Commentary page
Nedarim 7a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNedarim 7a
Nedarim 7a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 256 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מעמך כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך:
לנפקותא בעלמא כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא:
דכתיב בפיך כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיהו מ״ה:כ״ג):
או דלמא שאני צדקה להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד:
יש יד לבית הכסא היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו:
חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:
מנודה אני לך כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך:
ר׳ עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור:
2 more comments on this page.
Rashi on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
הפקר היינו צדקה דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים:
ואם תמצא לומר דאין היקש למחצה וא"ת שפיר קאמר דאין היקש למחצה ומאי מיבעיא ליה גבי צדקה י"ל דשאני הכא דסברא הוא שלא לעשות ההיקש אלא לענין בל תאחר הכתוב שם שהרי כמה דברים הכתובים באותו פסוק שחלוקים זה מזה בכמה ענינים ולא נכתב שם אלא לענין בל תאחר:
הפקר היינו צדקה דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים:
יש יד לבית הכסא ה"נ לא מספקא ליה דאורייתא אלא חומרא בעלמא מדרבנן מספקא ליה אם החמירו לענין לאסור כך לדבר ק"ש כיון דביה"כ [שאמרו] שאין בו צואה (אי נמי) כיון דיש זימון כדמסיק אם כן תאסור ע"י דבור בעלמא כמו אינך הפקר וצדקה דמ"מ מדרבנן מיבעי ליה דהא לא איתקש:
מכלל דיש זימון כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא [דשמא] אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה:
הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו בשבת (פ"א דף י) פ"ה ול"ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה"ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע"ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ"מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס"ד התם ה"ה למרחץ:
חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:
תיבעי לך פי' כמו תיקו ולשון נדרים משונה:
4 more comments on this page.
Tosafot on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
אמר רב פפא דנדינא ממך דכולי עלמא לא פליגי דאסור יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור, ואע"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך, ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה, משום דהתם הוא דמורחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד' אמות דידיה, אבל נדינא מינך משמע שיהא (יטול) [נטול לפי הש"מ] ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוי, וכן כתוב בתוס'. ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (הפלאה פ"א ה"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן. ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו. ירושלמי (כאן פ"א ה"א): ר' עקיבא היה חוכך בזה להחרים את כל נכסיו, כמה דתימא יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו', מה עבדין ליה רבנין חומר הוא בנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו, מהא שמעינן בהדיא שמנודה שנידהו בית דין אסור ליהנות מכנסיו כלל, ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עכ"ל. ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל (של לפי הש"מ) ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם ורחמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.
Rashba on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
אמר רב פפא נדינא ממך דכולי עלמא אסור פי' כשאמר נדינא ממך שאני אוכל לך דאי לא ידים שאין מוכיחות הוא דלא אתינן למימר אלא דנדינא לישנא דרחוקה הוא כמרוחקני ממך ולא עדיף מיניה וכדמפרש רבינו ז"ל וכל לשונו מבואר בעצמו ואינו צריך פי':
כתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא דכתיב בפסקין דיליה מנודה אני לך שאני אוכל לך אסור פי' פסק הלכה כר"ע שחוכך בו להחמיר ולפי' אסור ואינו לוקה דקסבר דלא דחי רב חסדא לדר' עקיבא אלא במשמתינא אבל במנודה אני לך הלכתא כוותיה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו פי' ואע"ג דלא קאמר שאני אוכל לך דסבר הרב ההוא דמאי דאמרינן בגמרא אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא אסיר כפשטיה הוא אע"ג דלא אמר שאני אוכל לך וליכא למימר שכוונת הרב. ההוא כשאמר שאני אוכל לך וארישא דמילתא סמך דא"כ לא הוה ליה לאיתסורי אלא מאכילה ואמאי כתב אסור ליהנות לו אלא ודאי כדאמרן ולית הלכתא כוותיה אלא כמו שכתב רבינו ז"ל נכון ועיקר:
Ritva on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna, 1884 · unknown
Meiri
וכן נסתפקו בצדקה אם יש לה יד מוכיח אם לאו וביררו בה שאם אמר הדין זוזא לצדקה ואמר אחר כן והדין נמי צדקה גמורה אבל אי לא אמר נמי ולא נתבררה ואף זו מחמירין בה וכן שאלוה בהפקר וכגון שאמר הרי זה הפקר ואמר אחר כן וזה ובזו יראה שכל שלא זכה בו אחר אין מניחים אותו לזכות ואם קדם וזכה אין מוציאין ממנו:
ממה שנאמר בסוגיא זו הפקר היינו צדקה למדו קצת מפרשים שההפקר כנדר לענין שאינו יכול לחזור בו ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות נדרים כן ומכל מקום אין ראיה מזו לדעתי שהרי אף הוא מספק לומר שאין הפקר כצדקה ומשום דהפקר חזי לעשירים כלעניים:
בית הכסא אע"פ שאין בו צואה כבר ביארנו במס' ברכות שאסור לקרות שמע או להתפלל כנגדו אבל אם הוזמן לבית הכסא ולא נעשה עדין בית הכסא ר"ל שלא התחילו עדין ליפנות בו לקרות כנגדו מותר אבל בתוכו הדבר בספק אם יש זמון לבית הכסא אם לאו ואע"פ שבשאר דברים אמרו הזמנה לאו מילתא היא שמא בקרית שמע ותפלה החמירו והדבר בספק ולא עוד אלא שאף כשתאמר בו יש זמון נתחדש לנו בו ספק אחר אם יש יד להזמנה זו אם לאו ואם אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא ואמר והדין נמי זו בכלל הראשונה היא שאין זה יד אלא הזמנה גמורה אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ואע"פ כן יד מוכיח הוא אלא שעל צד רחוק אפשר לדון את דבריו לתשמיש בעלמא ולא הובררה וזו ודאי נראה לפסוק בה לקולא חדא דהא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא ועוד שהרי תרתי ספיקי נינהו דהא זמון עצמו ספיקא הוא כמו שכתבנו ולמדת שבהוזמן בהדיא מיהא אסור לקרות בתוכו לכתחלה וכמו שכתבנו במסכת ברכות ובית המרחץ של מים חמין כל שרחץ בו אדם אע"פ שאין בו אדם עכשו אסור להתפלל בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת אבל זמון מיהא אע"פ שבסוגיא זו נשארה בספק לפי מה שביארנו במסכת ברכות ובמסכת שבת אין זמון אוסרו כלל וכל שלא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו:
כבר ביארנו במשנתנו במנדה אני לך שלדעת תנא קמא אינו כלום שלשון נדוי ושמתא הוא ואינו מצוי לחצאין ולדעת רבי עקיבא הלשון מספק אם מענין שמתא שלא לדונו בכלום אלא כמפליג בחירום שאין נדוי מצוי לחצאין אם לשון רחוק לדונו כמרוחקני ממך שאם צירף בו מה שאוכל לך יהא אסור באכילה מכל מה שלו ואם לא צירף בו כן יהא אסור לישב בארבע אמות שלו והלכה כדבריו ואסור אלא שאינו לוקה וכן ביארנו במשמתינא מינך שאינו כלום שאין זה לשון שמתא ואינה חלה לחצאין וייעדנו לבאר בנדינא מינך שלדעתנו דינו כמרוחקני ממך ושיש מפרשים בו שאסור בכל מיני הנאה ונמצאת למד מדבריהם דנדינא מינך אף בלא שום צירוף לשון הנאה אסור מפני שלשון זה לדעתם משמע שיהא נטול מכל הנאה שבו לגמרי שאלו אמר נדינא מינך שלא אוכל לך באכילה הוא דאסור ולוקה הא בשאר הנאות לא ומכל מקום יש מפרשים שמחמירים בענין זה בלשון נדוי של שמתא ומפרשים שמנדה אני לך אם צירף בו שאני אוכל לך אסור באכילה ולוקה ולא נאמר שחוכך אלא בלא צירוף ולאיסור הנאה שנסתפק אף הוא לשון נדוי לדון בו כל איסור הנאה או לשון משמתינא מינך שלא היה חמור אצלם לאיסור הנאה או אכילה כלל אלא אם כן צירף בו לשון פרטי ואף בתלמוד המערב מוכיח כן והוא שאמרו שם רבי עקיבא היה חוכך לאסור כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנין חומר בנדוי בית דין:
וכתבו בקצת תוספות שיש ללמוד מכאן שהמנודה שנדוהו בית דין נאסרו כל נכסיו בהנאה וכל שכן מוחרם הא המנדה את חבירו לא נאסר בנכסיו אלא שיש חולקין שלא לומר כן אלא בחרם בית דין של כל ישראל וכמו שמצינו בו אף חיוב מיתה כמו שמצינו בעכן ואני תמה אחר שנידוי הגמור אמור אצלם בלשון זה מה ראו להפריש בין נדינא למשמתינא והלא שמתא כנדוי וחמורה הימנה אלא שנראה שלא דנו אלא כפי מה שראו בזמנם ברגילות הלשונות ואפשר לפרש מפני שהשמתא אין המלה מונחת על ריחוק דברים שבממון אלא על עסקי עבירה ושם מיתה ונדינא הוא לשון כולל כל מיני ריחוק אף בלא נדוי עד שיש קורין מתוך כך בקמצות הנון וברפיון הדלת מלשון לנדה היתה ואין צריך בכך שאף בדגשות הדלת אפשר לפרשו ומתבל ינדוהו כמו שביארנו במשנה:
ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא ואין נראה כן שלא אמרה אף במשמתינא ואינו כן וראוי לפסוק כדבריו להחמיר לכתחלה ושאף חכמים לא ראינו במשנה שחלקו עליו בהדיא ואע"פ שבגמרא אמרו כי פליגי במנדה אני לך פירושו שמאחר שלא דברו בה חכמים וייחסה לרבי עקיבא ענין הדברים שלא היו חוככים בה כלל ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא כלום ומנדה אני לך שרבי עקיבא חוכך פירושו על ידי צירוף ואין הלכה כמותו ואין בו כלום אלא שדינו כמרוחקני מינך ונדינא מינך בלא צירוף אף הוא כחביריו ואם אמר נדינא מינך שאני אוכל לך בזו אמרו כוליה עלמא לא פליג דאסור וכן כתבו קצת חכמי הדורות ואין נראין הדברים:
Meiri on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירוש רש"י להכי אית לה יד כו' שיהא ודאי אסור הס"ד ואחר כך מ"ה לענין מלקות כו' כצ"ל:
ברא"ש העני עמך הס"ד בל תאחר הס"ד דמספקא ליה הס"ד איכא דלא תנא הס"ד כצ"ל:
בר"ן ולא שייכא באם ת"ל הס"ד וכצ"ל:
לשון הרחקה הס"ד ואח"כ מ"ה משמתינא מינך דכולי עלמא שרי דאפי' כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
אין יד לצדקה אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא. וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה כתוב: ועוד איפשר דרב פפא כולהו בחד זימנא בעינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשם. וכתב שם שלא הוצרך להזכיר רב פפא כי אם בפיאה לפי שכולם ענין אחד הם. עד כאן.
בפיך זו צדקה ובההוא קרא איתקש לקרבנות דדרשינן בראש השנה פרק קמא שדורש כל הקרא דמוצא שפתיך לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות וכו' לבל תאחר דכתיב בההוא קרא תשמור דהוא לאו לבל תאחר. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונו: לבל תאחר הוא דאיתקש דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מצות לא תעשה וכדר' אבין והיינו בל תאחר. עד כאן.
יש יד לבית הכסא קא סלקא דעתין הזמנה מילתא היא והיכא דהזמינו לבית הכסא הוי כבית הכסא ממש ואסור לקרות שם קריאת שמע כדכתיב והיה מחניך קדוש. ומשום הכי בעי היכא דאמר והדין מי הויא הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע או לא הויא הזמנה ומותר לקרות שם. וקדייק תלמודא מדקמבעיא ליה לרבינא אידות מכלל דהיכא דאמר בהדיא פשיטא דיש הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע. ומשני חדא מגו חדא קמיבעיא ליה בעיא אחר בעיא מיבעיא ליה. ואף על גב דהכא לא איפשיט מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיט ליה לרבינא גופיה פרק קמא דשבת דאין זימון דקא מתפלל אדם במרחץ חדש. ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה. מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד אם לאו ואם תמצי לומר קאמר.
תיבעי במקום תיקו השנוי בתלמודא גרסינן הכא ובמסכת הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת היא בשאלה שלא נפשטה בבית המדרש. והאי תיבעי אכל הני בעיא דבעינן לעיל קאי. שיטה.
הזמינו לבית הכסא ולבית המרחץ והא דאמר בפרק קמא דשבת וכו' ככתוב בתוספת. עוד יש לומר דודאי ממרחץ נמי בעי ואלא אי פשיט ליה מקשי ובהא תירץ דממרחץ איפשיטא דאין זימון. שיטה. ועיין תוס' שבת דף י' ע"א.
פיסקא ר' עקיבא היה חוכך כלומר מתחכך ומחזר בדבר להחמיר דמשמע כל אדם המחפש בדבר עומק מנענעו כל גופו כאדם המתחכך. בעל ערוך פירש מקוה כמו חוכה ופירוש להחמיר ולאסור וללקות לא. ויש אומרים חוכך מדבר בחכו ובפיו. ודרכו של תנא בנדרים לשנות לישני קלילי. הרא"ם ז"ל. ובפירוש הארוך פירש בפירושו וז"ל: ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר. מחכה בזה להחמיר ומשמע מאם יתמהמה חכה לו. עד כאן.
גמרא נדינא ממך אית דגרסי נדינא ממך. א"ה נראה דחסר כאן. ואולי צריך לומר ואית דגרסי נדירנא וכן הוא בהרא"ש. ובספר אגודה כתוב נדרנא. ולפי דברי הרב המאירי אפשר דחילוק הגירסאות הוא רק בקריאת מלת נדינא שיש קורין ברפיון הדל"ת ויש קורין בדגשת הדל"ת ולזה נוטה הלשון המגומגם בהכתב יד. וז"ל הפרשה ודכולי עלמא לא פליגי דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דאמר ליה מופרשני הימך דמי. פירוש.
נדינא ממך דכולי עלמא דאסיר דטפי משמע הרחקה ממרוחקני דמשמע מתנודד כמו נע ונד בארץ. והאי דלא חשיב ליה בהדי ידות במתניתין דתנא ושייר דטובא ידות הוו לבר מהני. משמיתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי. דהוי כלשון הדיוטות כמו מקוללני ממך. אף על גב דבלשון חכמים הוי יותר מנדוי הני מילי לחכמים שתקנו לקלל בזה הלשון דהוי שם מיתה וגם צריך הרחקה ארבע אמות כדאיתא במועד קטן. אבל הדיוטות אינם מכירין שהוא דיבור של הרחקה אלא דיבור של קללה ובנדרים אחר לשון הדיוטות אזלינן. כי פליגי במנודה אני לך. דר' עקיבא סבר לישנא דנדויא הוא כמו נע ונד. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא אף זה כלשון הדיוטות. וכן בשיטה וז"ל: אמר רב פפא היכא דאמר ליה איניש לחבריה נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר. דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה איכא למיתלי ולמימר דהכי קאמר מרוחקני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות. אבל הכא כיון דאמר נדינא ידים מוכיחות הן דהכי קאמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר. והיכא דאמר משמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא ואף על פי שהוא לשון מעין מנודה אני לך. אבל נדינא לא הוי לשון נדוי ולשון בני אדם לא קרי לנדוי אלא בלשון שמתא ונדוי. כי פליגי ר' עקיבא ורבנן במתניתין דר' עקיבא מחמיר ורבנן מקילי במנודה וכו' לישנא דנידויא הוא מה התם אסור ליהנות ממנו אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דמשמתינא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לומר מנודה אני לך היכא דבעי למימר משמיתנא ממך משום דעל ידי השמתא הוא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ארבע אמות אבל בנדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמתינא ממך. עד כאן. וז"ל הרי"ץ ז"ל: נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה. שאם אין בדעתו לומר אלא ריחוק בעלמא הוה ליה למימר מרוחקני. אבל השתא דאמר נדינא מוכיח הוא כי לענין איסור הנאה נאמר ומשמעותו כן הוא הריני נודד וסר מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך. ומשמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא כלומר שאתרחק ממך ארבע אמות. ובלשון מנודה אני לך פליגי דר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא ואסור ליהנות ממנו ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא וריחוק דארבע אמות קאמר.@9 ויש מפרשים דנדינא דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל משום הכי מודו כולן לאיסור דלשון נדוי הוא שמשים את חברו בנידוי עליו וכיון שכן אסורין לו כל נכסים דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומשמיתנא הוא לשון שמתא שהוא לשון מיתה כדאמרינן במסכת מועד קטן מאי שמתא שם מיתה ונכסיו מותרים. ובמנודה אני לך פליגי דמאן דשרי סבר כי לשון מנודה לשון מיתה. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל כי המנודה ודאי נכסיו אינן אסורין אם לא יחרימו נכסיו בפירוש. ועוד איך נאמר כי הנדוי שם מיתה והלא לא נאמר שם כי אם על השמתא ולא על הנדוי כלל. ויתכן לפרש כי נדינא מינך שלא אוכל לך משמע בין בתוך ארבע אמות בין חוץ לארבע אמות ובכל ענין אסור ליהנות ממנו. ובמשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה ולא אסר הנאתו עליו אלא תוך ארבע אמות אבל חוץ לארבע אמות מותר. ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו כמו נדינא ואפילו חוץ לארבע אמות משמע או כמו משמתינא ודוקא בתוך ארבע אמות אבל חוץ מותר. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל.
3 more comments on this page.
Shita Mekubbetzet on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' יש יד לצדקה קשה לי הא הר"ן לעיל ד"ה בעי ר"פ כתב הא דמיבעי בקידושין ולא ילפי' במה מצינו מנדרים דדלמא נדרים חמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילא משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים:
בהר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' דיש יד לצדקה עי' בר"ן פ"ק דקדיושין ד' רח ע"ב:
בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע דידות נמי למלקות עי' לעיל ד' ד ע"ב בר"ן ד"ה תיתי במה מצינו:
Gilyon HaShas on Nedarim 7a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Nedarim, daf 7, Amud Aleph, about 256 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “״מֵעִמָּךְ״, זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.…”
- Segment 246 words
Opens “יֵשׁ יָד לִצְדָקָה, אוֹ אֵין יָד לִצְדָקָה?…”
- Segment 326 words
Opens “מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְקׇרְבָּנוֹת, דִּכְתִיב: ״בְּפִיךְ״…”
- Segment 410 words
Opens “יֵשׁ יָד לְהֶפְקֵר, אוֹ דִלְמָא אֵין יָד…”
- Segment 533 words
Opens “אִם תִּמְצָא לוֹמַר קָאָמַר. אִם תִּמְצָא לוֹמַר…”
- Segment 647 words
Opens “בָּעֵי רָבִינָא: יֵשׁ יָד לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹ…”
- Segment 726 words
Opens “מִכְּלָל דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבִינָא דְּיֵשׁ זִימּוּן לְבֵית…”
- Segment 824 words
Opens “רָבִינָא חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: זִימּוּן…”
- Segment 919 words
Opens “מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה…”
- Segment 1020 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Nedarim 7a · Segment 9 — “…אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְעִנְיַן מַלְקוֹת שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה.…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Nedarim 7a · Segment 6 — “בָּעֵי רָבִינָא: יֵשׁ יָד לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹ לָא? הֵיכִי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Nedarim 7a · Segment 9 — “…לָךְ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְעִנְיַן מַלְקוֹת…”
Original text
״מֵעִמָּךְ״, זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
The verse states with regard to offerings: “When you shall take a vow to the Lord your God, you shall not delay to pay it; for the Lord your God will surely require it of you” (Deuteronomy 23:22). With regard to the term “of you” the baraita states: This is a reference to gleanings, forgotten sheaves, and pe’a .
יֵשׁ יָד לִצְדָקָה, אוֹ אֵין יָד לִצְדָקָה? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר: ״הָדֵין זוּזָא לִצְדָקָה, וְהָדֵין נָמֵי״ — הָהוּא צְדָקָה עַצְמָהּ הִיא! אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר ״הָדֵין״ וְלָא אָמַר ״נָמֵי״, מַאי? ״הָדֵין נָמֵי צְדָקָה״ קָאָמַר, אוֹ דִּלְמָא [מַאי] ״וְהָדֵין״ (נָמֵי) — לְנַפְקוּתָא בְּעָלְמָא קָאָמַר, וְדִבּוּרָא הוּא דְּלָא אַסְּקֵיהּ.
§ The Gemara asks: Is there intimation for charity or is there no intimation for charity? The Gemara clarifies the question: What are the circumstances of such a case? If we say that it is a case where one said: This dinar is for charity and this also, that itself is an explicit statement of donating to charity. Rather, it is a case where he said: This, and did not say: Also. What is his intention? Is he understood to be saying: This is also charity, or perhaps what is the meaning of: And this? He is saying that this coin is merely for general use, and he did not complete his statement.
מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְקׇרְבָּנוֹת, דִּכְתִיב: ״בְּפִיךְ״ — זוֹ צְדָקָה. מָה קׇרְבָּנוֹת יֵשׁ לָהֶן יָד, אַף צְדָקָה יֵשׁ לָהּ יָד. אוֹ דִלְמָא לְ״בַל תְּאַחֵר״ הוּא דְּאִיתַּקַּשׁ?
The Gemara explains the two sides of this dilemma: Do we say that since charity is juxtaposed to offerings, as it is written in a verse following the prohibition against delaying an offering: “That you have spoken with your mouth” (Deuteronomy 23:24) and the Sages expounded that this is a reference to charity, therefore, just as there is intimation, i.e., intimation is effective, with regard to offerings, so too, there is intimation with regard to charity? Or perhaps it is only with regard to the prohibition: You shall not delay, that it is juxtaposed, but not with regard to other halakhot ?
יֵשׁ יָד לְהֶפְקֵר, אוֹ דִלְמָא אֵין יָד לְהֶפְקֵר? הַיְינוּ צְדָקָה!
The Gemara asks further: Is there intimation for rendering one’s property ownerless, or perhaps there is no intimation for rendering one’s property ownerless. Does an incomplete expression employed by an owner to relinquish property take effect or not? The Gemara notes: This is the same as the previous question with regard to charity, which is comparable to rendering one’s property ownerless for the benefit of the poor.
אִם תִּמְצָא לוֹמַר קָאָמַר. אִם תִּמְצָא לוֹמַר יֵשׁ יָד לִצְדָקָה, דְּאֵין הֶיקֵּשׁ לְמֶחֱצָה. הֶפְקֵר מִי אָמְרִינַן הַיְינוּ צְדָקָה, אוֹ דִּלְמָא שָׁאנֵי צְדָקָה, דִּצְדָקָה לָא חַזְיָא אֶלָּא לַעֲנִיִּים, אֲבָל הֶפְקֵר בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים?
The Gemara responds: This question is stated in the style of: If you say, as follows: If you say there is intimation for charity, as there is no partial analogy based on juxtaposition, do we say that rendering one’s property ownerless is the same as charity; or perhaps charity is different, as charity is suitable only for the poor, but ownerless property is suitable for both the poor and the wealthy, and therefore it cannot be derived from the halakha with regard to charity.
בָּעֵי רָבִינָא: יֵשׁ יָד לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹ לָא? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דַּאֲמַר ״הָדֵין בֵּיתָא לֶיהֱוֵי בֵּית הַכִּסֵּא, וְהָדֵין נָמֵי״, הַהוּא בֵּית הַכִּסֵּא נָמֵי הָוֵה! אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר ״וְהָדֵין״ וְלָא אָמַר ״נָמֵי״. מַאי ״הָדֵין״ דְּאָמַר — ״וְהָדֵין נָמֵי בֵּית הַכִּסֵּא״, אוֹ דִלְמָא מַאי ״וְהָדֵין״ — לְתַשְׁמִישָׁא בְּעָלְמָא קָאָמַר.
Ravina raised another dilemma: Is there intimation for designating a location as a bathroom or not? The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say that it is a case where one said: Let this structure be a bathroom and this one also, that second structure is certainly also a bathroom. Rather, it is a case where he said: And this, and he did not say: Also. What is his intention? Is the expression: And this, that he said, understood to mean: And this shall also be a bathroom? Or perhaps what is the meaning of: And this? He is saying that it is designated for general use rather than as a bathroom.
מִכְּלָל דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבִינָא דְּיֵשׁ זִימּוּן לְבֵית הַכִּסֵּא? וְהָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבִינָא: הִזְמִינוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא מַהוּ? הִזְמִינוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ מַהוּ? זִימּוּן מוֹעִיל, אוֹ אֵין זִימּוּן מוֹעִיל?
The Gemara comments: Can it be derived by inference that it is obvious to Ravina that there is designation for a bathroom, i.e., that if one explicitly designates a location as a bathroom, it attains that status even before it is used for that purpose, so that one may not bring sacred items to that location? Didn’t Ravina raise this as a dilemma? He asked: If one designated a particular location as a bathroom, what is the halakha ? If one designated it as a bathhouse, what is the halakha ? In other words, is designation effective to grant the location a particular status, or is designation not effective?
רָבִינָא חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: זִימּוּן מוֹעִיל אוֹ אֵין זִימּוּן מוֹעִיל. אִם תִּמְצָא לוֹמַר יֵשׁ זִימּוּן: יֵשׁ יָד אוֹ אֵין יָד תִּיבְּעֵי לֵיהּ.
The Gemara answers: Ravina raised one dilemma within another dilemma: Is designation effective or is designation not effective? And if you say there is designation, i.e., designation is effective, is there intimation or is there not intimation, i.e., is designation via intimation effective? The Gemara concludes: The dilemma remains unresolved.
מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְעִנְיַן מַלְקוֹת שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה. דְּאִם כֵּן, נִיתְנֵי ״רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר״.
§ It was taught in the mishna that if one said: I am ostracized from you, Rabbi Akiva was uncertain about the halakha but was inclined to rule stringently about this. Abaye said: Rabbi Akiva concedes with regard to flogging that one is not flogged if he violates a vow that was expressed in this way. As, if so, if Rabbi Akiva held that one is liable to be flogged, let the mishna teach: Rabbi Akiva is stringent. The fact that it states: Rabbi Akiva was uncertain but was inclined to rule stringently, indicates that although Rabbi Akiva holds that one may not violate this vow, he concedes that one is not liable to be flogged if he does violate the vow.
אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי. בְּמַאי פְּלִיגִי —
Rav Pappa said: With regard to a vow that one expressed with the phrase: I am distanced [ nadeina ] from you, everyone agrees that he is prohibited from deriving benefit from the other individual, as this is an intimation of a vow. If he employs the expression: I am excommunicated [ meshamattena ] from you everyone agrees that he is permitted to derive benefit from the other person, even though he meant to distance himself from the other individual, because this is not the terminology of a vow. With regard to what do they disagree?