Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 8a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 8a

    Avodah Zarah 8a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 611 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ר' יהושע סבר ילפינן ממשה להסדיר שבח תחלה הלכך יתפלל י"ח תחלה דאיכא שבח בתחלתן:

    דרב גובריה גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא:

    מעין כל ברכה וברכה אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן:

    מתני' ואלו אידיהן דאסורין ג' ימים לפניהן:

    קלנדא וסטרנורא כולהו מפרש בגמרא:

    ויום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים:

    שריפה ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך המלכים:

    יש בה עבודת כוכבים כלומר אותו היום עובדין עבודת כוכבים והוא להן יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בנו. ובכל הנך דחשבינן הכא חשיבי ליה ואסור ג' ימים לפניהן:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Tosafot

    If he comes to say after his prayer, even according to the order of Yom Kippur he can say) This implies that in the midst of prayer, one should not. Now, regarding the current custom during fast days on Mondays and Thursdays, where people lengthen the Pesukei D'rachamim (verses of mercy) and Slichot (penitential prayers) within the Berachah of Selach Lanu (Forgive us), one might suggest that the community is different. This is akin to what we say in Berachot 34a, that an individual should not make personal requests in the first or last three blessings of the Shemoneh Esrei (silent prayer). Yet, we see the custom of saying Krovetz (liturgical additions) within the first three blessings during public prayer. It must be, therefore, that public prayer is different.

    Horned It does not seem to him that Makrin (spelled with a yud) denotes a single horn any more than Makrin (spelled without a yud).

    Tosafot on Avodah Zarah 8a · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    ור' אליעזר סבר לא ילפינן ממשה דמשה רב גובריה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.

    ואסיקנא הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה שרי.

    וכן אם יש לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת החולים ואם צריך לפרנסה מזכיר בברכת השנים. ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי יום הכפורים אומר:

    מתני' אלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדס גמ' אמר רב [חנן] בר רבא קלנדס ח' ימים אחר תקופת טבת.

    סטרנליא ח' ימים קודם תקופת טבת וסימניך אחור וקדם צרתני. פי' צרתני מלשון מאור. כדכתיב (ישעיה צר ואור חשך בעריפיה:

    ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך שעדיין לא ראה יום קצר כולי האי. ואליבא דמאן דאמר בתשרי נברא העולם. אמר אוי לי בשביל שסרחתי עולם מחשיך והולך. וזו היא [מיתה] שנקנסה עלי [מן השמים] התחיל להתענות נתענה ח' ימים. בסוף ח' ימים נפלה תקופת טבת. התחיל היום להאריך עשה ח' ימים ימי שמחה אחר התקופה כנגד ח' ימים תענית שעשה לפני התקופה.

    לשנה אחרת ראה שדרך העולם הוא להיות זמן ידוע ימים ארוכים וזמן ידוע ימים קצרים. ועשה ח' ימים [תענית] וח' ימים ימי שמחה הוא קבען לשמים והם קבעום לעבודת כוכבים עכשיו (נמחקו בכ"י כמו ב' תיבות) אומר בתקופת טבת (נמחק כמו תיבה אחת) וכיון שנולד חזר השמש ונתארך היום:

    פי' קלנדס בלשון יון טוב יום כלומר קלון דיאס.

    7 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Rashba

    מתני', יום תגלחת זקנו וכו' פירש הראב"ד ז"ל: דבמלך לבדו מיירי, אבל שאר גויים אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם, וכן ביום עלותם מן הים, מדקא נסיב סיפא וגוי שעשה משתה לבנו, מכלל דעד השתא על המלך הוא מדבר. ועוד מדגרסינן פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) נפל לבור ועלה, ואמרינן עלה לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, בהדי דקא סליק מנסך ליה, דדמי ליה כיום אידו. מדקאמא דדמי ליה ולא קאמא משום דהוי הליה יום אידו, אלמא לאו יום אידו ממש הוא, ואם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע"ז, ואין לך בית האיסורין גדול מזה. ואע"פ שיש מגדולי הדור שחולקין עליו, נראין דבריו. וכן כתב, דמתניתין דקתני "אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד", דאכולהו קאי, מדקא פסיק לכולהו בחדא פיסקא, ועוד דכתב בו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של מלך. ועוד יש לי ללמד עליו ממקום אחר, מדאמר בגמרא גבי קלנדה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, מתניתין נמי דייקא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האיסורין, וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד, מדצרפינהו ואייתינהו לכולהו שמע מינה דאותו היום ואותו האיש אכולהו קאי, דאי לא, הוה ליה למימר מתניתין נמי [דייקא] דקתני וגוי [שעשה] משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום וכו'.

    גמרא רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה הם משתעבדות לה, אין אסורה אלא לעובדיה בלבד. פירוש: אע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדה, לא, מפני שאינם עובדות לה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו. וכן מוכח בתוספות (תוספתא פ"א ה"ב) דגרסינן התם, עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה, העושים אסורין שאינם עושים מותרים, קלנדה אע"פ שהכל עושים אותה, אינה אסורה אלא לפולחין בלבד, פירוש: הפולחין לשמה.

    Rashba on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Ritva

    אעפ״י שאמרנו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר כו' פי׳ ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום כדאמרינן התם לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים פעמים שמותר להוסיף במה שהוא מענין המאורע כגון יעלה ויבא ועל הניסים דבאחרונות ומכאן נהגו העולם להוסיף בראשונות בעשרת ימי תשובה זכרינו ומי כמוך וכן אאחרונות וכתוב לחיים ובספר חיים והטעם מפני שהם צרכי רבים וממסכת סופרין למדנוה וכן אמרו שם ואין אומרים זכרינו ומי כמוך אלא בראש השנה וביום הכפורי ואפי׳ בהם בקושי התירו ע״כ דעת התוס׳ שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך שחוזר לראש כמי שטועה בשלש ראשונות אבל דעת רז״ל שאינו חוזר שהרי לא התירו אלא בקושי וראוי לכל אדם לכוון בתפילתו שלא יטעה בהם שלא יכניס עצמו לספק זה ולעולם בין יחיד בין שליח ציבור. אין לו לקצר כלום בברכות ראשונות ומקצת מקומות שנוהגין ששליח צבור אומר פיוט מגן באבות כשמגיע לאל עליון גומל חסדים טובים והוא אומר אל עליון קונה שמים וארץ ואומר פיוט ואחר הפיוט הוא חותם ומדלג נוסח ברכת אבות טעות הוא בידם שאין לו לשתות מנוסח הברכה כלום אלא יש לו לומר כל הברכה עד באהבה ואומר פיוט מגן אם ירצה ואחר כך חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא״י מגן אברהם ומי שאינו עושה כן טוע׳ ומשתקי׳ אותו ובמסכת ברכות כתבתי בשם הרב ר׳ יונה ז״ל מה שיש בין דרב יאודה בר שילת בשם רב לאידך דרב חייא בר אשי אמר רב דמר שרי אפי׳ באמצע ברכה ומר שרי בסוף כל ברכה ולא פליגי והכי מוכח לישנא דידהו וליכא למימר ששניהם אמרו דבר אחד ממש דאם כן הוה לן למימר וכן אמר רב חייא בר אשי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר ר׳ יהושע בן לוי אם בא לומר אפי׳ כסדר יום הכפורים אומר פי׳ בין קודם יהיו לרצון בין אחר כן קודם שעקר רגליו וכדכתיבנא בברכות בס״ד:

    מתני׳ אלו הן אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא וקראטוסים פי׳ לאו דוקא אלו דהוא הדין לכל אידיהן בין קרובים בין רחוקין כדפרש״י לעיל אלא דנקיט תנא הנהו דהוו רגילי בההוא זימנא ותו לא יום גנוסיא של מלכים בגמרא מפרש יום הלידה ויום המיתה פי׳ של מלך וחכמים אומרים כל מיתה כו׳ בגמ׳ מפרש יום תגלחת זקנו ובלוריתו אית דמפרשי דבכל גוי מיירי מדקתני לה סתמא וכדקתני סיפא אותו האיש בלבד דאלמא אפי׳ בגוי הדיוט עסקינן ואחרים פי׳ דהמלך לבדו קאי דאילו גוי בעלמא לא עביד איד ביום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה בו מן הים ויום שיצא מן האסורין וכדאמרינן לקמן במכילתין גבי נפל לבור יעלה לא שנו אלא עלה מת אבל עלה חי אסור בהם דקא סליק מנסך ליה דהוה ליה כיום אידו ואין לך עולה מן הים גדול מזה ואפי׳ הכי אמר דהוה ליה כיום אידו פירוש דהוי היין מזומן לפניו הא לאו הכי לא מנסך ולא מודה הילכך מתניתין במלך לחודיה מיירי והרישא דקתני יום הלידה ויום המיתה קאי והא ודאי פשטא דמתני׳ כלישנא בתרא משמע מדקתני סיפא וגוי שעשה משתה לבנו אבל ההיא דלקמן לאו ראיה היא דהא דאמרינן דהוה ליה ביום אידו היינו טעמא דאי לאו דחמרא קמיה מתוך שהיה בהול על עלייתו לא מנסך ההיא שעתא וכן הא דקתני אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אכולהו ודאי קאי ואפי׳ המלך דמשום תגלחת זקנו ובלוריתו לא עבדי איד כל בני מלכותו ומסתייה דעבדי הכי ביום הלידה ויום המיתה בלחוד וכן כתב הר״אבד ז״ל ונכון הוא.

    גמרא מקרן כתיב גירסת ר״ת ז״ל ועיקר אוי לי בשביל שסרחתי כו׳ תמהני היאך טעה בסדר העולם אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו וענויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה.

    וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה פירש ר״שי ז״ל משתעבדות לה להביא לה מזון אבל אינן עושות איד ומי חיישינן דמאי דזבנינן להני עיירות מייתי לבני רומי ואינו נכון דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עליה אלא הנכון דאותן עיירות עושות אותו איד אלא שאינן עושות אותו אלא לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד מי חיישינן דאינהו נמי פלחי לע״ז או לא והלכתא כרבי יוחנן דאמר מותרות וכן מוכיח פירושו בתוספתא דקתני כותיה דרבי יוחנן דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנ״דה אף עפ״י שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לפולחין אותה לישמה דהוי איד דידהו ואימא עד דאכיל ממש עיקר הפי׳ ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומ״ל לאסור כשאוכלין משלהן ומהדרינן דא״כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש הוא למה לי למימר וקרא לך אלא ודאי דה״ק רחמ׳ משע׳ הקריא׳ מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש וכן הלכה ואפי׳ בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאוריתא היא וכאילו אוכל תקרובת ע״ז ומיהו הני מילי כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתות שם אבל אם שולח לו הגוי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע״ז ובזמן הזה מותר.

    Ritva on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת ששמונה עשרה ברכות שבתפלה נתקנו בכלל כל מה שצריך לאדם ושאינו רשאי להפסיק בנתים לשאלת צרכיו בפרט אלא בדרכים ידועים והוא שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ובלבד בצריך לה כגון אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת רפאנו וכן אם היה צריך לפרנסה מזכירה בברכת השנים אבל אינו מזכיר בה שלא מעין הברכה אף בצריך אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך ופי' בתלמוד המערב לפי שאין לה פנים כלומר שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת מיוחדת לאיזה ענין וכבר התבאר ענין זה במקומו ואם בא לומר אחר תפלה אפילו כסדר יום הכפורים אומר ואין כאן משום הכבדה כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לפניו לשעתו שבמלכות שמים אינו כן אדרבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו:

    המשנה השניה והכונה בה להודיע ימי חגיהם הקדומים כמו שיעדנו בחלק השלישי ואמר על זה ואלו ימי אידיהן של גוים קלנדא וסטרוניא וקרטיסיס ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מיתה שיש בה שריפה יש בה ע"ז ושאין בה שריפה אין בה ע"ז יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אמר הר"ם אלה הזמנים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנצרים והנלוים אליהם וכן לכל מועד שיש לכל אומה בכל מקומות העולם כשהן ע"ז חייב לנהוג בהם כמו שזכר ודע שזאת האומה הנצריה ההולכים אחר אמונת ישו אע"פ שדתותיהם משונות כלם עובדי ע"ז ואידיהם כלם אסורים וראוי לנהוג עמהם בכל התורה מה שינהג עם עובדי ע"ז ויום ראשון מכלל אידיהן של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שיאמין בדת ישו באחד בשבת כלל בשום דבר אבל ינהג עמהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי ע"ז ביום אידם וכן ביאר התלמוד מיתה שיש בה שריפה שיהיה בה קטרת או שריפת בגדי המת וכליו וגנוסיא של מלכים הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך ואין הלכה כר' מאיר ובלורית הוא שער שמניחים באמצע ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין ותספורת בזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נתדמה כהם אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שחת הפאות כמו שכתבנו במכות:

    אמר המאירי אלו הן אידיהן של גוים ר"ל שנאסרו שלשה ימים לפניהם קלנדא וסטרניא ומפרש בגמ' ששתי אלו סמוכות זו לזו ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת ושיעור כל אחת מהן שמנה ימים וסטרוניא היא קודם התקופה ויום אחרון שלה ערב יום התקופה וקלנדא היא אחר התקופה ויום ראשון שלה מחרת יום התקופה ונמשכת שמנה ימים וזה שמזכיר תחלה קלנדא אע"פ שהיא מאוחרת מפני שבראשונה הוקבעה קלנדאה ובשנה שאחריה הוקבעה סטרניא כמו שהתבאר בגמ' וטעם קביעותם היה תחלה לאדם הראשון על שם קצור הימים שקודם התקופה ואריכות של אחריה להורות על תנועת השמש שהיא מסובבת מזולתו ואח"כ קבעום הם לשם ע"ז ויחסו לו ר"ל לשמש ממשלה להראות מצד תנועותיו להראות ממנו פעולות גדולות בארץ וקרטסים והוא יום שתפסה בו רומי מלכות ושני ימי איד היו מחמת שתי תפיסות שתפסה את המלכות אחת בימי יונים שנלחמו עמהם ונצחום ואחת בימי קלפטרא מלכת אלכסנדריא של מצרים שנלחמו עמה ונצחוה וקבעו על זה יום איד להקריב בו בכל שנה זבחים לאליליהם ויום גנוסיא של מלכים והוא יום שמעמידין בו את המלך שקובעין בו יום איד לכל ימי חייו ושני ימי איד היו אחת ביום שמעמידין אותו ואחת ביום שמעמידין את בנו בחייו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו אחריו על פי בקשת המלך שמן הדין אין להם להעמיד מלך בן מלך והיו קובעים בהם יום איד להקריב זבחים לאליליהם ויום הלידה של מלך ר"ל כשקבלוהו עליהם למלך על פי בקשתו היו מסתכלין בממשלת איזה כוכב נולד והיו קובעים יום איד לשם אותו כוכב ויום המיתה של מלך שכל בני מלכותו עושין שני ימים אלו ימי איד כל ימי חיי בנו ואע"פ שאין באותה מיתה שריפה דר"מ וחכ"א כל מיתה שיש בה שריפה ר"ל ששורפין עליו כל כלי תשמישו חשובה להם ויש בה יום איד לע"ז ושאין בה שריפה אין בה יום איד כלל והלכה כדבריהם אלו הם ימי האיד שאסורין שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ר"ל שפעם ראשונה שמגלח המלך את זקנו מגלחה בבית ע"ז שלו וקובע לו יום איד וכן בבלוריתו ופי' בגמ' בין בהנחתה בין בהעברתה והוא שבשעה שנותנין לב ליכנס במסורת של אותה בלורית מגלחים את ראשם ומניחים בלורית והיא נקראת הנחה ולסוף שנה מעבירין אותה לבדה והיא נקראת העברה והכל לשם ע"ז ופעם ראשונה שהיה עושה כן היה קובע לו יום איד וכן יום שעלה מן הים פעם ראשונה כשהולך להחזיק במלכות באיי הים שמקריב זבחים לע"ז על שניצל וקובע לו יום איד וכן יום שיצא בו מבית האסורין וכל אלו דוקא במלך וגדולי המחברים מפרשים אותה בכל אדם ולא יראה כן שאין יחיד קובע יום איד על ניסו ועל תגלחת זקנו ועוד שהרי אח"כ שנה הלשון ואמר גוי שעשה משתה לבנו אלמא כל הראשונות במלך דוקא ומ"מ באלו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ר"ל המלך וכן גוי שעשה משתה לבנו ומקריב זבחים לע"ז אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ובתלמוד המערב שאלו בכלם אם אותו היום בלבד או אותו יום בכל שנה ולא הובררה ונראין הדברים שבאותן של מלך אותו יום בכל שנה אבל בגוי שעשה משתה לבנו אותו היום לבד:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    עיר גדולה שהיה לה יום איד קבוע אע"פ שעיירות הסמוכות לה משתעבדות לה ומתבטלות ממלאכתן לשם כל מה שצריך לבני העיר מותר לשאת ולתת עמהם במקומם לא נאסרה אלא לעובדיה ודבר זה לא הוצרך ללמדו בכאן שהרי משנה שלמה היא למטה עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר אלא שרצה להודיענו דין זה אף בקלנדא שהייתי סבור לומר שהוא כעין יום איד כללי לכל העיירות ובא ללמד שעיקר האיד לא היה באותו זמן אלא ברומי ויש שפירש בה שבקלנדא הכל עושין אותה ואפילו הכי קאמר הואיל ולא מצד עצמם הם עושין אלא מיראת הכרך אינו כלום והוא שאמרו בתוספתא עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין ר"ל שמקריבין בה לע"ז:

    מאחר שביארנו שגוי העושה משתה לבנו מקריב זבחים לע"ז ועושה לו יום איד אסור לו לישראל לילך לשם ולאכול עמהם אע"פ שאוכל משלו ושמש ישראל משמש לפניו שהרי על כיוצא בזה נאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכיון שקרא לך בסעודה שהוא מקריב בה זבחים לאלילים שלו והודית לו נעשית לו כמי שאכלת מזבחו לא סוף דבר באותו היום בלבד אלא כל הימים שהשמחה נמשכת מעתה כל שלשים יום בין שאמר לו הגוי בשעה שקראו שמחמת החופה הוא עושה אותה סעודה בין שלא אמר לו אסור שמן הסתם מחמה הלולא היא נעשית וכל סעודה שהיא נעשית מחמת החופה הוא מקריב בה לע"ז או אף כשאינו מקריב מ"מ אזיל ומודה על זה לע"ז שלו מכאן ואילך אם לא אמר לו מחמת הלולא מותר ואם אמר לו מחמת הלולא אסור עד שנים עשר חדש ואם הוא אדם חשוב ביותר אף לאחר מיכן אסור כל זמן שיזכיר לו מחמת הלולא ויש חולקים בזו אא"כ שמע בפירוש שיודה על זה וכן עקר וכן מקודם אותו היום אסור מכיון שהתחילו לשמוח מחמת החופה וסימן היה בזה אצלם מכי רמו שערי באסינתא ומפרשים בה שזורעים שעורים בעריבה בכדי שיצמחו ביום החתונה ומביאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שימהרו צמיחתם בבנים כשעורים הללו שממהרין לצמוח ומרבין בצמיחה ומאותה שעה היו מרבים בשמחה מחמת החופה ולענין משא ומתן מיהא אינו אסור אלא אותו היום כמו שביארנו:

    Meiri on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Maharam

    מתני' אבל יום תגלחת זקנו וכו' עיין ברי"ף וברא"ש דלא גרסי אבל וכן מוכרח הוא מפירוש הראב"ד שכתב הרא"ש שלא היה בספרים אבל ע"ש:

    גמרא רב מתנא רומי שעשתה קלנדא וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה ה"ג ר"ת מקרן כתיב כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין. על דברי התוס' הקצרים הללו נאמרו דברים רבים ופירושים שונים והעיקר נראה לי שגירסת הספרים היתה בספרים הקדמונים קודם לר"ת הכי מקרין תרתי משמע מקרן קרי וע"כ היינו צריכין לפרש דהמקשה פריך מקרן בחיריק הרי"ש תרתי משמע ומשני מקרן קרינן הרי"ש בפתח כי לא היה אפשר לפרש שהתרצן השיב לו מקרן קרי המ"ם בחירק והקוף והרי"ש בסגול שהוא שם קרן אחת שלא יתיישב לשון המקרא שיאמר מקרן מפריס כאשר מובן מעצמו וע"כ היינו צריכין לפרש שהתרצן השיב מקרן קרי הרי"ש בפתח ולכך הוקשה לר"ת על גירסא זו דמאי משני מקרן קרי הרי"ש בפתח מה לי מקרין הרי"ש בחיריק ומה לי הרי"ש בפתח שאין במשמעות הרי"ש בפתח קרן אחת יותר כשקרינן הרי"ש בחיריק והיינו מה שכתב אח"כ כי אין נראה לו דמקרן ר"ל הרי"ש בפתח נראה קרן אחת יותר ממקרין ועל כן גריס ר"ת שהתרצן השיב מקרן כתיב ור"ל שהקרי הוא מקרין בחיריק כאילו כתיב יו"ד בין הרי"ש והנו"ן פשוטה והכתיב הוא חסר יו"ד להורות שהוא קרן אחת כאילו יכולין לקרותו מקרן בסגול וק"ל וזה הפירוש בכוונת התוס' בדבר קצר זה נ"ל ברור בלתי ספק כלל ודו"ק:

    Maharam on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה עי' תענית יד ע"ב ברש"י ד"ה בשומע תפלה וצ"ע:

    שם קלנדא אסורה פירש"י שמביאים לרומי להקריבן בני רומי. ק"ל הא הוי לפני דלפני דשרי כדלקמן דף יד ע"א [ועי' בהגר"א יו"ד סי' קלט ס"ק לב]:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית נראה לי בס"ד טעם לשמונה ימים כנגד ד' יסודות הגופניים וארבע יסודות הנפשיים. או יובן בס"ד לתקן שני דלתין של שם שד־י ושם אדנ־י שנפגמו בחטאו וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' (בראשית ג, יג) שנשאר ש"י ואנ"י בשני שמות אלו ועל זה נאמר לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד). אי נמי לעורר זכות תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי.

    שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קַּרְנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו פירש רש"י בחולין (חולין ס.) דכל השוורין פרסותיהן נולדות עמהן וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתן נבראו ובקרניהם נבראו וכשיצא מן הארץ יצא ראשו תחלה נמצא שקדמו קרנותיו לפרסותיו עד כאן לשונו. וצריך טעם מאי קא משמע לן קרא בזה שהקריב שור שקרנותיו קדמו לפרסותיו, כי כיון דנחת קרא למימר 'מַקְרִן מַפְרִיס' (תהלים סט, לב) משמע שבא ללמדנו איזה דבר בענין זה? ונראה לי בס"ד דידוע החכמה תתייחס לראש כי היא משכנה במוח שבראש וכתיב הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ (קהלת ב, יד) ולכן הקרניים שהם בראש רומזים לפועל היוצא מן החכמה והיינו קרניים לשון אור כמו שנאמר קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) והחכמה היא אור וכמו שהשוורים מנגחים בקרנים שלהם כן החכם שנקרא שור כמו שכתב רד"ק על פסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז) מנגח באור חכמתו שעל ידי חכמתו נלחם במלחמתה של תורה, ולזה אמר 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו' אבל הפרסות הם רומזים לממון כמו שאמרו רבותינו ז"ל ( סנהדרין קי.) על פסוק וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, נמצא הממון הוא מעמיד את האדם שיהיה לו עמידה עליו כמו שעומדת הקומה על פרסות שברגל. והנה האדם צריך להשתמש בעולם הזה בחכמה ובממון כי על ידי שניהם יושלם האדם בענייניו וצרכיו הן של עולם הבא הן של עולם הזה אך ודאי צריך להקדים החכמה על הממון אף על פי שהוא צריך גם כן לממון בכמה דברים, ולזה הזמין לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון שור שקדמו קרנותיו לפרסותיו להקריבו שזה התחלת עבודת הקודש שעבד אדם הראשון לרמוז לו כמו ששור זה שאתה מקריב קרנותיו קדמו לפרסותיו כן אתה צריך להקדים החכמה שרמוזה בקרנים לממון הרמוז בפרסות הרגלים כי אף על פי שעסק הממון יש גם כן בו צורך לעבודת הקודש צריך להקדים עסק החכמה על עסק הממון.

    שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ (תהלים סט, לב) נראה לי בס"ד הטעם שנזדמן לו כך בהשגחה מן השמים לרמוז לו שאין לו חיים בעולם הזה אלא אלף שנים בלבד כמספר קֶרֶן [1000] כי נו"ן דקרן מספרו ת"ש [700] באותיות מנצפ"ך. או יובן להורות לו שהעולם נברא בדין שהוא סדר תשר"ק ולכך צריך לו מיתוק על ידי עבודת הקודש והיינו נו"ן של קֶרֶ ן מספרה ת"ש [700] ועם ק"ר נעשה תשר"ק. או יובן בס"ד נזדמן לו כך לרמוז לו שיהיה תופס בכל ענייני העבודה תמיד מדת המצוע כי זה כלל גדול הן בנפשיות הן בגופניות שיהיה האדם הולך במדת המצוע סימן לדבר 'אמצעי שלם' לכן נזדמן לו שור דקרן אחת היה לו במצחו שהוא מקום ממוצע ולא בצדדין. או יובן רמזו לו שיתכוין למשוך שפע בעבודת הקודש מן קו האמצעי אשר בעשר ספירות שהוא דעת בשלש ראשונות ותפארת בשלש אמצעיות ויסוד בשלש תחתונות ולכן רמזו לו זה בתחלת עבודת הקודש אשר עשה בהקרבה זו. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה כי ידוע שקרבן זה הקריבו ביום שבת כי הוא נברא בערב שבת ובליל שבת כשראה החושך היה בוכה שחשב שישאר כך לעולם וביום שבת בבוקר האיר היום ושמח והקריב זה השור נמצא עבודה זו עשה אותה ביום שבת קודש שהוא אמצעי בין ימים של דה"ו ובין ימים של אב"ג ומשפיע לימי החול וגם הוא יחידי שאין לו בן זוג בימים לכך הזמין לו הקדוש ברוך הוא בו ביום שור זה שאין לו אלא קרן יחידי וגם שהוא עומד באמצע במצח. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה בהקדים מה שאמר עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה במאמר רבותינו ז"ל 'העולם היה מים במים וגילה הקדוש ברוך הוא טפה האמצעית ועשה מהם שמים' ופירש על דרך מה שאמר רבינו זלה"ה (בעץ חיים שער הנסירה פרק ב') שזו"ן [זעיר ונוקבא] מעלים מ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] משם ב"ן דהיינו מ"ד [מיין דוכרין] משם ב"ן שבז"א [זעיר אנפין] שהוא נפש שלו ומ"ן [מיין נוקבין] משם ב"ן שבמלכות שהוא עצמותה נפש שלה ואלו ואלו המ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] נתקנים על ידי טיפת הה' חסדים וה׳ גבורות משם מ"ה החדש שיצא מן המצח ובזה מובן מאמר הנזכר מתחלה היה העולם שהוא שם ב"ן שנקרא עולם מים במים מ"ד [מיין דוכרין] ומ"ן [מיין נוקבין] ונטל טפה האמצעית רמז לשם מ"ה החדש שיצא ממצח דא"ק שהוא בחינת הדעת שהוא אמצעי וברא מהם שמים שהוא ז"א [זעיר אנפין] עד כאן דבריו זלה"ה ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. ונראה לכך נזדמן לאדם הראשון קרבן הראשון שהקריב לתקן בו שור כזה שהיה לו קרן אחת במצחו לרמוז לו על התיקון שנתקן על ידי שם מ"ה החדש שיצא ממצח דא"ק שהוא בחינת הדעת שהוא אמצעי ורמז לו בזה שגם הוא ילך בתיקון שעושה על דרך זה להמשיך הארה של ה' חסדים וה׳ גבורות משם לצורך התיקון שעושה כי הכל תלוי בזה כנודע. ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד כי מפורש בעץ חיים שער הנסירה פרק ה' ששורש היסוד ומקום אחיזתו היא באמצע שני פרקין עלאין דנצח והוד וזה נקרא 'מגדל הפורח באויר' כי היסוד נקרא מגדל כמו שנאמר מִגְדַּל עֹז שֵׁם הֳ' (משלי יח, י) והוא פורח שם באמצע בכח האור היורד אליו מן ב' פרקין עלאין וסובלין אותו וממשיכין אותו שם שלא יפול למטה באמצע ב' פרקין האמצעיים ואינינו סומך עליהם אלא פורח באויר באמצע דהיינו מכח הנמשך אליו עד שם ואותו הכח הנמשך מהם נקרא אור שאינו רק אויר והארה לבד ואינו ממשיי עד כאן תוכן דבריו עיין שם. ולכן שור שהקריב אדם הראשון שזהו התחלת העבודה והתיקון שלו קרן אחת היתה לו במצחו שבזה הקרן העומד באמצע נרמז לו על היסוד שהוא מגדל הפורח באויר כדוגמת עמידת הקרן הזה דהוא עומד בסוד הקמת הברית בעת הזווג להורות בזה שכל תכלית העבודה הוא לתיקון היסוד יען שבשלימות תיקון שלו יתוקן הכל והוא דנטיל כולא ואחסין כולא כחדא וכל ברכאן ביה שריין והוא הנקרא רב פעלים מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין בגין דכלהו נפקי מיניה ואיהו רשים ורב מכלא וכנזכר בזוהר הקדוש ושפיר נרמז רמז זה בשור כי יוסף דאיהו יסוד נקרא שור ורב תבואות בכח שור וההי"ב.

    Ben Yehoyada on Avodah Zarah 8a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 8, Amud Aleph, about 611 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”

    2. Segment 244 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שׁוֹאֵל…”

    3. Segment 333 words

      Opens “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל…”

    5. Segment 567 words

      Opens “מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם — קָלֶנְדָּא,…”

    6. Segment 624 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: קָלֶנְדָּא…”

    7. Segment 734 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם…”

    8. Segment 834 words

      Opens “כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ…”

    9. Segment 933 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: ״בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, יוֹמֵי…”

    10. Segment 1061 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן,…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “אָמַר רַב מַתְנָה: רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “תָּנָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי…”

    14. Segment 1428 words

      Opens “סְטַרְנְלָיָא וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא,…”

    16. Segment 1617 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא ״אוֹתוֹ הַיּוֹם״ — לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,…”

    17. Segment 1744 words

      Opens “תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ…”

    18. Segment 1817 words

      Opens “וְאֵימָא: עַד דְּאָכֵיל! אָמַר רָבָא: אִם כֵּן,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Avodah Zarah 8a · Segment 17 — “תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Avodah Zarah 8a · Segment 2 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ…

    Original text

    רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה, שָׁאנֵי מֹשֶׁה דְּרַב גּוּבְרֵיהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.

    Rabbi Yehoshua holds that we derive from the case of Moses that one should first praise God in prayer and only afterward issue personal requests. And Rabbi Eliezer holds that we do not derive from Moses how to act, since Moses is different, as his might is great, i.e., he knew how to pray to God in this order. And the Rabbis say: The halakha is not in accordance with the statement of this Sage, who says that one should issue personal requests before praying, nor is it in accordance with the statement of that Sage, who says that personal requests should follow prayer. Rather, a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer. Therefore, when Naḥum the Mede stated that this is the halakha , he was merely concurring with the opinion of the Rabbis.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — אוֹמֵר.

    With regard to the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that a person requests his own needs during the Amida prayer in the blessing ending: Who listens to prayer. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, that is not the only option. Rather, if he wishes to recite at the conclusion of each and every blessing personal requests that reflect the nature of each and every blessing, he may recite them.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — אוֹמֵר בְּבִרְכַּת חוֹלִים, וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — אוֹמֵר בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים.

    Similarly, Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, if he has a sick person in his house he recites a special prayer for him during the blessing of the sick. And if he is in need of sustenance, he recites a request during the blessing of the years.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ, אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים — אוֹמֵר.

    Rabbi Yehoshua ben Levi says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer; but if one wishes to recite prayers and supplications after finishing his Amida prayer, even if his personal requests are as long as the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them.

    מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם — קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וְקַרְטֵיסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם הַלֵּידָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה — יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה — אֵין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד.

    MISHNA: And these are the festivals of gentiles: Kalenda, Saturnalia, and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the birthday of the king, and the anniversary of the day of the death of the king. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Every death that includes public burning is a festival that includes idol worship, and any death that does not include public burning is not a festival that includes idol worship. But in the case of the day of shaving his, i.e., a gentile’s, beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, and also in the case of a gentile who prepared a wedding feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: קָלֶנְדָּא — שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה, סְטַרְנוּרָא — שְׁמוֹנָה יָמִים לִפְנֵי תְּקוּפָה, וְסִימָנָךְ — ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳״.

    GEMARA: Rav Ḥanan bar Rava says: When are these festivals celebrated? Kalenda is celebrated during the eight days after the winter solstice, and Saturnalia is celebrated during the eight days before the winter solstice. And your mnemonic to remember which festival is that the one that occurs after the solstice is mentioned first in the mishna, and the festival that takes place before the solstice is mentioned after, as in the verse: “You have hemmed me in behind and before, and laid Your Hand upon me” (Psalms 139:5), where the word “before” appears after the term “behind.”

    תָּנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי! שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה].

    With regard to the dates of these festivals, the Sages taught: When Adam the first man saw that the day was progressively diminishing, as the days become shorter from the autumnal equinox until the winter solstice, he did not yet know that this is a normal phenomenon, and therefore he said: Woe is me; perhaps because I sinned the world is becoming dark around me and will ultimately return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven, as it is written: “And to dust shall you return” (Genesis 3:19). He arose and spent eight days in fasting and in prayer.

    כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. הוּא קְבָעָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהֵם קְבָעוּם לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

    Once he saw that the season of Tevet, i.e., the winter solstice, had arrived, and saw that the day was progressively lengthening after the solstice, he said: Clearly, the days become shorter and then longer, and this is the order of the world. He went and observed a festival for eight days. Upon the next year, he observed both these eight days on which he had fasted on the previous year, and these eight days of his celebration, as days of festivities. He, Adam, established these festivals for the sake of Heaven, but they, the gentiles of later generations, established them for the sake of idol worship.

    בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: ״בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, יוֹמֵי זוּטֵי חֲזָא, יוֹמֵי אֲרִיכֵי אַכַּתִּי לָא חֲזָא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם״, הָא חֲזָא לֵיהּ יוֹמֵי זוּטֵי וְיוֹמֵי אֲרִיכֵי! (דְּהָוֵי) זוּטֵי כּוּלֵּי הַאי לָא חֲזָא.

    The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the one who says that the world was created in the month of Tishrei, one can understand why Adam believed that the days were becoming shorter as part of his punishment, as he saw the short days of the winter and had not yet seen the long days of summer. But according to the one who says that the world was created in the month of Nisan, he had already seen the difference between the short days and the long days, as the days in the month of Nisan become progressively longer with the passage of time. The Gemara answers: Although Adam had experienced short days, he had not seen days that were this short, as in the days before the winter solstice.

    תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי, וְיַחְזוֹר עוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כׇּל הַלַּיְלָה, וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקַּרְנָיו קוֹדְמִין לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס״.

    The Sages taught: On the day that Adam the first man was created, when the sun set upon him he said: Woe is me, as because I sinned, the world is becoming dark around me, and the world will return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven. He spent all night fasting and crying, and Eve was crying opposite him. Once dawn broke, he said: Evidently, the sun sets and night arrives, and this is the order of the world. He arose and sacrificed a bull whose horns preceded its hoofs in the order that they were created, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs” (Psalms 69:32). This verse is referring to the one particular bull whose horns preceded its hoofs.

    וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס״. ״מַקְרִין״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״מַקְרָן״ כְּתִיב.

    And Rav Yehuda says that Shmuel says: The bull that Adam the first man sacrificed had one horn in its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [ makrin ] and hooves.” The Gemara raises a difficulty: Isn’t makrin plural, which indicates two horns? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Mikkeren is written, i.e., the letter yod is missing from the word, indicating that there was only one horn.

    אָמַר רַב מַתְנָה: רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ, אוֹתָן עֲיָירוֹת אֲסוּרוֹת אוֹ מוּתָּרוֹת? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: קָלֶנְדָּא אֲסוּרָה לַכֹּל הִיא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד.

    § Rav Mattana says: Since Rome established the festival of Kalenda on a specific date, and all of the nearby towns are ruled by Rome, i.e., they pay their tax to Rome and provide its needs but do not themselves celebrate the festival, is it prohibited or permitted to engage in business transactions with the gentile residents of those towns? Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited to engage in business during the time of the Kalenda with everyone. Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to engage in business only with its worshippers, whereas it is permitted to engage in business transactions with gentiles who do not celebrate the festival.

    תָּנָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, רוֹמִי עָשְׂתָה קָלֶנְדָּא, וְכׇל עֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ, הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד.

    The Sage taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Although they said that Rome has established the festival of Kalenda and all of the nearby towns are ruled by Rome, it is prohibited to engage in business only with its worshippers.

    סְטַרְנְלָיָא וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם, וְיוֹם שֶׁהוּמְלַךְ בּוֹ מֶלֶךְ — לְפָנָיו אָסוּר, אַחֲרָיו מוּתָּר. וְגוֹי שֶׁעָשָׂה (בּוֹ) מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ — אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ.

    The baraita continues: With regard to the festivals Saturnalia and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the day on which the king was crowned, the halakha is that before the festival it is prohibited to engage in business transactions, whereas after the festival it is permitted. But in the case of a gentile who prepared a feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day itself and with that man.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, דְּקָתָנֵי: יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין — אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד וְאוֹתוֹ הָאִישׁ.

    Rav Ashi said: We learn in the mishna as well in accordance with Rabbi Yoḥanan’s statement that the prohibition applies only to gentiles who celebrate the festival, not to people who are ruled by them. As the mishna teaches: With regard to the day of shaving his beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.

    בִּשְׁלָמָא ״אוֹתוֹ הַיּוֹם״ — לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, אֶלָּא ״אוֹתוֹ הָאִישׁ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? לָאו לְאַפּוֹקֵי מְשֻׁעְבָּדָיו? שְׁמַע מִינַּהּ.

    Rav Ashi explains the proof: Granted, the mishna specifies that the prohibition is limited to that day alone, in order to exclude the days before and after it. But when it states that the prohibition applies only to that man, what does the mishna exclude? Obviously the prohibition does not extend to all gentiles, as it is a personal festival. Doesn’t the mishna’s ruling serve to exclude those who are ruled by him? Therefore, conclude from the language of the mishna that a prohibition extends only to gentiles who celebrate the festival, not to those who are ruled by them.

    תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה הֵן, כֵּיצַד? גּוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִימֵּן כׇּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשׁוֹתִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶן עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״.

    It is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: Jews who are outside of Eretz Yisrael are considered to engage in idol worship in purity, i.e., unwittingly. How does this occur? In the case of a gentile who prepared a feast for the marriage of his son, and invited all of the Jews in his town, even though they eat of their own kosher food and drink of their own kosher beverages, and their own attendant stands before them, the verse ascribes guilt to them as though they ate of the offerings to the dead, i.e., idols, as it is stated: “And sacrifice to their gods, and they call you, and you eat of their sacrifice” (Exodus 34:15). Since Jews participate in a feast in which the gentile sacrifices offerings to his idol, it is as though they partook of the offering themselves.

    וְאֵימָא: עַד דְּאָכֵיל! אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ״, מַאי ״וְקָרָא לְךָ״? מִשְּׁעַת קְרִיאָה! הִלְכָּךְ,

    The Gemara asks: But why not say that the verse is criticizing the Jews only once they eat from the sacrifice? Rava said: If that is what is meant, let the verse say only: And you eat of their sacrifice. What is meant by the additional phrase: “And they call you”? This indicates that the prohibition occurs from the time of the call. Therefore,