Bava Batra 124a

אף מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני וא"ת אדתנא אבל בנו בתים ליפלוג וליתני בדידה במוחכרת ומושכרת גופה בד"א דלא חסרי מזוני אבל חסרי מזוני אין הבכור נוטל פי שנים ויש לומר דהוה אמינא במוחכרת ומושכרת גופה דחסרי בה מזוני דוקא אין הבכור נוטל פי שנים משום דהוי ראוי גמור דאין השבח על גוף הפרה אבל בנו בתים ונטעו כרמים שהשבח על גוף הקרקע אימא שאין זה ראוי ויטול פי שנים קא משמע לן:

ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי אומר ר"י דנפקא מינה אם היתומין קטנים דיכול לומר הבכור איני נוטל פי שנים וישאר הקרקע לפני היתומין ולא יטול מהן דאין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן ולקמן מפיק מלתת לו שיכול למחול לו בכורתו משום דעדיין לא אתיא לידיה ואפילו בלא קנין כדמשמע לקמן דאמר דויתר בכל הנכסים דמדאחיל בהא אחיל בהא אבל חלק פשיטות לא יוכל למחול ולסלק עצמו באמירה בעלמא אם לא על ידי קנין ורבינו תם מפרש דאם אמר כשיצא עליו שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין איני נוטל ואיני נותן רשאי ומפסיד בעל חוב ואין לו על היתומין כלום דלאו בעל דברים דידהו הוא ולא הוי דומיא דרישא דאיירי דיצא על כולן שטר חוב:

ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי פירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה להיכא דהלכו האחים למדינת הים, אף על פי שהבכור הזה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחין, דמה ידעינן אי זו טענה יש להן, דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא, ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פח, א) דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעין מן האדם שלא בפניו, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים, אפילו הכי נפקא מינה הכא, דאפילו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד. אבל עכשיו, כל שהאחים קרובים כדי שנשלח ונודיעם, אין יורדין לנכסים עד שנשלח להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין, כדאיתא בירושלמי בפרק הכותב (ה"ח). והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, שאין הלוה רשאי לסלק עצמו מנכסיו ולומר לבעל חובו איני נותן אלא הרי נכסי לפניך, אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור ולהגבותם או לשומן עליהן, ומהכא שמעינן לה. ואני תמה, מאין זה וכי כופין בשוטי למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא אם רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו, לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא. ואפשר דלרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת בעל חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה, כדאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי. אבל לדידן אין כופין בשוטי אלא בהורדה לנכסים. והראב"ד ז"ל פירש, דאפילו פשטותו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אין מעשין אותו, אלא הכא לענין חזרה קאמר, דאילו לפשיטות כי אמר פשוט לא יריתנא ולא פרענא, וכי פרעי אחוה בזוזי הדר אמר הבו לי מנתאי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה, דמכי מית אבוה זכה ליה בחלק פשיטות, וכי אמר לא פרענא לא זביני הוה ולא מתנה הות ולא הפקר. אבל חלק בכורה אכתי לא זכה ביה, דמתנה קריה רחמנא, ובמתנה כל דאמר אי אפשי בה דבריו קיימין. ועוד דבחלק בכורה מחילה קלילה מהניא ביה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכו, א) דאם ויתר אפילו במקצת ויתר בכולן, הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה, וזה נכון.

זה שביארנו במלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף בשטר מעתה אם ירשו שטר חוב אין הבכור נוטל בו פי שנים כמו שיתבאר:

חלק זה שנתנה תורה לבכור לא מחלתו אצלו מכל וכל עד שאם יצא עליהם חוב שהיה אביהם חייב לא יהא פורע בו מצד הבכורה כלום אלא עשאו כשני יורשים ואם יצאו עליהם חובות אביהם אף הוא פורע בהם כשנים ואם אמר איני נוטל חלק בכורה ואיני פורע כשנים רשאי ודבר זה תמהו גדולי המפרשים מה הוצרך לאמרה וכי אף הפשוט עצמו אם יאמר איני רוצה בירושת אבי ולא אזקק לחובותיו מי מעכבו בכך ומה בזו בין בכור לפשוט ופירשוה לענין חזרה ר"ל שהפשוט שאמר כך ושאר היורשים לקחו חלקו ופרעו יכול אח"כ ליתן להם מעותיהם ולשוב לאחזתו אא"כ התנה בכך בדרך הקנאה הקיימת שאין זו לא מכר ולא מתנה ולא הפקר אבל חלק בכורה אם אמר כן וחלקו עמו בשוה מה שעשה עשוי ואין יכול לומר בחלק זה דיו במחילה קלה שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר כמו שיתבאר ומכיון שאמר אי אפשי בה הופקעה זכותו באותו חלק ומ"מ גדולי הצרפתים כתבו שבחלק פשיטות אין יכול להפקיע עצמו מן הירושה להפקיע עצמו מן החובות שמשעת מיתה נעשה לו יורש ונכנס בעל חוב אא"כ יפקיר או ימכור או יתן וכבר ראיתי מי שכתב שאף משאר נכסיו כופין אותו לפרוע שאם מנכסי אביו לבד מהו צריך לכפותו בהם והרי מסלק עצמו מהם וקחם בשלו ואם להטריחו למכור הרי אף בבעל חוב עצמו אין עושין כן כמו שאמרו בפרק הכותב ומ"מ אי אפשר להם שאמרוה אלא בכדי שיעור החוב שהרי בפרק מי שהיה נשוי יראה כן להדיא בההוא דשכיב ואסיקו ביה מאה זוזי ושבק קטינא דארעא שויא חמשין זוזא וזבנוה יתמי וכו' ואף בזו יש לתמוה והיאך ישתעבדו נכסיו של זה אף לאותו שיעור והרי אף המטלטלין שירשו לא נשתעבדו אלא מכח תקנה ואף גאוני ספרד כתבו בפירושיהם שהפשוט נכנס במקום המוריש שכופין אותו להטפל ולמכור ולא יראה כן כמו שכתבנו אלא שאפשר שבחלק פשטות אם לא רצו להטפל צריך להזמנת בית דין ולשומא אבל חלק בכורה נוטלו בעל חוב להדיא ומ"מ נראין דברי גדולי המפרשים שהדברים אמורים לענין חזרה לענין פסק ומ"מ לענין פירוש כתבו קצת מפרשים שאין אנו צריכין לכך שהפשוט לא הוצרך להשמיענו בו דין זה כלל ואם אינו רוצה לזכות בחלקו לא יפרע ואם יטול אין לו פסידא שהרי לא יפרע אלא כשיעור חלקו אבל הבכור אפשר שתגיע לו פסידא אם יפרע כשנים מצד הראוי והשבח שאין לו בהם בכורה כיצד הגע עצמך שהירושה שוה שש מאות ויש בה שלש מאות שבח ואינם אלא שני אחים הרי שאין כאן בכורה אלא בשלש מאות ונמצא חלקו מאתים ואח"כ חולקים בשוה השלש מאות ונמצא לחלק הבכור שלש מאות וחמשים ויצא עליהם חוב בארבע מאות וחמשים אם יהא פשוט יכול לומר טול חלק בכורה ופרע פי שנים לא ישארו לו מכל ירושתו אלא חמשים דינרין ונוח לו שלא יטול ויחלקו בשוה ויפרעו בשוה:

שני חלקים אלו של בכור חלק אחד הם ומתוך כך כשהם חולקים נוטל את שתיהן כחלק אחד במצר אחד וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

בפרשב"ם בד"ה אף מוחכרת כו' וא"ת ליתני רועה כו' ול"ל למיתני מוחכרת כו' עכ"ל לכאורה מאי קושיא דאיכא למימר בפשיטות דאי רועה ה"א דמוחזק אבל מוחכרת דלאו ברשותא דידהו קיימא אימא לא דכה"ג קאמר לעיל ומהרש"ל הרגיש בזה וכתב הא דקאמר לעיל השתא מוחכרת כו' רועה באפר מבעיא פי' לא גרע אלא בודאי אין חילוק כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דלשון התלמוד לא משמע כן ונ"ל דלעיל נמי הכי קאמר דלא ברשותא דידהו כו' כמו רועה באפר דהוי ברשות דידהו ומוחזק בשבחא דממילא ממש אבל ההוא שבחא דמוחכרת אי הוה ברשות דידהו ודאי דלא הוה נוטל פי שנים דהוי כמו בנו בתים אלא משום דמוחכרת לאו ברשותן משבח אע"ג דלא הוי שבח ממילא ממש רק ע"י בני אדם כפרשב"ם ואפ"ה נוטל פי שנים רועה באפר דהוי ממש ממילא מבעיא ודו"ק:

גמ' דיקלא ואלים כו' כ"ע לא פליגי דשקיל כו' ק"ק דאימא לרבנן הך דרשה דפי שנים מקיש חלק בכורה כו' להך מילתא אתא וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה ירשו ש"ח כו' ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא כו' עכ"ל היינו אליבא דשמואל לקמן אבל למאי דשלחו מתם לרבנן מלוה בשטר נמי כמאן דגבי דמיא אלא דניחא ליה לפרש כשמואל דהלכתא כותיה וק"ל:

ר"ש ד"ה אחד מיצרא וכו' ורבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מיצרא נפקא ליה מהיקשא ר"ל דמהיקשא יכול למילף כל מילי דאין היקש למחצה ולכל מילי איתקש חלק בכורה לחלק פשוט אבל לקמן בסמוך בד"ה שאם אמר איני נוטל וכו' שכתב ורבנן נמי תרתי שמעת מינה מדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא וכו' ומדכתיב לו דלא זבח בה בכור עד דאתא לידו התם איצטריך תרי לימודים משום דאין אנו יכולין ללמוד תרי מילי מחד יתורא אבל מהיקשא ילפינן שפיר תרי מילי וק"ל:

מני רבי היא אעיקרא דברייתא קאי דקתני שהבכור נוטל פי שנים בולדות שילדה פרה אחר מיתת אביהם. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים לאו דוקא שטר חוב אלא הוא הדין מלוה על פה כיון דחייב מודה ותדע דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה והוינן ביה למאן אי לרבנן פשיטא כו' אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל בו פי שנים מני לא רבי ולא רבנן ולא מפרקינן לעולם דכי קאמר שמואל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה על פה כן נראה בעיני. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ואם תאמר פשיטא כלום יתומים חייבים לפרוע חובת אביהם אלא מנכסי אביהם. יש לומר הא קמשמע לן. דבדיבורא בעלמא מסתלק מחלק בכורה וכיון שנסתלק ואמר איני נוטל שוב אינו יכול לחזור בו מה שאין כן בחלק פשיטות אם אמר איני נוטל אין בדבריו כלום אלא צריך להקנות לאחיו הקנאה גמורה. מיהו אין זה מספיק ללישנא דקתני רשאי דהוה ליה למיתני אם אמר איני נוטל אינו יכול לחזור בו. ומקשינן לן בהא דקתני יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים והלא בעל חוב יכול להפרע כל חובו מאחד מן היורשים ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לא אפרע לך מחובר אלא לפי חלקי בנכסים אס שליש ואם רביע כההיא דאמרינן שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן. ויש אומרים התם כגון שלא עכב על הבעל חוב והניח לו לטרוף ממנו אבל הכא מיירי שלא רצה ליתן לו אלא לפי חלקו בנכסים לפי ששעבודו מוטל על כל היורשים ונראים הדברים שהבעל חוב יכול לתבוע כל חובו לאחד מן היורשים אם יש בחלקו בנכסים כדי כל החוב ואינו יכול לדחותו אצל אחיו ולומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא בשליש החוב או ברביע אם הם שלשה או ארבעה אחים לפי שכל שדה ושדה משועבדת לו לכל חובו כיון שדינו על אותן שדות בזיבורית או בבינונית ודינו על זו כמו על זו ואף על פי שהלוה היה יכול לפרוע לו חובו במפוזר בכמה שדות מקצת החוב בזו ומקצתו בזו כיון שכל החלק שוה בשיעור חובו אצל אחד מן האחים אינו יכול לדחותו אצל נכסים שאינם שלו ולומר לו כלך אצל אחי ואני אפרע לפי חלקי והם לפי חלקם כל זמן שלא נתרצו אחיו לפרוע לו או שאינן שם. והא דקתני הכא יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים פירוש הדבר שאם אין אחיו בעיר והוא תובע חובו מן הבכור ואין בחלק פשיטותו כשיעור החוב אין הבכור יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את אלא על חלק פשיטותו אבל חלק בכורה אינו זוכה בו עד שעת חלוקה דמתנה קריה רחמנא אלא הרי זה דן עמו ואם זכה עמו בדין מגבין לו בית דין פי שנים בנכסים ואחר כך ידון עם האחים על שאר חובו והיינו דקתני ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כלומר כיון שאמר איני נוטל כבר נסתלק מחלק בכורה ושוב אין בעל חוב יכול לדון עמו אלא על חלק פשיטותו ויכול הבכור להערים על כך כשהוא בטוח באחיו שלא יקחו ממנו חלק בכורתו בשביל שאמר איני נוטל נפקא מינה במה שאינו רוצה לדון עם בעל חובו אלא על חלק פשיטותו כי שמא אחיו יודעים לטעון בדין יותר ממנו או שמא קטנים הם ~אין נזקקים לנכסיהם. כן נראה בעיני דברים ברורים ופשוטים. עליות. ורשב"ם ז"ל פירש דנפקא מינה להיכא דהלכו האחים למדינת הים אף על פי שהבכור היה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחים דמה ידעינן איזו טענה יש להם דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא. ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעים מן האדם שלא בפניו כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים אפילו הכי נפקא מינה הוא דאלו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד אבל עכשיו כל שהאחים קרובים כדי שנשלח לבעל חוב ונודיעם אין יורדים לנכסים עד שנשלת להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין וכדאיתא בירושלמי פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו אם אמר איני נוטל ואיני נותן כו'. רשאי. כמו המקבל מתנה שאם אמר קודם שתבא לידו המתנה אי אפשי בה רשאי. ושמעינן מינה דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישו שטרי חובות בכדי אותן נכסים שאין היורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה ולומר לאותם בעלי חובות הרי הנכסים לפניכם אני איני רוצה ליטפל לירש אותן ולא ליתן להם כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותם ולהגבותן או לשומן עליהם דדייקינן דטעמא דמתנה קרייה רחמנא משום הכי מצי אמר איני נוטל ואיני נותן הא אלו היה יורש לא מצי מסלק נפשיה. וטעמא דהא מלתא משום דירושה ממילא קא אתיא מההיא שעתא דמת ליה מורישו מה מורישו לא מצי מסלק נפשיה אף הוא נמי לא מצי מסלק נפשיה דבמתנה הוא דמצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה משום דאכתי לא מטו לידיה אבל ירושה דמכי מית ליה מורישו הא נפלה לידיה והוו להו נכסים דיליה והוי כמאן דמקבל מתנה ומטא לידיה דלא מצי מסלק בתר הכין נפשיה מיניה. עד כאן.

ואני תמה מנין לו וכי כופין בשוטים למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא ואפשר לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה כדאיתא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים. הרשב"א ז"ל. וגם הר"ן ז"ל כתב על דברי הרא"ם ז"ל דאינו מחוור וכי בית דין כופין בשוטי ליורש שאינו רוצה לקבל ירושתו אם אתה אומר כן לקתה מדת הדין. עד כאן.

והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו אם אמר איני נוטל כו'. קשיא לן הא פשיטא ורבי נמי קרא למה ליה להא מלתא וכי פשוט עצמו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אי שקלי ליה אחים אינהו פרעי ולא הוא ואי לא שקלי ליה מכל מקום אתו בעלי חובות וגבו ליה ומאי שנא חלק בכור מחלק פשוט לגבי בעל חוב. ומסתברא לי דלענין חזרה קאמר דאלו לפשיטות כי אמר פשוט לא בעינא להאי ירושה ולא פרענא כי הדר ואמר בתר דפרעוה אחי לבעל חוב בזוזי הבו לי מנתי ואתיב לכו זוזייכו מצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק פשוט משעת מיתת אביו זכה בו והאי דקאמר לא שקילנא ולא פרענא לא זביני הוא ולא מתנה הוא ולא הפקר הוא משום הכי מהדר ומהדרי ליה אבל חלק בכורה כיון דאיהו לא זכי בה עד דמטיא לידיה כי שקלי ליה אחיה ופרעו לבעל חוב זכו בה ותו לא מצי הדר בה דחלק בכורה אשכחן דמחילה קלילא מהניא שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר בכל הנכסים מה שאין כן בפשיטות וכל שכן הכא דסליק נפשיה וזכו בה אחוה ולהכי קרי ליה מתנה דבדיבורא מסתלק מינה לבתר דזכי בה אחי כעין מתנה שאם אמר אי איפשי בה דבריו קיימים. עד כאן וזה נכון. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל אלא שכתב שלשון רשאי אינו מתחוור לפי פירושו. עד כאן.

עד דמטא לידיה פירוש עד דאתיא לידיה דנותן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף חלק בכורה אינו אלא במה שבא לידי האב ולא בשבח ששבחו נכסים אחר מיתתו ואף על פי שאדם יכול להקנות שדה לשבח העתיד לבא כמו דקל לפירותיו מכל מקום השבח עצמו שלא בא לעולם בלא זכוי בגוף השדה שהוא בעולם אינו יכול להקנות ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא קיימא לן דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו אפילו לרבי מאיר ואין הקנייה קיימת אלא משבא לעולם. ויש מפרשים מה מתנה עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה אף חלק בכורה עד דמטו לידיה לפיכך אינו נוטל בשבח נכסים קודם חלוקה ולא אמרינן ארעא דידיה אשבח כמו שאנו אומרים בחלק פשיטות. וקשיא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא מה ענין זה לזה הלא בשעת חלוקה ראוי שיקח הבכור פי שנים במלוה כמו בשאר נכסים שהניח האב מה שאין כן בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב דלאו ארעא דידיה אשבח. ואפשר לומר דהאי סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן וכמו שיש לפרש דמלתא דרב לקמן פליגא אהך סוגיא. ולפירושא קמא דכתיבנא הא דמקשינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה כו' משום דמלוה על פה אי אפשר להקנותה כמו שאין אדם מקנה השבח שלא בא לעולם ואפילו הקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שפירש הריא"ף ז"ל. עליות. וזה לשון הראב"ד ז"ל: מה מתנה דמטיא לידיה. פירוש עד דמטיא לידיה דאב ואי אמרת האי מבכל אשר ימצא לו נפקא. אי מהתם הוה אמינא למעוטי ירושה דנפלה ליה לאביו לאחר מיתה שלא זכה אביו בגוף הנכסים אבל שבח ששבחו נכסים שזכה בגוף הנכסים אימא לישקול כתב רחמנא לתת לו עד דמטיא ליה כוליה לידיה דאב. עד כאן.

ורבנן נמי הא כתיב פי שנים ולא בעי לשנויי לענין דיקלא ואלים כו' דמלתא דפשיטא היא ולא בעי קרא. ורבי נמי הא כתיב לתת לו פי שנים לא מצי למימר נפקא מינה לשבח שהשביחו יורשים לאחר מיתת אביהם ומוקמינן להכי. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רב פפא דיקלא ואלים כו' יש מפרשים דפליג הא דרב פפא אסוגיין דלעיל דרב פפא מפרש פלוגתייהו דרבי ורבנן דרבי סבר כיון דשבחא דממילא הוא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו ורבנן סברי כיון דאישתני נמצא כי השבחתה לא היה מצוי לו ואלו לעיל מפרשינן טעמייהו דרבנן משום דכתיב לתת לו וטעמא דרבי משום דכתיב פי שנים וראיה לדבר זה הא דתני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ולא דריש ליה מדכתיב לתת לו ואתיא כרב פפא. וניחא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאתי ברשותיה דלא חשיבא כמוחזק לאב דאלו לפום סוגיין דלעיל מה ענין מלוה לשבח הלא המלוה אתא לידיה דאב ויכול לקנותה בכתיבה ומסירה מה שאין כן שבח שלא בא לעולם. ויש לדחות דמלוה על פה הוא דקשיא ליה לתלמודא דאי אפשר להקנותה. אי נמי אפילו מלוה בשטר קשה ליה משום דהקנאת שטרות אינה מן התורה כמו שכתב הריא"ף ז"ל. עליות. כי פליגא בחפירה דמר סבר שקיל ואזיל ומר סבר אישתני ולא שקיל בשבחא אלא בקרנא מיהא שקיל משום דשבחא דממילא הוא ואיכא מאן דאמר דבקרנא נמי לא שקיל דהא אישתני קאמר וליתנהו לנכסי דאב בעינייהו והוו דומיא דענבים ודרכות זתים ומסקות תאנים דאמרינן לקמן דאפילו בדמי ענבים שלמים לא יטול אלא אם כן מיחה והאי דאמרי רבנן דבשבח לא שקיל הא בקרנא שקיל התם כגון פרה שילדה שהקרן לא נשתנה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל אמר רב פפא דיקלא ואלים ממילא או ארעא דהות בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה ואסקא השתא שירטון דאתכשרה לזריעה כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלתה עפר ונעשית שדה ראויה לזריעה כולי עלמא לא פליגי דשקיל בה פי שנים דלאו ראויה היא אלא מוחזקת דהא דיקלא הוה בחיי אבוהון ומרבה בעלמא הוא דרבה ולענין ארעא נמי ארעא הות בחיי אבוהון ואתכשורי בעלמא הוא דאתכשרו כי פליגי בחפירה כו'. פירוש שהיו הזרעים בחיי אביו קטנים בלי שיצמחו בהם השבלים רבי סבר כיון דהאי שבחא לאו מחמת הוצאת אחים הות אלא ממילא הוה ליה ממונא דאביהם אף על גב דבחיי אבוהון לא הוו שבלי כלל והשתא הוא דאשתני והוו שקיל בה פי שנים משום דמוחזק הוי הואיל ואיתיה לגופיה ברשותיה דאביו מחיים ורבנן סברי אף על גב דהאי שבחא ממילא הוא דהוה ליה ממונא דאבוהון כיון דבחיי אבוהון לא הוו שבולי והשתא הוא דאישתני הוו ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. עד כאן.

רשב"ם ד"ה ירשו כו' ודוקא מלוה בשטר עי' לקמן דף קמה ע"ב תוס' ד"ה ואין [הבכור] ובמהרש"א שם: