Nedarim 24b

אפי' בקמייתא הנך דלעיל ש"מ:

מאי הוי עלה אי הוי הלכתא כוותיה דר' אליעזר דהוי נדרי זרוזין ומותר:

אמר ליה רבא א"כ מתניתא דאמר שבועה שראיתי בדרך הזה:

למה לי למימר דאסור דהיינו שבועה גמורה ודאי כאילו אמר שבועה שאכלתי:

ועודי דומיא דנדר קתני שבועות (נדרי) הבאי אסורין דמשמע דקאמר בלשון נדר ושבועה:

אלא אמר רבא קאמר הכי יאסרו כל פירות העולם עלי בשבועה:

אם לא ראיתי ולא קאמר שראיתי:

אמר ליה רבינא אמאי אסורות ודלמא שפיר אישתבע לדעתיה דידיה:

מאי הויא עלה וא"ת והא פשיטנא כבר דפליגי רבנן עליה לכן נראה לפרש הלכה כרבי אליעזר ב"י או לא:

נדרי הבאי אם לא ראיתי פירוש שאמר קונם פירות העולם עלי אם לא ראיתי וכו' מותרין מטעם דעבידי אינשי דמשתעי הכי כדי לאמת ולצדק את דבריהן כשרואין מעשה אחד יותר ממה שרגיל להיות ואין בלבו לאסור ואנן סהדי כדפרישית לעיל:

כעולי מצרים לפי שראה עם רב יותר ממה שרגיל:

נחש טרוף לפי שראוהו טרוף - יותר משאר נחשים ודווקא כשראה כדפרישית אבל אם לא ראה שום אדם ולא שום נחש ודאי לא הוי נדר הבאי ואסור משום דעבידי אינשי דמישתעו הכי כיון שלא ראה כלל:

אלא אמר רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם וכו' [בשבועות פירשו התוספות באורך]:

מאי הוה עלה כלומר מי פליגי ואי פליגי הלכתא כותיה או לא.

תא שמע דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמע מינה תרוייהו דהלכתא מכלל דפליגי ומיהו איכא למימר בהני דלעיל בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד, ובשאתה נהנה לי אם אי אתה נותן, דמודה להו רבי אליעזר, וכשתרצתא דתרצינהו לעיל וכל שכן בדאמר ליה (זמינן מזמננ') [זימנא למזמננא – לפי השי"מ] דבדוקא נדרו, וכיון שכן אין לנו בנדרי זרוזין, אלא אותם בלבד שהזכירו כאן בהדיא הא שארא לא. ומה אינהו דהוו בקיאי טפי הוו אמרי מני אי רבי אליער נדרי זרוזין הוו, ופרקינן להו הא אפילו רבי אליעזר מודה, כל שכן אנן דלא בקיאינן בטעמי כותייהו, דלא ידעינן הי ניהו דמודה בהו רבי אליעזר, והי ניהו דפליג עלייהו כנזכר לעיל. (תוספות) [תוספתא כאן פרק ה' הלכה ז'] האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין, ואירע אונס או משתה או גשמים, מותר, ואם לאו אסור. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו בבית המשתה, אמר קונם לביתך שאני נכנס, בתוך המשתה אסור, לאחר המשתה מותר, רבי יהודה אומר היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, כו' בתוך הרגל אסור, לאחר הרגל מותר.

[מתני:] נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. אף על פי שלא ראה כן ממש, אלא שראה עם רב ולא כמנין עולי מצרים, הרי זה מותר, לפי שדרך העולם כן לדבר בדרך ההבאי והפלגה, וקורין לעם רב עולי מצרים, ולנחש גדול כקורת בית הבד, וכיוצא בזה ולא נתכוון זה לומר בדוקא. ומיהו אם לא ראה הרבה אנשים, או שלא ראה נחש גדול, הרי זה אסור שהרי שקר לגמרי. ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות [כט, א] גבי שבועות שוא אמרו בתוספות מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך, ואינם קורין אפילו לגמלא פרחא פורח באויר ולפיכך שנאו במשנה שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך, ותנא התם נמי גמל פורח באויר, [והוא הדין] לעולי מצרים, אף על גב דלא תנא ליה התם. ובגמרא [כה, א] קא מקשה

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא הוי, והא ההוא [חויא לפי השי"מ] דהוה בשני דשבור מלכא. כו' ואוקימנא בגבו טרוף. ובירושלמי דמכלתין [פרק שלישי הלכה ב'] ודמסכת שבועות [פרק שלישי הלכה ו'] נמי אקשי גבי אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, ואפשר דלא עבר כעולי מצרים, ופריקו אלא (כמן קיימן) [כינן קיימין – לפי השי"מ] בראיה אחת. ואי אפשר לראות בראיה אחת ששים רבוא, וזהו ההפלגה. ונראה דלאו למימר דאי אמר על דבר שאפשר דהוי, כגון שאמר אם לא ראיתי כאן אלף איש והוא לא ראה, אלא במספר שיהא אסור, אלא בין כך ובין כך מותר, שלא נתכוון זה אלא לומר שראה כאן אנשים רבים, ולא במספר מכוון. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה, אלא מה שהוקשה להם בגמרא ובירושלמי לא על עיקר הדין, אלא אלישנא דמתניתין, היכי קרינן להו הבאי, דהבאי משמע דבר שאי אפשר שהיה, כגון ערים בצורות בשמים, ומשום הכי מתמה היכי קרי לה הבאי ומי לא הוי. כן נראה לי. [גמרא] הכי גרסינן בכל הספרים: תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות, וכן היא שנויה בתוספתא [פרק ב' הלכה ב'] ואם תאמר והלא בשבועות [כט, א] שנינו, איזהו שבועות שוא נשבע לשנות את הידוע, נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אלמא שבועות הבאי אסורות ולוקין עליהם יש לומר דהכא בשאינו אומר כן בדוקא, אלא בדרך הגוזמא וההפלגה, אבל התם כשאומר בדוקא, וכגון שפירש ואמר כן לא בדרך ההבאי אני אומר, אלא שראיתי כן ממש, או שנשאל אם נתכוון לומר כן בדרך ההבאי ואמר לאו. ונראה שכן תירצוה בירושלמי כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'] דגרסינן התם, כשם שנדרי הבאי מותרים, [כך שבועות הבאי מותרות – לפי הירושלמי והשי"מ במקור], והא תני שבועות הבאי אסורות, רבי ירמיה בשם ר' פדת, כאן במעמידין כאן כשאין מעמידין, עד כאן גירסת ירושלמי. פירוש מעמידין ושאין מעמידין כמו שאמרתי, כאן שמעמיד ומחזיק דבריו שהוא כן בדרך האמת, כאן בשאין מעמיד דבריו, אלא אומר שלא אמר אלא על דעת ההפלגה. כן נראה לי. ועוד היה אפשר לתרץ, דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הככר מותר, לפי שלא נתכוון (בה) [זה – לפי השי"מ] לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, אבל לענין מלקות לוקה משום הכי שבועת שוא, כן כתב הרמב"ן [ז"ל – לפי השי"מ] בפסקי הלכותיו. ובירושלמי מצאתי הפך הדברים כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'], ואפשר דטעות ידי סופר, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרים, כך שבועות הבאי מותרות, והא תני שבועות הבאי אסורות, אמר רבי ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין, כאן בשאין מעמידין, אמר ר' בא אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. ונראה שיש שבוש בנוסחאות, וכך היה ראוי להיות בה, אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרים, הא ללקות לוקה, שהרי ודאי הא דתני שבועות הבאי אסורות, היינו מתניתין דשבועות שתים תניין, דתניא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו', נשבע על הדבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ועלה קא מייתי לה בירושלמי. ותנינין [כט, א] זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, אם כן אי אפשר דגרסינן הא ללקות אינה לוקה [ועוד – לפי השי"מ] דהא מעיקרא לפירוקא קמא דלא הוי מוקי לה במיחל שבועה על נכסיו, ודאי דאסור ומותר דקאמר למלקות קאמר, והא דתני אסורות במעמידין, אלמא כל שמעמיד לוקה, אלא ודאי נראה דהא ללקות לוקה גרסינן. ובתוספות ובפירושי רבני צרפת ז"ל נראה, שהם גורסין כאן שבועת הבאי אסורות, מתוך שהוקשה להם מתניתין דשבועות, ואמרו דשבועות דייקי בהו אינשי טובא, מתוך שהיא חמורה יותר, ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש, ולא כדקרו אינשי. ואי אפשר לומר כן, שהרי בירושלמי השוה אותן, ואי אתה מוציא מידי הבאי מותרין בתולה בהן איסור פירות, שאין שבועה כיוצא בהן מותרת, ועוד שהם הוצרכו לדחוק עצמן מאוד כדי להעמיד דבריהם, שהרי כאן לפי דבריהם אמר רבא שהאומר יאסרו פירות [עולם – לפי השי"מ] עלי בשבועה, אם לא ראיתי כאן עולי מצרים, אסור בכל הפירות, ואילו בשבועות קרי לה שבועת שוא. והוצרכו לתרץ דהתם באומר יאסרו עלי כל פירות, והרי זו שבועת שוא, שאי אפשר לחיות בלא טעימת שום פרי שבעולם, והא דנקט אם לא ראיתי גמל פורח באויר לאו דוקא, אלא הוא הדין באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי איש אחד כאן, אי נמי באומר שבועה שלא אוכל שום פרי, וזה דוחק גדול ודבר שאין מתקבל על הדעת. והראשון נראה עיקר. ומותרת דקתני פירושו פטורות, כלומר פטור עליהם, דפטור ומותר, וחייב ואסור חדא מלתא היא, וכדתניא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כו' רבי שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור, שפירושו הגדל באיסור אסור, והגדל בהתר [בהיתר – לפי ש"מ] מותר, ואיתא לקמן [נדרים נט, ב] בשלהי פרק הנודר מן הירק בשמעתתא דבצל.

הכי גרסינן היכי דמי שבועות הבאי, אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, מידעם קאמר הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי, אמר ליה רבא אם כן למה לי למימר ועוד דומיא דנדר קתני, אלא אמר רבא כו'. וכך היא בכל הספרים שלנו, ולפי מה שכתבנו למעלה דשבועות הבאי מותרות, גרסינן פירושא דשמעתין הכי לפי מה שיראה בעיני, היכי דמי שבועות הבאי שהיא מותרת, דהשתא לאו הוה סלקא דעתך שיהא תולה בה אכילת פירות, אי נמי דקאמר דומיא דנדר, וכגון דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר. כלומר שבועה זו אין לה שום משמעות, ואין ענין מובן מלשון זה דאם לא ראיתי אין לו קיום בפני עצמו, אלא אם כן תולה בו שום דבר, וכגון שאמר שבועה שאעשה כך, או שלא אעשה כך, דאם לא אינו אלא תנאי, וכיון שאין לשבועתו שום משמעות, הרי יצאת שבועה זו מפיו לכדי ולשוא. ואף על גב דאמרינן הרי יצאת שבועה לשקר, לאו שקר גמור קאמר, אלא לפעמים קורא לשוא שקר, מפני שהשקר הוא דבר שאינו (ולדבר) [וזה דבר – לפי השי"מ] שאין לו משמעות קורא לה שקר. ודכותיה אשכחן בשבועות פרק שבועות שתים תניין [כט, א], דתנן שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, הראשונה משום ביטוי, והשניה משום שבועת שוא, ואקשינן עלה בגמרא השתא משום ביטוי מיחייב משום שבועת [שוא – לפי השי"מ] לא מיחייב, הרי יצאת שבועה לשקר.

אמר אביי דאמר שבועה שראיתי והלכך כיון שראה עם רב ונשבע שראה כעולי מצרים, אין שבועת שוא ולא שבועת שקר, לפי שדרך העולם לקרות לעם רב עולי מצרים. ודוקא בשאינו מעמיד, אלא שאומר שלא נשבע אלא על דעת הרגל בני אדם שקורין לעם רב עולי מצרים כמו שכתבתי למעלה. ושבועות הבאי מותרות דקאמר, לאו מותרות ממש קאמר, שיהא מותר לישבע כך לכתחלה, אלא פטור קאמר, משום דקתני בנדרי הבאי מותרים, תנא בשבועות הבאי מותרים, וכמו שכתבתי למעלה. ואפשר לומר נמי דאפילו לכתחלה מותר לישבע עליהם, על דעת מה שדרך העולם קורין לעם רב עולי מצרים, כיון שדרך לדבר כך.

אמר ליה רבא (ע"כ) [אם כן למה לי למימר כלומר – לפי השי"מ] למה ליה לתנא למימר דשבועות הבאי מותרות כנדרי הבאי, כיון שדרך העולם לדבר כך אינו אלא כדמפרש, שראה עם רב דמאי שנא שבועות, ומאי שנא נדרים, ועוד דומיא דנדר קתני דאמר בלשון תלייה, כלומר דאמר אם לא.

אלא אמר רבא לעולם דאמר אם לא ראיתי, ובתולה בשבועתו איסור פירות דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי. ויש לפרש בהא דרבא אפילו בשאינו מעמיד, ודומיא דנדר ממש שאינו מעמיד, ואפילו הכי הייתי סבור דכיון שתלה באכילת פירות בדוקא נשבע, לפי שהשבועה חמורה ואין תולין בה פירות אלא אם כן נשבע בדוקא, קא משמע לן תנא דברייתא דכשם שנדרי הבאי מותרים, אפילו תלה בהם פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך כלומר, דמתניתין דנודרין להרגין, אוקמה רב עמרם בתולה בו איסור פירות, ואף על גב דקתני בה בית שמאי אומרים אף בשבועה, אלמא אפילו תולה פירות בשבועה. אין אומרים, שלא נתכוון זה אלא למה שמוציא בשפתיו דוקא, ואינו סומך על מה שבלבו, ולפום כן אייתי הא דרב עמרם, שאם לא כן מה צורך לרבא להביא הא דרב עמרם ומה למדנו ממנה. ומכל מקום אפילו ללקות אינו לוקה, כיון שאינו מעמיד דבריו ודרך העולם לדבר כן, וכמו שמפורש בירושלמי שהבאתי. ועוד דמדאביי נמי נשמיענה, דלאביי הא לא מוקמינן לה באוסר פירות בשבועתו, ואפילו הכי קתני שבועות הבאי מותרות, אלמא השבועה בעצמה אינה שוא אלא מותרת, ואינו לוקה עליה. ועל כרחך לא פליג עליה רבא אלא בלישנא דברייתא דדומיא דנדר קתני, אבל בלוקה ואינו לוקה לא פליג עליה, ואדרבה מלתא דפשיטא הוא לרבא, דלא איצטריך תנא לאשמועינן [לפום – לפי השי"מ] מאי דפרישית [בש"מ יש המשך לזה] ואיפשר לפרש דרבא אוקמה להא דשבועות הבאי במעמיד, ולוקה הוא משום שבועת שוא וכדתנן בשבועות [כט, א] ואפילו הכי פירותיו מותרין שלא נתכוון זה לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, ונדרי הבאי נמי דמותרין אפילו במעמיד דבריו, ואפילו כן פירותיו מותרין, שלא נתכון אלא להעמיד דבריו ולא לאסור הפירות עליו אם אינו כן. ואינו דומה לנודרת דאמרינן בגיטין [לח, א] ונדרה ואסרה כל פירות שבעולם אנפשה אם לקחה אלא ממשלות וספר תלים בלויים. דהתם העיקר הוא איסור הפירות שאין בית דין נותנין לה אלא אם כן נדרה, ועוד שאין כאן הבאי. אבל כאן מה לנו אם ראה ואם לא ראה, אלא שלהעמיד דברי גוזמא והבאי דקאמר הוא נודר, ואוסר על נפשו מעצמו. והראשון נראה לי עיקר, דלאביי דלא אוקמה באיסור פירות אית לן לאוקמה בשאינו מעמיד, דאילו במעמיד לא אמר אביי שתהא מותרת, דהא תנן בשבועות [כט, א] שהוא לוקה עליה משום שבועת שוא, ואוקמה אביי נמי התם באומר שבועה שראיתי. ואם כן היכי מוקמינן לה הכא לאביי בשאינו מעמיד, ולרבא במעמיד ומותר בפירות ולוקה, דהכא הא לא קתנא דלוקה דנצטריך לאוקמה במעמיד כי היכי דלילקי, אבל ודאי בשבועות דקתני לוקה משום שבועת שוא, איצטריך לאוקמה הכין במעמיד ולוקה ופירותיו מותרין. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. ואהדריה הא דאמר רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה. לאו דוקא דאמר בהאי לישנא, דהאי לישנא דנדר הוא דאסר חפצא אנפשיה, ושבועה דאסר נפשיה אחפצא הוא, אלא משום דקאמר דדומיא דנדר קתני, ואגב דאייתי הא דרב עמרם דעיקרה גבי נדרים, נקטי ליה בשיטפא האי לישנא. ולאו דוקא אלא באומר שבועה שלא אוכל כל פירות שבעולם אם לא ראיתי, ובשבועות [כט, א] נמי דלא קתני התם דומיא דנדר, ואפילו הכי נסיב רבא כי האי לישנא, התם נמי (בגברא) דהאי דהכא נקט ליה, וכיון דנקיט ליה הכא הכין נקיט ליה נמי התם הכין.

אמרי' בגמ' [דף ג:] הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כלה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כלה הרי הם בטלים ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר ופריך תלמודא אי זכור בשעת הנדר קיימיה לנדריה ועקריה לתנאיה ופריק אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר כגון שהתנה בר"ה ולא ידע ממה התנה וזכור בשעת הנדר ונדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונ' אני נודר בטליה לתנאיה וקיימי' לנדריה ע"כ לשון הגמ'. והכי פירושא הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה ולא יעבור עליהם בבל יחל יעמוד בר"ה פי' לאו דוקא שהרי אין קדושת היום גורמת אלא תנאו גורמת וה"ה בכל יום שירצה להתנות על הנדרים הבאים אחרי כן אלא דמשום דקתני הרוצה (א) שיתקיימו כל נדריו של כל השנה לא סגיא דעביד אלא בר"ה אבל לאו דוקא וביניה לנפשיה נמי מצי מתני בדבור זה אלא דאי עביד בפני שנים עדיף טפי משום חשד הרואים שלא יחשדוהו כשיעבור על נדריו בתוך השנה דלא ידעו בתנאיה וכי מתני בפני שנים או ג' מפורסם מילתא ולא אתי לידי חשדא:

ויאמר כל הנדרים שאני עתיד לידור כל השנה כלה הרי הם בטלים מעכשיו ולאחר כן אם נדר כלום בתוך השנה אינו כלום כיון שכבר בטלו קודם לכן:

והוא שיהא זכור בשעת הנדר וקס"ד דהכי קתני והוא שיהא זכור בשעת נדרו מה שהתנה בר"ה שלא ידור כל השנה ואע"פ שהיה זכור תנאו נדר סתם ומש"ה פריך דאי זכור תנאיה לגמרי בשעת הנדר ואפ"ה נדר הא בודאי בטליה לתנאיה דר"ה וקיימיה לנדריה דהשתא ועובר עליו בבל יחל ופריק אביי תני ובלבד שלא יהא זכור תנאו בשעת הנדר דהשתא לא הוי נדרא דכנדר טעות הוא ומהני ליה תנאיה לבטול נדרא:

כבר ביארנו דין נדרי הבאי ושבועות הבאי במשנתנו והודענו שנוי הגרסאות שיש גורסין כאן שבועות הבאי אסורות ואנו גורסין מותרות ומה שנאמר כאן דלמא שומשמני חזא ר"ל קבוץ של נמלים שהיו יוצאים מכנגד מצרים ואסיק שמה יוצאי מצרים ואחר כך נשבע שראה חיל בהם כלומר ושפיר קא מישתבע ולמה הן אסורות דאלמא אסורות גרסינן מכל מקום אנו מפרשין שומשמני חזא וכו' ושפיר קא מישתבע ולמה קורא להם שבועות של הבאי וכן לענין ביאור מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו':

בגמרא ושמע מינה פליגי רבנן כו' כצ"ל:

ברש"י זרוזין ומותר הס"ד קתני שבועת כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש וכן זה הוסיף כו' בית הבד לא אמרינן כו' לשון בני אדם הס"ד כך שבועת הבאי הס"ד שבועה לשקר הס"ד כמו בנדר הס"ד דנדר בחרמו של ים כו' בתר דעתיה הס"ד שישארו בידו הס"ד ועל דעתיה הס"ד ומופלג הס"ד תורה שבעל פה הס"ד מצות המלך הס"ד כצ"ל:

בר"ן מרובה הוא כמסקנא כו' ומה בין אוסר סתם כו' אך לשקר שמרתי הס"ד מותרות דשבועות שוא כו' הבאי של גוזמא מותרות כו' איניש ובדוקא קא משתבע כו' דאי אמידי דשייך כו' דכיון דגזים ואמר כו' כצ"ל:

לאו אף בקמייתא אית ספרים דגרסי שמע מינה והשתא בעי בעיא אחריתי אי הלכה כר' אליעזר בן יעקב אי לא. ואית ספרים (דגרסי לא) דלא גרסי לה וקבעי עליהון מאי הוי עלה מכל שני הבעיות והפשיט שפיר דמדקאמר הלכה אלמא פליגי. שיט"ה. וז"ל הפירוש: שמע מינה פליגי וכו' מאי הוי עלה. כלומר אשכחן דפליגי רבנן עליה הילכתא כותיה או לא. תא שמע כו' עד כאן.

מדלא קתני לא הודו לו בזה מכלל דאפילו אקמייתא לא הודו לו מאי הוי עלה דהא מכאן אין להוכיח דשמא בזו קאמר דלא הודו לו. הלכה מכלל דפליגי ומסתמא אכולי נדרי זירוזין דפליגי ביה קאמר. הרא"ם ז"ל:

הכי גרסינן מאי לאו אפילו בקמייתא והיינו מה ששנינו במשנתנו ר' אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו שיאכל אצלו וכו' ושמע מינה פליג רבנן עליה. לא בבתרייתא. (א"ה צ"ל ושמא לא פליגי רבנן עליה אלא וכו' וכן הוא בחדושי רשב"א). כלומר דוקא בבתרייתא דקסברי רבנן דכיון שמזכיר האכילה מההיא שמע מינה לאו לזרז קאמר אלא בדוקא אבל באידך מודו ליה. והיינו נמי דקתני יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב דמיותרת היא זו על קמייתא. ויש ספרים שכתוב בהם מאי לאו אפילו בקמייתא ושמע מינה פליגי רבנן שמע מינה. ואינה מחוורת דכיון דקתני יתר על כן אמר ר' אליעזר מנין שחלוקין עליו חכמים אף בראשונה. מאי הוי עלה. כלומר מי פליגי ואי פליגי הלכתא כותיה או לא. תא שמע דאמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב שמע מינה תרוייהו דהילכתא מכלל דפליגי. ומיהו איכא למימר בהני דלעיל בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד ובשאתה נהנה לי אם אי אתה נותן דמודה להו ר' אליעזר וכתרצתא דתרצינהו לעיל וכל שכן בדאמר ליה זמינא למזמננא דבדוקא נדר. וכיון שכן אין לנו בנדרי זירוזין אלא אותם בלבד שהוזכרו כאן בהדיא הא שארא (לו) לא. ומה אינהו דהוי בקיאי טפי הוו אמרי מני אי ר' אליעזר נדרי זירוזין הוו ופרקינן להו בהא אפילו ר' אליעזר מודה כל שכן אנן דלא בקיאינן בטעמי כותייהו דלא ידעינן הי ניהו דמודי בהו ר' אליעזר והי ניהו דפליג עליהו.

תוספתא האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין ואירעו אבל או אונס או משתה או גשמים מותר ואם לאו אסור. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו בבית המשתה אמר קונם לביתך שאני נכנס בתוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר. ר' יהודה אומר היה מסרב בחברו שיאכל אצלו כו' בתוך הרגל אסור לאחר הרגל מותר. הרשב"א ז"ל:

מתני' הבאי מצאתי הבאי לשון הבמה אשר אתם הבאים עליה דתרגומו דאתון משתטין עלה. (א"ה בתרגום שלפנינו יחזקאל כ' כ"ט כתיב: דאתון אתן לאישתטאה תמן). וכן נראה אמת דלשון הבאי דבר שנראה שטות לעולם לא ידעתי מאין יסודו. אמנם אם היה כתוב הואי הייתי מפרשו הוה ורגילות וכן גבי דברה תורה לשון הבאי ותבקע הארץ לקולם וגם בכל מקום לשון הבאי פירושו לשון שהווים ורגילין העולם לדבר כן. ומכל מקום הבאי כתוב בכל הספרים והוא לשון גוזמה שרגילין העולם לגזם. הרא"ם ז"ל.

נדרי הבאי ארבעה נדרים מפרש ואזיל. קונם עלי כל פירות שבעולם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. ראה בני אדם הרבה וסבור שהיו כעולי מצרים. אם לא ראיתי נחש גדול כקורות כו' סבור היה מרוב גדולו שגדול כקורות וכו'. אלו נדרים התירו חכמים בלא שאלה לפי שדרך בני אדם להותיר על מה שרואין ולא שיחשבו בלבם לדבר בדווקא. אבל אם לא ראה דבר נדריו אסורין כדאמרינן לקמן בנדרי אונסין בנודר שהם של בית המלך ואינם של בית המלך ומקשו עלה ליתסרו עליה וכו'. והיינו טעמא דלא תני הכא הבאי כדתנן בשבועות פרק ג' על איש שהוא אשה על עמוד של אבן שהוא של זהב לפי שמכחש ומשקר מכל וכל. שיטה:

כקורות בית הבד אין הגוזמא בגדולות דהא אשכחן טובא כהאי גוונא אלא גבו טרף דהיינו מרובע כדרך שהן קורות בית הבד. וזהו גוזמא כי אין דרך הנחש להיות גבו מרובע אלא עגול אלא לפי שראה אותו גדול ועב מאד היה נראה לו כאילו הוא טרוף למעלה. הרי"ץ ז"ל.

אם לא ראיתי נחש שגבו טרוף כקורות בית הבד ופירשו בירושלמי דמאי טרוף מרובע ואין מרובע בבריות. ופירשו שקורת בית הבד מרובעת היא ואי אמר שהוא ראה נחש שגבו מרובע כריבוע של קורת בית הבד אי אפשר לפי שאין מרובע בבריות. ומקשי התם בירושלמי וליתני קטן. כלומר אי משום ריבוע קאמר אפילו שאמר שראה נחש קטן שגבו טרוף הוי נדרי הבאי דהא אי אפשר. ומהדר לית אורחא דתנא דמתפיס אלא מילא רבה דתנינין גמל פורח באויר ניתני עכבר הפורח באויר. ולשון טרוף דהוא מרובע אשכחן דכותיה בפרק הרואה ומתחזיא כמאן דטריפה מטרף. ובבכורות פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא עלה לא תימא דטריפא ולא סדיקא כלומר מרובעת. ובגמרא נפרש מה טעם לנדרי הבאי שהן מותרין. והוא הדין דהוה מצי תנא למיתני אם לא ראיתי גמל הפורח באויר כדקתני ליה במסכת שבועות גבי שבועות שוא אלא דתנא ושייר. התם גבי שבועות שוא שייר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים משום דלא לקי על כי האי גונא משום שבועת שוא משום דהאי גברא לאו לדוקא קא מיכוין כדי שתאמר דשבועת שוא היא אלא לגוזמא בעלמא בראותו עם רב וכבר. והוא הדין אי אמר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא אמר טרוף כקורת בית הבד דחאיל נידרא דלא נדר על דבר שאי אפשר שלא היתה כוונתו אלא שראה נחש גדול ועב כקורת בית הבד ועל דרך גוזמא קאמר. הרנב"י ז"ל. ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות גבי שבועת שוא אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך ואינן קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר. ולפיכך שנאו במשנת שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך ותנא התם נמי גמל פורח באויר והוא הדין לעולי מצרים אף על גב דלא תנא ליה התם.

בהר"ן ד"ה ת"ש וכו' דהוה ידיע להו כעין זה בר"ן לקמן כז ע"א ד"ה ולר"ה ובשבת דף ט ע"ב בתוספ' ד"ה הא לן וש"נ: