Talmud Builders

    Commentary page

    Sotah 49a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 49a

    Sotah 49a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 567 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    "The honor of the Torah ceased" that he (Rabbi Akiva) would draw out meaning from every jot and tittle of every letter, and all the more so from superfluous words and letters, like "I derive it [from the fact that the verse could have stated:] “The daughter [of a priest,” but instead states:] “And the daughter [of a priest] (Leviticus 21:9)." (Sanhedrin 51b)

    "From the time when Rabban Gamliel the Elder died, the honor of the Torah ceased" - In Megillah 21a, it says that until he died, there was health in the world and people would only learn Torah standing. From the time that he died, weakness/illness descended on the world and they needed to learn Torah sitting.

    Rashi on Sotah 49a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    שני תלמידי חכמים כל שהם זה עם זה הן ביחד הן בדרך ראוי להם שיהו דברי תורה ביניהם ואם הם בעיר אחת ראוי להם שיהו נוחים זה לזה בהלכה ולא יעשו הוראתם דרך קטרוג ונצוח שדברים אלו מעורים את הפקחים ומעלימים את האמת וכל תלמיד חכם שאין דחקו טורדו שלא לעסוק בתורה אלא שמקיימה אף מתוך העוני סופו לקיימה מתוך עושר וכבוד:

    אע"פ שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם ויהיו הכל כעוסקים בתורה ונמצא להם תורה ותפלה בענין אחד וכן תקנו להם שיהו שומעין דרשות ועונין אחריהם אמן יהא שמיה רבה וכו' ונמצאת תפלה ומשנה תדירה להם דרך הערה אמרו על אלו שהזכרנו עלמא אמאי קאי אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבה מברך דאגדתא:

    Meiri on Sotah 49a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה והיו עיניך גו' בתריה כתיב וכן לא יכנף עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד פרגוד מחיצה עכ"ל הס"ד והד"א ואח"כ מה"ד לא יכנף לא יתכסה כו' בגדו ומחיצתו עכ"ל מפירוש ישן:

    בד"ה בפולמוס של טיטוס שהביא הורקנוס אאריסטובלוס אחיו עכ"ל כצ"ל:

    במשנה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ע"כ סיף סדרי משנה ממסכת זו וכצ"ל אח"כ תנו רבנן ר' פנחס בן יאיר אומר כו' עד סוף המשנה שלפנינו מברייתא הוא וכן מוכח באגדת חלק דמייתי התם סייעתא לרבי יצחק דאמר ונהפכה כל המלכות כו' ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sotah 49a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    מתני' יוונית עיין תוספות מנחות דף סד ע"ב ד"ה ארור ובר"ש פ"א מ"א דפאה:

    שם משמת רבי בטל ענוה עיין תוספות כתובות דף קג ע"ב ד"ה אותו יום:

    Gilyon HaShas on Sotah 49a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ שֶׁל דָּוִד הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב (תהילים ט, כא) קשה ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו איך ניצולו ישראל מן העניות? וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה. ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת כשעלה משה רבינו ע"ה למרום הראהו הקדוש ברוך הוא את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות וכיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני! עיין שם. ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות עיין שם. ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים מקודם ביאתם לעולם הזה וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר ובעבורם ניצולו ישראל. ומה שהיו ישראל ראוים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים שהם שבעה ספירות הנקראים 'ימי קדם' ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות. ובזה מובן נועם שיח דברי רבותנו ז"ל שאמרו הָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב, כי רבב [204] עולה מספר ימי קדם [204] ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע ולכן נאמר בישראל רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ (יחזקאל טז, ז) שהם היו מוכרי רבב ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיה בסוד ה"א אחרונה שבשם ניצולו מן רבב ונעשו 'רבבה' ולזה אמר שִׁיתָה הֳ' מוֹרָה לָהֶם (תהלים ט, כא) שית ה"א על רבב ויהיו רבבה וזהו שנאמר תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי (תהלים כג, ה).

    שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ. נראה לי בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם כי איש לשון חשיבות כמו איש ירושלים (משנה אבות א, ד), אישי כהן גדול (משנה יומא א, ג), ותוך איש יש יו"ד שהוא סוד חכמה מפסקת בתוך אש ולכן אם אין ביניהם תורה שהוא סוד חכמה ראויין להשרף כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש ולכך ראויין להשרף. או יובן בס"ד התורה נקראת אש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) אך התורה מעלה חן על לומדיה דכתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) ואם תוסיף מספר חן [58] על מספר אש [301] יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן [359] ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן ולכן שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ שהוא מקום סכנה וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה שהיא אש המעלה חן לדחות השטן אז רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ של השטן. ועל זה הביא הפסוק דקאמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם (מלכים ב ב, יא) וקשה הוה ליה למימר 'ויפרידום' ולמה האריך לומר 'בין שניהם'? אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן לכך נדחה השטן ונפרד מהם והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו [52] שעולה ב"ן למספר אלישע [411] שעולה תי"א הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהוא אותיות שטן [359] ולזה אמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם רוצה לומר הפרידו השטן שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם. או יובן בס"ד הכונה אומרו בֵּין שְׁנֵיהֶם דאותיות השוים אצל שניהם המה אותיות 'אלי' [41] שהם מספר שם יוה"ך [41] הרמוז בסופי תיבות כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) כי שם זה שומר האדם בדרך ונשאר באליהו ואלישע אותיות 'שעוה' [381] שהם מספר ספריא־ל [381] הכותב זכיות ישראל ולכן מברכין במה שאמר על נר שעוה דנכתב על ידי מלאך הנזכר שהוא מספר שעוה זכות זה לעת עתה אשר היו הלוך ודבר בדברי תורה.

    כָּל תַּלְמִיד חָכָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דּוֹחֵק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת (ישעיה ל, יט). נראה הטעם דהתורה נקראת חיי עולם ותפלה חיי שעה וכנזכר בגמרא (שבת לג.) עוזבים חיי עולם התורה ועוסקים בחיי שעה התפלה? אתמהה! ולכן זה שלא עזב חיי עולם אפילו שהוא דחוק, בדין הוא שיהא נענה בתפלה שהיא חיי שעה. והא דאמר מִתּוֹךְ דּוֹחֵק רמז בזה כי תוך דוחק יש אותיות 'וח' דוא"ו רומז לתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ואות ח' רומזת שיש בה ח' דרגין.

    וְאֶלָּא עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיֵּים אַקְּדוּשָּׁה דְּסִידְרָא וְ'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' אַגַּדְתָּא (איוב י, כב). פירוש גזרה זו דכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו האמורה בתוכחה אינה מתקיימת בפועל שאם היתה מתקיימת היה העולם אבד לגמרי! ובאיזה זכות העולם קיים שלא תהיה בו גזרה זו בפועל? ואמר בזכות קדושה דסדרא ואמן יהא שמיה רבה דהגדה. והא דאיכא מעלה לשתים אלה יותר מכל מצות ומעשים טובים לקיים העולם בעבורם, נראה לי בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בשבח הקדיש שמכניע הקליפות הוא מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ולזה אמר בזוהר הקדוש על הקדיש מתבר שלשלאין דפרזלא [-שהוא משבר שלשלאות של ברזל] עיין שם, ולפי זה גם הקדושה שהיא שבח גדול ויש בה סודות עמוקים דלכן צוה רבינו האר"י ז"ל את רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שלא יסתכל בו בשעה שאומר קדושה. הנה כשאומרים אותה בלשון תרגום שמבינים אותו הקליפות הם נכנעים ובזה יכירו בשבחו של ישראל שניתן להם רשות לומר שבח זה של קדושה שדרכן של מלאכי השרת לאומרו ובזה יכנעו ולא יקטרגו על ישראל לקיים גזרה זו של התוכחה להיות כל יום מרובה משל חבירו וכן יש תועלת גדולה מן הקדיש דאגדה יותר משאר קדישים מפני כי הוא נאמר מתוך שמחה אשר תהיה מחמת האגדה כי באגדה ישמח ישראל ביותר ולכן עניית הקדיש הזה תהיה מעלתה מעולה ביותר. והא דאמרו אמן יהא שמיה רבה דאגדה ולא אמרו אקדיש דאגדה? נראה לי שיש מעלה בעניית אמן יהא שמיה רבה להמליץ טוב על ישראל בעבור זה טפי מאמירת הקדיש עצמו, חדא כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ועניית אמן יהא שמיה רבה היא בכל הציבור כולן ולכן נכנעים הקליפות מן עניית אמן יהא שמיה רבה טפי. ועוד דכתב הרב פתח עינים ז"ל בריש ברכות בשם הרב מהר"י שארף ז"ל על מאמר רבותנו ז"ל (ברכות ג.) כל זמן שישראל נכנסים לבית הכנסת ועונים אמן יהא שמיה רבה אומר הקדוש ברוך הוא 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך' כי בתחלת הקדיש אנחנו מתפללין על גדולת וקדושת שמו יתברך וגם מתפללין על הנוגע לנו דיצמח פורקנה ויקרב משיחיה וכל זה אומר זה האדם האומר הקדיש אך הקהל כשעונים אמן יהא שמיה רבה אין עונים אמן על הנוגע אלינו מצד גאולתינו וביאת המשיח אלא עונין אמן דוקא על גדולת שמו יתברך כי באמירתם אמן יהא שמיה רבה אין מזכירין אלא רק גדולתו יתברך ורוממותו, ועל כן אומר הקדוש ברוך הוא אשרי המלך שמקלסין אותו כך שכל השבח והתפילה הוא לכבודו, עד כאן לשונו. והוסיף הגאון חיד"א ז"ל על דבריו לומר כי ממה שעונים אמן יהא שמיה רבה מוכח דגם מה שאמר בתחילה ויקרב משיחיה אינו בעבור הנוגע להם אלא מתפללים שיבא משיח לכבוד שכינתו ותורתו יתברך, עד כאן דבריו יעוין שם. והשתא בזה מובן מה שהזכירו כאן עניית אמן יהא שמיה רבה ולא אמרו בעבור הקדיש בסתם, כי מן עניית אמן יהא שמיה רבה שאין מזכירין בה דבר הנוגע לכבודו יתברך אף על גב דהאומר הקדיש נקיט לתרווייהו הנה מזה יוצא מליצת יושר וזכות על ישראל מאד ולכן בעבור זה נכנעים הקליפות ומשתתקים המקטרגים ומתקיים העולם.

    טָהֳרָה בִּטְּלָה טַעַם הַפֵּרוֹת וְרֵיחָם נראה לי בס"ד טָהֳרָה ראשי תיבות טעם הפירות ריח הפירות דשתים אלו תלויין בטהרה. ואמר מַעֲשֵׂר בִּיטֵּל שׁוּמָן הַדָּגָן נראה לזה רמז הכתוב (בראשית מט, כ) 'מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ' רוצה לומר יש בו טעם דגן חשוב ושמן יען כי 'הוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ' זה המעשר שהוא חלק גבוה.

    הָא יֵשׁ סְדָרִים תּוֹפִיעַ מֵאוֹפֶל (איוב י, כב) נראה לי בס"ד סְדָרִים לשון סודר דתרגום וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שמות לד, לג) תרגום בירושלמי סוּדָרָא, וקדושה דסדרה והקדיש אמורים בלשון תרגום שהוא אחוריים דקדושה כמו שכתוב בשער הכונות דהיינו התרגום הוא מסוה על הקדושה כי תרגום מַסְוֶה 'סודר' וכמו שפירש בספר הערוך ז"ל ולהכי מכנה את לשונות של קדושה וקדיש בשם סְדָרִים.

    מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְּסָפְרַיָּא וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְּאַרְעָא וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. פירוש אנשי העיר עניים ואינם עשירים כדי שישכרו חכם מורה הוראות לחוד ואחד מלמד תינוקות לחוד אלא מביאים אדם שיהיה הוא חכם העיר להיות מורה הוראות להם והוא עצמו יהיה ספריא כלומר מלמד תינוקות כי המלמד תינוקות נקרא סופר ודא עקא כי טרדתו בענייני הוראות העיר וצרכיהם תעשה בטלה בלימוד התנוקות וגם דא עקא דאין זה כבוד לחכם! גם יש עוד עיר שהם עניים ואין להם יכולת לשכור חזן לחוד ומלמד תנוקות לחוד אלא אצלם ספריא הוא המלמד הוא חזניא ודא עקא שיטרד בענייני החזנות ויהי בטלה קצת בלימוד התנוקות גם עוד יש החזן שלהם אף על פי שהוא לוקח פרס מן הקהל מחמת מיעוט הפרס אינו רואה עצמו שכיר אלא חושב עצמו כעמא דארעא שפטור מן החזנות ואינו מחוייב להיות חזן ודא עקא כי הציבור מצטערים לעשות חזן ערעי ולא ימצא להם בנקל.

    אָמַר לוֹ רַב יוֹסֵף לְתָנָא לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה', דְּאִיכָּא אֲנָא. הדבר יפלא איך משבחים עצמן? וכבר פרשתי בזה ועוד נראה לי בס"ד דאין כונתם לשבח עצמן אלא ידוע ברית כרותה לשפתים וחושש פן בלמדו דברי התנא דקאמר בטלה ענוה יתגבר היצר הרע מחמת הדיבור הזה וינצחנו לבטל ממנו מדת הענוה או להחליש אותה לפחות ולזה אמר 'דְּאִיכָּא אֲנָא' אשר תהילות לא־ל זכיתי ולכן חושש אני פן דברים אלו נזדמן שתנטל ממני כי ברית כרותה לשפתים. ועוד נראה לי בס"ד לָא תִּיתְּנִי לפני העולם שבטלה 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא שהעולם חושבין אותי לבעל ענוה ויהרהרו אחר דברי התנא שאומר בטלה, והלא גם בדור זה שהוא אחרון ורחוק מדור רבי לא בטלה וכל שכן דורות שקודם ממני! וכן כוונת רב נחמן. או יובן בס"ד כי הוא היה עניו באמת והיו התלמידים והחכמים שבדורו משבחים אותו הרבה במידת הענוה ולא היה רוצה שישבחו אותו בכך לכן נתחכם לומר בפומבי בית המדרש לפני הכל לאותו תנא לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא! כדי שהשומעין לא יחשבו אותו לעניו ממש דהא חזי דהוה משבח עצמו בכך ובאמת הוא כונתו בזה לשם שמים לשם אלקים חיים.

    Ben Yehoyada on Sotah 49a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 49, Amud Aleph, about 567 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “שֶׁמְּבַזְבְּזִין דִּין אֲבִיהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא. אוֹמְרִים לְפָנָיו:…”

    2. Segment 254 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ…”

    3. Segment 337 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי…”

    4. Segment 440 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי…”

    5. Segment 540 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: כׇּל…”

    6. Segment 628 words

      Opens “רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מִזִּיו שְׁכִינָה,…”

    7. Segment 745 words

      Opens “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי…”

    8. Segment 825 words

      Opens “וְאֶלָּא, עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיַּים? אַקְּדוּשָּׁה דְסִידְרָא,…”

    9. Segment 924 words

      Opens “וְלֹא יָרַד טַל לִבְרָכָה וְנִיטַּל טַעַם פֵּירוֹת…”

    10. Segment 1053 words

      Opens “רַב הוּנָא אַשְׁכַּח תּוֹמַרְתָּא דְּחִינוּנִיתָא, שַׁקְלַהּ, כַּרְכַהּ…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִיטַּפַּל בֵּיהּ בְּרַב…”

    12. Segment 1210 words

      Opens “מַתְנִי׳ בְּפוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָינוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “בְּפוּלְמוּס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת,…”

    14. Segment 1416 words

      Opens “בְּפוּלְמוּס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא הַכַּלָּה בְּאַפִּרְיוֹן…”

    15. Segment 1545 words

      Opens “מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בָּטַל זִיו…”

    17. Segment 1731 words

      Opens “[גְּמָ׳] תָּנוּ רַבָּנַן: רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר…”

    18. Segment 187 words

      Opens “עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.…”

    19. Segment 1919 words

      Opens “רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Sotah 49a · Segment 7 — “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Sotah 49a · Segment 16 — “…טׇהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאָבִי בָּטְלָה זִיו…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Sotah 49a · Segment 15 — “…בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Sotah 49a · Segment 11 — “רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִיטַּפַּל בֵּיהּ בְּרַב יַעֲקֹב בַּר…

    Original text

    שֶׁמְּבַזְבְּזִין דִּין אֲבִיהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, לָמָה הִקְהֵיתָה שִׁינֵּיהֶם בָּם?

    who plunder, i.e., destroy, their fathers’ future judgment. When God sits in judgment of their parents, these children say before Him: Master of the Universe, because You were destined to exact punishment from our fathers in the World-to-Come for their wickedness, why did You blunt their teeth with the death of their children in their lifetimes? In this way, the death of their children atones for the fathers.

    אָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, הָיוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁיתָה ה׳ מוֹרָה לָהֶם״. וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ שֶׁל חֲבַקּוּק, הָיוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה׳ פׇּעׇלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ״. אַל תִּקְרָא ״בְּקֶרֶב שָׁנִים״, אֶלָּא ״בְּקֵרוּב שְׁנַיִם״.

    § Rabbi Ile’a bar Yeverekhya says: If it were not for the prayer of David for Israel to have sustenance, all Israel would be sellers of fat [ revav ], i.e., involved in debased occupations, as it is stated: “Place for them mastery, O Lord” (Psalms 9:21), that is, may God grant them dignity. And Rabbi Ile’a bar Yeverekhya also says: If it were not for the prayer of Habakkuk, two Torah scholars would have to cover themselves with a single cloak due to poverty and engage in Torah study dressed that way, as it is stated: “Lord, I heard Your report and was afraid; O Lord, revive Your work in the midst of the years” (Habakkuk 3:2). Do not read: “In the midst [ bekerev ] of the years [ shanim ],” but in the closeness [ bikrov ] of two [ shenayim ]. In other words, Habakkuk prayed that God would nullify His decree of two Torah scholars having to share a single cloak.

    וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה — רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְגוֹ׳״, טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבּוּר, הָא לֵיכָּא דִּיבּוּר — רְאוּיִן לִישָּׂרֵף.

    And Rabbi Ile’a bar Yeverekhya says: In the case of two Torah scholars who are walking along the way and there are no words of Torah between them, but they are conversing about other matters, they are deserving of being burned in fire. As it is stated with regard to Elijah and his disciple Elisha: “And it was as they walked along, talking, that behold, there appeared a chariot of fire and horses of fire, which parted them both asunder” (II Kings 2:11). The reason they were not burned by the chariot of fire is that there was speech exchanged between them, which presumably was words of Torah, but if there had been no speech, they would have been deserving of being burned by the chariot.

    וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בַּר יְבֶרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה — אֶחָד מֵת וְאֶחָד גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת״, וְאֵין דַּעַת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת״.

    And Rabbi Ile’a bar Yeverekhya says: If there are two Torah scholars who reside in the same city and they are not pleasant to each other with regard to halakha , but are constantly fighting, one of them will die and the other one will be exiled. As it is stated: “That the manslayer might flee there, who slays his neighbor without knowledge” (Deuteronomy 4:42), and “knowledge” means nothing other than Torah, as it is stated: “My people are destroyed for lack of knowledge” (Hosea 4:6).

    אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק — תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יׇחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשׇׁמְעָתוֹ עָנָךְ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְנָתַן ה׳ לָכֶם לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ״.

    Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: With regard to any Torah scholar who engages in Torah study while experiencing the pressure of poverty, his prayer is listened to, as it is stated: “For, O people that dwells in Zion at Jerusalem, you shall weep no more; He will surely be gracious to you at the voice of your cry. When He shall hear, He will answer you” (Isaiah 30:19), and after it is written: “And the Lord shall give you sparse bread and scant water” (Isaiah 30:20). This verse indicates that those who sit and study Torah, that is, the people who dwell in Zion, and eat bread sparingly, will have their prayers answered by God.

    רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מִזִּיו שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אַף אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ״.

    Rabbi Abbahu says: A Torah scholar who engages in Torah study despite economic pressures is satiated with the glory of the Divine Presence, as it is stated in the same verse, above: “And your eyes shall behold your Teacher.” Rabbi Aḥa, son of Ḥanina, said: Even the concealing partition [ pargod ] before the Divine Presence is not locked before him, as it is stated: “And your Teacher shall not hide Himself anymore” (Isaiah 30:20).

    רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם מְרוּבָּה קִלְלָתוֹ מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר״, הֵי בֹּקֶר? אִילֵימָא בֹּקֶר דְּלִמְחַר, מִי יָדַע מַאי הָוֵי? אֶלָּא דַּחֲלֵיף.

    § The mishna states that Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yehoshua: From the day that the Temple was destroyed, there is no day that does not include some form of curse. Rava says: Each and every day is more cursed than the previous one, as it is stated in the chapter detailing the curses in the book of Deuteronomy: “In the morning you will say, would that it were evening, and in the evening you will say, would that it were morning” (Deuteronomy 28:67). It is unclear which morning the verse means. If we say that in the evening he will wish it would be the following morning, does he know what will be the outcome of the next morning, which would cause him to yearn for its arrival? Rather, it must mean the morning that has passed; that is, in the evening they will pine for the previous morning, because their situation is continuously worsening.

    וְאֶלָּא, עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיַּים? אַקְּדוּשָּׁה דְסִידְרָא, וְאַ״יְּהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא״ דְּאַגַּדְתָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים״, הָא יֵשׁ סְדָרִים — תּוֹפִיעַ מֵאוֹפֶל.

    The Gemara poses a question: But if everything is deteriorating, why does the world continue to exist? The Gemara answers: By the sanctification that is said in the order of prayers, after the passage that begins: And a redeemer shall come to Israel, which includes the recitation and translation of the sanctification said by the angels, and by the response: Let His great name be blessed, etc., which is recited after the study of aggada . As it is stated: “A land of thick darkness, as darkness itself; a land of the shadow of death, without any order” (Job 10:22). Therefore, it can be inferred from this verse that if there are orders of prayer and study, the land shall appear from amidst the darkness.

    וְלֹא יָרַד טַל לִבְרָכָה וְנִיטַּל טַעַם פֵּירוֹת וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: טׇהֳרָה — בִּטְּלָה טַעַם וָרֵיחַ, מַעֲשֵׂר — בִּיטֵּל שׁוֹמֶן דָּגָן.

    § The mishna taught that since the destruction of the Temple, dew has not descended for a blessing, and the taste has been removed from fruit. It is taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Elazar says: The lost purity has removed the taste and the aroma; the tithes that were not separated have removed the fat of grain.

    רַב הוּנָא אַשְׁכַּח תּוֹמַרְתָּא דְּחִינוּנִיתָא, שַׁקְלַהּ, כַּרְכַהּ בְּסוּדָרֵיהּ. אֲתָא רַבָּה בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מוֹרְחִינָא רֵיחָא דְּחִינוּנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, טׇהֳרָה יֵשׁ בְּךָ. יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. אַדְּהָכִי אֲתָא אַבָּא בְּרֵיהּ, שַׁקְלַהּ, יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, שִׂמַּחְתָּ אֶת לִבִּי, וְהִקְהֵיתָה אֶת שִׁינַּי. הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רַחֲמֵי דְּאַבָּא — אַבְּנֵי, רַחֲמֵי דִּבְנֵי — אַבְּנֵי דְּהָווּ לֵיהּ.

    The Gemara relates that Rav Huna found a fragrant date. He took it and wrapped it in his shawl. Rabba, his son, came and said to him: I smell the aroma of a fragrant date. Rav Huna said to him: My son, there is clearly purity in you, as you were able to notice the fragrance. He gave it to him. Meanwhile, Abba, Rabba’s son, arrived. Rabba took the date and gave it to him. Rav Huna said to Rabba: My son, you have made my heart rejoice with your purity, and you have blunted my teeth, by showing your preference for your own son. The Gemara comments: This explains the folk saying that people say: The love of a father is for the sons; the love of the sons is for their own sons, more than for their father.

    רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִיטַּפַּל בֵּיהּ בְּרַב יַעֲקֹב בַּר בְּרַתֵּיה. כִּי גְדַל אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא. אָמַר לוֹ: לָאו בְּרָיךְ אֲנָא. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רַבִּי רַבִּי, בַּר בְּרַתָּךְ אֲנָא.

    The Gemara relates another incident: Rav Aḥa bar Ya’akov took care of Rav Ya’akov, the son of his daughter, who was an orphan. When the grandchild grew up, his grandfather once said to him: Give me water to drink. He said to him: I am not your son, and I am not obligated in your honor as a son must honor his father. The Gemara again comments: And this explains the folk saying that people say: Raise, raise your grandchild, but in the end he will retort: I am the son of your daughter, and I do not have to take care of you.

    מַתְנִי׳ בְּפוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָינוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס.

    MISHNA: In the war [ pulemus ] of Vespasian the Sages decreed upon the crowns of bridegrooms, i.e., that bridegrooms may no longer wear crowns, and upon the drums, meaning they also banned the playing of drums.

    בְּפוּלְמוּס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְווֹנִית.

    In the war of Titus they also decreed upon the crowns of brides, and they decreed that a person should not teach his son Greek.

    בְּפוּלְמוּס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא הַכַּלָּה בְּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בְּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר.

    In the last war, meaning the bar Kokheva revolt, they decreed that a bride may not go out in a palanquin inside the city, but our Sages permitted a bride to go out in a palanquin inside the city, as this helps the bride maintain her modesty.

    מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קְטֹנְתָּא פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״קְטֹנְתָּא״ — שֶׁהָיָה קְטֹנְתָּא שֶׁל חֲסִידִים.

    The mishna lists more things that ceased: From the time when Rabbi Meir died, those who relate parables ceased; from the time when ben Azzai died, the diligent ceased; from the time when ben Zoma died, the exegetists ceased; from the time when Rabbi Akiva died, the honor of the Torah ceased; from the time when Rabbi Ḥanina ben Dosa died, the men of wondrous action ceased; from the time when Rabbi Yosei the Small died, the pious were no more. And why was he called the Small? Because he was the smallest of the pious, meaning he was one of the least important of the pious men.

    מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בָּטַל זִיו הַחׇכְמָה. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה, וּמֵתָה טׇהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאָבִי בָּטְלָה זִיו הַכְּהוּנָּה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָ[ה] עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא.

    From the time when Rabban Yoḥanan ben Zakkai died, the glory of wisdom ceased; from the time when Rabban Gamliel the Elder died, the honor of the Torah ceased, and purity and asceticism died. From the time when Rabbi Yishmael ben Pavi died, the glory of the priesthood ceased; from the time when Rabbi Yehuda HaNasi died, humility and fear of sin ceased.

    [גְּמָ׳] תָּנוּ רַבָּנַן: רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל,

    GEMARA: The Sages taught: Rabbi Pineḥas ben Ya’ir says: From the time when the Second Temple was destroyed, the ḥaverim and free men of noble lineage were ashamed, and their heads were covered in shame, and men of action dwindled, and violent and smooth-talking men gained the upper hand, and none seek, and none ask, and none inquire of the fear of Heaven.

    עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

    Upon whom is there for us to rely? Only upon our Father in Heaven.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְּסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא

    Rabbi Eliezer the Great says: From the day the Second Temple was destroyed, the generations have deteriorated: Scholars have begun to become like scribes that teach children, and scribes have become like beadles, and beadles have become like ignoramuses, and ignoramuses