Yevamot 80b

מפני הסכנה סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות:

טעמא דלא גמרו כו' בניחותא וסיומא דמילתא היא:

בר שבעה הוא ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר. ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ':

ואישתהי עד תריסר ירחי שתא שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה:

ואכשריה רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר:

כל ששהא שלשים יום באדם שחיה שלשים יום:

אינו נפל ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני. להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל:

לקוי רך:

כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כו' תימה דהשתא משמע דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בבן שמונה דחשיב בר קיימא לרשב"ג ולא לרבנן וקשיא לר"י דלעיל בהחולץ (דף לו:) ובפ' ר"א דמילה (שבת דף קלה: ושם) משמע דפליגי איפכא ובסתם וולדות דלרשב"ג היכא דלא שהה חשבינן ליה ספיקא ולרבנן חשבינן ליה בר קיימא ואמר ר"י דמשמע ליה לגמרא דפליגי בתרתי דעל כרחך רשב"ג איירי בבן שמנה דמדתניא בתוספתא בתר פלוגתא דרבי ורבנן דלעיל ומדקאמר כל ששהה ולא נקט אם שהה משמע דאתא לרבויי סתם וולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום ועוד דבתוספתא מסיים במילתיה דרשב"ג שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה משמע דמיירי בסתם וולדות מדמייתי קרא ועוד דאם לא בא להוסיף רשב"ג סתם וולדות מה בא להוסיף על רבי ואכתי קשיא לר"י הא דאיבעי לן בסוף רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג בסתם וולדות או לא ומדקדק מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ומאי ראיה היא דלמא משום בן ח' בא לפסוק כמותו ואמר ר"י דקי"ל דשמואל בסתם וולדות פוסק כמותו א"נ דע"כ לא בבן שמנה פסק כמותו אלא בסתם וולדות דבבן שמנה אין הלכה כמותו מדר' אבהו דהכא ועוד דאי בבן שמונה פוסק כמותו הוה ליה למימר הלכה כרבי ורבן שמעון בן גמליאל:

עד שיהא בכולן אע"ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להוודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראוין להיות ניכרים סמוך ללידתו וא"ת הא דאמרינן (לקמן יבמות דף קיא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס כשמטיל מים ועושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן ואפילו אם יולדו כל הסימנים לאחר מכאן אין בכך כלום כיון שלא היה לקוי ממעי אמו ואין לומר דבאותו קטן שיש בו סימני סריס שאין עושה כיפה קאמר דלא חולצין ולא מייבמין דהא בכל דוכתא משמע דטעמא משום דחיישינן למיעוט וזה היה תימה דאותן שיש בהן סימני סריס בקטנותם רובם מתקנין ולאו סריס נינהו ועוד דלקמן בפרק בית שמאי (יבמות דף קיא:) משמע דבכל קטנים איירי רבי מאיר גבי יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דקאמרינן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר כו' ואמר ר"י דהא דבעינן לעיל שיהו בו סימני סריס משנולד היינו ליחשב ודאי סריס אבל ספק סריס הוי אף על פי שאין בו סימני סריס וכן פירש רשב"ם ביוצא דופן (נדה דף מז: ושם) גבי הא דאמר וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו פירוש עד רוב שנותיו אם לא הביא הוי גדול ודאי וסריס ודאי אבל קודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן תשעה מכ' ועד רוב שנותיו ואם הביא ב' שערות מכ' ועד קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס:

דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי עד שיהא בכולן וא"ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שערות יביאו כו' הא הביא שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אע"פ שיש בו סימני סריס ואם כן מאי קאמר עד שיהא בכולן אפילו כולן אין מועילין דהא הביא שתי שערות בזקן ואמר ר"י דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות אף על גב דבכל שאר מקומות בגוף מועילים ואם תאמר כיון דהביא שתי שערות בזקן מאי קאמר עד שיהא בכולן והלא אחד מן הסימנים הוא שאין לו זקן והרי יש לו זקן ואמר ר"י דאין חשוב בהבאת שתי שערות לבד יש לו זקן אלא אם כן נתמלא זקנו וא"ת הא דאמר בפרק קמא דקדושין (דף לה: ושם) זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן ואר"י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס ודאי אין בכך כלום:

כי פליגי בשלא הביא והא דקאמר רבי יוחנן אפי' באחד מהן לא שיצטרך סימן אחד בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכי האי גוונא אמרי' באלו טרפות (חולין דף סב.) עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס ועל כרחך הכי פירושו הני מילי שאותו סימן הוא דלא דריס:

ואקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה כו' כמאן כרבי דאמר משתהי ופרקינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד. מאי רשב"ג דתניא כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. פירוש מדקתני כל ששהה משמע דכללא הוא דכייל ותני דכל ששהה ואפילו בן שמונה ודאי אינו נפל אלמא אמרינן אשתהויי אשתהי כר'. ומיהו ודאי משמע דר' ורשב"ג לאו בחדא שיטתא קיימי ממש, דאלו לר' סימניו מוכיחין עליו קאמר, דכיון שנגמרו סימניו נפק ליה מתורת נפל מיד ואפילו לא שהה כלל. ורשב"ג סבר דלא נפקי מתורת נפל אלא אם כן שהה שלשים יום ואף על פי שגמרו סימניו. וג' מחלוקת בדבר תנא קמא דר' סבר כל שלא כלו לו חדשיו אף על פי שגמרו סימניו שערו וצפרניו הרי זה נפל גמור. ורשב"ג סבר אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל ואשתהויי הוא דאשתהי. ור' סבר כיון שגמרו סימניו הן מוכיחין עליו ומיד נפק ליה מתורת נפל. והכא אין עוקרין איתא בתוספתא שבת בפרק בהמה דהתם עביד לה פלוגתא דרבנן ורבי ורשב"ג, דקתני התם (פט"ז ה"ד) איזהו בן שמונה כל שלא יצאו לו חדשיו רבי אומר סימניו ניכרין בו שערו וצרפניו שלא גמרו כדרך שבן שמונה לאדם נפל כך בן שמונה בגסה ובן ארבעה בדקה, רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, וכל ששה ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה. והיינו דאמרינן הכא דרשב"ג קאי כותיה דרבי. מדקאמרינן דאיכא רשב"ג דקאי כרבי משמע דרשב"ג בלחוד הוא דקאי כותיה. אבל רבנן דפליגי עליה דרשב"ג פליגי נמי עליה דרבי. ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא, דאדרבה רבנן דרשב"ג מקילי טפי וכדמוח התם בריש פרק החולץ (לעיל יבמות לז, א) דאמרינן התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן. וכן משמע במקומה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלו, א) דאמרינן התם מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא תא שמע עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו בי"ט כו' ת"ש ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כו', אלמא סבירא להו דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקולא, דאפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל. ואיכא למימר דתנא קאמ ורשב"ג בתרתי פליגי, בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא תנא קמא לקולא ורשב"ג לחומרא, משום דקסבר תנא קמא כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי, או שישהא שלשים יום. והיינו דאמרינן בפרק החולץ (שם) דרבנן לקולא. וכן נמי בעגל שנולד ביו"ט. ופליג נמי בבן שמונה ודאי, דהתם [רבנן] לחומרא ורשב"ג לקולא. דלרשב"ג כיון שגמרו סימניו ושהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא סימנין ושיהוי שלשים יום, והאי בר ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי. ורבנן סברי דלעולם אינו משתהי ובן שמונה ודאי הוא ונפל גמור הוא, והיינו דהכא גבי שיהוי אמרינן דרשב"ג ורבי קיימי בחדא שיטתא אבל רבנן פליגי עליה בה. ואפשר נמי דלרשב"ג אף בלא גמר סימנין נמי מחזקינן ליה בבן קיימא אלו שהה שלשים יום, דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשהיה, וכל ששהה קאמר לומר דכולם כיון ששהו שלשים יום נפקי מתורת נפל, דאין נפל מתקיים שלשים יום. וכן נראה לי עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סימנין אלא שיהוי שלשים יום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ואיכא למידק היכי בעי התם בפרק המילה אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה אלא מכלל דברי שמואל דקאמר הלכה כרשב"ג. ודייקינן התם מינה הלכה מכלל דפליגי וכדאמרינן התם תא שמע דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי, ואמאי והא במחלוקת היא שנויה מפורשת בתוספתא שכתבנו. ויש לומר דלא שמיע להו. ומכל מקום דברי ר"ח ז"ל (לעיל יבמות פ, א ד"ה סימני) נוחין יותר מדברי רש"י ז"ל ולפי פירושו של ר"ח ז"ל איתא להא דרבי אבהו ואיתא לההיא דרשב"ג, דאפשר דאפילו לר' אבהו אפילו בן שמונה ממש אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כרשב"ג, אלא דלהחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים לא איירי ביה רשב"ג, ואתא ר' אבהו ואמר דאין סימניו סימני גדלות עד שיהא בן עשרים. ואפשר דאפילו רשב"ג מודה בהא. וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל (בפרקין סימן קט) שפסק כרב אבהו וקיימא לן כרשב"ג דפסק שמואל כותיה (שבת שם וברי"ף שם דף נה, א). ואלו לדברי רש"י ז"ל רשב"ג ור' אבהו פליגי, דרשב"ג נפק ליה מתורת נפל לאחר שלשים, ולר' אבהו אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים, ולא קיימי בחדא שיטתא אלא לענין שיהוי בלבד ואית לן לסמויי חדא מינייהו ואינו נכון. והלכך לענין פסק הלכה קיימא לן לפי שיטה זו דאפילו בן שמנה ידוע שנגמרו סימניו שערו וצרפניו אם שהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל והרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבריו להקל ולהחמיר, כרבי אבהו ורבי ורשב"ג דאימור בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי. ואם לא שהה שלשים יום אין עושין בו מעשה כרשב"ג ואפילו בדיעבד נמי, דהא בבן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי בלבד, ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן וכרשב"ג דפליגי עליה. הלכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה, בין נשאת לישראל בין נשאת לכהן הרי זה חולצת. ואין צריך לומר בבן שמונה ודאי שלא נגמרו שערו וצפרניו, דהרי זה נפל גמור לדברי הכל ואין חוששין לו כלל, דהא אית ליה תרתי לריעותא. ומיהו אפשר דלרשב"ג אם נשתהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כדכתבינן לעיל, וכל שכן אם אינו ידוע בן כמה הוא כסתם תינוקות שאינן ידוע בבירור אם הם בני תשעה אם לאו, שאף על פי שלא גמרו סימניו אם שהה שלשים יום לרשב"ג נפיק ליה מתורת נפל, דכיון שאינו ידוע שהוא בן שמונה ושהה שלשים יום איגלי מלתא דבן קיימא הוא, דהא עיקרא דמלתא רשב"ג בששהה שלשים יום תלי ליה ולא בסימנין (עיין ריב"ש סי' תמד ותמו) אבל אם לא שהה לכולי עלמא הרי זה בחזקת נפל כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה והוא ספק בן שמונה. ואפילו בשגמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אלא אם כן שהה שלשים יום, וכדמוכח בפרק המילה (שבת קלה, ב) דאמרינן התם תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה הרי זה נפל מימהל היכי מהלינן. דאלמא מדאמרינן הכי סתם מימהל היכי מהלינן משמע דבסתם תינוקות דנגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו, דאי לא כיון דמיעוטא דמיעוטא דתינוקות חיין הן בלא גמר סימנין, לא הוה ליה למיסתם ללישנא הכי והוה ליה למימר הני תינוקות דלא נגמרו סימניהן היכי מהלינן להו בשבתא. אבל לרבנן מסתמא בחזקת בני קיימא נינהו. והלכך לענין יבמה אם מת בתוך שלשים יום ועמדה ונשאת אם אשת ישראל היא חולצת כרשב"ג ואם אשת כהן היא אינה חולצת כרבנן דהוה ליה כדיעבד. והא דמהלינן סתם תינוקות בשבתא, איכא למימר דלכולי עלמא מהלינן להו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, הא מר בריה דרבינא ורב נחומי בר זכריה דתרגומו לה התם (קלו, א) לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין אתה שבת, והאי כיון דספק הוא לא דחו מכשירין את השבת. ורב אלפסי ז"ל (שבת פי"ט סי' תצ"ה) כתבה לההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה לומר דהלכה כן. ולדבריו ההיא תירוצא דרבינא ורב נחומי שנויא בעלמא היא ולא קיימא לן כוותייהו. וכן כתב שם (שבת קלו, א) ר"ח ז"ל מפורש, ולדבריהם לא מהלינן שבתא אלא מאן דקים לן ביה דכלו לו חדשיו. ולא כן דעת רוב הגאונים ז"ל ומעשים בכל יום שמלין סתם תינוקות בשבת. ואיכא מאן דאמר דמילה נמי כדיעבד דמי וכיון דאיכא רבנן דאמרי ולד מעליא הוא לא דחינן מילה בזמנה. ואיכא למימר נמי דההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה דהלכתא היא, ומיירי בשלא גמרו סימניו כמו שכתבנו למעלה, ומשום הכי אין דוחין עליו את השבת דהוה ליה כמת, ולא התירו לחתוך בשר שאין בו רוח חיים עדיין שלא במקום מצוה. והא דלא אוקמוה בהכי התם, איכא למימר דסבירא להו דכל מחתך בבשר אפילו שלא לצורך מצוה שרי. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מילה פ"א (הלכה יג-יד) מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צרפניו שלמים כברייתן הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שנגמר, לפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו, ואף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא שלם בדין הוא שידחה בשבת. אם בן שמונה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא ע"כ. נראה מדבריו דרשב"ג אף על פי שלא גמרו סימניו קאמר וכמו שכתבנו למעלה. והוא ז"ל פסק כרבי בגמרו סימניו וכרשב"ג בשלא נגמרו סימניו כל ששהה שלשים יום. ואם נודע שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אף על פי שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הרי זה ולד מעליא, וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם. פירוש בשכלו לו חדשיו כדאתמר עלה בגמרא (מד, ב) כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ואוקימנא דקים לן ביה שכלו לו חדשיו. ויש מי שפירש שמועתינו בלשון אחרת וזה נראה לי.

הא דאקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי. ולא אקשינן הכי אדרבי אבהו (אלא רבי דאמר כרבי. נ"ל משום דאיכא למימר דר' אבהו למאן דאמר סימניו מוכיחין עליו קאמר, אלא לרבא תוספאה דעבד בה עובדא קא מקשה היכי עבד עובדא כיחידאה כנ"ל.

ר' אומר סימניו מוכיחי' עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' וזה הוכחה על שהוא נפל שאלו גמרו סימניו אינו נפל ואינו נדון כבן ח' אלא אמרינן בן ז' הוא דלז' חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ולא יצא לאויר העולם עד שיהא בן ח':

אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' ואכשרי' לגמרי פי' דאמר בר ט' הוא ואשתהויי אשתהי כמאן כר' דאמר משתהא העובר כלומ' היכי עביד עובדא לקולא כר' דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת והיינו דלק"ל לר' אבהו דאתיא נמי כר' כיון דמסתבר טעמיה דר' אסתבר ליה ר' אבהו כותיה ואמר כותיה ליכא תמיה אבל דרבא תוספאה ק"ל משום דעבד עובדא ולא עוד אלא דאפשר דר' אבהו כרבי ס"ל אלא דהא מפרש דאפילו לר' אין עושים בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן כ' שנה וזה ברור:

ומהדרינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהא דאזיל בשיטתיה דר כר' עביד פי' כיון דמסתבר טעמייהו וכדחזינן לשמואל דפסק כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל פי' וכללא כייל רשב"ג כל ששהה אפי' שהוא בן ח' שלא כלו לו חדשיו דקסבר דאלו הוה נפל לא הוה חיי ל' יום אלא ודאי בר ז' הוא ואשתהויי אשהוי:

ומ"מ לא נתפרש לנו יפה מדברי רשב"ג אי מכשיר בשהיי' לחודא כשנגמרו סימניו ושהה אפילו מכשיר בשהייה לחוד בלא גמר סימניו אי מכשר נמי בגמר סמניו בלא שהיה כרבי אבל הנראה יותר לפי לשונו של רשב"ג דבשהייה גרידתא מכשר ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סמניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקי"ל כרשב"ג ק"ל כר' נמי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולתי' זה אין לנו בן ח' אלא כשלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום אבל י"מ דרשב"ג כשנגמרו סימניו מיירי ותרתי בעי ופליג אדר' דסגי ליה בגמר' סמניו וכבר איפסיקא הלכתא כרשב"ג מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאע"ג דשהה ל' יום וגמרו סמניו נפל הוא ולא אמרי' אשתהויי אשתהי והוו להו רבנן לחומרא ורשב"ג לקולא ואלו לעיל בפ' החולץ משמע דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דאמרי' גבי מת הבן בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת ותלינן שלא היה הבן נפל ואמרי דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי' אע"ג שלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן עבדי' לקולא כרבנן וה"נ משמע בהדיא בפ' ר' אליעזר דמילה דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דלא בעי שהייה ל' יום ומיהו לקמן דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי כשהוא בן ח' ודאי וכשהוא ספק בן ט' בן ח' דרשב"ג מיקל בבן ח' ודאי דסגי ליה בשהייה וגמר סמניו ומחמיר בספק דהוי נפל עד דלשהי ל' ורבנן פליגי בתרוייהו דבן ח' ודאי לא מהני לי' שהי' ולא גמר סימני' וכשהוא ספק בן ט' בן ח' מכשירין בלא שהייה ואפי' בלא גמר סימני' והלכתא בין לקולא בין לחומרא דבהא דהכא דהוי לקולא עבד רבא תוספאה עובדא כוותיה וגבי ההיא דהוי לחומרא פסק שמואל הלכת' כוותי' כדאיתא בפ"ר אליעזר:

וי"א דלרשב"ג כל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אעפ"י שגמרו סימני עביד ליה ספק נפל מדאמר' בפ"ר אליעזר על ההוא דרשב"ג דא"כ לרשב"ג מימהל היכא מהלין בשבתא כיון שהוא בתוך ל' יום ופרקי' דמהלין להו ממה נפשך וכיון דמתמהי' להדיא היכי מהלין מכלל דבסת' תינוקות מיירי שגמרו סימניהם דאי לא היכי מהלין תינוקות שגמרו סימנים ולפי' סברא זו כש' דלא מכשר בבן ח' ודאי בגמר סימנים לחודייהו כשל' שהה ופליג אדר' וכפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה הרמב"ם ז"ל שפוסק דגמר סימני' לחוד סגי אפשר שהוא סובר דהתם בתינוק שלא גמרו סמניו ופרכי' אלא דלא פריך לה תלמודא. א"נ דאפילו תימא דרשב"ג פליג אדר' הלכתא כר' וראוי להחמיר:

מ"מ ג' מחלוקות בדבר ר' ורבנן ורשב"ג וכן שנו בתוספ' מחלוקתם בפי' וקי"ל בפ"ר אליעזר איבעי לן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ושקלו וטרו בה טוב' ופסקו לה במסקנ' מדקאמר שמואל הלכת' כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואמאי לא פשטוה מהאי תוספת'. וי"ל דבריתא לא שמיע להו א"נ דמן התוספת' מוכח דפליגי בספק בן ט' ספק בן ח' ולקול' והכי מוכח' סוגי' דקתני דבספק שקלי' וטרי' כנ"ל וכל דקי' לן בגוו' שכלו לו חדשי' דכ"ע ולד מעליא הוא שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא בין ל' יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דמספקא סמכינן על מה שאמרו בגמ' שאף הם היו נהוגים כן מדאמרינן מימהל היכי מהלי בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא אם חי הוא שפיר מהלין ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא וליכא אלא שבות דרבנן והא דתניא ספק בן ט' ספק בן ח' מחללים עליו את השבת איכא למימר כשלא גמרו סימניו א"נ כדאמרינן התם דתרגימו לה מר בריה דרב' ורב שחומי שלא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

עיינו ביה כרב נחמן פי' שלא הביא ב' שערות למטה ואי בשרו מעלה הבל איתי' ליה כרת. אלמא שלא הביא ב' שערות אינו סריס אעפ"י שלא הביא ב' שערות אינו סריס עד שיהו כלן בו כמאן כרב יהודה. ופרקינן רב נחמן סיכי דקנא הוו ליה פי' והא דאמרי' דכשהביא ב' שערות דכ"ע בעי' שיהו כלן בו היינו אפי כשהבי' ב' שערות בזקנו וכן הלכת' וקי"ל כרבי יוחנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל:

טעמא דבעלה הוא פרש"י ז"ל משום דנפסלה לכהונה שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה הא לאחר כשרה לכהונה ודלא כרב המנונא דאלו לדידי' כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה אבל לדידן אע"ג דחייבי לאוין הוא לא הויא זונה ליפסל לכהונה חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה:

ולמדת שדבריו של ר' אבהו בבן שמנה ודאי וגמרו סימניו ואין עושין בהן מעשה עד שיהו בני עשרים והעמידוה לדעת רבי והזכירו מה שנחלקו בה רבי ורבנן דתניא אי זהו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו כלומר שנתברר שבשמיני נולד וכל שהוא בן שמנה הרי זה נפל גמור מעכשו אע"פ שגמרו סימניו ואין ממתינין לו אע"פ שאיפשר לו לחיות זמן קצר מצד גמר סימניו שמכל מקום לדעתם אי איפשר לו לעבור עשרים ואין מספקין בו להיותו בן שבעה ושנשתהא שכל שנגמר לגמרי אינו משתהא רבי אומר סימניו מוכיחין עליו ואע"פ שלא כלו חדשיו איפשר שהוא בן שבעה ונשתהא אע"פ שנגמר לגמרי ואיפשר שיגיע לזקנה והילכך משמרין לו ונמצא ר' אבהו כרבי שאף רבי אינו אומר שהסימנין מבררים לגמרי שנשתהא לדונו בגדול מעכשו אלא שאיפשר שכן ומשמרין לו:

וגלגלו בה מעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים ולסוף שנים עשר חדש ילדה והכשירוהו ולא דנוהו בממזר מפני שכשם שבן שבעה משתהא אע"פ שנגמר לגמרי בשביעי כך בן תשעה שנגמר לגמרי לדברי הכל איפשר שמשתהא ואחר שאיפשר כן שדינן ליה בתר רוב נשים שאינם מזנות וזו ודאי כרבי דאי לרבנן הואיל ואינו משתהא כלל אחר שנגמר לגמרי וכל שהשלימה תשיעי ודאי לגמרי נגמר הרי זה ודאי ממזר והלכה כרבי ור' אבהו ומכשירין אותו ואחר שכן אף ביתר משנים עשר חדש ואף בימינו אירע מעשה באשה ששהתה חמש עשרה חדשים וילדה והיה עיבורה ניכר כל ימי העבור שלא היה בה שום חשד והיו כל בני המחוז תמהים עליה וסבורים שהיה חולי הקרוי ריחים וילדה בן והיו שערו וצפרניו גדולים כאלו נולד ונתגדל וגדולי המחברים כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חדש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה:

ואחר שפירשנו שרבי ור' אבהו בחדא שיטתא קיימי צריך לברר מה שאמרו דרשב"ג קאי כרבי דאמר מישתהי ובמה שאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ומאחר שביארנו שמחלוקתן של רבנן ורבי בבן שמנה ודאי ועליו אמרו דרשב"ג קאי כרבי משמע דאפילו בבן שמנה ודאי קאמר רשב"ג שאם שהא שלשים יום אינו נפל ששיהויו שלשים מוכיח שהוא בן שבעה ונשתהא וכן הלשון מוכיח דקאמר כל ששהא אלמא דרך כלל הוא אומרה אפילו בבן שמנה ומכל מקום איפשר לפרש דרשב"ג פליג בהדי רבי במילתא אחריתי דאלו רבי אף בגמרו סימניו לא יצא מכלל ספק נפל עד עשרים ולרשב"ג בשלשים יום יצא לגמרי הואיל וגמרו סימניו דסתמא דמילתא רשב"ג בגמרו סימניו מיירי ואם כן אנן היכי נעביד ונראה לי להשוות דבריהם ולומר דרשב"ג דרגי דרגי קתני והכי קאמר כל ששהא שלשים יום יצא לו מכלל מה שהוא לגדול ממנו שאם היה ספק בן תשעה ספק בן שמנה והיה לו ספק נפל שיהויו שלשים הוציאו לודאי בן קיימא ואם היה בן שמונה ברור שחזקתו נפל ודאי שיהויו שלשים מוציאו מודאי לספק ומשמרין אותו עשרים ונמצא רבי ורשב"ג ור' אבהו כלם לדעת אחת אלא שניתוסף לנו בדברי רשב"ג ספק בן תשעה ספק בן שמנה שהוא תלוי בשלשים וכן נתחדש לנו בה מדקאמר כל ששהא שאפילו בן שמנה ברור ולא גמרו סימניו אע"פ שאי אפשר לו לחיות אם נזדמן כן על דרך הזרות שיהויו שלשים מוציאו מודאי לספק לשמרו עד עשרים ועל שיטה זו אתה יכול לתרץ מה שהקשו רבים דהכא משמע דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא דהא לרבנן כל בן שמנה ברור אפילו גמרו סימניו נפל גמור מעכשו ובפרק החולץ ל"ו א' משמע דרבנן מקילי טפי וכמו שאמרו שם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא איפשר עבדינן כרבנן אלמא דרבנן לקולא וכן במקומה במסכת שבת פרק מילה בנולד ומומו עמו שלרבנן אפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל ולשיטתנו אין כאן קושיא ובאמת כך הם הדברים דבבן שמנה ברור וגמרו סימניו רבנן לחומרא ודנין אותו בנפל ודאי מיד ורשב"ג לקולא להעמידו בספק נפל עד עשרים ובבן קיימא מעשרים ואילך ובסתם תינוקות שהם ספק בן תשעה ספק בן שמנה רבנן לקולא ודנין אותן אחר הרוב לדונם בבן קיימא אפילו ליומו ורשב"ג לחומרא להצריכו שיהוי שלשים והלכה כרשב"ג ונמצא לשיטתנו הלכה כרבי וכרשב"ג וכר' אבהו וכלל הדברים כל שכלו חדשיו בודאי כגון שנולד לשבעה אפילו מקוטעין או לתשעה שלמים אפילו מת ביום שנולד אפילו יצא ראשו חי ואפילו לא גמרו סימניו ולד מעליא הוא לכל מילי הן להתאבל עליו הן להיות זוקק ליבום או פוטר הן לנחול הן להנחיל הן לכל דבר אלא שכשלא גמרו סימניו הוא סימן ומופת של סירוס יהיה מה שיהיה וכל שנתברר שלא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכל שנתברר שלא כלו לו חדשיו אבל גמרו סימניו מטלטלין אותו ואם שהא שלשים יצא מכלל ודאי נפל לספק נפל עד עשרים ואף בלא גמרו סימניו אם אירע על דרך הזרות שעבר שלשים דנין אותו כן אבל כל שהוא ספק בן תשעה או שבעה ספק בן שמנה כגון שאינה יודעת זמן עיבורה או שנכנסה לתשיעי וילדה למקוטעין כל שמת לו בתוך שלשים הרי הוא בחזקת נפל לכל דבר ואם עבר שלשים יצא לחזקת בן קיימא לגמרי ויום שלשים כשלפניו וזהו מה שנראה לי בפסק שמועה זו והרבה חולקים עמנו בקצת דברים ומה שכתבתי נראה לי ברור והסוגיות מתישבות עליו יפה על אופניהן:

בד"ה עד שיהא בכולן אע"ג כו' מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה כו' הוכיח הראשון על האחרים כו' עכ"ל ויש להקשות דאכתי לר' יוחנן דאמר אפי' באחד מהן ומוקי לה בשלא הביא ב' שערות ובהאי לחודיה דאין לו זקן חשיב סריס כמ"ש התוס' לקמן ואמאי הא איני ניכר משנולד ולית כאן הוכחה של הראשון וי"ל דודאי סריס מקרי אפילו אינו לקוי ממעי אמו ולא בעינן לקוי ממעי אמו אלא לענין חליצה דצריך שלא יהא לו שעת הכושר כיון דסריס אדם חולץ משום שהיה לו שעת הכושר וכן נראה מדברי נ"י והשתא ר' יוחנן דקאמר דאפילו באחד מהן נקרא סריס היינו לכמה שאר דברים ולא לענין יבום וחליצה דהא אינו לקוי ממעי אמו בהא דאין לו זקן דאינו ניכר משנולד והשתא מה שהקשו התוס' מהא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כשעושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן כו' כיון שלא היה לקוי ממעי אמו (א) ה"ה לר' יוחנן ה"מ להקשות הכי דהא לענין חליצה ויבום מודה ר' יוחנן דעד שיהו כולן דהאי אפילו באחד מהן דהיינו שאין לו זקן אינו מועיל לענין חליצה ויבום דהא אינו לקוי ממעי אמו והא דנקטו התוס' בדבריהם לרב הונא לאו דוקא אלא משום דרב הונא קאמר בהדיא עד שיהא בכולן וכן צ"ל לקמן שכתבו התוס' והקשו אההיא דפ"ק דקדושין זקן האשה והסריס היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן לאו דוקא לרב הונא תקשי להו הכי אלא אפילו לר' יוחנן תקשי להו הכי דהא ר' יוחנן מודה היכא דיש לו ב' שערות בזקן דעד שיהא בכולן ודו"ק:

תד"ה כיון וכו' ואמר ר"י דקי"ל דשמואל וכו' עי' שבת ט ע"ב תד"ה הא לן וש"נ:

תוס' ד"ה עד שיהא בכולן אע"ג דאמרינן לעיל דבעי שיהא לקוי ממעי אמו. נ"ל להמתיק דבריהם ביותר לפי שיטת הפוסקים דחזקה דאתיא מכח רובא מקרי חזקה כדכתב הרשב"א גבי גבינות א"כ י"ל דבספק מאימת נעשה סריס יש לנו לדון מכח חזקה דהשתא דכמו שהוא עכשיו סריס כן היה מעולם, דאף דקיי"ל דחזקה דכל הטומאות כשעת מציאתן הוי רק לחומרא בקדשים, היינו משום דחזקה דגופא עדיף לומר דהשתא הוא דנשתנה אבל היכא די"ל דמעולם היה כך י"ל דהוי חזקה מעלי' דכמו שהוא עכשיו כן הוא מעולם, וכדס"ל לרב בקידושין פ' עשרה יוחסין (דף עט ע"ב) הרי בוגרת לפנינו ומחזיקינן לה דמצפרא היתה בוגרת כיון דבאותו יום ליכא חזקה דנערות אזלינן בתר חזקה דהשתא ומשוינן אותה בוגרת למפרע, ואף לשמואל דס"ל דחיישינן לקידושי שניהם, היינו דהתם עכ"פ נעשה ביום ההוא שינוי בגופה ממה שהיתה מקודם, הוי ספק באיזה זמן נעשה שינוי זה, משא"כ היכא די"ל דכמו שהוא עתה כן היה מעולם ולא נעשה בה שינוי מקרי חזקה מעלי', וזהו עצמו בכלל חזקת הגוף, דתמיד ראוי להחזיק הגוף בענין אחד, שאין מתחדש בגוף ענין חדש, ואם איתא דלא הי' סריס ממעי אמו תצטרך לומר דנשתנה הגוף וזהו נגד החזקה מש"ה אמרינן דמעולם הי' סריס כמו שהוא עתה ולא נשתנה הגוף מהווייתו, והא דבעי' ראיי' שהוא לקוי ממעי אמו שמטיל מים ואינו עושה כיפה, היינו משום דהוי חזקה בהיפוך דבשעה שנולד היה בכלל רוב שאינם סריסים ונעשה מזה חזקה מכח הרוב לאוקמי בחזקת שלא נעשה סריס עד עתה, לפ"ז מש"ה סגי בסי' א' ממעי אמו דכל שיש לו סי' א' עכ"פ יצא מהרוב דאין לדון בו שהוא מרוב שאינם סריסים דבאותם שיש להם סימן מסימני סריס אין רובם בחזקת מתוקנים, כמ"ש תוס' וממילא אזלינן בתר חזקה דהשתא דמעולם היה כן: בא"ד וא"ת הא דאמרינן קטן וקטנה לא חולצין כו' לר"ה דאמר עד שיהא בכולן כו'. הרב מוהר"ש איידלס נדחק דלא בדוקא הוא, דקושייתם אף לר"י, ומביא מדברי תוס' של אח"כ דג"כ לאו בדוקא נקטו. ואינו מהדומה, דהתם עכ"פ קושייתם רק בהקדמה דבעינן שיהיה בכולם, ומה דנקטו למ"ד באמת כוונתם מכח היסוד דבכה"ג לכ"ע עד שיהא בכולם, אבל לומר דקושייתם לא תלוי כלל ביסוד דעד שיהא בכולן, ובכדי נקטו כל עיקרא דמלתא דעד שיהא בכולם, בודאי דחוק טובא. והנלע"ד בכוונתם דודאי לר"י הדבר בפשוטו כיון דיש לו עתה סי' אחד דמחזקינן עבורו לסריס ואותו סי' לא היה מציאות להיות ניכר מקודם בודאי מידי ספיקא לא נפקא דשמא היה סריס ממעי אמו, והא דבעי בירור שלקוי ממעי אמו היינו לענין לפוטרה לעלמא אבל מ"מ בלא בירור עכ"פ ספק הוי, ואף אם נידון דבלא בירור מחזקינן ליה לודאי אינו סריס, היינו ע"כ דאמרינן דהשתא הוא דיצא מהרוב, אבל לר"מ דחייש למיעוטא פשיטא דהוה ספק, דהרי אפילו בלא שום ריעותא חיישינן למיעוטא שמא ימצא סריס, ממילא אם באמת ימצא סריס לא יהיה לנו בירור שיצא ממיעוטא דמשעת לידה, דהא לר"מ מכח חששא דמיעוטא בעי' בירור שאינו סריס, ולא ידעתי איך אפשר להסתפק בזה ולומר דתוס' בקושייתם לא ירדו לזה, דספיקא מיהא איכא, א"ו דקושית תוס' רק לר"ה והיה ס"ל לתוס' בקושייתם כיון דבעינן כל סימני סריס ממילא ג"כ בהיפוך, בעוד שיש בו סי' א' בהיפוך כגון שעושה כיפה הוי כידוע שעתה אינו סריס דמבלעדי סימנים כולם בודאי לא הוי סריס, ולזה קושייתם אף אם יולדו אח"כ כל הסימנים שישתנה ולא יעשה כיפה מ"מ עתה אינו סריס, ומ"מ בלא זה שהקדימו דבעי שיהא לקוי ממעי אמו לא הוי מצי להקשות כיון דעתה בשעה שבא להתייבם אינו סריס אמאי אינו מותר לייבם, די"ל דכיון דביבומו בעודו קטן אינו קונה אותה מדאורייתא אלא דזקוקה לו ומותר לבא עליה ולא מקרי איסור אשת אחיו שלא במקום מצוה כיון דזקוקה לו לכשיגדיל כמו שכתבו תוס' לעיל (דף לה ע"ב) ד"ה תיגלי מלתא וכו' א"כ י"ל היכא דיהיה סריס קודם שיגדיל לא מקרי זקוקה לו כיון דכשיגדיל לא יהיה רשאי לייבם, ולעולם לא יקיים בה מצות יבום, לזה נקטו קושייתם רק ע"י ההקדמה דכל שהיה לו שעת הכושר דהיינו שאינו לקוי ממעי אמו מותר לייבם וא"כ אף שיולדו לו סימנים בעודו קטן, מ"מ עומד ליבמה כשיגדיל, ובזה תירצו דכשנולדו לו כל סימני סריס הוא ספק למפרע אף לאותו שעה שהיה מטיל כיפה, דאפשר להיות סריס אף בלא הסימנים, אלא דלא מחזקינן ליה לודאי סריס אלא בכולם, ובאמת אפשר ביותר דאף בלא נולדו לו כל הסימנים משיש בו סימן א' יצא מהרוב והוא בכלל ספק סריס, אלא דודאי לא הוי רק ע"י סימנים כולם, וע"ז הביאו ראיה מהא דאמרינן דבלא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו, ופי' רשב"ם דהוי גדול וסריס, הרי דדנין אותו לסריס אף כשיש לו סימנים הפוכים, וע"כ דיש במציאות לסריס שיהיה מעלה כיפה, אף דלשונם בתירוצם דהא דבעינן לעיל וכו' דחוק קצת. מ"מ טוב לסבול מעט דוחק ולומר דכוונתם אבל ספק סריס הוי אעפ"י שאין בו סימנים היינו אף שיש סימנים בהיפוך שעושה כיפה, וזהו עיקר מה שחדשו בתירוצם, כי מלבד הדוחק שיש לפירוש המהרש"א לענ"ד תמיהתנו הנ"ל חזקה למאד, דאיך היה ס"ד בקושייתם דלר"מ דחייש למיעוטא לא הוי ס' לקוי ממעי אמו, וגם מה הביאו ראיה בתירוצם מההיא דעברו רוב שנותיו דמהיכא מוכח מהתם דהוי ספק לקוי ממעי אמו, אלא ודאי העיקר כדברינו ודוק. ולפענ"ד היה נראה דלמסקנתם דתוס' עיקר חששא דר"מ לשמא ימצא סריס היינו ע"י שיעברו רוב שנותיו אף שלא יהיה לו סימני סריס, אבל לא מטעם שיולדו לו סימני סריס, דהרי כיון דעכשיו עושה כיפה, א"כ אם ניחוש שיולדו לו כל סי' סריס ע"כ דישתנה בגופו שלא יעשה כיפה והוי כמו רוב וחזקה דלא חייש לה ר"מ כדאיתא בריש פ"ג דע"ז: