Nedarim 25b

מתני' נדרי שגגות אמר קונם כו':

ונזכר שאכל ושתה פטור דלבו אונסו דסבר שבאמת נשבע:

וכן ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אותן האוכלים שהיה אביו או אחיו היינו נמי נדרי שגגות שאילו היה יודע שהיה אביו או אחיו לא היה מדירן:

או שהיה אוכל עמהן עם אביו ועם אחיו אחרים:

בש"א הן מותרין אביו ואחיו בלבד ומה שעמהם אסורים דקסברי נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו וב"ה סברי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ע"כ מפי' רבינו גרשום זצ"ל:

גמ' תנן התם בפרק ר"א אומר כו':

פותחין בשבתות וימים טובים שאם נדר שלא יאכל כל ימות השנה פותחין לו חרטה כך כלום נדרת על דעת להתענות בשבתות וימים טובים אם יאמר לאו:

בראשונה היו ב"ד של ראשונים אומרים אותן הימים שבתות וי"ט מותרין וכו':

נדרי שגגות קונם כל הפירות שבעולם אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה פטור שאלמלי היה יודע שאכל לא היה נודר ובעי' פיו ולבו שוין וא"ת לעיל (נדרים יד:) דקאמר קונם [עיני] בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר ה"ד אי שכח וישן למחר נדרי שגגות מותרין ובמזיד ליכא למיחש עד שיעבור במזיד על נדרו וי"ל מתוך כן דאמרינן בתנאיה לאו מזדהר איכא למיחש שמא יישן למחר במזיד:

קונם אשתי נהנית לי פר"י מיירי דלא משועבד לה:

שגנבה כיסי ושהכתה בני אין לפרש שפירש אם גנבה את כיסו וכן אם הכתה את בנו דא"כ פשיטא דלא חל הנדר:

פותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט כגון שנדר שלא לאכול ושלא לשתות יין שנה אחת ולא נזכר על שבתות וי"ט להוציאם מן הכלל כשבא לישאל על נדרו פותחין לו בכבוד שבתות וי"ט דאמרינן אילו ידעת והיית זכור בשעת הנדר על שבתות וי"ט כלום נדרת עליהם והוא אמר לאו מתירין אותו אף לימי החול כדמסיק במשנה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והותר מקצתו הותר כולו דקאמר בלא התרת חכם אלא הותר מחמת נדר טעות קאמר ול"נ דהלשון משמע שצריך התרת חכם מדקאמר פותחים אלמא משמע דצריך התרת חכם לכ"נ דודאי צריך התרת חכם ולא דמי למתני' דנמצאו אביו או אחיו דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות ושגגה גמורה דאנן סהדי שסבור בלבו ששם אינם קרובים דהא אפשר שפיר בלא אחיו הלכך הרי הוא כאילו אמר בפירוש הרי עליכם פלוני ופלוני אבל הכא שנדר שנה אחת תמימה הכל יודעין שאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות ואם כן כשנדר שנה אחת ודאי היה דעתו גם אשבתות וי"ט ולא מצי למימר שטעה כמו במתני' אלא שהוא מתחרט עכשיו על שבתות וי"ט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים:

עד שבא ר"ע ולימד נדר כו' להכי מייתי הך מתני' מקמי פלוגתא דרבה ורבא דפליגי בפלוגתא דשמאי והלל משום דפלוגתא דרבנן ור"ע בהא דפותחין הוו כפלוגתא דב"ש וב"ה דת"ק כב"ש ור"ע כב"ה וא"ת ות"ק כב"ש וי"ל דאית ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע וכו' מאחר שלא החליף דבריו הראשונים אינו נראה עקירת נדר שמתחלה אמר כולכם והשתא נמי כי שרי לה אמר כולכם לכך לא אמרי' כי הותר מקצתו הותר כולו וה"ה נמי אם מתחלה אמר בפרט כגון לזה ולזה וכלל אביו עמהם וחזר ואמר אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבי מותר מאחר שלא שינה ולא החליף את לשונו אין כאן עקירת נדר ודכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אליבא דרבא והא דנקט שיטתו בלשון כולכם לישנא דמתני' נקט דאמר הרי עליכם קרבן:

לא נחלקו אלא כשהחליף ושינה את דבריו הראשונים שמתחלה אמר כולכם אסורים ועתה אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר והוא הדין אם החליפם בצד אחר שמתחלה אמר לזה ולזה והשתא אמר כולכם דמאחר שהחליפן לכלל ופרט שמתחלה כלל באיסור ופרט בהיתר אי נמי פרט באיסור וכלל בהיתר אמרי ב"ה ור"ע מאחר שהחליפן נראה כעוקר נדרו והותר מקצתו הותר כולו וב"ש לא שני ליה ואסרו בתרווייהו:

תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות משום דמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, משום הכי תני בבריתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגה, אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועות כתיבא, דהא מדכתיב האדם בשבועה ילפינן לה בשבועות [כו, א], דאמרינן התם שאדם בשבועה פרט לאנוס. תמיהא לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרים, וכשם שנדרי שגגות מותרין, ובנדרי אונסין נמי תניא בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה, וכדברי בית הלל מפני מה לא (שני) [שנו – לפי השי"מ] כן בנדרי זרוזין. ומיהו בירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ב'] מצאתי, תני כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זרוזין מותרין, אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא דידן כמו שהזכירו השאר.

היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אשי וכו' מסתברא דהא דאמרינן הכא היכא דמי, לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי, דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא, אם אכלתי אם שתיתי, ונזכר שאכל וששתה. אלא לרבותא נקט לה, וכאילו אמר עד היכן היא שבועות שגגות, וכדאמרינן בעלמא [קידושין כח, א] עד היכן גלגול שבועה, והיינו חדוש דאיכא בדרב כהנא ורב אסי, דהכא כל חד וחד איכא חבריה דמכחיש ליה, ואמר ליה דלאו הכי הוה וופילו הכי אישתבע ולא חש לה, הוה אמינא כיון דאיכא חד דמודע ליה לאו שגגה היא, ואם תלה בה איסור פירות מיהו פירות אסורין קא משמע לן.

תני התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות כלומר ועל ידי חרטה שמתחרט כשנדר להתענות מבשר או מים בימים טובים, מתירין לו אותן הימים בלבד, אבל בשאר הימים שלא מצא להם פחת אסורין. והכא לאו משום דדמיא לנדרי שגגות דמתניתין לגמרי קא מייתי לה הכא, דבהני דמתניתין לא צריך לפתח ולא להתר חכם כלל, אלא מותרין לגמרי דהתירו תנן כדאיתא בריש פרקין, ואילו בההיא דימים טובים צריך שאלה ומתיר נדרו על פי חכם. וטעמא דמלתא דדלמא התם לאו שוגג הוא, דיודע הוא ודאי דיש שבתות וימים טובים בכלל הימים שנדר, אלא שעכשו מתחרט על ידי כבוד שבת שאינו טוב שיתענה מבשר או ביום טוב, אלא משום דפליגי הכא רבה ורבא בנדר שהותר מקצתו אם הותר כולו, ובעי לאקשויי מסיפא דההוא מתניתין אדרבא, קא מייתי ליה הכא.

אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין [חוץ מאבא, דכולי עלמא כולהון אסורים ואביו מותר, דכיון בשעת הנדר אומר כולכם אסורים – לפי השי"מ]. ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ (אבא) [מאבא – לפי השי"מ] אנו רואין כאילו הנדר במקומו עומד לגמרי לגבי השאר. כי פליגי (בשהותר) [בשסותר – לפי השי"מ] עכשיו נדרו הראשון, כגון שמתחלה אמר כולם אסורין, ועכשיו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הוה, שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון. והלכך בכי הא קא סברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד שהשאר אינו עומד על הדרך הראשון הותר כולו, לא פליגי אלא במהפך דבריו, אבל אינו מהפך, כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה היא אליבא דהלכתא. והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל, וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורין, ועכשיו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר (כולם) [כולכם – לפי השי"מ] אסורין חוץ מאבא, שגם עכשיו אינו מעמיד דבריו הראשונים, אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו, בין שאמר כולכם ועכשיו נמי כולכם, בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשיו נמי זה וזה, לעולם השאר אסורין ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך (הייתי) [היית – לפי השי"מ] אומר, אביו ואחיו מותרים, דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה, אבל השאר אסורין שהרי השאר אין להם התר, אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשיו לפני החכם. ורבא אמר כשמהפך דבריו, כולי עלמא לא פליגי דכולן מותרין, כי פליגי בשעומד על דבורו הראשון, אלא שאומר שאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר [כולכם אסורים – לפי השי"מ] חוץ מאבא, דאפילו בכי הא קא סברי בית הלל שכולן מותר, ובית שמאי כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון. גבי האומר הרי זו תמורת עולה, הרי זו תמורת שלמים, דאמר רבי מאיר דהרי זו תמורת עולה, והכי נמי כיון דאמר הייתי אומר כולכם אסורים, הרי זה עיקר דבריו, והרי זה מעמיד דבריו הראשונים שאמר בשעת הנדר, ואף על גב דאמר חוץ מאבא שהוא הפך הכלל שאמר בתחלה אין בכך כלום, שאין עיקר הדבר בגמר דבריו אלא בראש דבריו. ולא שיהא זה ממש כי הא דרבי מאיר, דהתם כיון דאמר הרי זו תמורת עולה הויא לה מיד תמורת עולה, וכי הדר ואמר הרי זו תמורת שלמים מוציאה מתמורת עולה לגמרי, ורוצה שתהא תמורת שלמים. מה שאין כן דהכא הא דאמר חוץ מאבא אסוקי מלתא הוא, אלא דמיון בעלמא הוא דמדמי ליה לתפוס לשון ראשון, שאנו תופסין בעיקר דבריו מה שאמר כולכם.

רבא אמר כגון שהתנה וכו' פי' רבא לא פליג דינא דטעמא תריצא היא דהא אם אינו זכור תנאו כלל בשעת הנדר ונדר סתם דנדריה לית ביה מששא אלא דלא ניחא ליה האי פירוקא משום דמתני' ובלבד שיהא זכור קתני ובעי לתרוצי מתני' כפשטה ודכוותה איכא לקמן בהאי פירקא (דף כ"ד:) היכי דמי שבועת הבאי אי דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה וכו' אמר אביי דאמר שבועה שראיתי ופריך רבא והא דומיא דנדר קתני דהיינו אם לא ראיתי פי' אע"ג דדינא הכי כדקאמרת אבל לישנא לא אתי שפיר והא דהכא נמי דכותה ובדין הוא דהו"ל למפרך והא בלבד שיהא זכור קתני אלא משום דמתניתא לא דייקא כמתני' ודילמא לא קתני הכי ולא מצי פריך הכי אלא נקיט פירוקא דברייתא כפשטה ולא חש למפרך ודכוותה בתלמוד וכן כתב רבינו יעקב ז"ל בספר הישר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כאביי וכרבא למימרא דלא פליגי וכן עיקר:

אמר רבא כגון שהתנה בר"ה שלא ידור ואם ידור שיהיו דבריו בטלים ואח"כ בתוך השנה התחיל לידור וזכור הוא שהתנה אבל אינו יודע ממה התנה אם מדברים שבינו לבין חבירו או מכל העולם או מכל שאר דברים והשתא קא נדר אם הזכיר תנאו בנדרו שאמר עכשיו על דעת הראשונה אני נודר לכשיזכור שמדבר זה היה התנאי נדריה לית ביה מששא דהא על דעת תנאו נדר ולא בטליה לתנאיה אבל אם לא היה זכור תנאו בפיו כלל שלא אמר על דעתי הראשונה אני נודר אלא שנדר סתם בטליה לתנאיה כיון דידע ביה וקיימיה לנדריה ודוקא בהא דהוה דכיר תנאיה ולא חש לאדכורי לתנאיה אבל היכא דלא הוה דכיר תנאיה כלל ונדר סתם הא ודאי נדריה לית ביה מששא כדפריק אביי מעיקרא דרבא מודה נמי כדאמרן:

כתב רבינו יעקב ז"ל בספר הישר כי כל נדרי דאמרינן ביום הכפורים הגיה אביו ז"ל מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה כולהון איחרטנא בהון ואתיא כי הא דהכא דהרוצה (ב) שיתקיימו נדריו וכו' דלא אפשר למימר כדכתיב בנוסחי הראשונים מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה והאומר כן טועה שהרי אין חבוש מתיר עצמו וכדאמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ועוד דהא בעי פתח חרטה וקיימא לן נמי דצריך לפרוט הנדר כדאיתא בפרק השולח [דף לה:] אלא ודאי כדאמרן דעל נדרים הבאים לאחר מכן הוא דתקון הכי הדורות הראשונים משום עמי הארצות שרגילין בנדרים ועוברים עליהם בשוגג וכשנודרים אינם זוכרים תנאם דיום הכפורים כדי שיזכירו על דעת כן אנו נודרים ובהכי ליכא בנדרא דידהו מששא ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין ואע"ג דהכא אמרינן בגמרא [דף כג:] דפרכיה רבא למאן דדרשיה בפירקא משום עמי הארצות היינו בדידהו דהוו חמירי להו נדרי לעמי הארצות אבל השתא דקיל להו נדרי הכי עדיף לן טפי הילכך כולהו הני לישני חרמנא נדרנא אסרנא בקמץ קרינא להו דמשמע לישנא להבא ומה שנהגו לאומרו שלש פעמים שכן רוב דברי חכמים משולשים מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו במנחות ויש מקומות [ס"ה.] שאין אומרים אותו אלא פעם אחת וכן נראה ומה שנהגו לאומרו ביום הכפורים ולא בר"ה הא כתיבנא דר"ה דקתני הכי לאו דוקא ומשום דיום הכפורים הוי יום כנופיא טפי והוא סמוך לר"ה עושים אותו ביום הכפורים:

ומה שנהגו לומר בו ונסלח לכל עדת בני ישראל מפני שהנודר בתוך שנתו ולא נזכר תנאו בטיל נדריה מדינא כדאמרן וכשעובר על נדרו לפי דעתו במזיד אע"פ שמן הדין אינו עובר בו צריך כפרה וסליחה ואתיא כההיא דאמרינן בנזיר [דף כג.] ואיתא נמי בשאר דוכתי וה' יסלח לה הרי שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' על זה נאמר וה' יסלח לה וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש אמרה תורה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה כל זה מיסודו של רבי' יעקב ז"ל בספר הישר ודברים ברורים הם ולא כתב רבינו ז"ל בהלכות הא מתניתא ומאי דאיתמר עלה משום דבעי למסתם סתומי ואמרינן בגמרא רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפרקא א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפרקא ומיהו מתניתא הלכה היא ועיקר כאוקמתא דאביי ודרבא וכדפרישית וליכא בגמ' עלה שום דיחויא וכל הראשונים קבעוה הלכה אלא רבי' ז"ל (ג) שלא לשנותה בישיבה מן הטעם שאמרנו:

מתני' נדרי הבאי קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. פירוש נדרי הבאי נדרי שוא שנודר על דבר שא"א והוא מארבעה נדרים שהתירו חכמים ובתר דפריש נדרי זירוזין קא מפרש נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם פירות או דבר פלוני עלי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ופירשו בירושל' [כאן ה"ב] דהיינו בראייה אחת דהוא מילתא דלא אפשר שאין העין שולטת לראות ששים רבוא בראייה אחת וכן אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד פירשו בגמ' בטרוף ופירש בעל הערוך בשם רב שרירא גאון ז"ל שהוא משוה ומרובע כקורת בית הבד שהיא שוה וכדתנן בפרקא בתרא דמכשירין הטורף את גגו שפי' הטח פיו להשוותו וכן בתוספתא דנגעים גבי מקל שמזין בו וראשה טמא (ד) כלומר מרובע ודכוותיה טובא בתלמוד וכן אמר בירושלמי [שם] בהדיא אמר שמואל במרובע ומקשו וליתני קטן פי' למה ליה למיתני דחזייה גדול כקורת בית הבד אפילו קטן נמי כיון דקאמרת דבמרובע הוא דנדר אפילו בקטן נמי הוי מילתא דלא אפשר דהא תניא התם רשב"ג אומר אין מרובע בבריות ומפרקינן דלית אורחא דתנא למתני אלא מילתא רובא דתניא גמל הפורח באויר ניתני עכבר פורח באויר והכא במכילתין [דף כה:] נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד גבה טרוף ונ"מ למקח וממכר. לומר שהמוכר קורת הבד לחבירו בעי דליהוי גבה טרוף כלומר מרובע והתם במסכת שבועות [דף כט.] גבי שבועות שוא כיצד קתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר ולא קתני ליה הכא והכא קתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ולא קתני ליה התם ואדחיקו דתנאי דלא דיוקי בהכי פריש הכא מקצת והתם מקצת ויליף חד מחבריה אבל רבי' יעקב ז"ל כתב דהתם גבי שבועת שוא לא מצי למתני כלל הא דאם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים דלא חשיב שבועת שוא אלא במילתא דלא אפשר כלל לא כולה ולא מקצתה כגון גמל פורח באויר דאפילו שום בהמה וחיה לא ראה פורחת באויר וכההיא דקורת בית הבד שאין מרובע בבריות אבל הכא האי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים ומשום הכי לא לקי משום שבועת שוא:

ומיהו נדרי הבאי הוי דלא מיתסרי פירי עליה דאומדן דעתא הוא דאוכחא לכ"ע שלא נתכוון זה לאסור פירות עולם עליה שאילו כן לא תלה נדרו בדבר שאי אפשר אלא לגוזמא בעלמא נתכוון:

גמ' תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות ואמרינן היכי דמי שבועת שוא אי דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כדאמרינן גבי נדרי הבאי מידעם קאמר פי' בתמיה:

הרי יצתה שבועה לשקר פי' לאו דוקא אלא כלומר להבל ולא כלום קאמר שאין זה לשון שבועה כלל והוא שבועה לריק ולבטלה ואוקמה אביי דאמר שבועה שראיתי ופריך והא דומיא דנדר קתני דתנן ביה אם לא ראיתי אלא אמר רבא כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי דכי היכי דבנדרים מותר בפירות הוא הדין בשבועה דפירות מותרין אלא דלקי משום שבועת שוא כדתנן התם בהדיא איזו שבועת שוא שלוקין עליה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכי קתני הכא מותרות לענין הפירות קאמר כדפרישית דלגוזמא נתכוון ולא לאסור הפירות ואית נסחי דגרסי הכא תנא שבועות הבאי אסורות ונוסחא משובשת היא ואם איתא לא לענין הפירות קאמר דאמאי מיתסרי פירי דשבועות הבאי טפי מנדרי הבאי אלא לענין מלקות קאמר לומר דגבי נדרים לא לקי משום נדרי שוא וגבי שבועות לקי משום שבועת שוא דכל שבועה דלא חיילא הויא שבועת שוא וגזרת הכתוב דתניא בספרי כי ידור נדר לה' את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר ה"ז נדר ואם לאו אינו נדר אי כשם שבנדרים כך אף בשבועות ת"ל לאסור אסר מכל מקום כלומר דבשבועות לקי משום שבועת שוא מיהת משא"כ בנדרים דלא לקי ואע"ג דמייתי לה מלאסור אסר לאו משום דמייתי לה לענין איסור הפירות אלא אסמכתא בעלמא נקיט לה:

כבר ביארנו למעלה במה שהצענו בענין היתר הנדרים שפותחין לאדם בכבוד שבת ויום טוב ר"ל שאם נדר שלא לאכול בשר עד זמן פלוני אומרין לו אלו ידעת ששבת או יום טוב יארע בתוך הזמן היית נודר והוא אומר לאו מתירין או אם נדר לכל השנה פותחין לו אלו היית זוכר שיש בזו בטול עונג שבת ושמחת יו"ט כלום נדרת ואם אומר לאו מתירין אותו ואע"פ שמצד פתח זה לא היה ראוי להפקע מנדרו אלא שבת ויום טוב מכל מקום הואיל והותרו שבת ויום טוב הותר הכל שהנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואין אומרין שיבטל הנדר מאליו לענין שבת ויום טוב מדין שגגה ולהיות הכל מותר אגבן מתורת נתבטל מקצתו שהרי יודע הוא בכך והנדר חל על המצוה אלא שעכשו מתחרט ובא לישאל:

וכן ביארנו במשנתנו שאם ראה בני אדם אוכלין תאנים שלו וצווח ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ואחרים עמהם הרי נתבטל הנדר אצל אב ואחים מדין שגגה ומשנתבטל אצלם נתבטל אף אצל אחרים והותרו כולם אלא שבזו התחלנו לבאר במשנתנו דדוקא בששתק להם אבל כל שלא שתק להם אלא שאומר דברים שמגלה דעתו שאלמלא ידע היה מדיר בדרך שיהו האב והאחין מותרים והאחרים אסורים יש צדדין שעמד נדרו אצל האחרים ויש צדדים שנתבטל אף לאחרים והודענו במשנתנו אותם הדברים בקיצור ומכל מקום הדברים מבולבלים ביד מפרשים ואף הסוגיא צריכה ביאור ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו:

אמר רבה הכל מודים באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולי עלמא דכלם אסורים ואביו מותר ופירשו בתוספות אם כשבא לפני חכם אמר אלו הייתי יודע ואיני יודע מה הזקיקם לכך שהרי נדרי שגגות מותרין בלא שאלה וכל שנתבטל מקצתו נתבטל כלו ואם כן לאו דוקא לפני חכם אלא שאמר להם כן ר"ל שהוא סבור שכלם אסורין ומתנצל לכבוד אביו ואומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא כולי עלמא מודו ר"ל אפילו בית הלל שכלם אסורין ואביו מותר ופירשו הטעם בתוספות שמאחר שהוא מעמיד לשונו הראשון ר"ל כלכם אסורים אע"פ שעכשו פורט בו חוץ מאבא רואין את הנדר קיים לענין השאר:

לא נחלקו אלא שאומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר פלני ופלני אסורים ואבא מותר שנמצא עכשו סותר לשונו הראשון שבשעת הנדר אמר כלכם אסורים ועכשו מברר אלו ידע שאביו לשם היה אומר פלני ופלני אסורים שהוא לשון פרטי והרי שאף בזה שמגלה דעתו להעמיד את נדרו אצל האחרים הוא משנה דבורו הראשון מכלל לפרט ונמצא שאין הנדר נשאר בענינו ומתוך כך לבית הלל הותרו כלם:

ואף הם כתבו שלשיטה זו הוא הדין בהפך ר"ל אם אמר תחלה בשעת הנדר יהא אותו האיש שעולה בתאנה אסור בתאנים וכן אותו שעומד למטה ומלקט וכן אותו שעומד ורואה ואינו מוחה ואין לפרש שיזהירם בפרט שהרי על כל פנים אתה צריך לפרש שאינו מכירם אלא בדרך זה ואם כשנתגלה לו שאביו הוא לשם הוא אומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר שיהא העולה והמלקט והרואה ואינו מוחה אסורים חוץ מאבא הואיל והעמיד לשונו הראשון כלם אסור שהרי קיים נדרו לגבי אותם אחרים ואם יאמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר כלם אסורים חוץ מאבא הואיל ושנה לשון נדרו מלשון פרטי ללשון כללי הותרו כלם והרי שלדעת רבה כל שלא שנה את דבריו אף לבית הלל לא הותרו האחרים והרבה פסקו כן כמו שביארנו במשנה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשין כן לדעתם אף בהלך לו הספקנו לשאול לו היאך היה אומר שלא הותרו האחרים שמאחר שלא הותרו אלא בהפוך הלשון סתם הדברים על דבורו הראשון עומד ויש אומרים שמן הסתם דנין בו להקל וכן הדברים נראין לשיטה זו של רבה ונמצא לדעת רבה שכל שמעמיד לשונו הראשון כלם אסורים חוץ מאביו ואחיו וכל שמשנהו בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל לבית הלל שהלכה כמותו הותרו כלן:

ברש"י שבאמת נשבע הס"ד אביו ועם אחיו אחרים והס"ד אמר רבה הכל כו' הואיל ומעיקרא כו' הותר מקצתו הותר כולו הס"ד ואחר כך נמחק ומתחיל הדיבור דכולי עלמא לא נחלקו באומר כו' כצ"ל:

בר"ן אשתי נהנית לי כו' שבועה והוה רבותא כו' דתליא ביה פלוגתייהו כי' כצ"ל:

מתני' נדרי שגגות התירו משום דבעינן פיו ולבו שוין וקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דפרק קמא דאמר רב יהודה אל יישן היום שמא ישן למחר רוצה לומר שמא ישן במזיד שיאנסהו שינה וכן גבי אם אלך למחר רוצה לומר שילך במזיד הוא בהתחלת הנדר. ולא דמי כלל לאכל ושתה בשוגג שהרי התחלת הנדר היה כשאכל ואז שוגג היה ולכך התירוהו חכמים וכן כל שוגג בשעה שנודר כגון אשתי שגנבה כיסי ושהכתה בני דטועה הוא. הרא"ם ז"ל:

שאני אוכל שאני שותה ושכח ואכל ושתה פירוש אמר קונם וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים שאני אוכל כלומר קונם יהא לי מה שאני אוכל היום או מה שאני שותה היום ושכח ואכל ושתה כל זה הוא נדרי שגגות ואין בו בל יחל. הריטב"א ז"ל:

קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. כלומר גם זה נדרי שגגות והרי זה מותרת לו אף על פי שלא התנה בשבועתו לומר אם גנבה את כיסי ואם הכתה את בני אפילו הכי פטור כשנודע שלא גנבה ולא הכתה שהנשבע על הדבר וכסבור שהוא כן נדרי שגגות הן וגם זה אילו נזכר שאכל ושתה או ידע שלא גנבה את כיסו לא היה נודר. הרא"ם ז"ל. קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה מותר. ומיהו אם נודע שגנבה לו אסורה ליהנות ממנו ולא דמי לאומר קונם פירות עלי אם אכלתי ונזכר שאכל דאמרן ברישא דמותר דהתם כיון דתולה התנאי בדנפשיה וסבור הוא בעצמו בודאי דלא אכל לא נתכוין שיחול הנדר כלל. אבל הכא שתולה התנאי באשתו אינו בטוח שלא גנבה את כיסו אלא מסופק הוא בדבר ונתכוון שאם גנבה שיחול הנדר ולא הוי נדרי שגגות.

עליכם קרבן כלומר כקרבן והיו עם קרוביו אחרים שרוצה להדירם. בית שמאי אומרים הקרובים מותרים דשוגג הוא גבייהו ועל האחרים מזיד ולית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובית הלל סבירא ליה דהותר כולו דהוה ליה נדר טעות שאינו חל בענין שנדר. ודומה לההיא דקידושין מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות דאמרינן במי שמת דמיירי באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הא לא אמר הכי אפילו נכריות אינן מקודשות. ואפילו למאן דאמר מקודשות בנדר מודה דטועה הוא ובטעות נדר. הרא"ם ז"ל.

גמ' תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות משום דבמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים משום הכי תני בברייתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגות. אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועה כתובה דהא מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. תמיה לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרין וכשם שנדרי שגגות מותרים ובנדרי אונסים נמי תני בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה וכדברי בית הלל מפני מה לא שנו כן בנדרי זירוזין. ומיהו בירושלמי מצאתי תני כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא כמו (לא הזכירו) שהזכירו השאר. הרשב"א ז"ל.

כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס. והאונס קרי שגגות והיכי דמי סימנא בעלמא ומעשה רב אתא לאשמועינן. ואם תאמר אמאי קבעי היכי דמי דשבועות שגגות נימא כמתניתין נשבע ואמר שבועה שלא יאכל אם אכל היום. ואפשר דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דרב כהנא ורב אסי. וא"ת ואינהו היכי משתבעי הכי לכתחלה. וי"ל דכבר נדר אמר המגיה אולי צריך לומר: דבככר נשבעו וקאמר דמותרים (בכבר) בככר דאנוסין. שיטה. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וכו'. מסתברא דהא דאמרי הכא היכי דמי לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. אלא לרבותא נקט ליה וכאלו אמר עד היכן. עד כאן. וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וכן כתב גם הרנב"י ז"ל בפירושו להרמב"ן ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות. כלומר עד היכן היא שבועת שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא הכי אמר רב והדין אמר הכי אמר רב וכל חד וחד שפיר קא משתבע. כלומר כל אחד מהם היה נשבע הכי אמר רב וכי אתא רב אמר כחד מיניהו ואמר ליה חבריה: ואנא לשקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך ושפיר קא משתבעת ששוגג היית באותה שבועה. וכן נמי שבועה שאכלתי ונזכר שלא אכל או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל לא לקי. ותימה דהכא קרינן הך שבועה דרב כהנא ורב אסי שבועות שגגות ואלו במסכת שבועות קרינן לה שבועת האונסין ודרשינן לה מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס ודייקא נמי דאמר ליה רב את לבך אונסך דקרייה להך שבועה אונס. ויש לומר דלא קשיא דשגגת הלב שהוא סבור שהוא כן אונס מיקריא וכדאמרינן בפרק כלל גדול דאומר מותר אנוס הוא. וודאי שהכל משגגת הלב הוא. ואי תלנהו לפירות עולם לא מיתסרן. כלומר שאם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם אכלתי היום ונזכר שאכל הרי הפירות מותרין לו שאין כאן שבועה כלל. עד כאן. אבל כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר. לכאורה נראה דשבועות שגגות אינן מותרות אלא במה שעבר כי הכא דאמר הכי אמר רב אבל להבא אינן מותרות דאיבעי ליה לארמויי אנפשיה כן פירשו רבים וכן נראה לפי האמת שאם לא כן מאי הוה ליה לשנויי גבי שבועות היכי דמי הוה ליה למימר כדקאמר במתניתין בפירוש שפירשו נדרי שגגות כיצד ופירשוה בין בעבר בין בעתיד. אלא ודאי מאחר שהוצרך לפרש ולא פירש אלא שעבר ולא פירש (אלא) על שעתיד (א"ה נ"ל דצ"ל לפרש דבשבועות אין מותר אלא כשנשבע במה שעבר ולא במה שעתיד) מכלל דכולי עלמא מודו כי שגגות של שבועה לעתיד איבעי ליה לארמויי אנפשיה. ותמהתי על הר"ם שלא חלק בדבר ואמר בין בעבר בין בעתיד מותרות כמו שכתב בפרק ב' מהלכות שבועות גם הראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה. וצריך עיון בדבריו.

פיסקא ראה אותם אוכלים תאנים וכו' (שלא) נמצא אביו או אחיו או אחד מן הקרובים דודאי לא נתכוון להם היינו נמי נדרי שגגות. עד כאן.

תנן התם בפרק ר' אליעזר פותחין בימים טובים ושבתות נדר אדם להתענות חדש ואמרו לו הרי בזה חדש שנדרת יש שבתות וימים טובים ואמר להם לא נתכוונתי להם. ואפילו היתר חכם אינו צריך דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים. בראשונה היו אומרים אותן הימים שבתות וימים טובים מותרין דאדעתא דידהו לא נדר ושאר כל הימים אסורין דאדעתא דידהו נדר. עד שבא ר' עקיבא ולימד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר פירש הטעם במתניתין אליבא דבית הלל. ואף על גב שבית הלל קדמו לר' עקיבא תופסין היו כבית שמאי עד שבא ר' עקיבא ולמד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. נשכחו דברי בית הלל עד שבא ר' עקיבא והחזירם. שיטה: בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין בחרטה זו שיתיר לו החכם ושאר הימים אסורים ולא אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו. דלא מצא לו החכם פתח כי אם בשבתות ולא בשאר ימים. ולא הוי כנדרי שגגות דמתניתין דבמתניתין שוגג גמור היה על אביו ועל אחיו ואין צריכין שאלה כלל לא בפתח ולא בחרטה. אבל הכא הנדר חל אפילו על השבתות דיודע היה שאי איפשר לשנה או לחדש בלא שבת והנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומשום הכי צריך שאלה. וכתוב בגיליון וז"ל: מי הזקיקו לפרש כך דבכי האי גונא אפילו שבועה חלה עליה כיון דבכלל כל השנה. ונראה דסבר דהוי נשבע לבטל את המצוה דלא מהני כלל כמו שכתבו התוספות בשבועות עד כאן לשונו. הריטב"א ז"ל:

מתני' ונודע שלא הכתו עי' לעיל דף כב ע"ב בהר"ן ד"ה חוץ מקונם:

גמ' תנא כשם שנדרי שגגות עי' קדושין דף יג ע"א תד"ה כשם:

שם נדר שהותר מקצתו עי' ירושלמי פ"ה דברכות עלה דמתני' מזכירין גבורות גשמים:

בהר"ן ד"ה נדרי שגגות כו' דכיון דנדרא וכו' עי' שבועות דף כח ע"א. ולעיל טו ע"ב בר"נ ד"ה אכל: