Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 54a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 54a

    Avodah Zarah 54a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 276 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מאי קרא דמזבח הוי אבנים הרבה ואיסורו עד שינתץ רובו:

    גיר כפור גרושל"א:

    לא יקומו שוב לא יקריבו עליו:

    ואי לאו דלא ניתצו יקומו:

    נעבד בבעלי חיים הנאסר לגבוה:

    אם שלו היה כשהשתחוה לו אסור אם לאו אינו נאסר לגבוה:

    מזיד ורצון חדא הוה אלא תנא רצון אצל אונס:

    הכל היו בין אונס בין רצון:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Tosafot

    אמר חזקיה מאי קרא צ"ל דחזקיה אברייתא קאי ולא על דברי רבי יוחנן שהרי חזקיה רבו של רבי יוחנן ומיהו פרק ד' אחים ביבמות (דף לא:) עושה אביי תירוץ על מה שהקשה התלמוד על רב אשי אלא ודאי גם אביי ידע דברי רב אשי והוצרך לו לתרץ והתלמוד סידר כן לפי שהוא מתיישב יותר היטב אחר הסוגיא:

    כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה פי' אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בעל כרחו דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

    מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור ואין לומר דלרבי זירא אונס רחמנא פטריה מכל וכל ואפי' לכתחלה אין למסור עצמו על כך דא"כ מאי ראיה מייתי מולנערה לא תעשה אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי בן סורר ומורה (סנהד' דף עד.) אפילו במצוה קלה דקאמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואדרבה קרא דוחי בהם הוה ליה לאיתויי דמיניה תמצא להוציא אונס כדאמר רבא ועוד קשיא מאי קא מסייעי ליה לרבא בסמוך מבימוסיאות בשעת הגזרה דאסורות אפילו ר' זירא נמי יודע בזה כיון דבשעת הגזרה הוא חייבין למסור עצמן כדאמרינן בשילהי בן סורר ומורה דאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר' זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחלה חייב למסור עצמו ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע"ג שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה ואעפ"כ בדיעבד פטור והשתא מסייע שפיר לרבא מבימוסיאות דמשום דחייב למסור עצמו אסר להו וא"ת מאי קא מייתי למפטר אונס מולנערה התם בדין הוא דפטורה משום דקרקע עולם היא י"ל דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור המיתה ואין טעם לפטרה ממיתה אלא משום אונס תדע שהרי אם היתה נבעלת ברצון היתה חייבת ואע"ג שהיא קרקע עולם וקרקע עולם לגבי מסירת עצמה למיתה הוזכר דמזה הטעם אינה חייבת למסור עצמה אם לא שיאמרו לה או תהרג או תביא עליך הערוה אבל אם אמרו לה או תניחי שיבעלוך או תהרג אין לה למסור עצמה דמרוצח ילפינן ושם אין לו הטעם למסור עצמו אלא שלא יהרוג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך ודאי אין למסור עצמו:

    הא בצנעא הא בפרהסיא לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצנעא אין לו למסור עצמו ומתוך כך היה נראה לפסוק כרבי ישמעאל דשרי נמי עבודת כוכבים בצנעא וקשיא דחס ושלום שנפסוק עבודת כוכבים יעבור ואל יהרג ועוד בשאלתות דרב אחאי פרשת וארא (סימן מב) פוסק כר' יוחנן דאמר בשילהי בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד. ע"ש) משום ר"ש בן יהוצדק כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי לכך נראה דרבא נמי אית ליה דרבי יוחנן והא דקא משני לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר' ישמעאל הוא דאתא וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף יט.) דרבא אית ליה דרבי יוחנן דא"ל רבא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתומו וכו' דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים והתם נמי בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני י' ומורי דודי הרב ר' משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז"ל רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר"א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ"ל:

    היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים פירש בקונטרס לא מיבעיא הרביצה דהגביהה וקנאה ונעשית שלו ולא נהירא דמדפריך התם (חולין דף מא.) ממנסך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי קא פריך מדאגבהיה לנסך קנייה והויא שלו אלא ודאי אין הגבהתו מועלת רק להתחייב באונסין לכך נראה לפרש דרבוצה נקט לרבותא אע"פ שלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול אסרה במעשה זוטא וסימן א' לאו דוקא דה"ה כל דהו שהרי סימן אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע"ג דרב הונא מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי בלאסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאסרה להדיוט ה"ה נמי דמעשיו דידיה כגון ניסך לה בין קרניה מהני לאסרה לגבוה:

    אילימא מכהנים שעשו מעשה ונאסרו אע"פ שאין זו ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם מכל מקום הכי קאמר אפילו היו דומים לזה ולא עשו מעשה רק בשל אחרים לא ראיה היא כדדחי משום דבני דעה נינהו:

    Tosafot on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    כדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות וגו' אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואי לא יקומו וקיימא לן כוותיה:

    תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר פירוש אין נעבד נאסר אלא אם הוא קניינו של עובד אבל קניינו של אחר לא. מיתיבי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין שוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון שאנס חבירו וגזל בהמתו והשתחוה לה הנה אדם אוסר דבר שאינו שלו.

    ודחי רמי בר חמא לאו הכי הוא אלא אנוס כגון שאנסוהו עובדי כוכבים וכפאוהו והשתחוה לבהמה שלו דנמצא אוסר בהמתו:

    מתקיף לה ר' זירא והא כי האי גוונא הוא פטור וכיון דהוא פטור בהמה לאו נעבד היא ומנא לן דכי האי גוונא הוא פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו'. ובא רבא ופריק האי אנוס דפטריה רחמנא בעבודת כוכבים בצנעא אבל בפרהסיא לא ואמר הכל היו ואפילו אנוס בכלל לא תעבדם וכשפרט הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם הרי יצא אנוס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי דאפילו אנוס מיזהר שלא יחלל קשיין אהדדי ואמרינן לא קשיא בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם. בפרהסיא אפילו אנוס ולא תחללו.

    אמרו ליה לרבא תניא דמסייעא לך בימוסאות של עובדי כוכבים שהעמידו בשעת הגזרה אע"פ שהגזרה בטלה איסור בימוסאות לא בטיל והא הכא דגזרה אונס הוא ואפ"ה כיון דבפרהסיא הוה אסור ואמר רבא הא לא מסייען התם דלא בטלו בימוסיאות משום דקיי"ל דישראל מומר הוה ופלח להו לרצון. ועבודת כוכבים דפלח להו ישראל אינה בטילה עולמית.

    חזקיה אמר הא דתנא איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון דמשמע כגון דהא גברא אנס חברו ועבד לבהמתו ונאסרה כגון שניסך יין לחמה בין קרני בהמת חבירו ומקשינן האי בימוס עשאה פי' מזבח כמו מצבה עשאה לעבודת כוכבים אחרת ובימוס הא א"ר יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה ופרקינן אלא כגון שניסך לה יין לאותה בהמה עצמה בין קרניה שעשאה עבודת כוכבים ועשה בה בעצמה מעשה ע"ג קרניה וכר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכדרב הונא דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני עבודת כוכבים לא אסרה שחט בה סימן אחד כיון שעשה בה מעשה אסרה מנא לן דמעשה אוסר בעבודת כוכבים אילימא מכהנים דכתיב אך לא יעלו כהני במות את מזבח ה' אשר בירושלים וגו' דלמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ואלא מאבני מזבח ששיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים דלמא שאני התם דכתיב קרא בהדיא ובאו בה פריצים וחללוה אלא מן הכלים שהזניח אחז והא כלים לאו בני דעה נינהו ולא דידיה נינהו ונאסרו דכתיב הכנו ואמר מר שגנזום והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה אסרם ש"מ העושה מעשה אפילו בדבר שאינו שלו אסרו:

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (מט, ב) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.

    מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו). ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד, א) דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר' זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור' זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע"ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע"ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא. ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (ג, ב) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, ב) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר' זירא לפטור במשתחוה לע"ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע"ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ"ל מר' ה"ר יונה נ"ר.

    אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו' פירש הרמב"ן נ"ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע"ז כסברתו של ר' ישמעאל (סנהדרין עד, א), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר' ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר' ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע"ז דבין בצנעא בין בפרסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע"ז ושמו ואסורו עליו.

    האי בימוס בעלמא שויא פירש רבנו חננאל ז"ל: ובימוס הא אמר ר' יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נב, א ד"ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (לעיל עבודה זרה מו, ב) או בבעלי חיים (תמורה כח, א), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי. ורבנו הרב נ"ר הכין כתב גבי לולב של ע"ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל (עבודה זרה נב, ב) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע"ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ"ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע"ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב"ן נ"ר לעיל בפרק כל הצלמים גבי לולב (עבודה זרה מז, א), לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב"ה. ולדברי שמועתינו פירש הראב"ד ז"ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מז, ב). והרמב"ן נ"ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.

    Rashba on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Ritva

    מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ״מ אם עבר ולא נהרג פטו׳ ממית׳ ב״ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ׳ פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב״ד אתא וסתמא הוא ואפי׳ במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו׳ ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.

    וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד׳ זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר״י ז״ל וכן רבינו מאיר הלוי ז״ל וברור הוא.

    (אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתכ רבינו הר״יטבא ז״ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס׳ ז״ל ונראה לר״י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו׳ וצ״ע כפי דברי ר״י ז״ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.

    ובזה שכתב רבינו הר״יטבא וכתב שכן פירש ר״י ז״ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה׳ לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק.

    או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס׳ לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו׳ ודוק).

    ה״ג אמר רבא הכל היו כו׳ ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.

    הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע׳ מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי׳ נעבד בצינעא נקרא נעבד.

    האי בימוס בעלמא שוייה פר״שי ז״ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור״ח ז״ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי׳ בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט׳ ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו׳ הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר׳ הר״מבן ז״ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והר״אבד ז״לפירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו׳ אלא בשעשאו מתחי׳ לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הר״מבן ז״ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ׳ והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ״י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ״לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי׳ בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הר״שבא נר״ו אלא דדוק׳ בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס״ד ושלא כדברי הר״מבם ז״ל שפירש דאפילו על ידי מעש׳ אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ׳ השוחט וכן פר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל כמו שכתבתי ותו לא מידי:

    Ritva on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Meiri

    כבר בארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מעתה נעבד שלו בתלוש אסור אף להדיוט ואם הוא מחובר שלא היתה בו תפיסת ידי אדם או בעל חיים אסור לגבוה ומותר להדיוט של חברו מותר לגבוה אפילו תלוש שאין בו רוח חיים ואין צריך לומר להדיוט ואם עשה בו מעשה לשם ע"ז אסרו אף להדיוט אף בבעל חיים בין של יחיד בין של רבים וכבר בארנו בשם גדולי המפרשים שאם היה של רבים לא נאסר ולא יראה כן:

    מעתה ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז אפילו לא שחט בה אלא סימן אחד אסרה אף להדיוט ואפילו לא שחט בה אלא כל שהוא שאע"פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אפילו כל שהו אסרה ומ"מ רוב מפרשים מסכימים בזו להתירה בהנאה ולאסרה באכילה ויש מי שאומר כן אף בשהיה לו לישראל שותפות בה ולא סוף דבר בישראל אלא אפילו גוי או ישראל משומד ויש מי שאומר בישראל שלא אסרה שלא נתכון אלא לצער את חברו ולא לעבוד ולא נאמר כן אלא בגוי או משומד ואין דברים אלו נראין ומ"מ אף לדבריהם אם היה ישראל והתרו בו ואעפ"כ שחטה לשם ע"ז הרי הוא כמשומד:

    לא עשה מעשה בגופה לע"ז ר"ל לעבוד הבהמה אבל עשה בה מעשה משמשי ע"ז או כעין בימוס לע"ז כגון שנסך יין לאיזה כוכב בין קרניה של בהמה זו לא אסרה ויראה אף בשלו שאין בעל חיים נאסר מתורת משמשי ע"ז וי"מ שאין משמשים נאסרים אא"כ נעשו מתחלה לכך ואין נראה כן וגאוני הראשונים פירשו בה מפני שבימוס שנפגם מותר ואי בעי פגים ליה מצד שהם סוברים שמשמשי ע"ז של ישראל יש להם בטול ובטולן על ידי אותו ישראל או חברו העובד כמהו וכן שמשמשין שנתבטלו מותרין אף לגבוה כמו שפירשנו למעלה:

    מי שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמת עצמו או לשאר דברים התלושים שלו אסרם אף להדיוט בין בצנעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד שהרי אף בצנעה ואף שלא בשעת השמד כל שבע"ז יהרג ואל יעבור כמו שבארנו בפרק שני ואע"פ שיראה מכאן שבצנעה מותר אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת ר' ישמעאל שהיה מתיר במקום אונס בצנעה אף בע"ז אחר שאינה שעת השמד ולענין חיוב בית דין כל שלבו לשמים אין עונש בית דין עליו אלא שאיסור רביץ עליו ושאוסרין את מה שעבד מתורת נעבד:

    בימוסיאות שהעמידו גוים בשעת השמד להעביד שם את ישראל ע"ז אפילו בטל השמד נעשו אותן הבימוסיאות משמשי ע"ז של ישראל ואין להם בטילא עולמית כמו שביארנו למעלה ואף לדעת המפרש שמשמשי ע"ז של ישראל יש להם בטלא וכנגד שיטתנו מפרש בזו שעובד את הבימוס עצמו אגב הע"ז שכך דרכם לפעמים כמו שהתבאר ולא סוף דבר שעת השמד אלא אף אם כפוהו בצנעה ועבר אין לו בטלה עולמית:

    ישראל משומד דינו כישראל לענין בטול ע"ז ר"ל שאין לע"ז שלו בטילא עולמית:

    Meiri on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מתקיף לה כו' אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור כו' אפילו במצוה קלה כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דילפינן מיניה ולא מייתי ליה התם אלא אג' עבירות דיהרג ואל יעבור וע"ש ונראה להגיה חוץ מבמצוה קלה כו' וה"ק התם בכל עבירות כו' יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד כו' ודו"ק:

    בד"ה הא בצינעא הא כו' לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר"י כו' עכ"ל דלרבנן ניחא לאוקמא אפילו בצינעא אע"פ דפטור בדיעבד הואיל וחייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה וק"ל:

    בד"ה היתה בהמת חבירו כו' אע"ג דרב הונא מיירי לאוסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי לאוסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאוסרה להדיוט ה"ה נמי כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה הא בצנעא הא בפרהסיא וכו' ומורי דודי וכו' רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן וכו' ומיהו מ"מ משמעות דורשין איכא בינייהו דר' יוחנן דריש מלא תחללו אונס בפרהסיא דשאר עבירות ורבא מפיק לא תחללו לאזהרה ולמיתה דאונס בפרהסיא דעבודת כוכבים וק"ל:

    ד"ה אילימא מכהנים וכו' אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם וכו'. מדברי התוס' משמע דמפרש דמביא ראיה מכהנים שהקריבו לעבודת כוכבים בהמות שאינם שלהם וע"י זה נאסרו מכלל דבהמה שהקריבו מקרי נעבד אע"פ שלא היתה שלהם וע"ז כתבו אע"פ שאין זה ראיה גמורה דשמא עשו מעשה והקריבו בהמות שלהם לעבודת כוכבים אבל מדברי רש"י לא משמע הכי אלא דרש"י מפרש דמביא ראיה מכהנים שאנסום המלכים ליעשות כומרים לעבודת כוכבים ונאסרו הכהנים ע"י זה ואע"פ שהכהנים לא מקרי שלהם אע"פ כן נאסרו כיון שעשו מעשה וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 54a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 54, Amud Aleph, about 276 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי קְרָא ״בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי…”

    2. Segment 232 words

      Opens “תָּנָא: נֶעֱבָד שֶׁלּוֹ אָסוּר, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מוּתָּר.…”

    3. Segment 323 words

      Opens “אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ…”

    4. Segment 419 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלָל ״לֹא…”

    5. Segment 516 words

      Opens “וַהֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם…”

    6. Segment 622 words

      Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ,…”

    7. Segment 728 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעַן,…”

    8. Segment 823 words

      Opens “חִזְקִיָּה אָמַר, כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה יַיִן…”

    9. Segment 936 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּגוֹן…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “מְנָא לַן דַּאֲסָרָהּ? אִילֵּימָא מִכֹּהֲנִים, וְדִלְמָא שָׁאנֵי…”

    12. Segment 126 words

      Opens “וְאֶלָּא מֵאַבְנֵי מִזְבֵּחַ, וְדִלְמָא כִּדְרַב פָּפָּא?…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Avodah Zarah 54a · Segment 8 — “…קַרְנֶיהָ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הַאי נֶעֱבָד…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Avodah Zarah 54a · Segment 9 — “…וְכִי הָא דַּאֲתָא עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל…

    Original text

    אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי קְרָא ״בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים״? אִי אִיכָּא ״כְּאַבְנֵי גִיר מְנוּפָּצוֹת״ — לֹא יְקוּמוּן אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים, אִי לָאו — יָקוּמוּ.

    Ḥizkiyya said: What is the verse from which this halakha is derived? It is derived from the verse: “By this shall the iniquity of Jacob be expiated… when he makes all the stones of the altar as limestones [ ke’avnei gir ] that are beaten into pieces, so that the asherim and the sun images shall rise no more” (Isaiah 27:9). This indicates that if the description “as limestones that are beaten into pieces” is fulfilled, then the statement “The asherim and the sun images shall rise no more” also applies, and their status is revoked. If it is not fulfilled, then they shall rise, meaning that their status is not revoked.

    תָּנָא: נֶעֱבָד שֶׁלּוֹ אָסוּר, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מוּתָּר. וּרְמִינְהִי: אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד? כֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס וּבֵין בְּרָצוֹן. הַאי אוֹנֶס הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן דְּאָנַס בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ?

    § The Sages taught in a baraita : With regard to an item, e.g., an animal, that was worshipped by a certain person, if it is his item it is prohibited, but if it is another’s, it is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita : What is considered an animal that was worshipped and is disqualified from being sacrificed in the Temple? It is any animal that is worshipped, whether unwittingly or intentionally, whether under duress or willingly. What are the circumstances of this case of an animal worshipped under duress? Isn’t it referring to a case where one forcibly took another’s animal and bowed to it, indicating that one who worships the animal of another renders it forbidden?

    אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם וְהִשְׁתַּחֲוָה לִבְהֶמְתּוֹ דִּידֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, דִּכְתִיב ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״!

    Rami bar Ḥama says: No, the baraita is referring to a case where gentiles coerced someone and he bowed to his own animal. Rabbi Zeira objects to this: The Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the maiden you shall do nothing, the maiden has no sin worthy of death, for as when a man rises against his neighbor, and slays him, so is this matter” (Deuteronomy 22:26).

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלָל ״לֹא תָעׇבְדֵם״, וּכְשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב ״וָחַי בָּהֶם״ וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם — יָצָא אוֹנֶס.

    Rather, Rava says: All cases of idol worship were included in the prohibition: “You shall not bow down to them, nor shall you serve them” (Exodus 20:5), including the case of worship under duress. When the verse specified to you: “You shall keep My statutes…which a man shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them, the verse excluded the case of duress. One would conclude from the verse that one who acts under duress is not considered an idol worshipper, and he is not required to sacrifice his life to refrain from worshipping idols.

    וַהֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״, דַּאֲפִילּוּ בְּאוֹנֶס. הָא כֵּיצַד? הָא בְּצִנְעָא, וְהָא בְּפַרְהֶסְיָא.

    The Merciful One then wrote: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32), indicating that the prohibition against idol worship applies even in a case of duress, as this constitutes a desecration of God’s name. How can these texts be reconciled? This verse is referring to worshipping under duress in private, and that verse is referring to worshipping under duress in public. In private one is not required to sacrifice his life in order to refrain from idol worship. In public one is required to sacrifice his life rather than engage in idol worship. Therefore, if one engaged in idol worship in public, even under duress, the object of idol worship is forbidden.

    אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ, בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד — אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁמָד בָּטֵל, אוֹתָן בִּימוֹסְיָאוֹת לֹא בָּטְלוּ.

    The Rabbis said to Rava: That which is taught in a baraita supports your opinion. It is taught in a baraita : The following halakha applies with regard to platforms of gentiles that were used for idol worship in a time of religious persecution, when gentiles decreed that Jews must engage in idol worship. During a time of religious persecution, one is required to sacrifice his life rather than transgress the prohibition against engaging in idolatrous worship even in private. Therefore, even though the religious persecution was canceled, the status of those platforms is not revoked and they remain forbidden, despite the fact that the idol worship was performed under duress.

    אֲמַר לְהוּ: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעַן, אֵימַר יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן. רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא תֵּימָא ״אֵימַר״, אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן.

    Rava said to the Rabbis: If one wishes to support my opinion due to that baraita , you cannot support my opinion, as one can say that perhaps there was an apostate Jew there and he worshipped the idol willingly, and therefore the platforms are forbidden. Rav Ashi says: Do not say that one can say it is a possibility; rather, it is certain that there was an apostate Jew there and he worshipped it willingly.

    חִזְקִיָּה אָמַר, כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה יַיִן עַל קַרְנֶיהָ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הַאי נֶעֱבָד הוּא? הַאי בִּימוֹס בְּעָלְמָא הוּא, וְשַׁרְיֵיהּ!

    Ḥizkiyya says: The contradiction between the baraitot with regard to an animal that was worshipped can be reconciled differently. The baraita that indicates that one who worships the animal of another renders it forbidden is referring to a case where in idolatrous worship one poured a libation of wine on the horns of an animal belonging to another. Since a sacrificial rite was performed upon the animal itself, it is forbidden. Rav Adda bar Ahava objects to this: Is this a case of an animal that was worshipped? This animal is a mere platform, i.e., it serves merely as an altar, and it is permitted.

    אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לָהּ יַיִן בֵּין קַרְנֶיהָ, דַּעֲבַד בַּהּ מַעֲשֶׂה, וְכִי הָא דַּאֲתָא עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אָסְרָה, עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה — אֲסָרָהּ.

    Rather, Rav Adda bar Ahava says: That baraita is referring to a case where he poured a libation of wine in worship of the animal between its horns. In this case one renders another’s animal forbidden, as he performed a sacrificial rite upon the animal itself. And this is similar to that which Ulla stated, as Ulla came from Eretz Yisrael and said that Rabbi Yoḥanan says: Even though the Sages said that one who bows to the animal of another person does not render it prohibited, if he performed a sacrificial rite upon it he rendered it prohibited.

    אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְעוּלָּא, כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתָּיךְ בְּבָבֶל, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד — אֲסָרָהּ.

    Rav Naḥman said to the Rabbis: Go out and say to Ulla: This is not a novel concept, as Rav Huna already interpreted the halakha that you stated in Babylonia. This is as Rav Huna says: In a case where the animal of another person was lying down before an object of idol worship, once one cut one of the organs that must be severed in ritual slaughter, i.e., either the windpipe or the gullet [ siman ], he rendered it prohibited, as he performed a sacrificial rite upon the animal.

    מְנָא לַן דַּאֲסָרָהּ? אִילֵּימָא מִכֹּהֲנִים, וְדִלְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ!

    The Gemara asks: From where do we derive that he rendered it prohibited? If we say that it is derived from the halakha that priests who engaged in idol worship are disqualified from serving in the Temple, even if they did so under duress, perhaps the case of priests is different, as they possess awareness and are responsible for their actions.

    וְאֶלָּא מֵאַבְנֵי מִזְבֵּחַ, וְדִלְמָא כִּדְרַב פָּפָּא?

    But rather, perhaps it is derived from the stones of the altar that were rendered forbidden by the Greeks, even though the stones were not theirs. The Gemara rejects this suggestion: But perhaps the reason the stones of the altar were prohibited is different, as explained by the statement of Rav Pappa (52b), that when the Greeks entered the Temple it was defiled and became theirs. One therefore cannot derive from that case that one can render the property of another person forbidden.