Commentary page

Yevamot 113a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Yevamot 113a

Yevamot 113a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

מימנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה:

מאי שנא דאכלה בתרומה אם השיאתה אמה לכהן:

ומאי שנא חרשת שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה:

על החרשת שהשיאה אביה בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה:

ועל קטנה בת ישראל יתומה הנישאת ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ.):

ואילו חרשת לא אכלה מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה:

גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין:

וליכול אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן:

18 more comments on this page.

Rashi on Yevamot 113a · Sefaria

Tosafot

ואילו חרשת לא אכלה וא"ת מנלן אי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות ואי הוה נקיט חרשת אכלה ה"א דקטנה לא אכלה כיון שבאה לכלל נישואין וי"ל דדייק מדלא תנא חרשת בהדי קטנה:

שמא יאכיל חרש בפקחת אבל משום שמא יאכיל קטן בגדולה לא גזרינן שלא תאכל קטנה בתרומה דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין דאורייתא ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן משום חינא שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה ושמא בחרשת לא שייך האי טעמא משום דחרשותה גרמה לה ובקונ' פי' בהניזקין (גיטין ד' נה. ד"ה בפקחת) דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין כדאמר הכא ומילתא דלא שכיחא היא ואין נראה דהא משיאן סמוך לפירקן מעליותא היא כדפי' לעיל (יבמות דף סב: ד"ה סמוך):

דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כדאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ. ושם) לא גזרו אטו דאורייתא כיון שתגיע לכלל גדלות:

דאם כן מימנעי ולא נסבי לה ואי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא חשו חכמים לכך:

מאן חכים למיעבד הכי דוקא במטלטלי תנן בהניזקין (גיטין דף נט.) חרש רומז ונרמז אבל במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה מקרקעי משום שהיה לו אפוטרופוס וגם זכין לאדם שלא בפניו. ר"י:

Tosafot on Yevamot 113a · Sefaria

Rashba

ואלו חרשת לא אכלה גזרה דלמא אתי לאוכולי חרש בחרשת פירוש לא שיהא יותר אסור בחרש בחרשת מפקח בחרשת, אלא גזירות קשורות זו בזו הן, בכולהו משום פקח לחרשת הן, שאם אתה מאכיל חרשת הנשואה לפקח ודאי לא אתו לאוכולי פקחת הנשואה לחרש, דמימר אמרי פקח מאכיל בחרשת מפני שהוא עדיף מינה והיא נגררת אחריו, ולא גרעה אשתו חרשת משפחתו חרשת. אבל פקחת שחשובה יותר מבעלה חרש אינה אוכלת בגינו, שאינה נגררת אחריו, אלא דאיכא למיגזר אטו חרש בחרשת דאף היא אינה חשובה יותר מבעלה, וכיון דחרשת אכלה בגין בעלה פקח, אף היא אוכלת בגין בעלה חרש שהוא כמוה. ואם אתה מתיר חרש בחרשת אתי לאוכולי פקחת בחרש, דיאמרו חרש מי לא מוכיל חרשת זרה אף הוא יאכל את הפקחת דזו וזו נכריות הן כנ"ל. [הגה"ה: ולא הבנתי מה חדש הוא שזה יראה שהוא פירוש רש"י ז"ל].

העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן. ומסתברא דלמ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפריש אפילו בתרומה דאורייתא קא אכלה, והכין נמי משמע מדמייתינן עלה בגמרא (קיד, א) ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות וכבר הארכתי בה יותר בגטין פרק הנזקין (גיטין נה, א ד"ה ועל) בס"ד. ומיהו אפשר דאוכלת בתרומה משמע למימר לה למיכל. אי נמי למספ' לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדדרשינן לקמן (שם) לא תאכלו קרי בה לא תאכילום. אבל בתרומה דרבנן מותר למיספ' לה בידים ומשום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן.

קטנה דאית לה כתובה מנא לן דתנן הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ממאנת הוא דלית לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה. ואף על גב דתניא בהדיא ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה, ניחא ליה טפי לאתויי מדוקיא דמתניתין ולא לאתויי מברייתא מפורשת.

יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא פירוש ואפילו בלא כתובה, ואף על פי שאמרו (כתובות נז, א) אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ואפילו שעה אחת, הני מילי בבן דעת דכיון דשאר בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שנאבדה כתובתה, אף היא לבה נוקפה ואומרת למחר הוא מגרשה לפי שהיא קלה בעיניו להוציאה ועושה בעילתו בעלית זנות. אבל בחרש כיון דלאו בן דעת הוא אף על פי שאלו רצה להוציא מוציא ברמיזה, מכל מקום אינו עשוי לגרש דרובן אינן מבחי' לגרש ואף היא אינה עושה בעילתו בעילת זנות שאינה מעלה בדעתה שיגרשנה. וחרשת לפקח נמי כיון דלאו בת דעה היא לא מסקא אדעתה ואינה עושה בעילתה זנות ועוד דאי לא, הא לא קיימא בה תקנתא דרבנן דלא נסבי לה.

Rashba on Yevamot 113a · Sefaria

Ritva

ואלו חרשת לא אכלה פי' לא אכלה אפי' בתרומה דרבנן מדתני לה גבי קטנה ובודאי דר"מ בתרומה דרבנן הוא דקתני שהיא אוכלה דאלו בתרומה דאורייתא לא אכלה בנשואי' דרבנן ואפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אין אומרי' לו קום אכול וכדאמרי' לקמן בקטן העושה על דעת אביו וכדבעי' למימר לקמן בס"ד וכי קתני אוכלת בתרומת משמע שאוכלת ברשות ב"ד ומניחין לפניה ואוכלת והא דמייתי לקמן בגמ' על פסק' דקטנה אוכלת בתרומה שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות לאו משום דמתני' מיירי בקטן אוכל נבלות אלא דלפי שהקלו חכמים בנשואי קטנה להאכילה בידים תרומה של דבריהם הביאו דין קטן האוכל נבילות מעצמו אין ב"ד מצוין להפרישו ואף אלו לא נתמה אם האכילו לקטן איסורי' של דבריהם משום תקנתא ולא חשו דילמא אכלה מנפש' מתרומ' דאוריית' דהא כי אכלה נמי קטן אוכל נבלות הוא ולמאן דסבר אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ולמ"ד מצוין להפרי' הכא מחתינ' לספק' משום תקנת' כנ"ל:

גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' וא"ה צריכי' אנו לגזירה דשמא יאכיל חרש בחרשית דאילו פקח בחרשת לא מיחלפ' ביה פקחית בחרשת כי ב' הפכים הם ואע"ג דפקח מאכיל החרש משום דעדיף מינה ונגרר' אחריו והיא כעבדו ושפחתו ולא יאכילו חרש פקחת דעדיפא מיניה ואינה נגררת אחריו גזרו פקח בחרשת אטו חרש בחרשת שהן שוין ואז נגררת אחריו וכיון דאיכא חרש שהוא מאכיל תו לא דייקי בין חרש לחרש ואכיל גם חרש בפקחת וכ"נ מפרש"י ז"ל:

גזירה דילמא אתי למיכלה בתרומה דאורייתא ופי' ואע"ג דדמיא גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא ובקטנה ליכא למיגזר אטו קטן בגדולה דהא לא תיקון רבנן נשואי' לקמן כלל:

ממאנת הוא דלית לה כתובה ואע"ג דהא מיתניא במתני' בהדיא ניחא ליה לתלמודא טפי לאתויי מדיוקא דמתני' מפני שרצה ליזוק בנכסיו פי' ואין בעל השוטה יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שהיה ליה עליה נשואין מדרבנן:

טעמא דרצה וכו' והא דלא דייק לה מרישא דאפי' חרש בפקחת לא תקינו לה כתובה וכ"ש חרש בפקחת דגריעא י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מדיוקא דחרשת גופא דסיפא:

יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והרי אמרו אסור לאדם להשהות את אשתו אפי' שעה א' בלא כתובה י"ל דהתם הוא בפקחין דהוו בני כתובה וכי לא כתבי נראה להם כבעיל' זנות אבל כל היכא דאיהו דלאו בר מיכתב לא קפדה עליה ואע"ג דאיהי פקחת ואין צ"ל בלא קפידה היכא דהוי חרשת בפקח וזה ברור:

אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכ' תרתי פי' דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשי' והם רשאי' לקיים כתוב' לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה וכשם שמפקיחי' בשאר ענייניו לוקחים אשה לשמשו ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוני' הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכוף להתקי' על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדוניא דכל שהוא לתקנתא ולתועלת יש להם רשות בנכסים אבל קטן ושוטה שאין לו נשואי' אפשר שאין להם רשות בכך דנשואין אין כאן וכתובה אין כאן מ"מ אם הוא כתב לה ורצה ליזוק נכסיו אפשר שאין מבטלי' דבריו והא דקתני לעיל חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום ההיא כשלא כתבו לה ואין להם עליו כלום מתקנתא דרבנן דהא גבי חרש אם כתב לה מהני כי היכי דמהני כשכתבו לו ב"ד. ומסתברא דשוטה וחרש וקטן אעפ"י שכתבו אין מעשיהם כלום שאין מעשיהם כלום בחוב ומשא ומתן בעלמא וסתמא קתני לעיל שאין עליהם כלום ואעפ"י שכתבו להם דאי לא ניחא חרש אבל שוטה כיון דלא תקון ליה נשואין פשיטא שאין להם כתובה מתקנת' דרבנן. הילכך אין לנו אלא כשכתבו ב"ד קיום כתובה בשביל חרש דתקון ליה רבנן נשואי' אבל כתו' חרש אינה כלום ואין צ"ל דלשוטה וקטן אין להם עליו כלום לא על ידיהם ולא ע"י ב"ד:

הוא דאמר כר' אלעזר הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכא כדמותבי' לאמורא משום תנא ואמרי' אע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלו' תנא ואלו הכא אתי לסיועי מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מסיע' ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

Ritva on Yevamot 113a · Sefaria

Meiri

זה שביארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ולא שיהא איסור בחרש בחרשת יותר מבחרש בפקחת שכל שהוא חרש הן שהיא פקחת הן שהיא חרשת איסורן שוה וכלם שוים הם אלא פקחת הנשואה לחרש אינם באים להאכיל שסבורים הם הואיל ואינה טפלה אצל בעלה אינה אוכלת בשבילו אבל אם יתירו חרשת בפקח ומשום דלא גרע משפחתו חרשת שאוכלת יבאו להתיר אף חרש בחרשת שמאחר שהחרשת אוכלת בשביל בעלה פקח אף בשביל בעלה חרש כן ואע"פ שאין מצווין להפרישו מכל מקום יבאו גם כן להתיר פקחת בחרש שמאחר שיראו החרש מאכיל את החרשת הוא הדין לפקחת ונמצא עיקר הגזירה משום חרש בפקחת אלא שתחלת החשד לבא מחרשת בפקח לחרשת בחרש וממנה לבא ממנה לפקחת בחרש אבל קטנה לגדול אוכלת ואין גוזרין משום גדולה לקטן שהרי אין לקטן נשואין כלל אבל בחרש גזרו אף בתרומה דרבנן מגזירת תרומה דאוריתא ולפי דרכך למדת שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש ואין צריך לומר שוטה שהרי היו למדים ממנה מקטן לחרש לאכילת תרומה והוא הדין לשאר איסורין:

קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה אין לה כתובה אבל אם הוציאה הוא בגט יש לה כתובה ולפי דרכך למדת שהקטנה יש לה כתובה והשניה אין לה כתובה ואע"פ שאלמנה לכהן יש לה כתובה דברי תורה אין צריכין חזוק אבל שניה היא מדברי סופרים וצריכים חזוק ואין לה כתובה אפילו הכיר בה והאילונית אין לה כתובה אם לא הכיר בה הא אם הכיר בה יש לה וכמו שביארנו דינין אלו בפרק אלמנה ניזונת ומכל מקום חרשת לא תקנו בה כתובה כלל דאם כן מימנעי ולא נסבי שהרי אף הוא אומר הואיל ובכתובה אני מתחייב נוח לי בפקחת ואין צריך לומר שכן בשוטה מעתה חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אפילו נתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לאשתו עליו כלום אפילו כתב לה שהרי אין הקנאתם כלום אלא שאם רצו לקיימן אחר שנתפקח או נשתפה יש לה כתובה וכן פקח שנשא חרשת או שוטה אין להן כתובה אלא שאם כתבו לה כתובתן קיימת רוצה הוא להזיק בנכסיו בנכסיו ואף בפקחת לחרש לא תקנו לה כתובה ולא חששו שמא תמנע מלינשא לו דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואע"פ שאמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה דוקא בבן דעת שמאחר שכל בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שאבדה מתיראה היא להתגרש ולבה נוקפה אבל חרש אין לבה נוקפה עליו שאע"פ שאלו רצה להוציא מוציא אינו מצוי לעשות כך ושמא תאמר והלא בכתובות אמרו מתחלה היו מזקינין ונושאין נשים ר"ל כשלא היו כותבין אחריות בכתובה עד שתקן להם רבן גמליאל כתובה באחריות ולא אמרו יותר משהאיש וכו' אף זו הואיל ושניהם פקחים היה לבה נוקפה ואם כן אף פקחת לחרש אין לה כתובה אפילו כתב לה ומכל מקום דוקא כשהיא נשאת לו מאליה או שהשיאוה בית דין ובסתם שאינה כשאר נשים שנאמר בהן אע"פ שלא כתב ככתב דמי אבל אם בית דין משיאין אותה רשאים הם לכתוב לה כתובה וכתובתם קיימת שכל בית דין ובית דין רשאים לירד בעסקיהם של אלו ולמנות עליהם אפוטרופסים או לעשות הם עצמם בעניניהם כפי מה שיראו לפי זמנם ושעתם ולהתנות כפי מה שיראו וכשיעור שיראו והוא שאמרו ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מניכסיה ואמר רבא מאן חכים למעבד כרב מלכיו דגברא רבא הוא אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:

כבר ידעת שכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כגון חלב שכל שנודע לו שאכל חלב בשגגה חייב להביא חטאת קבועה וכל שנסתפק לו אם שגג באכילת חלב אם לאו חייב אשם תלוי ובלבד בשיש שם איסור קבוע בודאי כגון שאכל חלב בודאי אלא שהיא מסופק אם כזית אם פחות מכזית או שהיו שם שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע אי זו אכל או שהיו אשתו וחמותו בבית ואין יודע אי זו בעל אבל אם לא היתה שם אלא חתיכה אחת אלא שהיא ספק חלב ספק שומן אין כאן אשם תלוי וכן הדין בעריות מעתה האוכל חלבו של כוי אין מביאין עליו אשם תלוי וכן הבא על ספק ערוה כגון שהיתה שם אשה אחת לבד ונסתפק לו אם היא אחותו אם אחרת אין כאן אשם תלוי ואשת חרש הבא עליה אינו מביא אשם תלוי וזו מיהא אינך צריך בה אלא לדעת האומר שנשואיה ספק שמא בן דעת הוא ונשואיו נשואין שמא אינו בן דעת ואין נשואיו נשואין ואעפ"כ הואיל ואין שם איסור קבוע בודאי אינו מביא אשם תלוי ומכל מקום לענין פסק אינך צריך לכך שנשואי חרש אינן ספק אלא ודאי הוא שאין לו דעת ואין בו נשואין מן התורה כלל ומאחר שכן אין בו מקום לשום קרבן והוא שאמרו חמשה לא יתרומו ואפילו תרמו אין תרומתן תרומה ומותרת לזרים חרש שוטה וקטן וישראל התורם את שאינו שלו אלא אם כן ברשות הבעלים ובבינונית ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ואלו היה החרש ספק בן דעת היינו אומרין שתרומתו ספק ולא תצא לחולין להתירה לזרים אלא תרומה ויחזור ויתרום אלא שאינו ספק כלל וודאי הוא שאינו בן דעת כלל וכן אין מספקין בו להיות דעתו משתנה להיות עתים בדעת צלול ועתים שלא בדעת צלול שאילו כן לא היינו אומרין עליו כשם שכונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה אדרבה חוששין שמא בדעת צלול קדש ובשעת גירושין אין לו דעת צלול ואינו יכול לגרש אלא ודאי קים להו לרבנן דחדא דעתא הוא וכשם שהוא כונס כך הוא מוציא כמו שביארנו במשנתנו ולפי דרכך למדת מדברינו שכל שדעתו משובשת הרי הוא בחזקת שוטה ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין קדושיו קדושין ולא גירושיו גירושין ומכל מקום אם הוא עתים חלום עתים שוטה כל שעושה כשהוא חלום קיים לגמרי וכל שעושה כשאינו חלום אינו כלום:

זה שביארנו באשת חרש ובחלבו של כוי שאין בו אשם תלוי יש אומרים שלא סוף דבר כשידע שהיא אשת חרש ושהוא חלב הכוי שהרי זה מזיד על הספק הוא ואין בו קרבן כמו שיתבאר במסכת כריתות י"ח א' אלא אף כשבא עליה וכסבור שהיא פנויה ושאכל חלב הכוי בחזקת שומן:

Meiri on Yevamot 113a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תוס' בד"ה דלמא אתי לאכלה כו' אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כו' עכ"ל והיינו למאן דאית ליה דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כמו שפירשו התוס' שם ולפי זה בחרשת דלא אכלה בתרומה אין אנו צריכין למימר משום גזירת חרש בפקחת אלא דגזרו בחרשת גופה (א) בתרומה דרבנן אטו דאורייתא ובשמעתין דהוצרך למימר דגזרו חרשת אטו חרש בפקחת היינו למאן דאית ליה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ודו"ק:

Chidushei Halachot on Yevamot 113a · Sefaria

Maharam

גמ' מפני שרוצה לדון בנכסים וכו' נ"ל להגיה מפני שרוצה לזוק וכן ברש"י ור"ל שהוא בעצמו רוצה להפסיד נכסיו ולהיות ניזוק וק"ל ועיין באשר"י:

תוס' ד"ה ואלו חרשת לא אכלה וכו' עד ואי הוה נקיט חרשת וכו' וי"ל דדייק מדלא תני חרשת בהדי קטנה. יש לדקדק מה תירצו התוס' הא עדיין יש להקשות דלא אצטריך למיתני חרשת בהדיא קטנה דכ"ש הוא שלא תבא לכלל גדלות ויש ליישב דס"ל לתוס' דאי ס"ד דחרשת אכלה הוה ליה למיתני משום דעד הכא איירי בחרשת וקאי ולכך הוה ליה למיתני חרשת וקטנה בהדה כיון דלא הוה שמעינן קטנה מינה אבל למיתני קטנה ולא חרשת לא מסתבר אע"ג דכ"ש הוא כיון דבחרשת איירי וקאי:

ד"ה שמא יאכיל וכו' עד ובקונטרס פי' בהניזקין דלא גזרינן קטנה אטו שמא יאכיל קטן בגדולה משום דלית ליה נישואין כנ"ל להגיה:

ד"ה דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא אבל קטנה דלא אכלה וכו' נראה דלא אסוגיא דהכא כתבו התוס' זה דהא סוגיא דידן מוכחת דאכלה אפילו בתרומה דאורייתא דהא ס"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו וכדפריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא וכן משמע דאם לא כן לישני מיד דחדשת לא אכלה דגזרינן משום תרומה דאורייתא וגבי קטנה לא גזרו אטו דאורייתא כסברת התוס' בדבור זה אלא ודאי ס"ל דאכלה אפי' בתרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבלות הוא וכן הא דאיתא בהאשה רבה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן לאו מלתא דפסיקא היא כמו שכתבו שם התוס' ולא בעי לאוקמי בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבלות וכו' משום דבעיא היא לקמן פרק חרש ולא אפשיטא ע"ש וסוגיא דידן ס"ל דקטן אוכל נבלות וכו' ולא כתבו התוס' זה אסוגיא דהכא אלא לתרץ לפי מה דקי"ל דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן משום דלא איפשטא בעיא דקטן אוכל נבלות לקמן (יבמות דף קי"ד) א"כ נגזור אטו תרומה דאורייתא:

ד"ה דאם כן מימנעו וכו' ואי משום שלא תהא קלה בעיניו וכו' כצ"ל:

Maharam on Yevamot 113a · Sefaria

Original text

Segment 1

מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ.

others would refrain from marrying her at all, as she can issue a declaration of refusal indefinitely, whereas in the case of a minor there is a time limit with regard to her option of a refusal.

Segment 2

וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דְּאָכְלָה בִּתְרוּמָה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? דִּתְנַן: הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט, וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְאִילּוּ חֵרֶשֶׁת לָא אָכְלָה!

§ The Gemara further asks: What is the difference between a minor girl, that she may partake of teruma when she is married to a priest, and a deaf-mute woman, that she may not partake of teruma when she is married to a priest, despite the fact that both of their marriages apply by rabbinic law? As we learned in a mishna ( Gittin 55b): Rabbi Yoḥanan ben Gudgada testified with regard to a female deaf-mute whose father married her off, that she can be divorced with a bill of divorce. And he testified with regard to a minor girl, daughter of an non-priest who was married to a priest, that she may partake of teruma , whereas a deaf-mute woman, it may be inferred, may not partake of teruma .

Segment 3

גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּחֵרֶשֶׁת. וְלֵיכוֹל, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא!

The Gemara answers: The reason that a deaf-mute woman may not partake of teruma , even if she is married to a halakhically competent priest, is due to a rabbinic decree lest a deaf-mute priest likewise feed teruma to his deaf-mute wife. The Gemara asks: And which prohibition would that violate? Let him feed her, as he is equivalent to a minor who eats meat from unslaughtered animals. This is referring to the halakha that there is no obligation to prevent minors from committing transgressions. Since a deaf-mute, who is not legally competent, has the status of a minor, the same reasoning should apply in this case. Consequently, the court should be under no obligation to prevent this deaf-mute woman from eating teruma unlawfully.

Segment 4

גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּפִקַּחַת. וְחֵרֵשׁ בְּפִקַּחַת נָמֵי לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן! גְּזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְאוֹכֹלַהּ בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא.

Rather, it is a rabbinic decree lest a deaf-mute priest feed teruma to a halakhically competent wife. Since by Torah law her marriage to a deaf-mute man is not valid, she may not eat teruma . The Gemara asks: As well, in the case of a deaf-mute priest who wishes to feed a halakhically competent wife, let her partake of teruma that applies by rabbinic law. There are types of produce from which there is no obligation to separate teruma by Torah law, and one separates teruma from them due to rabbinic decree. Just as the marriage of this woman is by rabbinic law, she should be permitted to eat teruma that applies by rabbinic law. The Gemara answers: It is a rabbinic decree, as perhaps he will come to feed her teruma that applies by Torah law.

Segment 5

וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה? דְּאִם כֵּן — מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ.

The Gemara further asks: And what is the difference between a minor girl, that she has a marriage contract, and a deaf-mute woman, that she does not have a marriage contract? The Gemara answers: The reason is that if so, if the husband of a deaf-mute would be obligated to give her a marriage contract, men would refrain from marrying her at all.

Segment 6

וּקְטַנָּה מְנָלַן דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה? דִּתְנַן: הַמְמָאֶנֶת, וְהַשְּׁנִיָּיה, וְאַיְילוֹנִית — אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה. אֲבָל יוֹצְאָה בְּגֵט וּקְטַנָּה — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

The Gemara asks: And a minor girl, from where do we derive that she has a marriage contract? As we learned in a mishna ( Bava Metzia 67a): With regard to a minor who refuses her husband and leaves him, and likewise a woman who is a secondary forbidden relative prohibited by rabbinic law, and a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children, these women have no marriage contract. The Gemara infers: However, any other woman who can be divorced by means of a bill of divorce, and this includes a minor girl, is entitled to a marriage contract.

Segment 7

וְחֵרֶשֶׁת מְנָלַן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה? דְּתַנְיָא: חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ פִּקְּחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ, וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה — אֵין לָהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּימָן — יֵשׁ לָהֶם כְּתוּבָּה.

The Gemara asks: And a deaf-mute woman, from where do we derive that she has no marriage contract? As it is taught in a baraita : A deaf-mute and an imbecile who married halakhically competent women, even if the deaf-mute subsequently regained his senses, and the imbecile regained his competence, their wives have no claim of anything against them, even if their wives received marriage contracts from them. However, if the men wish to maintain these women as their wives after they became fully competent, they have a marriage contract from that point onward.

Segment 8

וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה, אֲפִילּוּ כָּתַב לָהּ מֵאָה מָנֶה — כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת, מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לִזּוֹק בִּנְכָסָיו. טַעְמָא דְּרָצָה, הָא לֹא רָצָה — אֵין לָהּ, דְּאִם כֵּן מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ.

And in the case of a halakhically competent man who married a deaf-mute or an imbecile, and he decided to write a marriage contract for her, even if he wrote for her one hundred dinars her marriage contract is valid, because he wanted to harm his own property. In other words, as he acted willingly, despite the lack of obligation to do so, this is comparable to one who chooses to harm himself and give away property in any other manner; it is his prerogative. The Gemara infers: The reason for this halakha is that he wanted to write her a marriage contract, from which it may be inferred that if he does not want to write one, she will not have a marriage contract. The logic is as stated above, that if so, men would refrain from marrying her.

Segment 9

אִי הָכִי, פִּקַּחַת לְחֵרֵשׁ לִיתַקֵּן לַהּ כְּתוּבָּה, דְּאִם כֵּן מִימַּנְעִי וְלָא מִינַּסְבִי! יוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא.

The Gemara asks: If so, in a case of a halakhically competent woman who was married to a deaf-mute, let the Sages enact a marriage contract for her, for if so, i.e., if women would not receive marriage contracts in this situation, they would refrain from marrying deaf-mute men entirely. The Gemara answers: More than the man wants to get married, a woman wants to be married. Consequently, women will not be too discriminating with regard to marriage with a deaf-mute, even if they are not entitled to a marriage contract.

Segment 10

הָהוּא חֵרֵשׁ דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַב מַלְכִּיּוֹ, אַנְסְבֵיהּ אִיתְּתָא וּכְתַב לַהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי מִנִּכְסֵיהּ. אָמַר רָבָא: מַאן חַכִּים כְּרַב מַלְכִּיּוֹ, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא. קָסָבַר: אִילּוּ רָצָה שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ מִי לָא זָבְנִינַן לֵיהּ? כׇּל שֶׁכֵּן הָכָא, דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי.

The Gemara relates: There was a certain deaf-mute man who was in the neighborhood of Rav Malkiyyu. Rav Malkiyyu married him to a woman, and he wrote four-hundred dinars for her from the property of the deaf-mute as her marriage contract. Rava said: Who is as wise as Rav Malkiyyu, as he is a great man who found a way to achieve a desirable result by giving her a marriage contract, despite the fact that the deaf-mute was not obligated to do so. Rav Malkiyyu reasoned as follows: If that deaf-mute man wanted a maidservant to attend to him, would we not acquire one for him? All the more so here, as there are two advantages, for she will attend to his needs both as a maidservant and as a wife.

Segment 11

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חֵרֵשׁ — אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ אָשָׁם תָּלוּי.

§ Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: If a man had unwitting relations with the wife of a deaf-mute, i.e., not knowing that she was married, he is not obligated to bring a guilt-offering for uncertainty on her account. He is not liable to bring an offering that is brought in cases where one is unsure whether he committed a sin that requires a sin-offering. A man who unwittingly has relations with a married woman must bring a sin-offering, whereas if the woman was doubtfully married, he brings a guilt-offering for uncertainty. However, the marriage of a deaf-mute is not even categorized as a doubtful marriage.

Segment 12

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ — אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

The Gemara comments: Let us say that the mishna ( Terumot 1:1) supports Shmuel’s opinion: There are five categories of people who may not separate teruma ab initio , and if they separated teruma , their teruma is not considered teruma . They are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, and one who separates teruma from produce that is not his, and a gentile who separated teruma from the produce of a Jew even with the Jew’s permission. In this last case, his teruma is not considered teruma , because a gentile cannot be appointed as an agent to separate teruma , and all the more so he cannot separate teruma on his own. This shows that the actions of a deaf-mute have no effect, and are not even considered of doubtful validity.

Segment 13

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּרוּמַת חֵרֵשׁ לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אִי סְבִירָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי לִיחַיַּיב!

The Gemara responds: This is no proof, as with regard to teruma , Shmuel said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak said in the name of Rabbi Elazar: The teruma of a deaf-mute is not released into a non-sacred status, because it is uncertain. Rabbi Elazar does not maintain that the actions of a deaf-mute have no consequence whatsoever. The Gemara asks: If Shmuel maintains, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that a deaf-mute is competent, let him also obligate a man who has relations with the wife of a deaf-mute to bring a guilt-offering for uncertainty.

Segment 14

בָּעֵינַן חֲתִיכָה מִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת.

The Gemara answers: We require one piece from two pieces. Shmuel maintains that one is not liable to bring a guilt-offering for uncertainty in every case where there is doubt whether or not there was a transgression, and where one would be liable to bring a sin-offering if it were certain that there was a transgression. Rather, a guilt-offering for uncertainty is brought if, for example, one had two pieces of meat before him, one of which was definitely forbidden while the other was permitted, but he does not know with certainty which one he ate. However, when the doubt involves a single item or action, which may or may not have been prohibited, in that situation one does not bring a guilt-offering for uncertainty. In the case discussed here, the doubt concerning the wife of a deaf-mute does not involve a choice between an action that is prohibited and one that is permitted. Rather, it depends on the status of the woman’s marriage.

Segment 15

וּמִי בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִיכָה מִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כּוֹי — חַיָּיבִין עַל חֶלְבּוֹ אָשָׁם תָּלוּי.

The Gemara asks: And does Rabbi Elazar need a case involving one piece from two pieces to render one liable to bring a guilt-offering for uncertainty? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Elazar says: With regard to a koy , a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, one is obligated to bring a guilt-offering for uncertainty for eating its forbidden fat. Certain fats, which are permitted in the case of a wild animal, are prohibited if they are from a domesticated animal, and one who partakes of them is liable to bring a sin-offering. Since a koy is of uncertain status, one must bring a guilt-offering for uncertainty for eating its fat. This shows that Rabbi Elazar maintains that one brings a guilt-offering for uncertainty even for a doubt involving one item or action.

Segment 16

שְׁמוּאֵל סָבַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar in one matter, the status of a deaf-mute, and disagrees with him in one other matter, the halakha of a guilt-offering for uncertainty.

Segment 17

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חֵרֵשׁ חַיָּיבִין עָלֶיהָ אָשָׁם תָּלוּי. מֵיתִיבִי: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

And there are those who say a different version of the above discussion. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Shmuel said: If a man had unwitting relations with the wife of a deaf-mute, he is obligated to bring a guilt-offering for uncertainty on her account, due to the doubt. The Gemara raises an objection: Five categories of people may not separate teruma , etc., which indicates that the actions of a deaf-mute have no legal effect. The Gemara answers that Shmuel maintains his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that the teruma of a deaf-mute is considered teruma that is of doubtful legal status.

Segment 18

בְּעָא רַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּחֵרֵשׁ דַּעְתָּא קְלִישְׁתָּא הוּא, וּמִיהוּ מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי דַּעְתָּא צִילּוּתָא

Rav Ashi raised a dilemma: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar? One possibility is that it is obvious to him that the mind of a deaf-mute is weak. However, he is uncertain as to whether his mind is clear. In other words, although a deaf-mute is weaker intellectually than an average person, and he does not understand everything, nevertheless he is aware of what he is doing with regard to certain undertakings.

Yevamot 113a

Yevamot 113a

Rashi

Tosafot

Rashba

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text