Commentary page
Sotah 31a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSotah 31a
Sotah 31a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 326 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
במקהלות כשנקהלו על הים:
ממקור אף אותם שבמקור:
וליחזי האי לא כו' ואמאי אמר הדבר עדיין שקול:
ה"נ דלא הוא וה"ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה:
באברהם כי ירא אלהים אתה (בראשית כב):
תלוי זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור:
לאלפים לאוהבי סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל סוטה דף כב:) דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין והכא מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:
וישמחו כל חוסי בך וגו' סיפיה דקרא ויעלצו בך אוהבי שמך:
11 more comments on this page.
Rashi on Sotah 31a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
גדול העושה מאהבה בירושלמי (ברכות פ"ט) ר"ע הוה מתדין קמיה טורנוסרופוס הרשע אחת עונתא דקרית שמע שרי קרי וגחך א"ל סבא סבא או חרש אתה או מבעט ביסורין את א"ל תיפח רוחיה דההוא רשיעא לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא אלא כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רחמתיה בכל לבי רחמתיה בכל נפשי רחמתיה בכל ממוני לא הות בדיק ליה וכיון דמטי ליה בכל נפשיה ואתיא ענתיה דקרית שמע ולא איפליג עליה בגין כן אנא קרי וגחיך:
מי שקינא לה פרק זה היה הגון שיהא שנוי ומעורב בפרק ראשון לאחר אותה בבא דאלו אסורות לאכול בתרומה ואח"כ היה לו לשנות כיצד עושה לה וכל הסדר אבל תימה דלאחר ששנה שבדקוה המים הוא חוזר לקינוי: ה"ג בסדר המשנה משקינא לה אפילו שמע מעוף הפורח והכי מסתברא ונראה דה"פ מאחר שקינא לה אפילו קודם סתירה שמע פריצותא שהרי עכשיו קצת רגלים לדבר מכוער הדבר ומוציאה בכתובתה מאחר שלא נסתרה ולא נאסרה עליו ובענין זה מצוה לגרשה דאפילו לב"ה [דאמר אפילו אם] הקדיחה תבשילו היינו רשות מיהו מצוה ליכא אלא בכה"ג ואם מקיימה דומה לאדם שנפל זבוב לתוך תמחוי שמוצצו ואוכלו ולבית שמאי חובה הואיל וקינא לה רגלים לדבר מיהו כתובתה גובה הואיל ולא נסתרה והשתא אתי שפיר דרבי יהושע אבל לפירוש רבינו שלמה דפירש משקינא לה אפי' שמע מעוף הפורח שנסתרה דעוף פורח היינו עבד ושפחה שנאמנין בעידי סתירה ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובתה וכי היה רבי יהושע מחייב כתובה לאחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה והלא אין המים בודקין אותה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל סוטה דף ו:) ומאחר שהיא גרמה שתיאסר עליו ואין יכולה לשתות הויא כארוסה ושומרת יבם שלא שותות ולא נוטלות כתובה מיהו מצי למימר הא דאמרינן אין המים בודקין אותה לאחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דוקא לאחר קינוי ועידי סתירה לרבי יהושע אבל כאן אין עידי סתירה אלא שמוזרות בלבנה נושאות ונותנות בפריצותה:
Tosafot on Sotah 31a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
מי שקנא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה אמנם הוא לבאר שכמו שהמים בודקין אותה כך בודקין את הבועל ושכמו שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ועל איזה צד ועל איזה עדות של סתירה או של טומאה היא אסורה לו וענין זה החלק כבר הוחל ביאורו בפרק חמישי ובא זה הפרק להשלים ענין החלק לבאר על אי זה צד ועל איזה סמך עדות של סתירה אסורה להם ואי זו בהפסד כתובה ואי זו שלא בהפסד כתובה ואין בפרק זה ענין אחר בזולת מה שהזכרנו והוא שאמר משקינא לה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתבה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עד אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה הרי אלו נאמנות לא לפסלה מכתבתה אלא שלא תשתה שהיה בדין מה אם עדות הראשונה שאינה אוסרתה אסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת"ל ועד אין בה כל שיש בה קל וחמר לעדות הראשונה מעתה מה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה אסור עולם הרי היא מתקיימת בעד אחד עדות הראשונה שהיא אוסרתה אסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד ת"ל כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ולהלן אומ' על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים עד אומר נטמאת ועד אומ' לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה עד אומ' נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת היתה שותה שנים אומ' נטמאת ועד אומ' להם לא נטמאת לא היתה שותה אמר הר"ם ר' אליעזר אומ' אפי' הבין מעופפות העוף שהיא נסתרה אין מותר לו להשקותה ולא יעמד עמה ואמנם יהיה נקי כשיוציא ויתן כתובה ור' יהושע עד שישמע הנשים הטוות לירח והוא בתכלית הפרסום בספורי הנשים יספרו בדבריהם ואמרו שפלני אשר קנא לה בעלה עם פלני ונסתרה עמו כבר זנתה עמו אז יוציא ויתן כתבה והלכה כר' יהושע אמנם יאמרו פסולי עדות לפסלה כמו שנזכרו או הנשים השונאות אותה ולא תשתה כאשר העידו בענין הזנות אחרי הקנוי והסתירה בעדים לפי מה שהתבאר בראש המסכתא פי' עדות ראשונה היא עדות סתירה אחר קנוי כמו שקדם וכבר בארנו בראש המסכתא שהיא לא תתאמת אלא בשני עדים ושהיא תאסור הסתירה על בעלה עד שתשתה מי המרים ואין זה איסור עולם ועדות האחרונה היא עדות טומאה וכבר ביארנו בראש המסכתא שהיא בעד אחד תאסר עליו לעולם וכבר ביארנוהו ראית זה והוא אמרו ועד אין בה ר"ל שאין שם עדות שלם אבל עד אחד לבד אשר הוא קצת עדות ואמ' והיא לא נתפשה תשתה מי המרים אולם כאשר נתפשה ר"ל שהתפרסם הזנות והטומאה ואפילו בעד אחד לא תשתה והראיה על היות עדות ולא רצה בו עד אמרו לא יקום עד אחד ואם היה עד יורה על אחד למה יהיה צריך לתארו באחד וזה אמרנו שעד אחד נאמן באיסורין בסוטה לפסלה מכתבה ולא תשתה כאשר קדם הקינוי והסתירה כמו שביארנו בראש המסכתא וכבר בארנו שעד דבר הוא גם כן דבר זמה פי' עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ובתנאי שיעידו כולם יחד אולם אם אמר עד אחד נטמאת עוד בא אחר אחריו ואמר לא נטמאת הנה לא נביט לעדות האחרון ולא תשתה לפי שכבר אמרנו שהתורה האמינה עד אחד בשוטה והעקר אצלנו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואמר עד אחד אומר נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת עד סוף המאמר אמנם זה בפסולי עדות כמו שהיה עבד או אשה או אחד הפסולין הוא אשר רבו המספר אולם כאשר היה עד כשר ושנים פסולין הנה הוא כמו עד אחד ועד אחד הנה למדנו באלו שני ההלכות שבפסולי עדות בכאן הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא:
אמר המאירי מי שקנא לאשתו ר"ל בעדים ונסתרה אחר קנויו ואין שם עידי סתירה אפי' שמע מעוף הפורח כלומר ממי שאין ראוי לסמוך עליו שנסתרה אסורה לו ויש מפרשים אפי' לא שמע אלא שהוא מאמין מצד אי זו אמתלא והוא ענין שמע מעוף פורח כלומר שסמכה דעתו בכך מצד שכך הבין לפי דעתו דרך נחש מצפצוף העופות ולהשקותה בכך אי אפשר אלא יוציא ויתן כתובה ור' יהושע אומר שאינה אסורה לו בכך אלא אם כן נשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה פלוניתא קנא לה בעלה ונסתרה עמו וזינתה וכל שהוא כן אע"פ שאינו יכול להשקותה הואיל ואין כאן עדות מ"מ אסורה לו ויוציא ויתן כתובה והלכה כר' יהושע ומ"מ יש מתמיהים היאך נאסרה בלא עדות ברור של סתירה והרי לר' יהושע אין סתירה כלום אלא בשנים ומתוך כך פרשו גדולי קדמונינו שדבר זה בטומאה נאמר כלומר קנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים אפי' שמע מעוף פורח שניטמאת לא ישקה ולר' יהושע משישאו ויתנו וכו' ומ"מ יתן כתובה וכן עיקר ומ"מ אם ראה הוא בעצמו שנסתרה שאינו משקה על פי עצמו אסורה לו אף בראיית הסתירה ויוציא ויתן כתובה וכן הדין בעדות עד אחד ר"ל שאם העיד לו עד אחד שנסתרה אם אין דעתו סומכת עליו מותרת לו ואם דעתו סומכת עליו אסורה לו אלא שיוציא ויתן כתובה ואין השקאה והפסד כתובה בסתירה אלא ע"פ שנים הכשרים:
ועד כאן נתעסק במשנה זו בעדות סתירה לפי' ראשון ומכאן ואילך הוא בא לבאר עדות של טומאה ולפי' השני הכל חוזר לענין טומאה ואמר שאם אחר הקנוי בא אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאת בסתירה זו שאחר הקנוי עם אותו שקנאה בו אינה שותה ואסורה עליו לעולם והפסידה כתובתה ואפי' לא היתה דעתו סומכת עליו ואפי' עבד או שפחה או קרוב או אחד מן הפסולים נאמן בכך לאיסור ולהפסד כתובה הואיל והקנוי והסתירה היה בעדים כשרים שהרי נאמר בטומאה ועד אין בה ופרשו בה בגמרא ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר או אינו אלא באחד תלמוד לומר לא יקום עד אחד הא כל שכתוב עד בשנים דבר הכתוב כלומר ואין בה שני עדים אלא אחד והיא לא נתפסה ואין לשון זה נאמר אלא לאסרה כלומר ואינה שותה אלא שאסורה ואפי' היה העד מעידי סתירה עצמה ומ"מ דוקא כשהעיד על טומאה שבאותה סתירה שהעידו עליה שנים הכשרים אבל אם העיד כן על סתירה שהיא בלא עדים הרי היא כעדות דעלמא שאינו כלום אלא שאם דעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ומ"מ הנשים שחזקתן שונאות זו את זו והן חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ר"ל אשת אחי בעלה ומת בעלה נאמנות לאיסור ושלא לשתות אלא שיוציא ויתן כתובה:
ודברים אלו כלן הלכה הם אלא שנושא ונותן אחר כן שהיה בדין שלא יהא עדות טומאה כלום אלא בשנים ומה עדות הראשונה ר"ל של סתירה שאינה אוסרתה איסור עולם אלא עד שתבדק אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה ר"ל של טומאה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים תלמוד לומר ועד אין בה הא כל שיש בה אפי' אחד של טומאה באותה סתירה נאמן וחזר ושאל מעתה נדון בקל וחומר שתהא עדות ראשונה מתקיימת באחד אם עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת באחד ראשונה וכו' תלמוד לומר כי מצא בה ערות דבר וכו' ושאלו בגמרא מה הוצרך לכי מצא בה שאינו אמור בסוטה והיה לומר מדכתיב בטומאה ועד אין בה ואנו דורשין בה אתה אומר שדיה בעד אחד ר"ל בטומאה אבל לא בקנוי ולא בסתירה ותירץ שבודאי כך הוא ומשנתנו בחסרון נשנית ומה שהביא כי מצא בה וכו' הוא בעדות דעלמא ר"ל עדות טומאה בלא קנוי או מאדם אחר שלא נתקנאה בו שאינו כלום אלא בשנים אלא שאם הוא נאמן לו כשנים יוציא ויתן כתובה וכן הלכה כמו שיתבאר:
ואחר כך בא לבאר היאך דנין בעדות טומאה שאחר קנוי אלא שהיא מוכחשת ואמר עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת וכן אשה או אחד מן הפסולים אומר נטמאת ואשה אחרת או פסול אחר אומר לא נטמאת הרי זו שותה ושאלו בגמרא והרי התורה האמינה בו עד אחד וכל שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והיאך אחד יכול להכחישו ופירשו שכל שהעיד האחד בטומאה ולאחר זמן בא האחר ואמר לא נטמאת אין דבריו של שני כלום שאחד במקום שנים הוא הא אם באו שניהם בבת אחת ר"ל זה בתוך כדי דבור של זה זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת שנמצא שלא נתקיימה עדות הראשון בבית דין קודם עדותו של זה הרי זו שותה ואם עד אחד כשר אומר נטמאת ושנים אומרים אף לאחר זמן לא נטמאת הרי זו שותה שהרי אע"פ שהאמינה תורה את הראשון כשנים מ"מ שנים ושנים הם וכל שכן בשנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת בין בבת אחת בין לאחר זמן:
ומ"מ כל שיש כאן פסולי עדות יש לדונה בדרך אחרת וכיצד הוא הדין כל שהעיד כשר בטומאה ואשה או קרוב אומר לא נטמאת אפי' בבת אחת אין דברי האשה או הקרוב כלום אבל אם העיד הכשר ובאו שתי נשים או שני פסולים עמו בבת אחת לומר לא נטמאת הרי זו שותה שעד אחד כשר ופסולים רבים לענין זה כמחצה על מחצה הם ואם היו כלם פסולין הולכין אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כיצד שתי נשים אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת שותה שלש אומרות נטמאת ושתים אומרות לא נטמאת אינה שותה מחצה על מחצה שותה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
Meiri on Sotah 31a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה ה"ג בסדר המשנה משקינא לה אפילו כו' ומוציאה בכתובה מאחר כו' אבל כאן אין עידי סתירה אלא שמוזרות בלבנה כו' עכ"ל כצ"ל והוא דוחק לומר בלא עידי סתירה שמשקין אותה ואם נימא דאין משקין אותה אלא דבכה"ג יוציא ויתן כתובה א"כ לא הוה מלתא דר"י דומה כלל למלתא דר"א ודו"ק:
Chidushei Halachot on Sotah 31a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
אֶלָּא לָאו מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי הנה נמצא האי 'לֹא' דכתיב בפסוק בְּכָל צָרָתָם (ישעיה סג, ט) משמע לא באלף ולו בוא"ו ודרשינן לתרווייהו חיזוק לענין גאולתינו כי לֹא באלף פירש רש"י ז"ל בביאור ישעיה רוצה לומר שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם כפי מה שראוי לפרוע בעבור מעשיהם הרעים אלא מרחם עליהם. ולפי זה מן לֹא באלף יצא לנו חיזוק שלא נתייאש מן הגאולה מחמת רבוי עונותינו כי ממאמר 'בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר' נבטח שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ולא יפרע מאתנו לשקעינו בגלות כפי רבוי עונותינו אלא ירחם עלינו ויגאלינו לפנים משורת הדין. ומן לוֹ צָר בוא"ו יהיה לנו חיזוק גדול בעבור הגאולה כי לוֹ צָר בוא"ו מורה כל מקום שגלו שכינה עמהם וזהו לוֹ צָר כביכול ומאחר כי לו צר בהיותינו בגלות על כן אף על פי שאין אנחנו ראויים לגאולה יגאלינו בעבור כבוד השכינה ובזה נהיה בטוחים על הגאולה. ובזה יובן בס"ד כונת הפסוק לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' (תהלים כז, יג) פירוש על ידי 'לוֹ לֹא' של פסוק 'בְּכָל צָרָתָם' שהם קרי וכתיב על ידי שניהם הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' זו הגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שתהיה השפעת הטוב משם הוי־ה בשלימות. ולכן נרמזו 'לוֹ לֹא' של פסוק 'בְּכָל צָרָתָם' בראשי תיבות אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו, ג) כי בהם אני בטוחה שאהיה אני לדודי ודודי לי.
מַה "יְּרֵא אֱלֹקִים" הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה אַף "יְרֵא אֱלֹקִים" הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. קשה מאי רבותיה דהאי קרא מהאי קרא, דכמו דדייק גבי קרא דאיוב מדכתיב יְרֵא אֱלֹקִים (איוב א, ט) ולא כתיב אוֹהֵב דשמע מינה מיראה כן תדייק בקרא דאברהם דכתיב יְרֵא אֱלֹקִים (בראשית כב, יב) ולא כתיב אוֹהֵב, ואם משום דמצינו גבי אברהם אבינו ע"ה דכתיב אַבְרָהָם אֹהֲבִי (ישעיה מא, ח) דילמא זכה לזה אחר כך בסוף ימיו אבל כשאמר לו 'כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה' עדיין לא הגיע למדרגת אהבה. ונראה לי בס"ד כיון דאמר לו 'יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה' בנסיון העשירי שהוא של עקידה שהיה בסוף כל הנסיונות, רחוק הדבר מן השכל לומר שאחר נסיון העקידה נתעלה יותר למדרגת אהבה, אלא אמרינן ודאי מדרגה זו של אהבה הוות משעת נסיון העקידה או קודם ומה שאמר לו בנסיון יְרֵא אֱלֹקִים ולא אמר לו אוֹהֵב אֱלֹקִים מפני כי היה לו יראת הרוממות אשר זו באה ונעשית באדם מחמת עוצם אהבתו בהקדוש ברוך הוא דאימה של יראה זו היא האהבה.
Ben Yehoyada on Sotah 31a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sotah, daf 31, Amud Aleph, about 326 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “״בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה׳ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל״.…”
- Segment 212 words
Opens “וְהָא לָא חֲזוֹ? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: כָּרֵס…”
- Segment 328 words
Opens “בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקָנוֹס…”
- Segment 420 words
Opens “וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶד אָלֶף, ״לֹא״ הוּא?…”
- Segment 514 words
Opens “וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָכְתִיב ״וּמַלְאַךְ פָּנָיו…”
- Segment 626 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״יְרֵא אֱלֹהִים״…”
- Segment 78 words
Opens “וְאַבְרָהָם גּוּפֵיהּ מְנָלַן — דִּכְתִיב ״זֶרַע אַבְרָהָם…”
- Segment 830 words
Opens “מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה?…”
- Segment 912 words
Opens “הָכָא כְּתִיב: ״לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי״, וְהָתָם…”
- Segment 108 words
Opens “הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף…”
- Segment 116 words
Opens “הַאי לְדִסְמִיךְ לֵיהּ וְהַאי לְדִסְמִיךְ לֵיהּ.…”
- Segment 1244 words
Opens “הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא,…”
- Segment 134 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם…”
- Segment 1415 words
Opens “מִי שֶׁקִּינֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִילּוּ שָׁמַע מֵעוֹף…”
- Segment 159 words
Opens “רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ…”
- Segment 1624 words
Opens “אָמַר עֵד אֶחָד ״אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת״ —…”
- Segment 1717 words
Opens “חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ…”
- Segment 1827 words
Opens “שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין…”
- Segment 199 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵד אֵין בָּהּ״, כׇּל עֵדוּת…”
- Segment 207 words
Opens “וְקַל וָחוֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה: וּמָה אִם…”
Original text
״בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה׳ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל״.
“In full assemblies, bless God, the Lord, you that are from the source of Israel” (Psalms 68:27), indicating that even children that are in the “source,” i.e., their mother’s womb, blessed God when they gathered at the sea.
וְהָא לָא חֲזוֹ? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: כָּרֵס נַעֲשָׂה לָהֶן כְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה וְרָאוּ.
The Gemara asks: But the fetuses could not see, so how could they have honestly said: “This is my God and I will glorify him”? Rabbi Tanḥum says: Their mother’s stomach was transformed for them like luminous crystal [ aspaklarya ], and they saw through it.
בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקָנוֹס שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב כּוּ׳. וְלִיחְזֵי הַאי ״לֹא״, אִי בְּלָמֶד אָלֶף כְּתִיב — ״לֹא״ הוּא, אִי בְּלָמֶד וָיו כְּתִיב — ״לוֹ״ הוּא?
§ On that same day Rabbi Yehoshua ben Hyrcanus taught that Job served the Holy One, Blessed be He, only out of love, as it is stated: “Though He will slay me, still I will trust in Him [ lo ]” (Job 13:15). The mishna continues that the word lo in the verse is ambiguous as to whether it is indicative of Job expressing his yearning for God or his lack thereof. The Gemara asks: Let us see whether this word lo is written lamed alef , and therefore its meaning is: I will not trust, or whether it is written lamed vav , according to which its meaning is: I trust in Him. Why is there room for doubt with regard to the meaning of the verse?
וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶד אָלֶף, ״לֹא״ הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה ״בְּכׇל צָרָתָם לֹא צָר״, דִּכְתִיב בְּלָמֶד אָלֶף, הָכִי נָמֵי דְּ״לֹא״ הוּא?
The Gemara counters: But is it true that anywhere that the word lo is written lamed alef , its meaning is: Not? If that is so, then in the verse: “In all their affliction He was [ lo ] afflicted” (Isaiah 63:9), where the word lo is written lamed alef , so too, does it mean: Not, i.e., God was not afflicted in the afflictions of the Jewish people?
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָכְתִיב ״וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם״! אֶלָּא לָאו, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי.
And if you would say that indeed that is the meaning of the verse, but isn’t it written in the continuation of that same verse: “And the angel of His Presence saved them,” which clearly indicates that God was concerned with their afflictions? Evidently, the word lo in that verse means: “In all their affliction He was afflicted.” Rather, is it not clear that lamed alef sometimes indicates this and sometimes indicates that? Therefore, the mishna had to derive the proper meaning of the word from another verse.
תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״יְרֵא אֱלֹהִים״ בְּאִיּוֹב, וְנֶאֱמַר ״יְרֵא אֱלֹהִים״ בְּאַבְרָהָם, מָה ״יְרֵא אֱלֹהִים״ הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם — מֵאַהֲבָה, אַף ״יְרֵא אֱלֹהִים״ הָאָמוּר בְּאִיּוֹב — מֵאַהֲבָה.
It is taught in a baraita ( Tosefta 6:1) that Rabbi Meir says: It is stated with regard to Job that he was “God-fearing” (Job 1:1), and it is stated with regard to Abraham that he was “God-fearing” (Genesis 22:12). Just as the description “God-fearing,” which is stated with regard to Abraham, is referring to Abraham’s fearing God out of love, so too, the description “God-fearing” that is stated with regard to Job indicates that Job feared God out of love.
וְאַבְרָהָם גּוּפֵיהּ מְנָלַן — דִּכְתִיב ״זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי״.
The Gemara asks: And with regard to Abraham himself, from where do we derive that he acted out of a sense of love? As it is written: “The offspring of Abraham who loved Me” (Isaiah 41:8).
מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה? אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה, שֶׁזֶּה תָּלוּי לְאֶלֶף דּוֹר. וְזֶה תָּלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר.
The Gemara asks: What difference is there between one who performs mitzvot out of love and one who performs mitzvot out of fear? The Gemara answers: There is that which is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Greater is the one who performs mitzvot out of love than the one who performs mitzvot out of fear, as with regard to this one who acts out of fear, his merits endure for one thousand generations, and with regard to that one who serves God out of love, his merits endure for two thousand generations.
הָכָא כְּתִיב: ״לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי״, וְהָתָם כְּתִיב: ״וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר״.
Proof of this assertion is that here it is written: “And showing mercy unto thousands of generations of those who love Me and keep My commandments” (Exodus 20:5), indicating that merits can last for thousands of generations for those who act out of love, and there it is written: “Know therefore that the Lord your God, He is God; the faithful God, Who keeps the covenant and mercy with those who love Him and keep His commandments for a thousand generations” (Deuteronomy 7:9). The first verse indicates that those who act out of love retain their merits for thousands of generations, whereas the second verse, which mentions only one thousand generations of merit, is referring to the merits of those who keep God’s mitzvot out of fear.
הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר״!
The Gemara asks: But there also, in the second verse, it is written: “The faithful God, Who keeps the covenant and mercy with those who love Him and keep His commandments for a thousand generations” (Deuteronomy 7:9). Why is the verse interpreted specifically with regard to those who worship God out of fear, yet it is written that they keep His mitzvot out of love? Both types of people seem to be indicated in both verses.
הַאי לְדִסְמִיךְ לֵיהּ וְהַאי לְדִסְמִיךְ לֵיהּ.
The Gemara answers: That verse, which mentions one thousand generations, is understood as referring to that which is adjacent to it. The phrase “for a thousand generations” is understood as referring those who perform mitzvot out of fear, as it is written immediately preceding the phrase “and keep His commandments,” which does not mention love. And this verse, which mentions thousands of generations, is understood as referring to that which is adjacent to it: “Unto thousands of generations of those who love Me.”
הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַד אָמַר לֵיהּ אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַאי: ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ״, וְחַד אָמַר לֵיהּ: אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַאי ״וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״. אֲמַר לְהוּ: תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנַן צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי אַתּוּן. מָר מֵאַהֲבָה, וּמָר מִיִּרְאָה.
It happened that there were these two students who were sitting before Rava, and one said to him: It was read to me in my dream: “How abundant is Your goodness, which You have laid up for those who fear You” (Psalms 31:20). And one said to Rava: It was read to me in my dream: “So shall all those who take refuge in You rejoice; they will forever shout for joy, and You will shelter them; let them also who love Your name exult in You” (Psalms 5:12). Rava said to them: You are both completely righteous Sages. One Sage, the second dreamer, serves God out of love, and one Sage, the first dreamer, serves God out of fear. Each Sage’s dream corresponded to his manner of serving God.
הֲדַרַן עֲלָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם
MISHNA: In the case of one who warned his wife not to seclude herself with a particular man and she subsequently secluded herself with the man she was warned about, even if he heard about it from a flying bird, or any other source whatsoever, he must divorce his wife. However, he must still grant her the money accorded to her by her marriage contract because there is no actual proof of her seclusion with the man in question. This is the statement of Rabbi Eliezer, who, as quoted in the first mishna of the tractate (2a), holds that there is no necessity for witnesses to testify with regard to the seclusion, and the woman becomes forbidden to her husband even in the absence of witnesses, by the husband’s word alone.
מִי שֶׁקִּינֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִילּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
Rabbi Yehoshua disagrees, as he did in the mishna (2a), and says: He does not divorce his wife in the absence of witnesses until the gossiping women who sit and spin thread by the light of the moon begin to discuss her behavior, as they share the gossip of the town. The Gemara earlier (6b) taught that a woman whose infidelity became subject to this public discussion can no longer be tested by the bitter water of a sota . Consequently, she must get divorced.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה.
The mishna continues to list various possible testimonies concerning such acts of seclusion. If one witness said: I saw that she became defiled during her seclusion by engaging in sexual intercourse with that other man, she does not drink the bitter water, but rather, he divorces her immediately. And furthermore, even if the one who testified was a slave or a maidservant, neither of whom is generally regarded as a valid witness, they are deemed credible to testify to the wife’s adultery even to the extent that their testimony disqualifies her from receiving her marriage contract and prevents her from drinking the bitter water.
אָמַר עֵד אֶחָד ״אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת״ — לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ עֶבֶד אֲפִילּוּ שִׁפְחָה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפוֹסְלָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ.
The mishna continues by listing women whose testimony is only partially accepted concerning this matter: Her mother-in-law, and her mother in-law’s daughter, and her rival wife, i.e., a second wife of the husband, and her yevama , i.e., her husband’s brother’s wife, and her husband’s daughter, all of whom are generally not deemed credible if they say anything incriminating pertaining to this woman due to the tumultuous relationships these women often have. They are all deemed credible to testify concerning the woman’s defilement while in seclusion, but are not deemed credible to the extent that their testimony will disqualify her from receiving her marriage contract; rather, it is deemed credible to the extent that she will not drink of the bitter water of a sota .
חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. וְלֹא לְפוֹסְלָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה.
This ruling allowing one witness’s testimony with regard to defilement needs to be stated, as, by right, it should not have been deemed credible based on the following a fortiori inference: And just as if with regard to the first testimony concerning seclusion, which does not forbid her with an irrevocable prohibition, as the woman can be found innocent permitting her again to her husband by drinking the bitter water, is not established with fewer than two witnesses, since according to the mishna the testimony of seclusion requires two witnesses, then with regard to the final testimony concerning defilement, which forbids her to her husband with an irrevocable prohibition, is it not logical that it should also not be established with fewer than two witnesses?
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, עֵדוּת אַחֲרוֹנָה, שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם?
Therefore, to counter this derivation, the verse states: “And there be no witness against her” (Numbers 5:13), teaching that any testimony with regard to defilement that there is against her is sufficient, and two witnesses are not required.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵד אֵין בָּהּ״, כׇּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ.
The Mishnah asks: And from now that it is established that one witness suffices to testify with regard to defilement, an a fortiori inference can be made with regard to the first testimony of seclusion: And just as if
וְקַל וָחוֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה: וּמָה אִם