Nedarim 28a

חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה:

לא יפתח לו בנדר אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו:

במה שהוא מדירו בלבד ידור ולא בדבר אחר כדמפרש:

כיצד אמר לו וכו' אשתו מותרת לו דהיינו במה שהוא מדירו:

ובניו אסורים דהיינו במה שלא מדירו:

גמ' דינא דמלכותא דינא ולאו נדרי אונסין נינהו ואמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות:

שאין לו קצבה שנוטל כל מה שרוצה:

במוכס העומד מאליו שאינה של מלכות:

והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא פי' בב"ק (דף קיג):

במוכס שאין לו קצבה ואין תאמר מכל מקום דינא דמלכותא הוא וי"ל כיון שאין דרך המוכסין כך אין זה דינא אלא גזילה של מוכס עצמו ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אין דברים לגבי אונסין שרו רבנן וא"ת הא לעיל (נדרים דף כ:) - גבי ד' נדרים התירו בלא שום אונס אף על גב דהוה דברים שבלב הוויין דברים וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירש בהדיא ולא הוי דברים שבלב אבל הכא ליכא למימר אנן סהדי אי לאו האונס ובין תלמיד חכם ובין עם הארץ מיתסר בלא אונס כשאמר בלבו היום כיון דלא שייך אנן סהדי וההיא דרבי עקיבא שנשבע ומבטלה בלבו (במסכת כלה) התם נמי הוי אונס שהיה צורך גדול לידע לברר על אותו עז פנים שהיה ממזר:

וב"ה אומרים יש שאלה בשבועה פי' נזקקין להתיר לו ולמ"ד לעיל (נדרים דף כב:) אין נזקקין לאלהי ישראל מוקי הך דב"ה דהכא בנדר בודאי אי נמי בשבועה רק [לא] הזכיר שם שמים:

הרי נטיעות האלו קרבן הכא מיירי שמתפיס להו לדמי קרבן ממש דלא מיירי בקונמות מדלא אמר כקרבן ואפילו לר"מ דלא שנא בין הקרבן לקרבן דבכל ענין יחול אסור קונם ה"מ כשאוסר האיסור או עליו או על חבירו כגון שאמר ככר זו קרבן או עלי או עליך אבל כאן שאמר קרבן סתמא ואינו מדכיר קרבן גבי שום אדם הלכך ע"כ לדמי קרבן אמר:

אם אינן נקצצות כגון דאיכא זיקא נפישא כדאמר בגמ' וסבור הוא שלא יוכלו לימלט מן הרוח וכן טלית זו אם אינה נשרפת כגון דאיכא דליקה וסבור שלא יוכל לימלט מן האש ואפילו הכי יש להן פדיון כלומר הם קדושים ופדיון מועיל בהם ואגב דקתני בסיפא אין להן פדיון תנא נמי ברישא יש להם פדיון אבל עיקר חידוש ממה שהם קדושים כדפירשתי:

ובית הלל אומרים אף בשבועה ירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ד'] תני דבי רבי ישמעאל, לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע אתה להרגין לחרמין ולמוכסין.

גמרא במוכס שאין לו קצבה. כלומר ושלא כדין הוא עושה ודינא דמלכותא דינא, אבל גזילה דמלכותא לאו דינא, ופירשו בתוספות [מובא כאן בר"ן ד"ה במוכס העומד מאליו] בשם ה"ר אליעזר, דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא, אבל במלכי ישראל לאו דינא, דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה, ואין בה למלך יתר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מאן דאמר [סנהדרין כ, ב כל (האומר) [האמור – לפי הגמרא שם] בפרשת מלך מלך אסור בו, לא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל, אלא במלכי האומות.

הא באומר בלבו היום, הא בשאינו אומר בלבו היום, אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא בשפתיו לא. באומר בלבו היום כלומר, דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו, ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי, הא לאו הכי אסור, ואילו בשבועות [כו, ב] אמרינן, הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים, אינו אסור אלא בפת חטין, אלמא דברים שבלב כי הכי הוו דברים, אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות [שם ד"ה גמר בלבו], דהכא בעם הארץ עסקינן, וכאותה שאמרו בפרקא דלעיל [נדרים כ, א], דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, דבעם הארץ מחמירין עליו. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם, לעולם לא הוה שתיק גמרא התם, ולימא אי בעם הארץ צריך שאלה לחכם, כדאמרינן בפרקא דלעיל, [יד, א] גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום, ואמר רבי יוחנן וצריך שאלה לחכם, כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין לומר פת על דעת פת חטים ולא להשמיע לשומעים פת סתם, על דעת שהוא מתכוין לאסור עצמו בכל הפת ושכח והוציא פת חטים. אבל כאן שהוא מערים ומכוין לומר שישמעו מלשונו השומעים שהוא אוסר עצמו לעולם, ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע ולהטעות השומרים, הוי קצת כמבטל מה שאמר בלבו, והלכך הא והא בין בעם הארץ בין בתלמיד חכם, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד. כן נראה לי.

מתניתין נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות כו'. לאו קרבן דוקא קאמר, (כלום) [כלומר – לפי השי"מ] שאסרם בקונם, אלא הקדש גמור כקרבן קאמר, והיינו דקתני יש להם פדיון [דאילו קונמות אין להם פדיון – לפי השי"מ] ועוד (דאמרינן עלה) [דאמר עולא – לפי הגמרא] בגמרא, נקצצו שוב אינו פודן, ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה, ואי בקונמות מאי קושיא, מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק [לקמן (נדרים נז, א)], קונם שאת נהנית לי עד הפסח, אם את הולכת לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא, כן הקשה מורי הרב רבינו יונה ז"ל. ותירץ דאפשרא לומר דקונם כולל שאוסרו לכל, כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן, הוי כהקדש (ותמי') [ואלים – לפי השי"מ] אסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש, ויש לו פדיון כהקדש, ומתניתין רבי מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר [נדרים לה, א], דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל, לפיכך יש לה פדיון, ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל, וחברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון, ובהא דפרק אין בין המודר אמר רבי מאיר הוא מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז"ל, דהתם בקונמות כוללין, והכא בקונם שאוסר עליו לבד, ואי נמי על אחד דעלמא לבד.

אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה כלומר שנוטל מה שרוצה ואפילו במצות השר גזל הוא שאין כן מחוקי המלכות אלא ליטול דבר ידוע:

דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו פירוש דהוי גזל ואיתא בהלכות בפרק הגוזל:

שהן של בית המלך פי' לאו דוקא כל פירות דא"כ הוי נדרי הבאי [לעיל דף כד:] דהא מילתא דלא אפשר הוא כנודר שלא יישן ג' ימים ולמה לי למיתי עלה משום נדרי אונסין אלא הכא במאי עסקינן באומר במקצת פירות ידועים דאפשר למיקם במילתא (ג) ולפי' רבינו כיון דאמר יאסרו פירות עולם איתסר עליה פירוש דנהי דמחמת אונס נדר כיון דעיקרו ממון ולהציל ממונו הוא נודר או נשבע חייב הוא לקיים נדרו או שבועתו אע"ג דהוה באונס. ופרקינן באומר היום. קס"ד דאמר הכי בפירוש יאסרו כל פירות עולם עלי היום ופרכינן אי דאמר היום בפירוש לא מקביל מיניה מוכס. ומהדרינן דהכי קאמר באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינם דברים כדפרישנא במס' קדושין [דף מט:] לגבי אונסין אי אפשר דלא עקר נדריה פירוש אנן סהדי דכיון דמחמת אונס נדר שדעתו לקצר זמן איסורו כל מה שאפשר וכי אמר יאסרו פירות עולם עלי דעתו שיאסרו היום הוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים מיהו כי לא אמר בלבו היום מיתסר לעולם כיון שע"י תביעת ממון הוא אע"ג דנאנס על שבועתו חייב בה וכן כל כיוצא בזה כדפרישית לעיל ואפילו בהא דקאמר בלבו היום דוקא דאניס בגופו או בממונו שלא כדין אבל אי לא אניס כלל אי נמי דאניס כדין וכפי חוקי המלכות הקבועים אע"ג דאמר בלבו היום לא מהני ליה דהוו להו דברים שבלב ואינם דברים דלעולם תרתי בעינן דאניס שלא כדין ודאמר בלבו היום וזה אמת ונכון וליכא למנדא מיניה כלל:

ירושלמי תולין בעובדי כוכבים ובמלכות פי' לומר של עובדי כוכבים הם או של בית המלך הם כדי שלא יטלו ממנו שלא כדין אבל לא בישראל פי' אם ישראל בעל זרוע יש שם שאין נוטלין משלו כלום אסור לישראל אחר לתלות ממונו בו ולומר שהוא של אותו ישראל כדי להצילו שבעלי זרוע מצויין ליפול ושמא ירד אותו ישראל מגדולתו ויגלגל עליה קדמייתא כלומר שאותו אנס יגלגל על אותו ישראל מה שהפסיד מחמתו כשהיה בתקפו וגבורתו ותו לא מידי:

בגמרא [דף כח.] אמרינן האומר נטיעות אלו הקדש עד שיקצצו אין להם פדיון. ופריש בר פדא [שם ע"ב] שאם פדאן בעודן מחוברות לקרקע חוזרות וקדושות ואפילו פדאן כן אלף פעמים שכן משמעות לשון זה שהוא מקדישן מעכשיו אפי' לאחר פדיון עד שיקצצו והיינו דקתני אין להם פדיון כלומר במחובר. נקצצו פודן פעם אחת ודיו. מ"מ אע"פ שנקצצו פדיון בעו דאע"ג דלא אקדשינהו אלא עד שיקצצו קדושה שלהם לא פקעה בכדי ועולא פליג בהא בתרייתא ואמר דכיון שנקצצו שוב אינו פודן כלומר אינם צריכין פדיון דהכי קאמר בנדריה שיהיו קדושות עד שיקצצו ותו לא. ופריך ליה רב המנונא לעולא [דף כט.] וכי קדושה שבהם להיכן הלכה אילו האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט פי' אע"ג דאתני בהדיא שלא תהא אלא היום א"ל רבא מי קא מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים קדושת הגוף לא פקעה בכדי והיינו ההיא דאשה דבעיא גיטא כיון דחיילי בה קדושין אבל קדושת דמים כגון הא דנטיעות שהן קדושין לדמיהן לבדק הבית פקעה בכדי ובר פדא ורב המנונא סברי דאפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי והאומר בית זה הקדש היום בלבד אע"פ שעבר היום צריך פדיון ועולא ורבא מודו בקדושת הגוף דלא פקעה בכדי הילכך קונמות דהוו קדושת הגוף כדאיתא בהדיא בפרק אע"פ [דף נט:] לא פקעי בכדי והאוסר דבר לזמן ידוע בלבד אע"פ שעבר הזמן ההוא אסור בלא שאלה והתרה בין באוסר על עצמו בין באוסר על אחרים והקשיתי קמי מרן נר"ו הא דתנן [מכילתין דף ס.] קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת חדש זה אסור בכל החדש ור"ח לעתיד לבא וכל ההוא פרקא מוכח בהדיא שהאוסר דבר עליו בקונם לזמן כיון שהגיע לזמנו מותר ותירץ לי מורי שאני התם דלא אסר דבר מסויים אלא כל יין שבעולם ואין האיסור חל עליו כל כך (ד) על דבר מסויים דומיא דאשה ודומיא דנטיעות אבל באוסר דבר מסויים עליו או על אחרים לא פקע איסורא בכדי דשוייה חרם והקשיתי קמיה מהא דתנן [דף מו.] קונם ביתך שאני נכנס מכרו או נתנו לאחרים או שמת והורישו לבניו מותר ליכנס שם והא הכא דאסר נפשיה על דבר מסויים ואפ"ה כי מת או מכרו דלאו ביתו הוא שרי ופקע איסוריה בכדי ודנתי לפניו דשמא לא איתמר האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום אחד דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסריה אכ"ע לבר מגבוה הילכך כיון דחייל כולו האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה ואמר לה היום את אשתי בלבד לההוא יומא מיהת שוייה הקדש לכ"ע ואסירא לכל בר מדידיה הלכך כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקעי בכדי ודכוותה אמרינן באומר ככרי זה אני אוסר לכל העולם היום דכיון דחייל איסורא עליה לכ"ע היום לא פקע בכדי אבל באוסר אותו על מקצת בני אדם ולשאר בני אדם אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכן באוסר דבר של אחרים עליו דלדידיה הוא בלחוד דאיתסר ולכ"ע שרי ולא חייל איסורא כולי האי וכי מטי זימניה פקע בכדי ואפילו באוסר דבר שלו על אחרים כל בני העולם כיון דלא אסריה אנפשיה ואשתאר תוך זמן איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידיה שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי וכן בהקדש דאשתרי לגבוה תוך זמנו ואפ"ה לא פקעי בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגבוה כלל וזהו ענין ההקדש שיהיה לשם ואילו היה אוסרו לשם לאו הקדש הוא כלל הלכך לכל מי שראוי ואפשר ליאסר הקדש כבר נאסר נגמרי דהיינו לזרים וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה למקדש ולאסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות כלל שתהא אסורה למקדש ואילו בא לאסרה אפילו לעצמו לאו אשת איש היא כלל הלכך לאינשי דעלמא שהוא בא לאסור כבר חל האיסור היום לגמרי ומש"ה לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר היה וראוי לאוסרו אף על עצמו והוה חייל ותפיס איסורא שפיר וכיון דכן ושייר באיסוריה דלא אסריה אנפשיה לא הוי לגמרי חתיכה דאיסורא ולהכי פקע בכדי. והא דאיבעיא לן לקמן במכילתין [דף סט: ע.] באומר לאשתו שנדרה בנדרים שהבעל מקיים או מפר קיים לפי שעה מהו כלומר מי יכול להפר לאחר שעה או לא ולא איפשיטא ולחומרא התם טעמא אחרינא הוא דמספקא לן דאפשר דגזירת הכתוב דלית ליה רשותא לבעל להפר כל היכא דקיימיה שעה סתם והיינו דאמרינן בעיקר בעיין מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה דאלמא אילו אמר לה בהדיא קיים ליכי שעה ומופר לאחר שעה הרי היא מותרת לאחר שעה ופקע איסורא בכדי וע"ז נהגו כל העולם שאדם אוסר עליו או על חברו דבר שלו מסויים לזמן ולבתר ההוא זמן נהיג ביה (ה) המוכר התרה בלא שאלת חכם כלל ועם מה שפירשתי נתיישב המנהג כראוי וכן פירשתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי גם הרב ר' שלמה נר"ו הסכים ובא לדין זה:

כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל ולא שיחדש דבר לאיזה יחיד בפרט. וכל שעשהו דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה ודבר זה אין בו חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך על יד שמואל הנביא מלך מותר בו ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואם כן תפוק לי' משום דדינא דמלכותא דינא ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו:

זה שביארנו במה שאמרו נודרין להרגין וכו' שדוקא באומר בלבו היום שאינו מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו אבל כל שאינו אומר כן אלא שהוא מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו לא שנראין הדברים שאף בשאינו מכחיש לגמרי לענין אונסין לבד הותר הא כל שלא באונס אסור דקדקו עליה בתוספות שהרי בשבועות אמרו הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא מחשבתו מועלת אף שלא במקום אונס ופירשו בה דההיא בתלמיד חכם וזו שבכאן בעם הארץ שהחמירו עליו להצריכו שאלה בהרבה דברים ואף כאן החמירו בו שלא לסמוך על דברים שבלב אלא במקום אונס ויש לתמוה אם הדבר כן היאך נשמט בעל התלמוד מלהזכיר שם שבעם הארץ צריך שאלה אלא שעיקר הדברים הוא מה שראיתי לגדולי הדור שזו של שבועות במתכוין לומר פת על דעת פת של חטים ואינו מתכוין להשמיע לשומעים פת סתם על דעת שיבינו מדבריו שהוא אוסר על עצמו כל פת ואף בעם הארץ מותר אבל כאן שהוא מערים ומכוין שיבינו השומעים מלשונו שהוא אוסר עצמו לעולם ונמצא מבטל בלבו מה שהוא מכוין להשמיע הרי הוא כעין מבטל מה שאמר בלבו ומתוך כך לא הותר אלא במקום אונס אף לתלמיד חכם הוא במקום אונס הותר לכל לסמוך על דברים שבלב כגון אם ישביעוהו אנסים בהכרח על אי זה דבר ישבע ויהא בלבו היום או שעה אחת או כפי מה שיראה לו לפי ענין השבועה הא שלא במקום אונס אף לתלמיד חכם אסור ומה שאמרו במסכת כלה ברבי עקיבה שהיה נשבע לאשה אחת שיביאנה לחיי העולם הבא אם תגלה לו ענין בנה לברר מה שהיה אומר בעז פנים שהוא ממזר ובן הנדה והיה מבטלה בלבו אף זה צד אונס היה כדי לברר ענינו אם יש לחוש בביאתו בקהל אם לאו וכן אף לברר הלכתו וקבלתו:

נדרי אונסין שהזכרנו כבר ביארנו במשנתנו שאף בשבועה כן לדעת בית הלל שהלכה כדבריהם ואף לענין שאלה נדר ושבועה שוין ר"ל ששניהם בדין שאלה כמו שהתבאר ומה שאמרו לא יפתח לו בשבועה ר"ל שלא ישראל לפתוח לו בחרטה או בפתח לשבועה מפני שאין בה שאלה בית שמאי היא ואין הלכה כדבריהם:

המשנה השניה אינה מכונת הפרק אלא מתוך שנתעסק במשנה זו בנדרים שאין פיו ולבו שוין בהן נתגלגל בענין זה שהוא הקדש שאין פיו ולבו שוין בו על הדרך שיתבאר והוא שאמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון:

אמר הר"ם ביאור זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ומה שדומה לזה:

אמר המאירי נטיעות האלו קרבן וכו' וקודם שנכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכתבנו בשלישי של שבועות שכל האומר סתם ככר זה הקדש או ככר זה קרבן הואיל ואסרו לכל העולם כל הנהנה בו מעל בין הוא בין אחר ומביא קרבן מעילה ואחר שחל עליו שם הקדש והוא דבר שאינו קדוש קדושת הגוף יש לה פדיון ותופסת פדיונה להקדש ויוצאה לחולין והוא הדין בככר זה קונם הואיל והוא אוסרו לכל העולם והוא שאמרו יש מעילה בקונמות אבל אם אמר ככר זה עלי הקדש או עלי קרבן שנמצא שלא אסרה אלא לעצמו הוא מעל אם נהנה אע"פ שאינה הקדש או קרבן אצל אחרים אבל חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון שאין פדיון אלא בדבר שגופו קדוש אבל דבר שאין גופו קדוש אלא שהוא מוקדש עליו אין זה אלא איסור בעלמא עליו ואין פדיון באיסורין וכן אם אסרה על אחר כגון ככרי על פלוני הקדש או קרבן זה שנאסרו עליו מעל ולא אדם אחר ולפיכך אין לה פדיון ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהודרו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום ועל זה אמרו נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות טלית זה קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון ר"ל שהקדש חל עליהם להביאם לכלל פדיון מיד הגזבר כדין קדשי בדק הבית:

ברש"י הוא בעצמו הס"ד דבהערמה נדר הס"ד אשבע לך הס"ד לך נדר הס"ד בשבועה הס"ד שבועה הס"ד:

ברא"ש לא יפתח לו בנדר כו' אם כן יפתח דור לי בדבר זה הס"ד ואחר כך מ"ה וב"ה אומרים אף כו' קמשמע לן הס"ד לגזלו הס"ד דעת המלך הס"ד על נדרו הס"ד הוויין דברים הס"ד קא סמיך כו' כח דהיתרא הס"ד בספק לא יתלוש מן כו' הויין דברים הס"ד ואח"כ מ"ה האלו קרבן כו' דהקדישן אולי ינצלו הס"ד כצ"ל:

בר"ן נדור לי הס"ד את הס"ד שהוא מדירו הס"ד בנדר לא יפתח הס"ד בשבועה יפתח הס"ד כצ"ל:

גמרא ואומר רבי דלאו דינא דמלכותא דינא אלא כשמשוה מידותיו על כל בני מלכותו. אבל אם משוה למדינה אחת לא הוי דינאה דינא כדתנן בגיטין לא היה סקריקון ביהודה מהרוגי המלחמה. ומפרש דין סקריקון דאגב אונסיה גמר ומקני ואי לא משום דאנוס לא גמר אף על פי שמצות המלך היתה. ובמלכות ישראל לא אמרינן דיניה דינא כדאמרינן בסנהדרין לא נאמרה פרשת המלך בשמואל אלא כדי לייראם ולבהלם אבל המלך אסור בכל מה שאמור בפרשה. ואפילו למאן דאמר מלך מותר דוקא באמור. ולרבינו הקדוש נראה דלא אמרי דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים שהוא תולה בקרקעות כמו מכס שלא יעבור אדם בארצו אלא אם כן יתן מכס וכדאמרינן בחזקת הבתים דאריסא דפרסאי עד ארבעין שנין ואמרינן נמי מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. וגם כרגא דגברא שאמר לא יהא בארצי אלא אם כן יתן כך וכך. והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי שיעמוד בארצו אלא במצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו שכבשו בגזל כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ לעמוד בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין לפי שארץ ישראל הונח לה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך. אבל באומות כן דינם שכל הארץ למלך. דהוא הדין בכל הדיוטות שבעולם שאם קצבו שלא יהנה אדם בארצם אלא בקוצבתם שדיניהם דין ושמואל הא קא משמע לן שכל הארץ למלך. והיינו דאמרינן בבבא קמא דדינא דמלכא דינא (דקנו ליה) דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו שהדקלים והקרקעות שלו הם. במוכס שאין לו קיצבה ולוקח פעמים מעט ופעמים הרבה לכל רצונו. ואף על פי שמאת המלך הוא מאחר שלא השוה המלך מידותיו לא הוי כי האי דינא דמלכותא דינא לפי פירוש ראשון. ולפירוש הקדוש שמאחר שאין לו קצבה הוא מרבה לקחת שלא במצות המלך ואם היה יודע המלך היה קשה בעיניו ומשום הכי הוי גזלן. שיטה:

במוכס העומד מאיליו ונוטל כמו שהיו נוהגין מתחלה כמו שהיה המכס מתחלה סלע ומיעטו המלך בשקל ועמד זה מעצמו והעמידו על סלע דנעשה כמי שהוא גוזל להם ומותר כרי להבריח. ואית דמפרשי במוכס העומד מאליו שלא מינהו המלך. פירוש. ועוד אוקמה ר' ינאי במוכס העומד מאיליו שלא ברשות המלך אבל אם עושה ברשות המלך אפילו ריבה לזה ומיעט לזה אין זה גזל. או נוכל לומר דר' ינאי לא פליג על שמואל אלא בא לאשמועינן דבכהאי גוונא נמי איכא לאוקמיה וכן נראה לי עיקר. הרי"ץ ז"ל:

פיסקא כיון דאמר יאסרו איתסר כו' מילתא דרב מפרש ואזיל דרך קושיא ותירוץ ומסיק הכי אמר רב מילתיה מעיקרא. שיטה:

באומר בלבו היום הא כשאין אומר בלבו היום אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא משפתיו לא. באומר בלבו היום. כלומר דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו. ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו (כ)מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי האי לאו הכי אסור. ואילו בשבועות אמרינן הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא דברים שבלב כי הני הוו דברים אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות דהכא בעם הארץ עסיקינן וכאותה שאמרו בפירקין דלעיל דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דבעם הארץ מחמירין עליו. ואינו מחוור בעיני. דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם לעולם לא הוה שתיק גמרא התם ולימא ואי בעם הארץ צריך שאלה לחכם כדאמרינן בפרקין דלעיל גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל. ויש שתירצו דהתם כל מיני פת נקרא פת ומחשבת לבו לא הויא אלא פירוש לדבריו. אבל הכא דאמר יאסרו פירות עלי סתם נאסרין לעולם מחשבת לבו מכחשת דיבורו ודוקא באונס התירו. הריטב"א ז"ל.

ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אי איפשר דלא עקר ליה לנדריה. כלומר כיון שהוא אנוס באיסר זה קים לן בגויה דכל מה שיכול לעקור הנדר ולהקל אותו עקר והיקל אותו. ובשהוציא בשפתיו יאסרו כל פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך אמרינן דיאסרו היום קאמר דהא יאסרו סתם לא משמע לעולם יותר מהיום וכיון דבלבו אמר היום וגם דברי פיו אינם מובנים למשמעות לעולם יותר ממשמעות דלהיום הרי הוא כאילו הוציא בשפתיו היום כמו שגמר בלבו. מיהו דוקא במקום אונס הוא דאמרינן הכי. אבל שלא במקום אונס כגון מי שנשבע בלי שום אונס שלא יעשה דבר פלוני אף על גב דאמר בלבו היום הואיל ולא הוציא כן בשפתיו אסורין לעולם. הרנב"י ז"ל. וכל היכא דמוכחי הוו דברים שבלב דברים. וכל היכא דדיינינן על פי דברים שבלב בפרק אלמנה ניזונת בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי וכיוצא בהם הרבה צריך לומר דדברים דמוכחי נינהו דהיינו טעמא דר' עקיבה דאמרינן במסכת כלה היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו שאין לך אונס גדול מזה שהיה רוצה (לנדר) לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים ממזר ובן הנדה. שיטה. (כל פירות שבעולם איתסרו עליה. באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואף על גב דקיימא לן בקידושין דברים שבלב אינם דברים גבי האומר לחברו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא גבי אונסין שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו הילכך עיקר הנדר הוי כלביה וכהאי גוונא הוו דברים. אבל כל מקום שהיה לו לפרש ולא פירש לא הוו דברים. הרי"ץ ז"ל). ושמעינן מהכא דבית דין של גוים המכריחין אותו לישבע משביעין להם ובלבד שיהיה בלבו על דבר היתר דאין לך אונס גדול מזה. ואין מוסרין דבר זה לעם הארץ כדי שלא ישמע לכל ויתחלל שם שמים. ואם צריך לו לעם הארץ צורך גדול מזה מוסרין לו ומשביעין אותו כדי שלא יגלה. הרי"ץ ז"ל:

מתני' נטיעות הללו קרבן כשיקצצו וכו' לאו קרבן דוקא קאמר כלומר שאסרם בקונם אלא הקדש גמור כקרבן קאמר והיינו דקתני יש להם פדיון דאילו קונמות אין להם פדיון. ועוד דאמר עולא בגמרא נקצצו שוב אינו פודן ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה. ואי בקונמות מאי קושיא מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא כן הקשה רבינו מורי הרב רבינו יונה ז"ל. ותירץ דאיפשר לומר דקונם כולל שאסרו לכל כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן הוי כהקדש ואלים איסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש ויש לו פדיון כהקדש. ומתניתין ר' מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר. דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון. ככר זה עלי הקדש ואכלה הוא מעל חברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון ובהא דפרק אין בין המודר אמר ר' מאיר הוא (מי) מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז"ל דהתם בקונמות כוללין והכא בקונם שאוסר עליו לבד ואי נמי על אחד דעלמא לבד. הרשב"א ז"ל.

הך בבא דנטיעות נקט אגב נדרי אונסין דדמי קצת לאונס אם אינן נקצצות. בגמרא מוקי לה בעומדות ליקצץ וטלית עומד לישרף ואמר אם לא יקצצו מחמת הרוח הרי הן הקדש. יש להן פדיון. כלומר קדושין אם לא נקצצו כי חל עליהם הקדש כמו שאמר. דיש להם פדיון שהם קדושין ואף על גב דלא אסיק אדעתיה כשנדר שינצלו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא הקדיש שלא היו פיו ולבו שוין כמו שאמרנו גבי אונסין אלא חל עליהם הקדש ויש להם פדיון דקדושה חיילא עלייהו. ולא קדושת הגוף ולא דמי לא לקונמות ולא לככר זו עלי קרבן דאמרינן פרק קמא דאין להם פדיון. קונמות שאני דכל קונם קדושת הגוף וגם ככר כיון דאמר עלי קרבן משמעותיה כקרבן דאין לו פדיון שהרי בא לאוסרו ולא להקדישו לתת לגזבר הקדשו אבל הכא קרבן דאמר להחל עליהן הקדש קאמר כמו כל מקדיש דבר שאינו ראוי למזבח דאינו קדוש אלא קדושת דמים. וא"ת והא אמרינן לר' יהודה דהאומר קרבן לא אמר כלום. היינו טעמא כשאמר קרבן שאוכל לך שבא לאסור ולא להקדיש ומשום הכי הוה ליה למימר כקרבן לר' יהודה. אבל הכא שבא להקדיש קרבן דקאמר יהיו לדמי קרבן קאמר. עד שיקצצו אין להם פדיון. כלומר שאפילו יפדם יחזרו ויקדשו דכיון דאמר עד שיקצצו משמע לעולם הן בקדושתן עד שיקצצו ואין שום פדיון מועיל בהם לעולם והוי כמו שאמר לכשאפרם יקדשו דקדיש בכתובות פרק אף על פי הילכך אין מועיל להם פדיון. ובגמרא מפרש אי צריכי פדיון לאחר שנקצצו אי לא. הרא"ם ז"ל. וא"ת נימא דהא דאמר עד שיקצצו לא להחמיר עליהם קאמר שתחול הקדש עליהם לאחר שיפדו קודם הקצירה אלא להקל שלאחר שיקצצו יהיו חולין. וי"ל דהא לאו קושיא דאם כן הוה ליה למימר נטיעות הללו קרבן ואינם קדושים אלא עד שיקצצו. שיטה:

גמ' בית שמאי אומרים וכו' עי' לעיל כב ע"ב בר"ן ד"ה אמר רב אסי: