proof other than the document written by the witnesses, as it has the status of a promissory note.

Segment 9

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: תָּנָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוֹתְבִין. וְאַף רַבִּי מֵאִיר לָא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם בֵּית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין.

Rav Naḥman says: Rav Huna told me that the opposite is taught in another baraita : Rabbi Meir says that the witnesses may not write his statement in a document unless they know for a fact that the statement is true, and the Rabbis say that they may write it even if they do not know whether the statement is true; and even Rabbi Meir said that they may not write it only due to the concern that it might be presented before a court that errs and allows the heirs to collect without furnishing additional proof. Rav Dimi of Neharde’a says: The halakha is that there is no concern about the possibility of a court that errs.

Segment 10

וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה וְגֵט מֵיאוּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין.

The Gemara asks: And in what way is this case different from Rava’s statement? As Rava says: A court may not supervise ḥalitza unless the judges recognize the yavam and yevama . And a court may not supervise a declaration of the refusal of a girl upon her reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father, unless they recognize the girl. Therefore, another court may write a document attesting to the performance of ḥalitza or a document stating that a declaration of refusal was made in a court elsewhere based on the testimony of witnesses even if the judges do not recognize these people, relying on the presumption the first court would not have allowed the act to be performed had they not been sure of the identities of the parties.

Segment 11

מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין?

What is the reason Rava said that the court must recognize the participants in these actions? Is it not due to the concern that a court that errs might write such a document based on the testimony of witnesses without verifying that the participating parties were recognized by the court where the ḥalitza or refusal took place?

Segment 12

לָא; בֵּית דִּינָא בָּתַר בֵּית דִּינָא – לָא דָּיְיקִי, בֵּית דִּינָא בָּתַר עֵדִים – דָּיְיקִי.

The Gemara answers: The two issues are not the same. A court does not normally examine the act of another court, so there is concern that the court where the document is written might assume that the court where the act took place recognized the participating parties. But a court does normally examine the statement of witnesses. Therefore, there is no concern that it will rely on a statement written by witnesses without their knowledge of its accuracy.

Segment 13

מַתְנִי׳ הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

MISHNA: In continuation of the case discussed in the previous mishna of a father who wrote a document granting his property to his son but reserved the rights to the produce during his lifetime, the mishna states that the father may detach produce from the land and feed the produce to whomever he wishes, and what he left detached at the time of his death belongs to all the father’s heirs, not only to this son.

Segment 14

גְּמָ׳ תָּלוּשׁ אִין, מְחוּבָּר לֹא.

GEMARA: The mishna indicates that what the father left detached, yes, it is inherited by all the heirs; but the produce that is connected to the ground at the time of his death, no, it is not inherited by them. Rather, it belongs to the son who received the property.

Bava Batra 138b

Bava Batra 138b

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Shita Mekubetzet

Rashi

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text