Nedarim 23b

(אלא) חסורי מחסרא מתני' והכי קתני הרוצה שיאכל כו':

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר התנאי שהתנה בר"ה:

אי זכור ואעפ"כ נדר אם כן עקריה לתנאיה:

אלא תני ובלבד שלא יהא זכור התנאי:

לעולם כדאמרינן מעיקרא ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר:

והכא במאי עסקי' כגון שהתנה בראש השנה כל נדר שאני עתיד לידור והיה יודע בשעת התנאי דברים שהוא רגיל לידור בהן ועל דעת כן התנה ושוב שכח ממה שהתנה:

והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר [שהתנה אבל לא ידע] שבשביל אותו נדר נמי התנה ואמר על דעת הראשונה אני נודר שלא יהא מקוים כמו שהתניתי עליו נדריה לית ביה מששא:

לא אמר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני נודר שלא יהא מקוים עקריה לתנאיה וקיים נדריה:

רבא אמר כגון שהתנה ושכח ממה התנה פי' דהתנה בשעת ביטולו שלא היה מבטל כל נדריו שידור בכל ענין אלא פירש אם אדור בענין זה או מדבר זה יהא בטל ולא מדבר אחר ובשעת הנדר שכח ממה התנה מאיזה דבר בטל והשתא אם אמר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני נודר שאם היה התנאי מנדרים אלו שנדרתי רוצה אני שיהיה תנאי שלי קיים דנדריה לית ביה מששא אם נמצא שבטל אותו דבר שנדר שאינו הוא שיהא בטולו קיים לא אמר על דעת הראשונ' - אני עושה כיון שהוא זכור שעשה התנאי בראש השנה ולא חשש לו עתה לומר מספק על דעת הראשונה [אני עושה] א"כ בטליה לתנאיה ומקיים לנדריה וה"ה נמי דאם זכור לגמרי מביטולו שאם אמר על דעת הראשונה דנדריה לית ביה מששא דסברא הוא דכיון דעל דעת הראשונה דתנאי הוא עושה ביטולו קיים וא"ת למה ליה לרבא לדחוק ולהעמידו שהתנה ולא ידע ממה התנה לימא כגון דידע שפיר ממה התנה ונזכר ואמר על דעת הראשונ' אני עושה וי"ל דזה לא היה שום חידוש כיון שזכר יפה מביטול נדרים שעשה פשיטא דכי אמר על דעת הראשונה אני עושה דנדריה בטל ואם לאו הנדר קיים פי' ר"י - ורבא פליג [על] אביי ואמר דוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם אין זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור בתנאי והלכתא כרבא דקי"ל בכולי הש"ס דאביי ורבא הלכה כרבא הלכך אם אינו זכור אינו מועיל ביטולו ול"נ דמסתמא דהש"ס משמע דדבר פשוט הוא דביטולא מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כי זכור בשעת הנדר עקריה וכו' משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דהש"ס ועוד דאם אינו מועיל כי אם בששכח מקצת תנאי כדפרישית במתני' נמי מיירי בכה"ג בששכח ממה שהתנה ויחזור ויתלה בדעת הראשונה איכפל תנא דמתניתין לאורויי בדבר שאינו רגיל כששכח מקצת התנאי דאין רגילות שיבטל בעצמו זה ועוד דבסמוך קאמר תנא סתמא מסתם לה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובהכי ליכא קלות ראש בששכח מקצת לכ"נ כפר"ת דרבא לא פליג אאביי דודאי הכי הלכתא דכשאינו זכור מועיל שפיר ביטול נדרים אלא לישנא דמתני' בעי רבא לאוקומי מדקתני ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וא"ת א"כ קשה אי זכור בשעת הנדר דמשמע דוקא אבל שכחתי לא וי"ל דאשכח מקצת תנאי קאי ולכך קאמר שצריך שיהא זכור לתלות בשעה ראשונה ומתניתין נמי הכי קאמר דרוצה שלא יתקיימו נדריו יאמר כל נדר דבעי (כי) כשאין זכור ופעמים דבעי שיהא זכור לומר על דעת הראשונה היינו שהתנה ולא ידע וכו':

סבר למידרשיה בפירקא להך משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו:

תנא סתומי מסתמא ליה שמתכוין קצת התנא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והוציאו להגיה חסורי מיחסרא וא"ת לפי מה דפרישית לעיל דכל נדרי דביטול נדרים הוא היאך אמרינן בבהכ"נ בכנופיא בפני כל והאמר הכא דלא דרשינן בפירקא וי"ל דהכא היינו דוקא משום עמי הארץ דאתו לפרקא ועוד כשהיו דורשין ללועזות בלעז ואתי לזלזולי בנדרים ולכך קאמר דלא דרשינן ליה בפירקא בפירוש אבל כל נדרי שהוא כתרגומו אין כל העם מבינים וגם אין לומר להם מותרין אתם:

ואת דרשת ליה בפירקא מכאן משמע דרבא מודה בשכח מעיקרא דאי לא אמר אלא דוקא שכח במקצת מאי קאמר שלא ינהוג קלות ראש בנדרים והא אין רגילות שיהא זכור במקצת ושכוח במקצת. מתוך שמעתין מוחק ר"ת מה שכתוב במחזורים בכל נדרי מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה וסבורים הם שמתירין נדרים משנה שעברה וטועין חדא בכל התרת נדרים בעי חרטה מעיקרא לכל הפחות והרי אין אנו פותחין בשום חרטה ועוד דבעי יחיד מומחה או ג' הדיוטות וליכא ועוד שהלכה כרב פפא דהוא בתראה דאמר פרק השולח (גיטין דף לה:) צריך לפרט הנדר ואנן לא עבדינן הכי ועוד דנודר עצמו אי אפשר לו להתיר לכך נראה לו להגיה מיוה"כ זה עד יוה"כ הבא עלינו לטובה ונדרים של שנה הבאה הוא דשרינן וסמך לדבר דתנן הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו' ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ואפילו רבא נמי מודה בזה ואע"ג דעומד אדם בר"ה תנן ואנן ביוה"כ עבדינן אשכחן יוה"כ דאקרי ר"ה כדכתיב ביחזקאל בר"ה בעשור לחדש ואמרו דזהו יוה"כ דיובל ועוד שהוא סמוך לר"ה ולכך תקנוהו ביוה"כ לומר טפי משום דיוה"כ בטל מכל מלאכות ואיכא כנופיא טובא ואע"ג דשרינן בכל נדרי אף חרמים ושבועות ואנן נדרים תנן לאו דוקא נדרים ה"ה חרמים ושבועות ומשום דבנדרים קיימינן קתני נדרים ומטעם שהראשונים טועים וסבורים שמתירין הנדרים שעברו היו אומרים חוץ מתקנות קהלות ושבועות ב"ד אבל השתא דאנן אין מתירין אלא נדרים מכאן ולהבא אין לנו לפרש חוץ מתקנות קהלות דאנן אין מתירין אלא מה שאדם נודר בינו לבין עצמו אבל דבר שבין אדם לחבירו אין אנו יכולין להתיר והא דאומרים בכל נדרי דנדרנא דמשמע לשעבר אלמא דמשמע דאנו מתירין שעברו י"ל דנדרנא משמע שתי לשונות כמו אמרי פי משמע כדאמרי משמע לשעבר ומשמע דאמינא דהיינו להבא ה"נ דנדרנא משמע להבא ולשעבר ודאחרטנא דאומרים בכל נדרי פירושו הוי כשנתחרט דאין מועיל ביטול בר"ה אלא כשנתחרט עליו לאחר מכאן שנדר ומה שנהגו לומר אחר כל נדרי וכו' ונסלח לכל עדת זהו לפרש כשידור אדם לאחר מכאן ולא יזכור לתנאי של ביטול דכל נדרי ויעבור על נדרו הרי זה צריך כפרה וסליחה אע"ג שאותו מבטל כאן שלא ידע כשעבר כדאמרינן (נזיר דף כג.) גבי אשה הרי שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין הרי היא צריכה כפרה וסליחה וא"ת והאמר בכל נדרי ושבועתנא לא שבועות ואמאי והאמר יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות משמע דאין תנאי ביטול מועיל בשבועות והיאך אנו מתירין נמי לומר ושבועתנא לא שבועות וי"ל דהא דאמר תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות לאו לענין ביטול ר"ה מיירי אלא היינו כשמחשב בלבו שהוא נודר על דבר שמותר כגון הנודר בחרמא ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים והא מילתא ליתא בשבועות אבל גבי ביטול ר"ה שוין הן:

אי תבעי להו כמו איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב ואת"ל פליגי הלכה כמותו ואע"ג דמשנת ר"א ב"י קב ונקי זימנין דפסקינן דלא כוותיה ולכך מיבעיא ליה אי פסקי' בהך קולא כוותיה או לא אי נמי משום דלא דמי נדרי זירוזין דהכא לנדרי זירוזין דארבעה נדרים דלעיל לכך לא איבעיא מקמייתא דהרוצה להדיר חבירו זירוזין והוי מיבעיא ליה אההוא דהרוצה שלא יתקיימו וכו' דפשיטא ליה דאפילו פליגי רבנן עליה מכל מקום הלכה כמותו דרב הונא סבר לעיל למדרשיה בפירקא ואף רבא לא איקפיד אלא דלא למדרשיה בפירקא:

הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור וכו'. וראש השנה לאו דוקא, אלא משום דאמר שלא יתיקיימו נדריו כל השנה נקט יעמוד בראש השנה.

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה קשיא לי אמאי עקריה, אדרבה על דעת ראשונה הוא נודר ואין פיו ולבו שוין, והוה ליה כעין נדרי זרוזין, שאף על פי שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו אפילו הכי, כיון שאינו נודר על דעת שיתקיים נדרו הרי הוא בטל. ומיהו בהא איכא לתרץ דנדרי זרוזין לא הוו, אלא במאי דאורחייהו דאינשי למימר לזרוז בעלמא [דכיון דאורחייהו דאינשי לומר כך, לזירוז בעלמא ולאו בדוקא – לפי הש"מ], וכיון שכן הרי הוא כאילו אמר בפירוש, דלא נדר בדוקא אלא לזרוז בעלמא. ותדע לך דהא ודאי בעלמא כל שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו, אף על פי שיש בלבו בהפך זה (לית) [תיבה זו ליתיה בש"מ] נדרו קיים, ותנאי שבלבו בטל וכדקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים, ועוד דקיימא לן בנדרי זרוזין דלא חשבינן להו לזרוזין, אלא בענין שדרכן של בני אדם לומר כן לזרוז וכדאיתא לקמן [נדרים כד, א], אלא מיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן לעיל בסמוך, כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, לא שמע ליה ולא אתא בהדיה, כלומר דיודע הוא שאינו נודר בדוקא, שכבר בטל מעיקרו ונדרו אינו נידר. אלמא כל שמבטל נדריו שעתיד לידור אף על פי שזוכר תנאי ונדר סתם נדרו בטל ותנאו קיים, על כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה, דלא נאמרו דברים הללו אלא בעם הארץ דחוששין לו, כיון שהוא זכור תנאו ולא הזכירו בשעת נדרו שמא בטלו לתנאו, אבל במדיר את חברו, ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו, שאומר כל נדר שאני עתיד להדיר לאסור לו נכסי את פלוני כדי שיעשה עמי כך וכך הרי הוא בטל. בכענין זה אין חוששין לו אפילו בעם הארץ, שהרי יש כאן דברים מפורשים [שהוא מבטל הנדר הזה בעצמו, ואין פיו ולבו שוין בו והוא הדין לכל נדר – לפי השי"מ] שיאמר כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך הרי הוא בטל, ובלבד שיוציא תנאו (מפיו) [בפיו – לפי השי"מ] ולא יסמוך על ביטול הלב לבד, דאין דברים שבלב מבטלין דבר מפורש שהוציא בשפתיו, ונתכוון לאמרם כך בשפתיו, אבל כשהתנה כן בפירוש מתחלה, אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר תנאו בשפתיו לאו דברים שבלב נינהו. ואם תלמיד חכם הוא בין שזכור בשעת נדרו, בין שאינו זכור, בין בכולל כל נדריו בין בפרטי נאמן לומר על דעת הראשונה נדרתי, אלא שסתמו כאן הדברים. כדאמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא, תנא מסתים לה סתומי ואת דרשת לה בפירקא, ואי נמי מפני שאין רובן של בריות תלמידי חכמים, שנו כאן סתם על סמך הרוב, וכמו ששנינו סתם בפרקא דלעיל [נדרים יד, א] הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר, ואוקימנא לה התם בגמרא בעם הארץ. ומיהו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו, אבל מי שהשביעו חברו, או שהדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום, שעל דעת חברו הוא נשבע ונודר, וכמו שמבטל תנאו לגמרי הוא. דהא אסיקנא דלאו אדעתא דנפשיה מישתבע, אלא אדעתיה דמשביע, כדאיתא בשמעתין דנדרי הבאי דלקמן בסמוך [כה, א], וכן אמרו בתוספות [מובא בר"ן ד"ה ולענין הלכה] דשבועות של ממון, או שמשביעין הקהל אינן בטלות.

אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ונראה דלאו דוקא שלא יהא זכור מתנאו כלל, אלא שאינו זכור שהתנה על פת, כסבור שהתנה על יין, שכל זה בכלל נדרי שגגות הוא. ולא דמי להא דרבא דאמר ולא ידע ממה התנה, דהתם הוא דמסופק בפת עצמו, ואפילו כן נדר עכשיו על הפת, וכיון שהיו מסופק, ואפילו הכי לא חשש לומר על דעת ראשונה אני עושה, סתמא דמלתא משום דבטליה לתנאיה לגבי האי נדר, אבל כאן שהוא סבור שלא התנה על הפת כלל אלא על היין, ונמצא שעל הפת הוא שהתנה, הרי זה מותר דהוה ליה כנדרי שגגות ממש.

רבא אמר כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה כלומר אם התנה שלא לידור שום נדר, או אם התנה שלא לידור ענינים אחרים.

(גליון אמר על דעת ראשונה כו' והיינו ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. כלומר שיהא נזכר התנאי בפיו בשעת הנדר, אבל אם לא היה זכור בשעת הנדר שהתנה כבר שלא לידור, אף על פי שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה נדריה לית ביה ממשא, ורובן נדרי טעות הוא, דאם נזכר שהתנה שלא לידור לא היה נודר, ואין צריך שאלה כלל בנדר זה. ואם זכור על מה שהתנה, ואפילו הכי נדר עכשיו מאותו דבר ואמר על דעת ראשונה אני נודר נדריה אית ביה ממשא, (ואמר) [ואמרינן] קיימי לנדריה ועקריה (לתנאיה). ר"מ תלמידו) ואף על פי דבעלמא אין דרך התנא לשנות כן, דהוה ליה למתני ובלבד שיזכירנו בשעת הנדר, הא קא מגלה רבא טעמא משום דתנא מיסתם לה סתומי. ואם תאמר והא כל נדרים שאני עתיד לידור קתני, יש לומר דרבא ודאי לא פליג אדאביי ומודה הוא לאביי, דאי אינו זכור בשעת הנדר דנדריה לית בה ממשא, דנדרי שגגות הן, אבל אי זכור שהתנה ולא ידע ממה התנה, בעינן שיהא זכור בשעת הנדר. כלומר שאמר על דעת ראשונה אני עושה, ומשום דקשיא ליה לרבא ובלבד שיהא זכור, ומתניתן תרתי קתני, הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור הרי הם בטלים, והרי הם בטלים אם אינו זכור בשעת הנדר. אבל אם ידע שהתנה ואינו יודע ממה התנה, צריך שיהא זכור באותו תנאי. כלומר שיזכרנו בפיו, ויאמר על דעת ראשונה אני עושה, וכן דעת רבינו תם ז"ל.

איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב או לא פליגי פירוש אי פליגי עליה שהמדיר את חברו הוי נדרי זרוזין, דדלמא דוקא במכר הוא דשייך זרוזין, כרישא דמתניתן, אבל במדיר על שאר דברים לא.

גמרא דתנן האומר כו':

ברש"י זכור התנאי הס"ד:

ברא"ש זמן שיקבע הס"ד למה הוא נודר הס"ד ונדרו בטל הס"ד בנדרים אחרים הס"ד שייך למימר נדרי זרוזין הס"ד ואח"כ מ"ה הלכתא כו' כצ"ל:

בר"ן דקתני אף הס"ד ואח"כ מה"ד והרוצה ויאמר כו' הס"ד הנדר ומ"ה בטל כו' לאחר מיכן אלא שלשונם כו' כצ"ל:

ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דטעי תנא בהכי ולכך אין מתקיימין דאנן סהדי דבשעת הנדר אם היה זכור מביטולו לא היה נודר והוי נדר טעות שנדר על מנת שאין שם ביטול ויש ביטול והוי כנודר אדעת תאנים ונמצאו ענבים אדעת רחוקים ונמצאו קרובים (כמדיר אפי') וכמדיר את אשתו אדעת שגנבה כיסו ושהכתה בנו. דשרו במתניתין קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי פירוש שסובר אני שגנבה כיסי וכן ראה אותם אוכלים תאנים וכו' ונמצאו אביו או אחיו הן מותרין. וכגון שאמרו בפרהסיא בתחלה ואז מהני מה שאנו אומרים שעל דעת ביטול לא נדר דהוי דעת מבורר ומוכח כדפרישית לעיל. ולר' נתנאל הקדוש נ"ע נראה דראש השנה דוקא שמתוך שהוא יום הדין גומר בלבו לבטל והוא הדין יום הכיפורים אף על פי שאמרו בצינעא. שמה שהצרכת למעלה כשביטל בפרהסיא היינו בהדרת חברו אבל הכא רקאי בראש השנה שגומר בלבו בביטולו דעת מבורר ומוכח הוי. ולכך אנו רגילין לבטל ביום הכיפורים ולומר מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי. ועוד דרבנן לא פליגי עליה בהא וגם רבא לא פליג אתירוצא דאביי כמו שאפרש בסמוך. ומכל מקום יש לחוש להצריכו ביטול בפרהסיא שיש לחוש למנהג שאנו אומרים בקול רם כל נדרי בליל כפורים ובפרהסיא שלא על חנם נהגו כן. שיטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אומר רבי דלאו דוקא ראש השנה אלא זמן מסויים נקט. עקריה לתנאיה ביטולו קורא תנאי. ואמאי לא יתקיימו. אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דאז נדר בטעות דאילו היה זכור לא היה נודר. וקשיא קצת מכתובות פרק קמא דמקשי התלמור והא כל שנהג קתני אלמא לא טעי תנא בין הין ללאו. תריץ דכיון דהמשנה מחוסרת שמא גם בזה טעה. ויש מפרשים דראש השנה דוקא נקט דמתוך שהוא יום הדין גומר בלבו לבטל כדי שלא יבא לידי מכשול ואיסור. והוא הדין יום הכיפורים. ולכך אנו רגילין ביום הכיפורים לבטל ולומר עד יום הכיפורים הבא עלינו דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי. ועוד דמשמע דרבנן לא פליגי עליה וגם רבא לא פליג אתירוצא דאביי אלא אמר דהכי נמי מצינן לתרץ למתניתין. ויש לחוש למנהג יום הכיפורים שצריך לבטל בפרהסיא והטעם פירשנו לעיל. עד כאן.

אי זכור עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה קשיא לי אמאי עקריה אדרבה על דעת ראשונה הוא נודר ואין פיו ולבו שוין והוו ליה כעין נדרי זירוזין שאף על פי שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו אפילו הכי כיון שאינו נודר על דעת שיתקיים נדרו הרי הוא בטל. ומיהו בהא איכא לתרץ דנדרי זירוזין לא הוו אלא במאי דאורחייהו דאינשי למימר לזרוז בעלמא דכיון דאורחייהו דאינשי לומר כך לזירוז בעלמא ולא בדוקא הרי הוא כאילו אמר בפירוש דלא נדר בדוקא אלא לזירוז בעלמא. ותדע לך דהא ודאי בעלמא כל שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו אף על פי שיש בליבו בהפך זה נדרו קיים ותנאי שבלבו בטל וכדקיימא לן דדברים שבלב אינם דברים. ועוד דקיימא לן נמי בנדרי זירוזין דלא חשבינן להו לזרוזין אלא בענין שדרכן של בני אדם לומר כך לזרוז וכדאיתא לקמן. ואלא מיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן לעיל בסמוך כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה כלומר דיודע הוא שאינו נודר בדוקא שכבר בטלו מעקרו ונדרו אינו נדר. אלמא כל שמבטל נדריו שעתיד לידור אף על פי שזוכר תנאו ונדר סתם נדרו בטל ותנאו קיים. על כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה דלא נאמרו דברים הללו אלא בעם הארץ דחוששין לו כיון שהוא זכור תנאו ולא הזכירו בשעת נדרו שמא בטלו לתנאו. אבל במדיר את חברו ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו שאומר כל נדר שאני עתיד להדיר את פלוני לאסור לו נכסי כדי שיעשה עמי כך וכך הרי הוא בטל בכענין זה אין חוששין לו אפילו בעם הארץ שהרי יש כאן דברים מפורשים שהוא מבטל הנדר הזה בעצמו ואין פיו ולבו שוין בו. והוא הדין לכל נדר מפורש שיאמר כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך הרי הוא בטל. ובלבד שיוציא תנאו בפיו ולא יסמוך על ביטול הלב לבד דאין דברים שבלב מבטלין דבר מפורש שהוציא בשפתיו ונתכוון לאומרם כך בשפתיו. אבל כשהתנה כן בפירוש מתחלה אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר התנאי בשפתיו לאו דברים שבלב נינהו. ואם תלמיד חכם הוא בין שזכור בשעת נדרו בין שאינו זכור בין בכולל כל נדריו בין בפורט נאמן לומר על דעת הראשונה נדרתי. אלא שסתמו כאן הדברים כדאמר ליה רבא לרב הונא בר חנינא תנא מסתים לה סתומי ואת דרשת לה בפירקא. ואי נמי מפני שאין רובן של בריות תלמידי חכמים שנו כאן סתם על סמך הרוב. וכמו ששנינו סתם בפירקא דלעיל הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר ואוקי לה התם בגמרא בעם הארץ.

אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ונראה דלאו דוקא שלא יהא זכור מתנאו כלל אלא שאינו זכור שהתנה על פת וכסבור שהתנה על יין שכל זה בכלל נדרי שגגות הוא. ולא דמי להא דרבא דאמר ולא ידע ממה התנה דהתם הוא דמסופק בפת עצמו ואפילו כן נדר עכשו על הפת וכיון שהיה מסופק על הפת ואפילו הכי לא חשש לומר על דעת ראשונה אני עושה סתמא דמילתא משום דבטליה לתנאיה לגבי האי נדר הוא. אבל כאן שהוא סבור שלא התנה על הפת כלל אלא על היין ונמצא שעל הפת הוא שהתנה הרי זה מותר דהוה ליה כנדרי שגגות ממש. הרשב"א ז"ל. לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקאמרת אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיים ליה נדריה אי ודאי הוה ידע בראש השנה ממאי עתיד לנדור והשתא קא מתני עלייהו כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל כדקאמרת דכיון דמעיקרא כי אתני אדעתא דהנך אתני והשתא קנדר וזכור לתנאי ודאי עקריה לתנאיה וקיים ליה נדריה. אלא הכא במאי עסיקינן דכי אתני מעיקרא לא ידע ממאי אתני אלא סתמא אתני והשתא קנדר והילכך אי זכור הוא בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה שבטלתי אני נודר כו'. פירוש. וזה לשון הרא"ם ז"ל: ולא ידע בשעת התנאי ממה התנה. כלומר שהתנה סתם ולא פירש על איזה נדר התנה שיהא בטל אי אמר על דעת ראשונה אני עושה בין בלבו בין בשפתיו נדריה לית ביה מששא. ואי לא אמר בלבו ולא בשפתיו בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה. והכי קאמר תנא דמתניתין: אי זכור בשעת הנדר אז יש לו תקנה לבטל נדריה כגון אם אמר על דעת ראשונה כמו שפירשנו. אבל אם אינו זכור בשעת הנדר אינו יכול להיות בטל בשום ענין. ויש מפרשים כגון שהתנה ופירש התנאי אם לא יכעיסוני או דברים אחרים יהיו נדריו בטלים ובשעת הנדר שכח ממה התנה אבל זכור היה שביטל ולא ידע איזה ביטל ואמר כשנודר על דעת הראשונה אני עושה שיהיו בטלים אם לא נתבטל התנאי נדריה לית ביה מששא. ואם לא הקפיד לומר על דעת ראשונה אני עושה אז ודאי עקריה לתנאיה ואינו חושש בכל מה שהתנה ובדעת נדר ויש לקיימו. והכי פירושא דמתניתין ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר לומר כן שהוא נודר על דעת ראשונה. ודוקא דלא ידע ממה התנה אבל אם זכור התנאי והביטול ונדר ודאי עקריה לתנאיה (ואמר) ואפילו אם יאמר על דעת ראשונה אני עושה אין בכך כלום שאם היה מקיים דעת ראשונה מאחר שהוא זכור הביטול והתנאי אם כן למה נדר וכיון שמכל מקום נדר מה שאמר על דעת ראשונה אני עושה לבטלה אמר. ופירוש ראשון נראה עיקר עד כאן.

וזה לשון שיטה רבא אמר לעולם כדאמרינן שיהא זכור ואתיא מתניתין שפיר. ולא פליג אדאביי מדלא מקשי עליה מי קתני שלא יהא שיהא קתני אלמא מודה לאביי דבהאי לישנא טעי תנא אבל מראה סברתו דבהאי לישנא נמי מצי לתרוצה למתניתין. ועוד ראיה דלא פליג דאמרינן בסמוך אמר ליה רבא תנא סתים ליה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וכו'. והיינו אליבא דאביי דאי לדידיה ליכא קלות ראש כלל דהא לא שכיח אלמא סבירא ליה לרבא כאביי ולא הקפיד אלא שלא ידרשוהו ברבים (לימא) לומר מותרים אתם לסמוך עליו.

כגון שהתנה בראש השנה כלומר שביטל נדריו על תנאי ושכח התנאי והשתא קא נדר. אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה שיהיו בטלים אם כן לא נתבטל תנאו ונדריו לית בהו מששא שהרי התנאי לא נתבטל והביטול קיים. אבל לא הקפיד לומר על דעת הראשונה אני עושה שעקר תנאיה אם כן אינו חושש בכל מה שאמר ונדרו הוי נדר גמור. והכי משמע ליה לישנא דמתניתין ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר לומר שהוא נודר על דעת הראשונה אני עושה ודוקא דלא ידע ממה התנה. אבל אם זכור מן התנאי והביטול ונדר ודאי עקריה לתנאיה ואפילו יאמר על דעת הראשונה אני עושה (ודוקא דלא ידע ממה התנה אבל אם זכור מן התנאי והבטול ונדר ודאי עקריה לתנאיה ואפילו יאמר על דעת הראשונה אני עושה) אין בכך כלום שאם היה רוצה לקיים דעת הראשונה מאחר שהוא זכור הבטול והתנאי למה נדר. ומה שאמר על דעת הראשונה לאיטלולא ולחוכה אמרו ולא בטיל נדרו. סבר למדרשיה בפירקא ולומר מותרים אתם לבטל ולסמוך על הביטול כדברי ר' אליעזר בן יעקב וכפירושא דאביי. אמר ליה רבא תנא סתים לה סתומי ששנה במשנה שיהא זכור וחיסר לא כדי שלא ילמדו ממנה להדיא. ואביי הוא דמוסיף לא אבל התנא נתכוון לחסרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים שיהו נודרים ולא יהו צריכים שאלה שיאמרו נדר מותר בלא חכם. ואת דרשת לומר מותרים אתם. כן נראה דאאביי קאי ולא פליג רבא עליה כדפרישית לעיל. דאילו בפירושא דרבא ליכא קלות ראש כלל דהא לא שכיח. ועוד שמבטל בהדיא ואומר על דעת ראשונה הוא עושה. ולא אתי שפיר תנא מיסתם ליה סתומי כמו אליבא דאביי. וכן קבלתי מרבותי דאאביי קאי. ומה שאומרים אותו ליל יום הכיפורים בקול רם אין זה כמו מדרש בפירקא כיון דלא אמרינן להו מותרים אתם. עד כאן.

רבא אמר כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה כלומר אם התנה שלא לידור שום נדר או אם התנה שלא לידור ענינים אחרים. ר"מ (א"ה עיין רשב"א בחידושיו כאן). אמר על דעת ראשונה וכו'. והיינו ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר כלומר שיהא נזכר התנאי בפיו בשעת הנדר. אבל אם לא היה זכור בשעת הנדר שהתנה כבר שלא לידור אף על פי דלא אמר על דעת הראשונה אני (אעשה) עושה נדריה לית ביה מששא ולא אמרינן קיימיה לנדריה ועקריה לתנאיה. ר"מ תלמידו. ואף על פי דבעלמא אין דרך התנא לשנות כן דהוה ליה למיתני ובלבד שיזכירנו בשעת הנדר הא קא מגלה רבא טעמא משום דתנא מסתם לה סתומי. ואם תאמר והא כל נדרים שאני עתיד לידור קתני. יש לומר דרבא ודאי לא פליג אדאביי ומודה הוא לאביי דאי אינו זכור בשעת הנדר דנדריה לית ביה מששא דנדרי שגגות הן. אבל אי זכור שהתנה ולא ידע מה התנה בעינן שיהא זכור בשעת הנדר כלומר שיאמר על דעת ראשונה אני עושה. ומשום דקשיא ליה לרבא ובלבד שיהא זכור ומתניתין תרתי קתני הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור הרי הם בטלים והרי הם בטלים אם אינו זכור בשעת הנדר. אבל אם ידע שהתנה ואינו יודע ממה התנה צריך שיהא זכור באותו תנאי כלומר שיזכירנו בפיו ויאמר על דעת האשונה אני עושה וכן דעת רבינו תם ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו: ורבא היה נראה לו דוחק לאוקמי מתניתין בשבשתא על כן תירץ דמיירי כשהתנה בראש השנה ולא ידע מה התנה ועל איזה דבר היה התנאי ועתה נדר. ואם אמר על דעת הראשונה אני עושה בטליה לנדריה וקיימיה לתנאיה. ואפילו תמצי לומר שהנדר שנדר עתה אינו ממין התנאי שהתנאי היה לבטל כל נדר שידור בשנה זו מענין איסור אכילה ושתייה וזה הנדר אינו אלא משאר הנאות אפילו הכי הנדר בטל שהרי לא קיים דעתו ומחשבתו בנדר כי ספק היה בלבו אם בשעת התנאי בטל אף זה הנדר. והאי דאמרינן ראש השנה לאו דוקא והוא הדין נמי דבכל השנה יכול להתנות כן. ומתניתין לדברי רבא הכי מפרשא ובלבד שיאמר על דעת הראשונה אני עושה אם זכור בשעת הנדר התנאי. ובין אביי ורבא אין חילוק ביניהם לענין דינא כי אם באוקמתא דמתניתין. תנא סתומי קא מסתים לה. שהרי אין אנו יכולין ללמוד כן מהמשנה אם לא נחסר הא. והטעם כדי שלא יהא מובן הדבר לכל אלא לגדולים שיזהרו שלא להקל בנדרים.

פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב בענין המזרז את חברו שיאכל אצלו ומדירו או לא. ומסקנא דפליגי עליה והלכה כמותו. אבל בענין בטול נדרים כולי עלמא מודו. ודעת רבים כי על זה סמכו העולם לומר כל נדרי בליל יום הכיפורים. והקשה רבינו תם למנהגינו שאנו אומרים מיום הכפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה כי מדין ההלכה נראה שאין הדברים אמורים אלא על הנדרים שידור מכאן ולהבא. ותיקן לומר מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו. ואני אומר שלא נתקן לומר אותו מטעם הלכה זו דלא שייך לומר חרטה במה שעתיד לבא דאמרינן בכולהו איתחרטנא בהון. ועוד דאמרינן בסוף ככתוב בתורת משה ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' ואיך שייך מחילה בדבר זה שרוצה לבטל אתה כל הנדרים שידור בשנה זו. אלא ודאי שורש מנהגינו אינו יוצא מן הלכה זו ולא תלוי זה בזה כלל ואנשי כנסת הגדולה תקנו לנו להסיר מן המכשול כי כמה בני אדם יש שנודרים ושוכחים הנדר ואין באים לפני חכם להתיר ועוברין על נדרן בשוגג. ותיקנו שבתחלת יום הכיפורים בפתיחת תפילותיהם יתוודו ויתחרטו מנדריהם כדי שלא ישכחו הדבר. ובספרד נהגו ששליח ציבור אוחז ספר תורה בחיקו ואומר כל נדרי בקול רם וכל הקהל אומרים עמו. והטעם כדי שיהא שכינה מסכמת עמהם בהתרה. ויש מקומות שאין אומרים אותו אלא שליח צבור אומרו בשביל כולם. ואף על פי דאמרינן דאין אדם נעשה שליח לחרטת אשתו וכל שכן אחר בשביל חבירו. הא אמרינן דאי מכנפי ממילא שפיר דמי והכא ודאי עיקר אסיפתן להתפלל הוא (הוא) ולהתודות מעונותיהם ומתוך שנתקבצו לדבר אחר יתירו זה את זה. ומה שאמרו בגמרא דין אחר הוא לאשמעינן שאדם שרוצה לבטל נדרו משנה או משנתים או מכמה שנים שירצה יכול להתנות ולומר כל נדר שאני עתיד לידור וכו' כדאיתא בגמרא. והשמיענו אביי שאם זכר התנאי בשעה שנדר ואפילו הכי נדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אף על פי שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדימה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ומדברי הרמב"ם שכתב פרק ב' מהלכות נדרים למדתי דעת אביי כך היא. ועוד כתב הר"ם ז"ל שם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור. וכתב עליו הראב"ד ז"ל יפה הורה ולא בזכירת התנאי אלא בקבלותו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על התנאי אני סומך עד כאן. ואין דבריו נכונים בעיני כלל דמה לנו אם שהה יותר מכדי דיבור ולא קיימו אחר זכירת תנאו מאחר שנתבטל הנדר לדעת אביי בשעה שנדר מאחר שלא זכר התנאי איך נאמר שיחזור הנדר להיות נדר אחר שנתבטל. ואף על פי שגם מה שכתב הר"ם בשם האחרים אינו מיושב מכל מקום יותר מיושב הוא ממה שכתב הראב"ד ז"ל כי דוקא שזכר התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור (או) אז הנדר בטל מאחר שקיימו תוך כדי דיבור דהוה ליה כאילו אומר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני עושה. אבל אם זכרו אחר כדי דיבור קיום שקיים התנאי אינו מועיל כלום. ומכל מקום גם בזה יש להשיב הקושיא שהקשיתי לדברי הראב"ד ז"ל. ועוד כתב הר"ם ז"ל שם דעת רבא כי סבירא ליה דאביי ורבא לא פליגי בעיקר הדין אלא באוקמתא דמתניתין כמו שכתבתי למעלה. וכתב יש מן הגאונים שאומרים אין כל הדברים נוהגים אלא בנדרים בלבד ולא בשבועות. ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בענינים אלו אחד הם ויש לו להקדים תנאי בשבועותיו כדרך שאמרו בנדרים. עד כאן. הא דאמרינן לא אמר על דעת ראשונה הוא עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה פירושו אף אם ימצא שביטל מה שנדר כיון דלא אמר על דעת ראשונה אני עושה. ונראה דדוקא ביטלו בעת הזאת על נדר זה אבל אם אחר כך לא יהא זכור התנאי וידור התנאי קיים והנדרים בטלים. הריטב"א ו"ל: לא אמר על דעת הראשונה אני נודר אלא דנדר מכל מקום כיון דאחית נפשיה לספיקא בטליה לתנאיה וקימיה לנדריה כאילו אמר ויהי מה רוצה אני בנדר זה. ולא בעינן דלימא על דעת הראשונה אני נודר אלא כשהוא זכור בשעת נדרו שכבר התנה אלא דלא ידע ממאי התנה כדפרישנא. אבל אם לא היה זכור בשעת הנדר שהתנה כבר שלא לידור אף על גב דלא אמר על דעת הראשונה אני עושה נדריה לית ביה ממש דכעין נדרי טעות הוא דאם נזכר שהתנה שלא לידור לא היה נודר ואינו צריך שאלה כלל בנדר זה. ואם זכור על מה התנה ואפילו הכי נדר עכשו מאותו דבר ואמר על דעת הראשונה נדריה לית ביה מששא. לא אמר כן קיימיה לנדריה ועקריה לתנאיה. ואיפסיקא הלכתא כר' אליעזר בן יעקב. ועל פי הדין הזה כתוב במחזורים הקדמונים ובסדר רב עמרם גאון ז"ל שהיו הראשונים נוהגים לומר ערב יום הכיפורים כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי דִי נַדַרְנָא וְדִי חַרַמְנָא וְדִי אַסַרְנָא וְדִי מִשְׁתַבַּעְנָא כולהון יהון בטלין וכו' דכדי להציל הרבים והיחידים מתקלות האיסרים והנדרים שידרו בתוך ימי השנה היו מנהיגין להתנות בערב יום הכיפורים שלא לידור כדי שאם ידרו מכאן ואילך ולא יהיו זכורים שהתנו שלא לידור ועברו על נדרם ואסרם שלא יעברו בכך בבל יחל משום דכעין נדרי שגגות הוא להן שאם היה יודע שהתנה אשתקד שלא לידור לא היה נודר. ולפיכך היה אומר רבינו תם ז"ל דכולהו הני לישני בקמ"ץ קרינא להו דִי נָדַרְנָא וְדִי חָרַמְנָא וְדִי אָסַרְנָא וְדִי מִשְׁתַּבַּעְנָא דמשמעות לשונות אלו להבא. והקורין בשוו"א דִי נְדַרְנָא וְדִי חְרַמְנָא וְדִי אְסַרְנָא וְדִי אִשְׁתַּבַּעְנָא שמשמעותם לשעבר וכונתם לבטל מה שכבר נדרו והחרימו ואסרו ונשבעו טעות הוא בידם שאין הנודר והאוסר עצמו יכול לבטל ולהתיר את נדרו ומשנה שלימה שנינו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו שאין הנדר והשבועה והאיסורין ניתרין אלא על פי יחיד מומחה או על פי שלשה. ורבי ז"ל לא כתב משנה זו ולא (על) מה שנאמר עליה אף על פי שהיא הלכה פסוקה. ואיפשר שרצה לסתום הדין הזה מדאמרינן בגמרא רב הונא בר חיננא סבר למידרשה בפירקא אמר ליה רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפירקא. הרנב"י ז"ל.

גמ' איבעיא להו פליגי רבנן כעין זה בב"מ דף כד ע"א: