Talmud Builders

    Commentary page

    Nedarim 13a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 13a

    Nedarim 13a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 277 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ואמר זה כזה ובהא קא מיפלגי מר סבר בעיקרו מתפיס ומר סבר בהיתר קא מתפיס לאחר זריקת דמים:

    אמר קרא כי ידור נדר כי ידור בדבר הנדור הוי נדר ואסור לאפוקי בכור דדבר האסור דממילא מיתסר:

    אמר קרא לה' לרבות דבר האסור דכל דבר שהוא אסור ולגבוה הוא מתפיסו נמי בנדר אע"פ שהוא אסור בלא נדר כגון בכור:

    מרבה אני חטאת ואשם שהם מתפיסים מפני שהוא מתפיסן בנדר אע"ג דעל חטא באין ולא משום נדר אפ"ה איהו מתפיסו שאומר הרי זו לחטאתי ולאשמי אבל בכור אינו מתפיס כלל שממעי אמו קדש עצמו:

    כי לא מקדיש ליה אם לא הקדישו מי לא מיקדיש בלאו הכי משום הכי לא חשיב כלל כי מתפיס ליה בנדר אבל חטאת ואשם לא מיקדשי לעולם אי לא מקדיש להו:

    כולן שאוכל לך אסור דכי אמר כאימרא שאוכל לך דמי כמאן דאמר יאסר עלי מה שאוכל לך אבל אמר כאימרא לא אוכל לך מותר דמשמע אבל אם אוכל לך לא יהא כאימרא ומותר:

    מאן שמעינן ליה דלא שאני ליה בין אימרא לאימרא כאימרא דכולן שאוכל לך אסור:

    ר"מ היא דפליג עליה דר"י דאי ר"י לית ליה אימרא דאמר האומר ירושלים לא אמר כלום:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אמר קרא לה' לרבות דבר האסור פי' דבר האסור כי האי דבכור לפי שנחשב קצת דבר הנדור כדמפרש ואזיל:

    מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר אע"ג שהוא חייב אותן בלא נדר מ"מ אין קדושה חל עליהן ממילא:

    תנא אימרא לאימרא וכו' הא דאמר לאימרא בפתח דלאימרא בפתח מפרשינן ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כמו לקרבן בפתח והא דתניא בהך ברייתא לאימרא לא אוכל לך מותר מיירי שאמר לא אימרא כפר"ת וא"ת אי לאימרא דהך ברייתא מיירי דאמר לא אימרא אם כן שאוכל לך אמאי משמע איסורא וי"ל דודאי לאימרא דרישא (דלא) דאוכל לך מיירי בלאימרא בפתח ולאימרא דלא אוכל מיירי שאמר לא אימרא וא"ת אם כן אדמפליג בלא אימרא בין אוכל ללא אוכל ליפלוג כולה בלא אוכל בין לאימרא בפתח ללא אימרא דהשתא נמי דמפליג בין אוכל ללא אוכל הוי לאימרא גבי אוכל בפתח וגבי לא אוכל לא אימרא וי"ל דאה"נ אלא כיון דאימרא כאימרא לא ליתני ליה לאיסורא רק באוכל לך תני נמי באוכל לך גבי לאימרא ואע"ג דגבי לאימרא הוי מתסר נמי גם בלא אוכל לך כך צריך לדחוק לפר"ת ור"י גרס הא דאמר לאימרא בחטף התם מפרש ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך דהתם נמי לקרבן בחטף הא ברייתא דלעיל דשרי מיירי בלאימרא בפתח בין ברישא גבי שאוכל בין גבי לא אוכל לך:

    האומר קרבן עולה ומנחה וכו' אשמעי' אע"ג דליכא כ"ף:

    רבי יהודה מתיר משום דלא אמר בכ"ף וה"ה בלשון קונם בלא כ"ף דמותר טפי דלא עדיף מלשון קרבן עצמו וקונם בכל הש"ס בלא כ"ף דלא כרבי יהודה ור"י פי' דאמר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה רבי יהודה כקרבן הקרבן:

    הקרבן כקרבן קרבן אוכל לך אסור תימה בשלמא הקרבן אשמעינן דלא הא קרבן קאמר כיון שאמר הקרבן תיבה אחת אבל אינך תרתי למה לי ואי משום קרבן בלא כ"ף כבר אשמעינן (ונראה דא"ל) דוקא שאוכל לך הוא דאסור אבל לא אוכל לך מותר דלא מפרש קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כך נראה למהר"ף נ"ע:

    Tosafot on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי, משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, לא מחוור לי להאי פירושא, דהוי ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים, או בלאחר זריקת דמים פליגי, אלא כדמחית בשר בכור, ומחית בשר דהאיך גביה וכו', ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי, סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבור הנדור הוא. ולשון זה יפה, אלא דאכתי לא מחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרי' ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושי בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה שבגמרא, יש לי לומר דהכי פירושא היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי, בהא (מתל') [מילתא לפי הש"מ], או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קא מיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי, ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי, מאן דשריי דסבירא ליה דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר, אלא לאו תנא היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה.

    ואמרינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. כלומר דכולי עלמא בעיקרו קמתפיס דהיינו לפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים, ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רוחחא הוא וכדפרישית כנ"ל לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר.

    ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא, דקשא לי למימר לעולם לפני זריקת דמים, כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים. והראב"ד ז"ל (הל' נדרים פ"א, הט"ו) דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי, אלא כדמחית בכור מחיים, או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי, ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים, ולאחר זריקת דמים היינו דקאמר הכין בפירוש. מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושא, היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא, או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קמיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי. ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר, מאיזה טעם אסר אלא לאו תנאי היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן, ואמר זה כזה, ודחינן לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר, דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס, דהיינו בלפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישית, כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר. [לפי הש"מ].

    Rashba on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    ומאי דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לאו דבעי הכי מדינא אלא דחייש לחומרא דאשת איש דילמא איכא בית דין טועין דסברי כר"מ ואי לא הוה כפיל תנאה אמרינן דבטיל תנאה והגט גט מחיים אפילו עמד ושרו אשת איש לעלמא ואנן נמי חיישינן כשמואל בגיטין למכתב תנאי כפול לחומרא אבל לא לקולא למשרייה לעלמא אי ליכא תנאי כפול ואע"ג דקי"ל דבעיא תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח ומעשה קודם לתנאי כתנאי בני גד ובני ראובן אפילו הכי לא גמרינן מזה למבעי תנאי כפול דדילמא תנאי כפול דבנ"ג ובנ"ר צריך היה הדבר לכופלו מפני דבר שנתחדש בכפולו כדקאמר רחב"ג אי נמי דהוה ליה תנאי בני גד ובנ"ר בהדין תנאין כפולין אחרים שיש בתורה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין כרשב"ג הילכך אע"ג דבאידך תרתי גמרינן מבני גד לית לן הכרחי למיגמר מיניה תנאי כפול כר"מ ולמיפסק הלכתא כיחידאה בלא ראיה. זה תורף דברי רבינו ז"ל וכבר פרשתיה יפה במקומות אחרים:

    הא דאמרינן דאיסורא דלית ביה ממונא מודה ר"מ דאמרינן ביה מכלל הן אתה שומע לאו היינו היכא דהוי דרך אזהרה ושלא בדרך תנאי כההיא דאמרינן [שבועות דף לו:] גבי שתויי יין שהן במיתה אפילו לרבי מאיר מדכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו הא אם תשתו תמותו אבל היכא דהוי דרך תנאי לא אמר ר"מ מכלל הן אתה שומע לאי אפילו באיסורא דלית ביה ממונא כדמוכח במסכת קדושין [דף סב.] דפרכינן בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו לא יתחטא פי' דכפליה לתנאיה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואע"ג דהאי איסורא דלית ביה ממונא וכדפרישנא התם:

    כתב רבינו ז"ל הילכך חולין החולין כחולין לא אוכל לך אסור פירוש דאמרינן הא מה שאוכל קרבן:

    לא חולין או לחולין שאוכל לך נמי אסור פי' דהא קאמר (דלא קאמר) דלא יהא חולין מה שיאכל אלא קרבן והיינו מציעתא דר"מ דאיהו נמי מודה בהא כדכתיבנא לעיל:

    לחולין לא אוכל לך מותר פירוש משום דמשכחת לה בהדיא בשתי תיבות דמשמע דמה שלא יאכל אינו חולין הא מה שיאכל חולין ולאפוקי היכא דאמר לחולין בתיבה אחת דהשתא דרשינן לישניה להחמיר חולין ליהוי מה שלא אוכל הא מה שאוכל קרבן אבל השתא דאמר לא חולין בהדיא מותר דרבנן לא דרשי לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כדכתיבנא לעיל ור"מ הוא דאית ליה האי סברא ולא לרבנן:

    וכדקאמר לחולין פי' בשו"א שהוא ודאי תיבה אחת אי אמר לחולין שאוכל לך מותר פירוש ואפילו רבי מאיר מודה בהאי. לחולין לא אוכל לך אסור פירוש כרבנן דדרשי כפילא הא מה שאוכל קרבן וכרישא דמתניתא דקתני (ב) בחולין לא לך אסור משום כפילא:

    והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר בדאמר לקרבן היא בשו"א ומשום דמפרש לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ולרבנן לא דרשינן הכי ומשום הכי שרו והכי מפרשי לישניה לקרבן יהא מה שלא אוכל שלא אסר כלום במה שיאכל אבל (ג) באוכל לא קרבן לא אוכל אסור לרבנן דדרשי כפילא הא מה שאוכל קרבן וכן באומר לקרבן בפתח שתולין בשתי תיבות לחומרא:

    מתני' האימר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שני אוכל לך אסור פי' דהכי קאמר מה שאוכל משלך יהא כקרבן או כעולה והוי יד נדר ולפיכך אסור ולאו משום דהוי מתפיס בנדר כדפרישנא לעיל:

    4 more comments on this page.

    Ritva on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna, 1884 · unknown

    Meiri

    הבכור אע"פ שקדשתו מרחם מצוה להקדישו ר"ל שיפרישנו ויאמר הרי זה קדש שנאמר הזכר תקדיש לה' אלהיך ומכל מקום הואיל ואע"פ שלא הקדישו קדוש הוא מאליו אינו קרוי דבר הנדור אלא דבר האסור מצד עצמו ואם התפיס בה הן שהיתה חתיכת היתר וחתכת בכור לפניו ואמר זו כזו הן שאמר ככר זה עלי כבכור הן בבכור מחיים הן לאחר שחיטה הן קודם זריקת הדם הן לאחר זריקת הדם הן שאמר כבכור סתם לא נאסר זו היא שיטתנו וגדולי המחברים כתבו שאם אמר כבכור סתם מותר אבל אם היתה חתכת בכור לפניו ואמר זו כזו אם קודם זריקת דמים אסור אם לאחר זריקת דמים מותר ונראה שהוציאוה ממה שהחליטו לומר אילימא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אלא לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא במחית בשר בכור לאחר זריקה ובשר היתר קמיה מר סבר בדהשתא וכו' ואין זה הכרח כלל שבעל השמועה היה סבור שהבכור דבר הנדור הוא לדברי הכל הואיל ומצוה להקדישו ואע"פ שחלת אהרן ותרומתו מוקדשת ואינו דבר הנדור התם נכסי כהן הוא כמו שכתבנו אבל בכור אינו נאכל אלא לזכרי כהנה והיה תמה אם אמר בהדיא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אחר שהחלטנו שדבר הנדור הוא ואם אמר לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור לאחר זריקת דמים וחתכה של היתר קמיה ואמר זו כזו מר סבר בדמעיקרא קא מתפיס ומר סבר בדהשתא קא מתפיס ותירץ דכולי עלמא לפני זריקה כלומר תרויהו אף בלפני זריקה פליגי ומפני שמחלקתם תלויה בענין אחר דחד אמר שאין התפסה אלא בדבר הנדור ואידך סבר דיש התפסה אף בדבר האסור והדר מסיק דתרוייהו מודו דלא הוי נדר עד שידור בדבר הנדור אלא דמאן דאסר סבר דהואיל ומצוה להקדישו דבר הנדור הוא ומאן דשארי סבר דמאחר דאי נמי לא מקדיש ליה קדוש מאליו הוא אין זה דבר הנדור וכן הלכה וכמו שכתבנו ומכל מקום המתפיס בחטאת ואשם אע"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא על חטא מתפיסין בהן שדבר הנדור הוא שהרי על כל פנים צריך הוא להפריש ולקדש ולומר זו חטאתי ואשמי וזהו האמור עליהם כאן שהם נתפסין בנדר וגדולי המחברים פירשו הטעם שלפעמים הם באים על ידי נדר והוא בנזיר חטאת בכל נזיר ואשם בנזיר שניטמא ונמשכים למה שפירשו בחלת אהרן ותרומתו שאין בה דרך להביאה בנדר ונדבה:

    כבר ביארנו במשנתנו שכל המתפיס אין צריך להתפיס באות הכ' ר"ל ככר זה עלי כקרבן אלא הן שיאמר ככר זה עלי קרבן או לקרבן בין בפתחות הלמ"ד בין בשבא תחת הלמ"ד או הקרבן או כקרבן נתפס הוא ונאסר בו וכן הדין בשאר התפסות הדומות לקרבן אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אשים לאשים כאשים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלם לירושלם כירושלם כלם אם אמר שאוכל לך אסור ואין דנין באלו לאימרא בפתחות הלמ"ד לא אימרא שאין דנין כן אלא להחמיר וזה שייחסו בגמרא דעת זה לרבי מאיר כמו שאמרו מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא רבי מאיר מפני שרבי יהודה מצריך במשנתנו התפסת באות כ"ף וסתמא רבי מאיר הוא בעל מחלקתו ומכל מקום אף לדעת רבנן היא כמו שביארנו במשנה:

    אמר בכלן שלא אוכל לך מותר שהרי הוא אומר קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן ויש מפרשים שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ולא באלו הדומין לו ומכל מקום כל אותן האמורות בלמ"ד ובפתח תחת הלמ"ד אסור בין לר' מאיר בין לרבנן שאם לר' מאיר פירושו לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כענין שביארנו בלקרבן ואם לרבנן פירושו לא אימרא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אימרא ואם כן זה שאמר לאימרא לא אוכל לך מותר בשבא תחת הלמ"ד הוא ומה שיש לדמותו בלקרבן לא אוכל לך שפירושו לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך פירושו בלאימרא בפתחות הלמ"ד זהו פסק השמועה וביאורה מובן מאיליו מתוך מה שכתבנו והרבה מפרשים מתבלבלין בה ומעקמין לנו את הדרך ללא צורך ויש שואלים לדעת רבי מאיר בכקרבן לא אוכל לך או בכאימרא לא אוכל נפרש בה גם כן כקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומה בין פתחות הלמ"ד לפתחות כ"ף תירצו בתוספות דכקרבן או כאימרא לשון שגור הוא ואלו היתה כונתו בכך משלים היה את דבורו לומר יהא וכל שלא גמר בדבורו כן לא כיון לכך אבל לקרבן בפתחות הלמ"ד אינו לשון שגור והפה מתעקם עליו ומתוך עקומו הוא מדלג ללא אוכל לך ומכל מקום כונתו לומר יהא אמר הא קרבן שאוכל לך או האי קרבן שאוכל לך לא כיון זה אלא לשבועה ואינו כלום הרי כאומר בחיי קרבן שאוכל לך או שלא אוכל ואין שבועה בקרבן כמו שביארנו:

    Meiri on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    ברש"י אלא בזריקת דמו הס"ד כהיכא דאמר כקרבן כצ"ל:

    ברא"ש לר' יהודה באומר הא קרבן כו' כצ"ל:

    בר"ן כ"ף הדמיון מחסר הס"ד כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    ומחית היתירא גביה לא צריך אלא בשר בכור לבד מונחת לפניו לאחר שנזרק דמו ואמר סתם כבעיא דרמי בר חמא. הרא"ם ז"ל.

    אמר קרא לה' כי ידור נדר לה' לרבות כל דבר שיש בו קדושה לה' אף על פי שאינו מחמת נדר כגון בכור או ולדות קדשים שהם לה' וקרבין על גבי המזבח. וכי אמרינן דנדר ממעט הני מילי כגון המתפיס בבשר חזיר ובעבודה זרה שאין בו איסור קדושה או אפילו יש בו קדושה ואינו קרב על המזבח כגון חלת אהרן ותרומתו. הרי"ץ. כך מוכח בגמ' מדקתני ומאן דאסר בכור נמי מתפיס בנדר הוא. ועוד הא אפילו בנבילה וטריפה הוה ליה למיפרך ידור נדר מאי עביד ליה וכדפריך לה' מאי עביד ליה. מנחם הארוך.

    לה' מאי עביד ליה למתפיס בחטאת ואשם דסלקא דעתין כיון דבעל כרחיה מייתי לא הוי דבר הנדור קא משמע לן דכיון דהקדיש הבהמה לחטאתו דבר הנדור קרינא ביה דלפנים לא היתה קדושה שמצוה להקדישו קדושת עלוי כדאיתא בערכין מן הזכר תקדיש. הרא"ם. וכתב הרי"ץ: ומחלוקת הני תנאי בבכור מחיים אי נמי לפני זריקה אבל לאחר זריקה אפשר דלכולי עלמא שרי. והר"ם שכתב פרק א' מהלכות נדרים לשון זה אבל אם היה בשר בכור אי לפני זריקת דמים הרי אסור ואי לאחר זריקת דמים הרי זה מותר עד כאן. והשתא נאמר כי דעת הר"ם לפסוק כר' יעקב שאוסר ודוקא קודם זריקה אבל אחר זריקה אפילו ר' יעקב מודה כי מאחר שאין חיוב הקדושה בו אלא שמצוה בעלמא הוא להקדישו למצוה מן המובחר ומכל מקום אם לא הקדישו קדוש הוא ממילא הילכך לא קרינן ליה כל כך נדור ודי לנו אם התפיס בו קודם זריקה דהוי התפסה אבל אחר זריקה לא אלים כל כך שנאמר בו בדמעיקרא קא מתפיס. ודברי הר"ם יתישבו בזה ולא מצאתי כאן מקום להשגת הראב"ד שהשיגו. עד כאן.

    מאן שמעת ליה וכו' ר' מאיר. דקתני הכא בשלהי מתניתין הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר דלא שנא ליה בין קרבן להקרבן לבקרבן דהיינו דומיא דאימרא באימרא לאימרא. ואית דמפרשי ר' מאיר היא דמדקאמר ר' יהודה במתניתין האומר ירושלם לא אמר כלום אלמא דשמעיה לר' מאיר בר פלוגתיה דקאמר לא שנא כי אמר כירושלים לא שנא כי אמר ירושלים הרי זה נדר בקרבן. ולא מן השם הוא. פירוש. וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לאימרא לכאימרא ר' מאיר היא. דאילו ר' יהודה תנן האומר ירושלם לא אמר כלום וכמו כן אימרא ולאימרא. ואף על גב דלא הוזכר שם ר' מאיר מסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה. ואי תיקשי והא מתניתין דלעיל אוקמינן כר' יהודה וקאמר טהור טמא אסור ומאי שנא מאימרא דהכא שרי ר' יהודה. תריץ דכולה ר' יהודה הוא לבר מההיא בבא ומבאימרא ואילך אוקימנא כר' מאיר. ותדע דהא אפסקה באסור. עד כאן.

    ותירץ הא דאמר לאימרא לא אוכל לך אסור דומיא דלקרבן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לא אימרא משמע לא יהא קדוש כאימרא. וברייתא דקתני לאימרא מותר משבשתא היא ולא אימרא איבעי ליה למתני. ולפי נוסחא אחריתי דלחלין דלעיל ניגרוס הכא הא דאמר לאימרא בשוו"א הלמ"ד הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד. ופירושו שאם אמר לאימרא בשוו"א לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך אסור. אבל אמר לאימרא בקמ"ץ לא אוכל לך דומיא דלקרבן בפת"ח לא אוכל לך מודה ר' מאיר דשרי דהשתא לא שייך לומר דהאי דקאמר לא אוכל לך פירוש הוא לומר לפיכך לא אוכל לך. הרי"ץ.

    הא דאמר לאימרא אז יש לדמותו לקרבן הא דאמר לא אימרא שתי תיבות. ברייתא דקתני לא אוכל מותר דאמר לא אימרא. ואימרא וכאימרא מודה שפיר ר' מאיר דמותר בלא אוכל לך דהא חזינא דלא פליג ר' מאיר באלו שלש לשונות קרבן הקרבן כקרבן כשאמר לא אוכל לך דהא מיד שבקינהו ונקט לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר מכלל דמודה באחרים בקרבן הקרבן כקרבן. הרא"ם.

    הא דאמר לאימרא בשוו"א הלמ"ד בהא אסור דהוי כמו אימרא שאוכל דהכי קאמר לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד לכך מותר. ורבינו תם ז"ל פירש הא דאמר לא אימרא בחול"ם הלמ"ד מותר. הא דאמר לאימרא הלמ"ד (בפת"ח) בקמ"ץ או בשוו"א אסור דאמרינן לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך.

    מתני' האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור. פירוש או זה או זה דהכי משמע קרבן יהא מה שאני אוכל משלך אף על גב דלא אמר בהדיא כקרבן. והאי תנא קמא מפרש בגמרא דהיינו ר' מאיר. ר' יהודה מתיר פירוש עד שיאמר עמהם כ"ף הדמיון כקרבן כעולה. הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. פירוש דאמר קרבן או כקרבן אסור. והא מני תנא קמא היא דלא בעי כ"ף הדמיון. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. פירוש דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל. ומיהו לתנא קמא שרי דאמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך דלא מידי קאמר דאדרבא דייקינן מיניה הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן. הריטב"א ז"ל.

    5 more comments on this page.

    Shita Mekubbetzet on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' הא לא"ה בהיתרא קמתפיס עיין לקמן דף עה ע"א בר"ן ד"ה דאתפיס:

    במתני' ר' יהודה מתיר עיין נזיר דף ט ע"א תד"ה הריני נזיר:

    Gilyon HaShas on Nedarim 13a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Nedarim, daf 13, Amud Aleph, about 277 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “דְּמַחֵית בְּשַׂר בְּכוֹר וּמַחֵית בָּשָׂר דְּהַאיְךְ גַּבֵּיהּ,…”

    2. Segment 224 words

      Opens “לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וּמַאי…”

    3. Segment 38 words

      Opens “וּמַאן דְּאָסַר, אָמַר קְרָא: ״לַה׳״, לְרַבּוֹת דָּבָר…”

    4. Segment 411 words

      Opens “וּמַאן דְּשָׁרֵי, ״לַה׳״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי…”

    5. Segment 523 words

      Opens “וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת…”

    6. Segment 621 words

      Opens “וּמַאן דְּאָסַר, בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא.…”

    7. Segment 79 words

      Opens “וּמַאן דְּשָׁרֵי, כִּי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ מִי…”

    8. Segment 82 words

      Opens “״כְּאִימְּרָא״, ״כַּדִּירִים״.…”

    9. Segment 932 words

      Opens “תָּנָא: ״אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים״,…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “מַאן שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ ״אִימְּרָא״…”

    11. Segment 1128 words

      Opens “אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ —…”

    12. Segment 129 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״לָא לְאִימְּרָא״, הָא…”

    13. Segment 1331 words

      Opens “מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״קׇרְבָּן״, ״עוֹלָה״, ״מִנְחָה״, ״חַטָּאת״, ״תּוֹדָה״,…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “גְּמָ׳ קָתָנֵי ״קׇרְבָּן״, ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״…”

    15. Segment 1535 words

      Opens “[אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא] דְּקָתָנֵי: ״הַקׇּרְבָּן…”

    Original text

    דְּמַחֵית בְּשַׂר בְּכוֹר וּמַחֵית בָּשָׂר דְּהַאיְךְ גַּבֵּיהּ, וְאָמַר ״זֶה כָּזֶה״. וְתַנָּאֵי הִיא.

    that he places the meat of a firstborn animal in one place and he places another piece of meat next to it, and he said: This second piece of meat is hereby like that meat of the firstborn animal, and it is a dispute between tanna’im about whether he is referring to the original forbidden status of the firstborn animal or its current permitted status?

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וּמַאי טַעְמָא דְמַאן דְּשָׁרֵי — אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא.

    The Gemara responds: No, everyone agrees that he is referring to the status of the animal before the sprinkling of the blood, and what is the reason of the one who renders it permitted? The verse states: “When a man takes a vow” (Numbers 30:3), which indicates that he has not done so until he takes a vow with an item forbidden by means of a vow, i.e., by extending the status of an item that itself was forbidden by a means of a vow. This comes to exclude a firstborn, which is an item that is forbidden by the Torah rather than by means of a vow; a firstborn animal is sacred simply because it is born first.

    וּמַאן דְּאָסַר, אָמַר קְרָא: ״לַה׳״, לְרַבּוֹת דָּבָר הָאָסוּר.

    And the one who renders it forbidden holds that it is because the verse states: “To the Lord” (Numbers 30:3), which comes to include one who takes a vow by associating an object with an item that is forbidden by the Torah.

    וּמַאן דְּשָׁרֵי, ״לַה׳״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַתְפִּיס בְּחַטָּאת וְאָשָׁם.

    The Gemara asks: And the one who renders it permitted based on the principle that one cannot take a vow by associating the item with an item that is forbidden by the Torah, what does he do with the expression “to the Lord”? The Gemara answers: He requires this expression to include the case of one who associates the object of his vow with a sin-offering and a guilt-offering. Although these offerings are obligatory rather than voluntary, and in that regard they are dissimilar to items forbidden by means of a vow, one can render another item forbidden by associating it with these offerings.

    וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהוּא מַתְפִּיס בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִמְּעֵי אִמּוֹ.

    The Gemara asks: And what did you see that led you to include a sin-offering and a guilt-offering and to exclude the firstborn? The Gemara answers: I include the sin-offering and guilt-offering due to the fact that he associates the object of his vow with an animal forbidden by means of a vow, as it is the individual who designates a particular animal for one of these offerings. And I remove the firstborn, because it is sacred from its mother’s womb.

    וּמַאן דְּאָסַר, בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.

    And the one who renders it forbidden is of the opinion that one who says that a piece of meat shall be considered for him like the meat of a firstborn also associates the object of his vow with an item forbidden by a vow, as it is taught in a baraita : They said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: From where is it derived that if one has a firstborn animal born in his home it is still a mitzva to consecrate it? As it is stated: “The males you shall consecrate” (Deuteronomy 15:19). Although a firstborn animal is considered consecrated from birth, its owner is still commanded to declare it consecrated, and it is therefore considered an item forbidden by means of a vow.

    וּמַאן דְּשָׁרֵי, כִּי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ מִי לָא מִיקַּדֵּישׁ?

    And the one who renders it permitted in this case argues that although the owner is required to declare it consecrated, if he does not consecrate it, is it not consecrated? Since it is consecrated in any event, it is considered to have been rendered forbidden by the Torah rather than through a vow.

    ״כְּאִימְּרָא״, ״כַּדִּירִים״.

    § It is taught in the mishna that if one says that food shall be considered like the lamb [ imra ] of the daily offering, or like the animals designated as offerings and kept in special enclosures, the vow takes effect.

    תָּנָא: ״אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים״, ״עֵצִים״, ״לָעֵצִים״, ״כָּעֵצִים״, ״אִישִּׁים״, ״לָאִישִּׁים״, ״כָּאִישִּׁים״, ״מִזְבֵּחַ״, ״לַמִּזְבֵּחַ״, ״כַּמִּזְבֵּחַ״, ״הֵיכָל״, ״לַהֵיכָל״, ״כַּהֵיכָל״, ״יְרוּשָׁלַיִם״, ״לִירוּשָׁלַיִם״, ״כִּירוּשָׁלַיִם״, כּוּלָּן: ״שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר.

    It was taught in a baraita : If one says that food shall be considered a lamb, for a lamb, like a lamb; enclosures, for enclosures, like enclosures; wood, for wood, like wood; fires, for fires, like fires; the altar, for the altar, like the altar; the Sanctuary, for the Sanctuary, like the Sanctuary; Jerusalem, for Jerusalem, like Jerusalem; with regard to all of them, if he adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This is because his intent is that whatever he eats that belongs to the other individual should be forbidden to him like one of these consecrated items. However, if he adds: That which I will not eat of yours, the food is permitted, since the only implication of his statement is that whatever he does not eat shall be forbidden.

    מַאן שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״ ״כְּאִימְּרָא״ — רַבִּי מֵאִיר הִיא.

    The Gemara asks: Who is the Sage of whom we have heard, for whom there is no difference whether one said a lamb, for a lamb, or like a lamb, that I eat of yours? It is Rabbi Meir. Conversely, Rabbi Yehuda holds that the vow takes effect only if one says: Like a lamb.

    אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר. וְהָתְנַן: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ״.

    However, say the latter clause of the baraita : With regard to all of them, if he adds: That which I will not eat of yours, the food remains permitted. But didn’t we learn in the next mishna that if one says: That which I will not eat of yours shall be for an offering [ lekorban ], Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? And Rabbi Abba said in explanation of this ruling that it is as though he said: It shall be for an offering [ lekorban ], and therefore I will not eat that which is yours. Apparently, according to Rabbi Meir the food is forbidden even if he said: That which I will not eat of yours.

    לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״לָא לְאִימְּרָא״, הָא דְּאָמַר ״לְאִימְּרָא״.

    The Gemara responds: This is not difficult: This baraita is referring to a case where one said: That which I do not eat from you shall not [ la ] be for a lamb [ le’imra ]. Although this statement implies that what he does eat shall be considered like the lamb of the daily offering, Rabbi Meir holds that one cannot infer a positive statement from a negative statement. Conversely, that mishna is referring to a case where he said: For a lamb [ le’imra ]. In that case, his statement is interpreted as though he said: It shall be considered the lamb used for the daily offering, and therefore I will not eat it.

    מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״קׇרְבָּן״, ״עוֹלָה״, ״מִנְחָה״, ״חַטָּאת״, ״תּוֹדָה״, ״שְׁלָמִים״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״ — אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן״, ״קׇרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.

    MISHNA: With regard to one who says: An offering, a burnt-offering, a meal-offering, a sin-offering, a thanks-offering, or a peace-offering, and adds: That which I eat of yours, the vow takes effect and the food is forbidden. Rabbi Yehuda renders the food permitted in all these cases. If one says: The offering, like an offering, or an offering, and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. If he says: That which I will not eat of yours shall be for an offering, Rabbi Meir renders the food forbidden.

    גְּמָ׳ קָתָנֵי ״קׇרְבָּן״, ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. סְתָמָא תְּנָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ בֵּין ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״.

    GEMARA: It teaches in the mishna that if one says: An offering, the offering, or like an offering, and then adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This indicates that this unattributed opinion in the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, for whom there is no difference whether one says a lamb [ imra ] or as a lamb [ le’imra ].

    [אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא] דְּקָתָנֵי: ״הַקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר, וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹמֵר ״הָא קׇרְבָּן״, וְ״הָא עוֹלָה״ וְ״הָא מִנְחָה״ וְ״הָא חַטָּאת שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — שֶׁמּוּתָּר? שֶׁלֹּא נָדַר זֶה אֶלָּא בְּחַיֵּי קׇרְבָּן!

    The Gemara asks: However, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that which it teaches is difficult. It teaches that if one says: The offering [ hakorban ], and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. But isn’t it taught in a baraita that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that with regard to one who says: This offering [ ha korban ], or this burnt-offering [ ha ola ], or this meal-offering [ ha minḥa ], or this sin-offering [ ha ḥatat ], and then adds: That I will eat of yours, the vow does not take effect and the food is permitted? The reason for this is that the individual did not take a vow that the item should be associated with an offering; rather, he took a vow by the life of the offering, which is not a valid expression of a vow.