Nedarim 16b

גמ' מדקאמר חומר בשבועות מבנדרים כלומר דזה חומר טפי בשבועות מחומרא דנדרים מכלל דנדר מיהא הוי כי אמר קרבן לא אוכל לך וכו' דאיסור נדר איכא מדרבנן אלא דלא לקי מדאורייתא ולא מיחייב קרבן שבועה כי היכי דמחייב בשבועות:

והא מותר קתני בנדרים דאפילו שום איסור ליכא:

אסיפא הא דקתני חומר בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך אלא אסיפא דאידך בבא (לעיל נדרים יד:) דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בלא יחל דברו ואומר רבינא עלה לעיל (נדרים טו.) לעולם כדקתני שאני ישן ומאי בל יחל בל יחל דרבנן דהיינו איסור דרבנן אבל שבועה שאיני ישן שאיני מדבר מדאורייתא אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים ששבועה חלה על דבר שאין בו ממש וחייב קרבן מה שאין כן בנדרים:

אבל מיחל הוא לחפצי שמים שאם נדר לעבור על אחת מן המצות אין שבועה חלה עליו ומיחל לאותה שבועה דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו:

מאי שנא נדר דאמר כי נדר על המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה המצוה קם ליה בלא יחל:

דכתיב כי ידור נדר לה' דאפילו בחפצי שמים דלה' לא יחל דברו:

שבועה נמי תחול עליה אם נשבע לעבור על המצוה:

והכתיב נמי או השבע שבועה לה' לא יחל דברו דלה' סמוך אאו השבע דמשמע נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו:

הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה פי' היכא דאמר ישיבת סוכה עלי קונם מיחל חייל משום דסוכה אינה משועבדת לו אבל היכא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה וגופו משועבד לסוכה לא חיילא וא"ת אדמפליג בנדרים לשבועות ליפלוג וליתני בשבועו' דבשבועות נמי זימנין דחיילי היכא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה וי"ל דאה"נ אלא אורחא דמילתא קתני דסתם נדרים החפץ נאסר עליו וסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא וה"ק זה חומר בנדרים מה ששייך בנדרים דהיינו דקאסר חפצא עליה ממה ששייך בשבועות והיינו דקאסר נפשיה אחפצא ועי"ל ודאי בשבועות לא חייל בשום צד אפילו היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה וטעם גדול יש בדבר דבשבועות כיון דסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא ולא קאסר חפצא אנפשיה א"כ אפילו כשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אפ"ה מתרצינן שבועתיה וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה והאי דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה לא משום דקאסר חפצא עליה דבודאי בשבועות לא שייך בה אלא יד שבועה הוי ולעולם קאסר נפשיה מחפצא ובנדרים לאידך גיסא:

הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה כלומר נדרים היינו דאסר חפצא אנפשיה, ואמר ישיבת סוכה עלי והלכך אסור, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא, דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה משום הכי לא חייל דהא משועבד הוא לכך מהר סיני. ולפיכך נדרש לפניו [להשם – לפי השי"מ] לנדר ולא [לאחריו – לפי השי"מ] לשבועה. ובפירושים לא פירש כן, אלא בנדרים עצמן חלק רבא, בין אמר קונם ישיבת סוכה עלי, ובין אמר קונם שלא אשב בסוכה. ואין נכון כלל, חדא דמאי שנא דבר מצוה, אפילו בדבר הרשות נמי, כל שאמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום, ועוד דהכא לא אתא רבא לפלוגי בין נדר לנדר, אלא למימר טעמא מה בין נדר לשבועה.

הא דאמר ישיבת סוכה עלי ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו, ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה, לא תעשה לא יחל דברו. ואם תאמר עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי, מהמקדיש הסוכה עצמה או התפילין עצמן, דקיימא לן בשופר של עולה אם תקע יצא, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. תירצו בתוספות, דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת הלולב, והנחת התפילין, וישיבת הסוכה בפירוש, לפיכך אסור. ואם תאמר אף על פי שהוא אוסר נטילת הלולב, והנחת התפילין, מפני מה אסור, והלא הנדרים הוי איסור חפצא אנפשיה, והכי נמי מאי חפצא איכא, כיון דליכא הנאה בנטילתן. ותירצו בתוספות, דכל היכא שמזכיר האיסור על החפץ חל איסור בל יחל על החפץ, לא שנא לעשות ממנו דבר הנאה ולא שנא לעשות ממנו דבר שאינו של הנאה. ולפי דבריהם, אפילו באומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור, ואע"פ שאין הנאה בזריקת הצרור לים כלל, וזה על דרך מה שכתב למעלה משמע בפסקת שאני משמשך, וכבר הקשיתי על זה מקונם שאני עושה לפיך, וצריך עיון.

גמ' רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל מניין שאין נשבעין לעבור על המצות. כלומר שאין שבועה מעכבת שלא לעשות המצות אם נשבע עליהן שלא לעשותן:

שנאמר לא יחל דברו דברו הוא דלא יחל אבל חפצי שמים מיחל פי' כדי לקיים על דברו שהוא דבר הרשות אינו מיחל שבועתו אבל מיחל הוא שבועתו בנשבע לעבור על חפצי שמים:

ואמרינן מאי שנא נדר דלא דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לא יחל דברו. פירוש מאי שנא דגבי נדר אמרינן דחייל לעבור על המצות ולא דרשינן כדקאמרת בשבועה דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אי משום דבנדר כתיב לה' דמשמע דאפילו בנשבע על חפצי שמים לא יחל דברו הא גבי שבועה נמי איכא למימר הכי דהא ההוא לה' כי היכי דנדרש לפניו לגבי נדר נדרש לאחריו לגבי שבועה:

ופרקינן בגמרא אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה ופריך ליה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. פרש"י ז"ל דהיכא דאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דאפקה לשבועה בלשון נדר הויא כנדר וחיילא אמצות דדרשינן לה' לא יחל דברו אפילו לחפצי שמים אבל היכא דאפקה בלשון שבועה דאמר שבועה שלא אשב בסוכה לא חיילא אמצות ודרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ולדברי רבינו ז"ל הא דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה משא"כ בשבועות. פי' משא"כ בשבועות שהוציאן בלשונן אבל בשהוציאן בלשון נדר חיילי וההיא משום חומרא דנדרים היא שחלה על דבר מצוה ולא נהירא אבל הנכון כמו שפי' הרב ר' ברוך ב"ר שמואל ז"ל דבין אביי ורבא יהבי טעמא אמאי דרשינן לה' דקרא גבי נדר דחייל לחפצי שמים ולא דרשינן ליה גבי שבועה דהיינו הוה בעיין ועלה מהדרי תרוייהו ואמרי דבנדר דהוה בלשון עלי והוי איסור חפצא הוי דינא דליחול אפילו על המצות דכיון דמצות איסור גברא ונדר איסור חפצא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה שאינה אלא איסור גברא שהרי לשון השבועה הוא שאהנה ושלא אהנה שאשב ושלא אשב לא חיילא אמצות דתרוייהו איסור גברא ולא דחי חדא אחדא וליכא בטעמא דמילתא פלוגתא בין אביי ורבא כלל אלא בלישנא בעלמא דאביי נקיט פירושיה כשאמר הנודר או הנשבע לשון הנאה ואהאי לישנא פריך רבא דכל היכא דאדכר בנדריה לשון הנאה לא מימנע משום הא מלקיים מצותו ולית בהא חלול שבועתו דאיהו נדר שלא יהנה והרי אינו נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא הכי אית לן למנקט לישנא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה דכי אמר ישיבת סוכה עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכבר אסרו בנדר איסור חפצא דכיון דלא הזכיר הנאה אלא ישיבה אפילו ישיבה שאין בה הנאה לו כגון ישיבת סוכה של מצוה שנכנס בה למצוה ולא על דעת ליהנות כלל כי הנדרים חלין על כל דבר שיש בו ממש אפילו אין בו הנאה שכן האוסר עליו עפר באכילה הרי הוא אסור ולאו דקיימא בהאי לישנא ישיבת סוכה עלי דהא ישיבה דבר שאין בו ממש הוא שאין הנדר חל עליו אלא מדרבנן והיכי חייל מדרבנן למדחי מצוה של תורה אלא כדקאמר לישנא תריצא קונם סוכה עלי שלא אשב בה אלא דרבא לא נחית השתא להא אלא לפרושי דכל היכא שלא אסר עליו אלא הנאה לא מימנע מלישב בה ישיבה של מצוה כל זמן שאינו מתעכב שם עד כדי שנהנה דבמצוה גופה ליכא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

ואל זה הפי' כוון רבינו ז"ל בהלכות (ד) שבת בפי' מימרא דרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה כלומר נדר מידי דמיתסר חפצא עליה הוא דקאמר ליה בלשון עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא כגון שלא אשב בסוכה והא משועבד לה מהר סיני ומש"ה לה' נדרש לפניו ולא לאחריו לשבועה ע"כ והיינו כדפרישית וקי"ל כרבא דכל היכא דאסר עליה מידי בהנאה עושה בו מצותו כל זמן שמתעסק להמשך המצוה ההיא להנאתו דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל כל היכא דבלאו קיום מצוה הוא נהנה בעשייתה הרי הוא אסור בה וכדאמרינן (במכילתין) [ר"ה דף כח.] המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים דלית ביה הנאה מטבילה אבל לא בימות החמה דאית ליה הנאה מן המים שהוא מיקר. והוי יודע דכי אסרינן ליה כשנהנה במצותו דוקא בנהנה במצוה ממש כגון טבילה בימות החמה או ישיבת סוכה מפני החמה או מפני הגשמים אבל בשאינו נהנה בגופה אע"פ שגורם קיומה לו שהוא נהנה מצד אחר לא אסרינן ליה בהכי והיינו דשרינן במודר הנאה ממעין לטבול בו בימות הגשמים ואע"פ שבטבילה זו יש לו הנאה שעולה בה מטומאתו והיינו נמי דאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות דף קג:] דסנדל של עבודת כוכבים דהוא איסור הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שבחליצה זו יש לה הנאה שהיא מותרת לשוק לא חשיבא הנאה כיון שאין ההנאה בגופו של סנדל עצמו וכדפריש תמן רביט ז"ל בפירושיו והיינו דאסיק רבא במס' ר"ה בפרק ראוהו ב"ד [דף כח.] גבי שופר ולולב של עבודת כוכבים הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו כדקאמר הכא נמי והלכתא כוותיה:

כתב רבינו ז"ל ברם צריך את למילף דנדר שאמרו בלשון זה פי' בלשון שבועה כגון שאמר קונם שלא אוכל ככר זה. ושבועה שאמרה בלשון עלי פי' כגון דאמר ככר עלי בשבועה:

מי חיילי כלל או לא מיפלג פליגי בה בירושלמי דגרסינן התם איסר שבועה מבטא שבועה וכו' ר' יוסי פתר לה כלה באיסור איסר הרי עלי איסר אסור [כו'] שבועה הרי היא עלי אסור הרי הוא עלי בשבועה אסור. פי' דאפילו בשבועה שהוציאה בלשון עלי בין שהזכיר עלי בתחלה או בסוף חיילא שבועה ואסור בה א"ר יודן בנדרים אסור בשבועות מותר פי' ר' יודן פליג אדר' יוסי לומר דשבועה שהוציאה בלשון עלי בתחלה או בסוף לא אמר כלום ואפילו משום ידות ליכא ומותר בה א"ר מונא איסר הרי הוא מותר הרי עלי איסר אסור שבועה הרי הוא [עלי] אסור הרי עלי שבועה מותר פי' ר' מונא נותן דבריו לחצאין ואומר דנדרים שאומרם בלשון שבועה אינם כלום אבל שבועה שאמרה בלשון עלי אם אמר עלי בתחלה מותר ואם בסוף אסור וכן פירוש הירושלמי הזה רבינו ז"ל בפירושי שבועות שלו נמצא ששלש מחלוקת בדבר דר' יוסי אסר בין בנדרים שאמרן בלשון שבועה בין בשבועות שאמרן בלשון נדר משום ידות מיהת ור' יודן שרי בכולהו ור' מונא שרי בנדרים ואסר בשבועות שהזכיר עלי בסוף:

וכתב רבינו ז"ל ואע"ג דר' יוסי דמחמיר חד הוא ור' יודן ור' מונא סברי אין נדר אלא בלשון נדר ואין שבועה אלא בלשון שבועה וקיי"ל שאין דבריו של אחד במקום שנים אפ"ה כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקטינן לחומרא כר' יוסי דסוגיין בעלמא כוותיה דלא מימנעי רבנן בגמ' דילן לאדכורי נדר בל' זה ושבועה בלשון עלי כדאי' בפ' שבועות שתים (ה) תנא אכילה משתיהן עלי שבועה פי' הא מילתא אמרה התם גבי הא דתניא (ו) שם קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות פי' שאם היו ב' ככרות אסורות עליו בקונם ואכל משתיהן כזית הוא שיעור אכילה מצטרפות אע"ג דלא אכל מחדא מנייהו כזית אבל אם היו אסורות עליו בשבועה אין מצטרפות וקא סלקא דעתין מעיקרא שאינו חייב מלקות ולא קרבן עד שיאכל מאחת מהן כזית ושקלינן וטרינן עלה ואמרינן דאי דאדכר ל' אכילה בכל חדא מינייהו כשאסרה הא לא אסר מינה פחות מכזית ואפי' בקונמות נמי לא מצטרפי אלא הכא באומר אכילה משתיהן עלי בשבועה אכילה משתיהן עלי קונם אכילה מזו ומזו עלי קונם אכילה מזו ומזו עלי בשבועה דהשתא הוי להו שתי קונמות ושתי שבועו' מתוך שחלוקו' לחטאות אין מצטרפו' פי' דנדרים דאיסור חפצא דינו כהקדש ולפיכך כשאומר שתי קונמות אפילו בזה אחר זה חדא מילתא היא כמקדיש חצי בהמה וחזר והקדיש חציה שהוא הקדש אחר אבל שבועות דאיסור גברא כל חדא וחדא מילתא באפי נפשה שעל כל אחת מהן מושבע בפני עצמה כבשר חזיר ונבלה שהוא מושבע על כל אחת בעצמה מהר סיני ולפיכך שבועות חלוקות לחטאות שאם אכלן שתיהן בהעלם אחד חייב שתים ולפיכך דין הוא שלא יצטרפו אבל בקונמות אפילו למ"ד יש מעילה בקונמות והם חמורים שאם צירף את המעילה לזמן מרובה חייב כדאי' בכריתות [דף יח:] מ"מ משום דהוו איסור חפצא אין חלוק בין קונם אחד לשתי קונמות שאפי' בקונם אחד אם אכלן ממנו בהעלם אחד שני שיעורים חייב בשני אשמות ולפיכך מצטרפין כשהוציא אכילה אחת על שתיהן ואסיקנא התם דהא מתני' לענין קרבן איתניא דבעינן שוה פרוטה ושתי קונמות מצטרפות לשוה פרוטה ושתי שבועות אין מצטרפות לכזית אבל לענין מלקות לא בעינן צירוף בקונמות דבקונמות דברי הכל כל שהוא חייב מלקות (בקונמות) כיון דלא מדכר שמא דאכילה דהא לא קאמר אלא קונם בשר זה עלי כבריה דמי ובכל שהוא שאכל ממנו לוקה אבל קרבן לא מיחייב על מעילתו למ"ד יש מעילה בקונמות אלא בשוה פרוטה דלא עדיפי מהקדש דלא אית בהו מעילה בפחות מש"פ ואם הזכיר לשון אכילה אפילו בקונם לא לקי בפחות מכזית כדרבנן דהתם דקי"ל כוותייהו היינו פירושא דהאי מימרא התם ומייתי מינה רביט ז"ל ראיה דשבועה שאמרה בלשון עלי הויא שבועה מדקאמר אכילה משתיהן עלי בשבועה ולאו ראיה היא דהתם אגב ריהטא דנקט תלמודא אכילה משתיהן עלי קונם נקט נמי בשבועה (נמי) עלי ולא דק:

מנין שאין נשבעין לעבור על המצוה ר"ל שאינה שבועה שנאמר לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים ר"ל אם נשבע לעבור עליהן אבל נדר כתיב כי ידור נדר לה' ר"ל שהוא חל אף על חפצי שמים ושאלו בה שאף שבועה נאמר בה או השבע שבועה לה' ר"ל דהרי כתיב כי ידור נדר לה' או השבע שבועה ואתה יכול לדרוש לה' לאחריו כלפניו ופירש בה הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסכה ואין בדבר זה שום חדוש אלא הטעם שביארנו כלומר שאין הדבר צריך למקראות שהסברא נותנת כן שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה אבל הנדר הוא איסור המצוה עליו ומעתה אם בלשון שבועה אסר המצוה על עצמו כגון שאמר ישיבת סכה עלי ר"ל בהזכרת לשון שבועה כגון שאמר ישיבת סכה עלי שבועה או בשבועה שנאסר בה שאין הדבר תלוי בשבועה אלא בלשון שבועה ועל זו אתה רשאי לדרוש דרך אסמכתא שבועה לה' ולא שיאסר מן התורה שמן התורה אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה אלא מדברי סופרים הא דאמר שלא אשב בסכה ר"ל שבועה שלא אשב בסכה שזו אינה חלה כלל וכן הדין בקנם שאם אמר בלשון שבועה קנם עלי שלא אשב בסכה אינה כלום ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה ומפרשים אותה בנדר כלומר הא דאמר ישיבת סכה עלי שהוא נדר גמור וכגון שהזכיר בה קנם והא דאמר שלא אשב כלומר בקנם שלא אשב וגדולי הדורות סוברים שהפוך הלשון מועיל בשבועה ולא בנדר והם גורסים כאן שבועה על הדרך שכתבנו תחלה אבל בקנם אפילו בלשון שבועה מועיל ר"ל אפילו אמר קנם שלא אשב ופירשו הטעם דגבי נדר כתוב נדר לה' ואין דורשין אותו על השבועה דאו הפסיק הענין והדברים מתמיהים והלא אף בדבר הרשות ר"ל שאמר קנם שלא אוכל אינו כלום אלא עקר הדברים כמו שכתבנו אלא שכל שנשבע בלשון נדר או שנדר בלשון שבועה אין בה אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביררנו בשבועות ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה כלל אלא הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שלא אשב בסכה כלומר חלוק זה שבין נדר לשבועה אינו צריך ראיה מן המקרא שהסברא נותנת כן שהנדר הוא איסור החפץ או המצוה על עצמו ולפיכך אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה שהוא שלא אשב שאוסר עצמו על החפץ והרי הוא משועבד לו ומתוך כך ראוי לומר שיהא לה' נדרש לפניו לנדר ולא לאחריו לשבועה ולא דבר כן בשבועה שבלשון נדר ולא בנדר שבלשון שבועה אלא שמכל מקום כל שהוא כן יש בו איסור סופרים כמו שכתבנו:

זה שביארנו שהנדרים חלין על דבר מצוה כבר ביררנו במסכת שבועות שלא נאמרה אלא בביטול מצות עשה אבל קיום מצות עשה או קיום מצות לא תעשה ובטול מצות לא תעשה אין הנדר חל עליהם כלל וקיום מצות עשה כגון שיאמר הרי עלי לישב בסכה ואם עבר ולא ישב אינו לוקה מדין בל יחל וקיום מצות לא תעשה כגון שאמר קונם עלי אכילת חזיר שאינו נדר ללקות עליו מדין בל יחל אם עבר ואכל ובטול מצות לא תעשה כגון שאמר הרי עלי שאוכל חזיר והשנים מהם ר"ל קיום מצות עשה וביטול מצות לא תעשה אי אתה צריך בהן לראיה שאין הנדר חל בהם שהרי אין לשון נדר אלא במניעת דבר אבל בחיוב עשיית דבר אינו לשון נדר אלא לשון שבועה ונדר בלשון שבועה אינו כלום אלא שבדבר הרשות יש בו איסור סופרים אבל השלישית והיא קיום מצות לא תעשה שהנדר נדר גמור צריך ראיה שלא לחול הנדר ללקות עליה אף מבל יחל וראייתך משמועת גדליה בן אחיקם האמורה למעלה שאע"פ שמצד עצמו הוא אסור חל עליו נדר אחר שאין איסורו אלא מדברי סופרים הא אלו נאסר מצד עצמו מן התורה לא היה נדר חל עליו וכן באחרון של מכות כ"ב א' בענין יש חורש תלם אחד וחייב עליה כמה לאוין הקשו וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב ותירץ ומי חיילא עליה שבועה ולא חזר והקשה וליתני שאמר חרישת יום טוב עלי ומשום דנדרים חלין על דבר מצוה אלמא שאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיום מצות לא תעשה ויש חולקין בו אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

ממה שכתבנו למדת שישיבת הסכה דבר שיש בו ממש הוא שאם לא כן אף בנדר אינו חל אלא אם כן יאמר עשיית סוכה ומכל מקום הנאת הסוכה דבר שאין בו ממש הוא ואם אמר קנם הנאת סוכה עלי אינו כלום ולא נפטר מן הסכה ואף מצד אחר אתה מחייבו לקיום המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין הנאת קיום המצוה הנאה כלל אלא אם כן מצטרפת עמה הנאת הגוף על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה אמר שבועה שלא אהנה מן הסכה אע"פ שהשבועה חלה אף על דבר שאין בו ממש ואף כשנשבע בכולל חייב בסוכה מכל מקום מצות לאו ליהנות נתנו אלא שכל להנאת הגוף אסור:

שבועת ביטוי יש בזדונה מלקות ובשגגתה קרבן אבל הנדר יש בזדונו מלקות אבל שגגתו בלא כלום כמו שביארנו במסכת שבועות:

בפרש"י מדאורייתא אסור וזה חומר כו' הד"א כנ"ל:

ברא"ש דלא חמור בשבועה הס"ד יחל מדרבנן הס"ד ליהנות נתנו אמר הנאת כו' הד"א כצ"ל:

גמרא חומר מכלל דנדר הוי. כלומר מדקתני זה חומר בשבועות ולא קתני זה דבר בשבועות שאינו בנדרים מכלל דגבי נדרים לא הוי נדר חמור כגבי שבועה אבל מיהא שמיה נדר לפתוח לו פתח שלא יקל מידי דהוה אהרי את עלי כאימא. אי נמי חומר נדר דאורייתא לא הוי אבל איסור דרבנן איכא. והא מותר לכתחלה קתני שאין כאן שם נדר. הג"ה: דסלקא רעתך אמינא דאקרבן לא אוכל לך קאי דקתני מותר ולעיל ריש פרקין דבעינן לאצרוכי למתני חולין דלא נימא דבעי שאלה. ואף על גב דקתני מותר איכא למימר דמותר דתנא משום דתני כחלת אהרן וכתרומתו ומשום הכי תנא מותר הילכך איצטריך חולין למיתני. (ומתני) ומשני זה חומר דקתני (אסיפא וכו' על סיפא דאידך קתני). אסיפא דאירך בבא דלעיל קתני לה חומר וכו' דאמר לעיל בנדרים שאין בהם ממש שבועה שאני ישן וכו' ועלה קאי זה חומר בשבועות מבנדרים דבההיא מילתא נמי חמירי שבועות מנדרים דבשבועות איכא בל יחל דאורייתא אבל בנדרים ליכא אלא איסורא דרבנן הואיל ואין בו ממש דאמר לעיל קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל ואוקימנא בלא יחל דרבנן. ובסיפא דקתני חומר בנדרים מבשבועות ליכא לאיקשויי חומר מכלל שבועה והא מותר קתני דודאי איתיה בלא תשבעו בשמי לשקר אלא להכי מותר כדקתני טעמא שאין נשבעין לעבור על המצות. שיטה. וכתב הרי"ץ ז"ל דהתם ודאי עובר בלא תשבעו בשמי לשקר ומותר דקתני אלא יחל דברו קאי. עד כאן.

אמר רב כהנא אמר רב גידל אמר רב מנין שאין נשבעין וכו' ורב טביומי מתני דרב גידל הוא דאמר לה משמיה דשמואל. ומנין שאין נשבעין כלומר דלא הויא שבועה ורשאי לעבור עליה. או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו דברו לא יחל. כלומר קרי ביה לא יחל לדברו לדברי עצמו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים דהיכא דנשבע לחלל את המצוה עובר על שבועתו ומקיימה. מדע"ת.

וקפריך תלמודא מאי שנא נדר שהוא חל לעבור על המצוה נדר לה' משמע שהוא חל אף על חפצי שמים. שבועה נמי יהא חל על חפצי שמים דכתיב או השבע וכו' דמקרא נדרש לפניו וקרי כאן לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו. אמר אביי האי קרא דכתיב לה' או השבע שבועה דמשמע שבועה חלה על חפצי שמים כגון דאישתבע בלשון נדר דאמר הנאת סוכה עלי שבועה דעלי לשון נדר הוא. וכי אמרינן גבי שבועה דמיחל הוא לחפצי שמים כגון דאמר בלשון שבועה לחוד אבל גבי נדרים אפילו לא אמר אלא קונם עלי סוכה לחוד הוי נדר. ואף על גב דלה' לא יחל דברו מהדר נמי אנדרים ואיכא למימר דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה הוא הוי נדר משום דהזכיר שם שבועה אבל לא הזכיר שם שבועה כגון קונם סוכה שאני עושה לא. אפילו הכי מסתברא טפי דלא יחל דברו דממעט חפצי שמים אשבועות קאי לומר דהיכא דאסר עליה בלשון שבועה לחוד לא הוי איסור אבל אם בלשון נדר אסר אף על פי שלא הזכיר שם שבועה הוי נדר חדא דאפסיק או בין שבועות לנדרים ומשמע דנדרים לחוד הוא דאיכא. ועוד דאמר נמי בשבועות קולא אחריתי דמפקי לקמן מקרא דפטור מקרבן הילכך מסתברא דהאי לא יחל דברו אנדרים קאי. הג"ה.

וכי מצות ליהנות ניתנו דאמרינן דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה חיילא עליה שבועה ואסור לישב בה. והלא לא ניתנו מצות לישראל ליהנות מהם והיכא דעבד סוכה לית ליה הנאה מיניה ולא מידי שהרי לא נתכוין זה לשם הנאה אלא לצאת ידי חובתו המוטלת עליו ואמאי אסורה ליה לישב בה. הג"ה. אמר אביי היינו טעמא דממעטינן חפצי ה' לענין שבועה ולא לענין נדר משום דלשון שבועה משמע מיבטיל חפצי שמים דלשון שבועה שלא אהנה מן הסוכה שתולה האיסור בעצמו הילכך כדאמר כמבטל את המצוה לאו כל כמיניה. אבל לשון נדרים הוי הנאת סוכה עלי שתולה האיסור בחפץ. הא דאמר כו' פירושו כמו משום דאמר. אבל לשון תנא דמסכת נדרים משונה היא ברוב מקומות:

הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה תהא אסורה עלי משום שבועה בישיבה שעלי לישב בסוכה דבכי האי גוונא חיילא עליה שבועה הואיל ואפקה בלשון נדר. אבל היכא דלא אפקה בלשון נדר כגון דאמר שבועה וכו' לא חיילא*). וקמייתי תלמודא והא הך מילתא דאפיקת לעיל מלא יחל דברו דאין נשבעין מהאי קרא נפקא.

*) ברשב"א כאן ריש ע"ב תד"ה הא וכו' צריך לומר: ולפיכך לה' נדרש לפניו (לה') לנדר ולא לאחריו לשבועה. כן צריך לומר על פי דברי השיטה מקובצת.

דתניא וכו' מה הטבה. שבועה שאוכל או שאתן מנה לפלוני דרשות הוא כדמפרש במסכת שבועות בפרק ג' אף הרעה דשלא אוכל בהרעה דרשות עסקינן יצא נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח. אלמא מהכא נפקא ומהשתא קרא דלא יחל דברו (תימה) למה לי.

ומשני (דף י"ז ע"א) הך קרא דלהרע או להטיב כתיב בסדר ויקרא גבי קרבן שבועה וקאתי למיפטר מקרבן שבועה. למאן דמשתבע שלא לקיים את המצוה: ואידך קרא דלא יחל דברו אתי למפטריה מלאו דשבועה לומר מלקא נמי לא לקי.