Nazir 9a

מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' בש"א נזיר דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום:

ובה"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה:

א"ר יהודה אף ב"ש לא אמרו שיהיה בו שום נזירות כלל אלא לפי מה שאמרו שחוששין לדבריו בזמן שאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן כלומר שאסורין עליו כקרבן שיהיה נדור מלאכול מהן אבל משום נזירות אין חוששין בו כל עיקר:

גמ' ולדברי ב"ש אמאי הוי נזיר בתמיה מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דליהוי נזיר אבל מגרוגרות ודבילה דלאו מגפן היין הוא לא:

ב"ש אית להו כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ערך כלי עלי אדם יודע שאין ערך לכלי וחייב בכל דמי ערכו אף ה"נ כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות יודע הוא שאין נוזרין מן הגרוגרות ואין מוציא דבריו לבטלה ומקבל עליו נזירות גמורה:

וב"ה דאמרי אינו נזיר סבירא להו כרבי יוסי דאמר במס' תמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה:) דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בגמר דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה תפוס לשון אחרון ולא חיילא עליה כלל וא"ת הא אמר ר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומדקאמר אף ליהוי נזיר משום דתפוס לשון ראשון הא ל"ק דהיכא א"ר יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס כגון שהיתה לו בהמת חולין ורוצה להמיר אותה על שתי בהמות קדשים שלפניו אחת עולה ואחת שלמים ואמר זו תמורת עולה ותמורת שלמים דכיון דאפשר לקיים דבריו הראשונים והאחרונים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אמרינן דאף בגמר דבריו אדם נתפס שכן היתה כוונתו מתחלה לכך לשם עולה ולשם שלמים אלא שלא היה יכול להוציא את שניהם מפיו בבת אחת ואמר בזו אחר זו אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי הוה ליה האי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל:

מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר כל דין נזירות עליו ונהי דנחית לפרושי ולא פירש מיוצא מגפן היין ובגמ' מפרש טעמא. בתוספתא (ריש פ"ב) כינויי כינויין בש"א נזיר ובה"א אינו נזיר איזה כינויי כינויין האומר הריני נזיר מן הדבילה ולמה קרי ליה כנויי מה שייך דבילה בנזירות וי"ל דבירוש' קרי לדבילה תירוש:

אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן - רבי יהודה פליג אתנא דמתניתין אליבא דב"ש וקאמר דלא הוי נזיר לדין נזירות כיון דלא נדר מאשר יוצא מגפן היין אלא נדור הוי מן הגרוגרות ומן הדבילה כאילו אמר הרי הן עלי כקרבן וא"ת והא איהו נזיר קאמר ואיך יהיה נזיר וי"ל דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא"ת והא בנדרים (דף יג.) מוכח לרבי [יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ"ף וי"ל דה"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה קרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן א"צ לומר כ"ף:

אין אדם מוציא דבריו לבטלה נחלקו בערכין (דף כ. ע"ש) בהאומר ערך כלי עלי דאין ערכין לכלי רבנן פטרי ליה מכלום ור"מ פליג ואמר אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים ונותן דמי הכלי להקדש לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וה"נ אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא דר' יוסי בהאומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תרעה עד שתסתאב ותמכר וחצי דמיה לעולה וחצי דמיה לשלמים ה"נ בגמר דבריו שאמר גרוגרות נתפס וכיון שאין נזירות בגרוגרות לא הוי נזיר ואע"ג דבתחלה אמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דבור ואמר מגרוגרות ובגמר דבריו אדם נתפס כאילו נדר ובתוך כדי דבור מצא פתח לו וחרטה דכיון שנדרו ופתחו עמו לא חל כלל וא"ת והאמר ר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס הוי פי' אף בגמר דבריו אדם נתפס והוי תמורת עולה ותמורת שלמים וה"נ נתפוס לשון ראשון נמי דקאמר נזיר ויהיה נזיר מיין. ונזיר מן הגרוגרות וי"ל דהכי מפורש בתמורה (דף כו.) היכא דדבריו סותרין זה את זה וליכא למימר דסיפא לפרושי תחלת דבריו קאתי הלכך חיילי ב' הלשונות לר' יוסי והוי תמורת עולה ותמורת שלמים אבל במתני' איכא למימר דסיפא לפרושי רישא כלומר (כיון) האי דקאמר נזיר לאו מיין קאמר אלא מגרוגרות והלכך גמר דבריו עיקר הן ליתפס בהן ולא בתחילת דבריו והכי מתיישב לי דלא תקשה מדר' יהודה אדר' יהודה דר' יהודה אית ליה במתני' דנזיר הוי מגרוגרות ולא נזיר מיין אפי' לב"ש ואמאי והא שמעינן ליה לרבי יהודה דפליג אדרבי יוסי בההיא דתמורה (ג"ז שם) וקאמר תפוס לשון ראשון ה"נ נתפוס לשון ראשון וליהוי נזיר מיין אלא ודאי דוקא בתמורה פליגי דהדברים סותרין זה את זה וליכא למימר דדיבור האחרון מפרש אבל הכא ודאי דאיכא למימר דלפרושי קאתי י"ל דודאי דלפרש בא ולומר לאו איין נדרתי וניחא נמי דלא קאמר דב"ש סברי כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון עיקר להכי הוי נזיר מיין אלא ודאי לא שייכא ההוא פלוגתא להכא וא"ת ואמאי קאמר ב"ה כר' יוסי לימא דסברי ב"ה כרבנן דר"מ בערכין (דף כ.) דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי ההיא פלוגתא דר"מ ורבנן בפלוגתא דב"ש וב"ה דא"כ ר"מ כב"ש להכי קאמר ב"ה כר' יוסי ומעתה אפילו דערכין יכול לסבור דב"ה דמתני' מטעמא דקאמר דבגמר דבריו אדם נתפס וא"ת ולר"מ מ"ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם וי"ל דלא דמי דהתם נהי דאין שייך ערך לכלי דמים מיהא שייכא ביה ואדם זה נתכוון ליתן להקדש מה שיוכל הלכך נותן דמיו וקרי להו ערך לדמי הכלי משום דערך האדם נמי הוי דמים להכי קרי דמי כלי ערך אבל גרוגרות לא שייך בהן לשון נזירות כלל וע"כ הוציא דבריו לבטלה וה"ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרות וסיפא לפרושי תחילת דבריו קאתי הלכך לאו כלום קאמר:

לאיתשולי קאתי לאו דוקא לאיתשולי דהא לא בא לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול לחכ' על נדרו מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל:

אין שאלה לנזירות דנזירות כהקדש דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וא"ת תיפוק ליה דאין בו חרטה ותירץ (דשניהם) [דס"ל] דשני הכא דתוך כדי דיבור הוא ואין צריך חרטה וב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ולהכי לב"ש לא מהני ביה שאלה וה"נ לא מהני שאלה בנזיר דאקרי קדושה דכתיב קדוש יהיה וא"ת ומה לו להאריך כל כך ולחזור ולומר ב"ש כר"מ סבירא להו כי פריך ליה מעיקרא ולב"ש נדר ופתחו עמו הוא לישני ליה לאלתר ב"ש לטעמייהו דאין שאלה כו' וי"ל דסד"א דלא אמרינן ב"ש כר"מ ס"ל וחזר בו משום האי קושיא שהקשה הש"ס וא"כ שוב אין יכול לתרץ ולומר דקסבר דאין שאלה דלא אמרינן אין שאלה אלא היכא דחל הקדש רגע אחד שוב אין מועיל בו שאלה אבל הכא נדרו ופתחו עמו הוא ולא חל עליה נזירות אפילו רגע אחד להכי חוזר ואומר בית שמאי כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי חל הנדר רגע אחד וכי אמר מגרוגרות הוה ליה כבא לאיתשולי (וכל שכן) דאין שאלה להקדש:

ובית הלל כרבי שמעון דפוטר שלא התנדב כדרך הנודבים לקמן מייתי פלוגתא הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החיטין ור"ש פוטר וא"ת למה הוצרך לומר ב"ה כר"ש לימא ב"ה לטעמייהו דאמרי יש שאלה להקדש וי"ל משום דאכתי לב"ה נהי דנזיר מיין לא הוי נדור מיהא ליהוי מן הגרוגרות להכי קאמר כר"ש דפוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאם בא להיות נדור מן הגרוגרות הל"ל בלשון קונם כדרך הנודרים:

הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הראשון שבה שהוא בא לבאר הלשונות שהאדם נעשה נזיר בהם ושבכלל זה החלק ביאור קצת לשונות סתומים שהוא נזיר בהם למה שכיון לבד ובאיזה נזיר אף למה שלא כיון ובאיזה אינו נזיר כלל ובאיזה לשון נתפשט בנזירותו חיוב הבאת קרבנות נזיר אחר עד שיפטר האחר בהבאתו וכן בתולה נזירותו בבנים איזה ולד במשמע שיתחייב נזירותו בלידתו וזה הפרק בא להשלים ביאור החלק הראשון ובפרט ביאור דברים אלו שהזכרנו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון כשהזכיר לשון נזירות על מה שאינו בכלל איסורי הנזירות כגון הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הבשר מהו דינו השני שנזר בקצת איסורי נזיר אלא שלא נזר אלא בפרט אחד כגון כוס זה של יין אם הוא נזיר לגמרי אם לאו וכן בנזיר על מנת שיהא מותר בקצת איסורי נזיר אם יועיל תנאי אם לאו וכן מי שלא היה יודע בכל איסורי הנזירות וטוען שלא היה סבור שיהא דבר זה אסור לנזיר וכיוצא בו משאר השגגות אם מתירין בו אם לאו השלישי בדין התפסת נזירות ובדין נודר נזירות וכולל בנדרו שיתחייב בהבאת קרבנות נזיר אחר אם נפטר האחר בהבאתו של זה אם לאו ואם נדר בהבאת חצי קרבנותיו היאך הוא דינו הרביעי לנזר כשיהא לו בן איזה ולד במשמע שיתחייב בנזירות בלידתו ושאר דינין שבענין זה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר ב"ה אומרים אינו נזיר אמר ר' יודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הם עלי קרבן אמר הר"ם ב"ש אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומעת שאמר הריני נזיר חייבהו הנזירות ואמר אחר זה מן הגרוגרות ומן הדבילה הבריחה מחייב הנזירות לפי שהוא מודה עתה בזה ודעת ב"ש אין שאלה בנזירות ואי אפשר בו החזרה וב"ה אומרים שלא ביאר כנגד הדברים ולא יחייבוהו הנזירות אבל הני אסור בגרוגרות ובדבילה וענין מאמר ר' יהודה מב"ש הם עלי קרבן לפי שהוא כאשר זכר הנזירות והקרבן אשר הוא מתנאי הנזיר השלם אם כן ר' יהודה כב"ש ודברי ב"ש נדחין והנה אינו כלום ואיך שיאמרו:

אמר המאירי הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים הרי זה נזיר ר"ל נזיר גמור לכל דינין שבנזיר אע"פ שגרוגרות ודבילה אינן מאיסורי נזיר כלל ופרשו הטעם בגמרא שכשאמר הריני נזיר נעשה נזיר וכשחזר ותכף לדבורו מן הגרוגרות ומן הדבילה אין אומרין שהוא סוף דבור הראשון ופירושו אלא דבור אחר הוא ונעשה כחוזר על דברו הראשון כמציל עצמו ממה שנזר ואין זה אלא כעין מי שרוצה לישאל והרי לדעתם אין שאלה בהקדש על ידי חרטה והיא חזרתו שאינה כלום אף תוך כדי דבור ונזירות דינו כהקדש דכתיב קדוש יהיה והילכך הרי זה נזיר גמור ומותר בגרוגרות ודבילה ובית הלל דנין אותו כדבור אחד ולא כמתכוין לחרטה או לשאלה ואע"פ שאפי' היינו דנין אותה כשני דבורים היה לנו לומר לדעתם שיהא השני כעין חזרה ושאלה והרי לדעתם יש שאלה בהקדש מכל מקום דעדיפא מינה קא אמרי שאינו אלא דבור אחד ולא נתכוין אלא לאיסור גרוגרות ודבילה ואינו נזיר כלל שלא נזר כדרך הנוזרים ועל הדרך שאמר רבי שמעון בנודר מנחת שעורים או מן הקמח שפטור מכלום הואיל ולא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל מן החטים ומן הסלת כמו שיתבאר בגמ' אלא שמכל מקום אסור הוא מתורת נדר בגרוגרות ודבילה אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן פי' רבי יהודה בא לחלוק על מה שפירשנו בדברי בית שמאי ובית הלל והוא סובר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות כלל שכלם מודים שאינו נזיר אלא שלדעת בית שמאי נאסר מיהא בגרוגרות ודבילה ובאומר הרי הן עלי כקרבן ר"ל שחקרנוהו מה היה בלבו כשהזכיר לשון נזירות על הגרוגרות והוא משיב שכונתו היתה על הגרוגרות להיות אסורות עליו כקרבן או שאומר כן בפירוש ר"ל הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' והרי הן עלי כקרבן ולדעת ראשון אפילו אמר כן הואיל ולשון נזירות הזכיר נזיר הוא ומותר בגרוגרות אלא שלדעת רבי יהודה אינו נזיר כלל אף לבית שמאי אלא שאסור בגרוגרות וכשאומר שכונתו היתה בהזכרת הנזירות לאסרן עליו כקרבן ולבית הלל אין בדבריו כלום אף לאיסור הגרוגרות:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ואליבא דלישנא קמא ר"ל שאינו נזיר כלל אלא שנעשה בגרוגרות ודבילה נדור ואסור בהם מתורת נדר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שהערכין ר"ל מי שאמר ערכי עלי או ערך אדם פלוני עלי נותן בהם כחשבון הקצוב בתורה לפי שני הנערך בין באדם חשוב הרבה בין במנוול ומוכה שחין אבל אם אמר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואין ערך אלא מבן חדש ומעלה אבל המעריך בן חדש או פחות מבן חדש אינו כלום ואינו חייב לא בערך ולא בדמים וכן המעריך את הכלי ר"ל שאמר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום ואין אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולדמים נתכוון אלא פטור מכלום:

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים אבל אם אמר הרי זו תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכון מתחלה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי הוא תמורת עולה ואם נתכון לשניהם דבריו קיימין ודינה כדין תמורת עולה ושלמים שהזכרנו שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחלה אף לדבור אחרון:

הקדש טעות אינו הקדש כמו שיתבאר במסכתא זו ומתוך כך יש שאלה בהקדש כל שנמצא שם פתח כעין טעות ששאלה שבהקדש ותרומה אינה בחרטה לבד אלא מצד טעות כמו שביארנו במסכת נדרים וכן הערכין והדמים יש להן שאלה כשאר הנדרים והקונמות:

כל המנחות באות מן החטים ומן הסלת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם כעשרון לא פחות ולא יותר והם מנחת חוטא ר"ל עני המחוייב חטאת ומנחת סוטה ומנחת חנוך לכל כהן כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהן שיכול להתנדב כמה שירצה ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור וכל המנחות טעונות שמן ולבונה לוג שמן וקומץ לבונה לכל עשרון חוץ ממנחת חוטא ומנחת סוטה מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח או חצי עשרון או עשרון ומחצה או שלא בשמן ולבונה פטור מכלום שלא התנדב כדרך המתנדבים ומכל מקום דוקא כשבדקנוהו ואמר שאלו היה יודע שכן לא היה מתנדב אבל אם אמר אלו הייתי יודע שכן הייתי מתנדב כדרך הראוי חייב להביאה כראוי ואם אמר מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סלת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואם אמר מן העדשים לדעת גדולי המחברים אע"פ שאין העדשים בדין הקרבה לעולם דינו כדין השעורים ויביא חטים בבדיקה שהזכרנו ויש לפקפק בה לומר שבעדשים פטור מכלום הואיל ואינן בני הקרבה כלל ואין חלוק בזה בין שאמר הרי עלי מנחת כך וכך לאומר הרי עלי מנחה מכך וכך ומכל מקום גדולי המחברים מחלקין בזו בין מנחת שעורים למנחה מן השעורים שבמנחת שעורים פטור מכלום אף בבדיקה ובמנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ונראה הטעם מפני שכשאומר הרי עלי מנחה הוא דבור אחד ומן השעורים הוא דבור אחר ותפוס לשון ראשון ועל הדרך שאמרה זעירי במסכת מנחות פרק המנחות והנסכים בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים וכמו שאמרו שם לא שנו אלא דאמר מנחה וכו' ולדעתם הוא הדין לשאמר מנחת שעורים ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה אלא לדעת רבי מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוש לשון ראשון אבל לדעת חכמים אין חלוק ביניהם:

מן הגרוגרות בגמרא מפרש טעמא דבית שמאי משום דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וסברי נמי תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר.

אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא (בחומר) באומר הרי הן עלי קרבן. פירוש שאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות שיילינן ליה מה היה בלבו. ואם אמר שנתכוון לומר הרי הן קרבן והא דקאמר הריני נזיר מגרוגרות מובדל ומופרש רצה לומר בהא אמרי בית שמאי דהוי נדור מהן שאסורות לו ואינו נזיר מיין. והכי פירושא דמלתא לא אמרו בית שמאי אלא באומר לנו שבדעתו היה לומר שיהו עליו קרבן. ופליג ר' יהודה אתנא קמא. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דמודו בית שמאי דלא הוי נזיר. ולא נחלקו אלא באומר בלבי היה שיהו הגרוגרות עלי קרבן. בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות ובית הלל סברי דלא הוי נדור. ותנא קמא סבר אפילו אם אמר בלבי היה הוי נזיר כיון שהוציא נזירות מפיו. ונדור לא הוי אף על גב דאמר דלהכי איכוון דדברים שבלב אינם דברים הואיל והוא משנה מה שהוציא מפיו. ולבית הלל לא הוי לא נזיר ולא נדור. עד כאן. וכן פירש הרב עזריאל ז"ל וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. כלומר שיהא עליו כלום במשמעות זה הלשון אלא כשבדקנוהו אחרי כן למה נתכוון יאמר שנתכוון לאסור עליו דבלה וגרוגרות. ואז הוא נדור מהן כאלו אמר בפירוש גרוגרות ודבלה עלי קרבן. ואין זה דברים שבלב דלבו אינו מכחיש פיו דהוצאת פיו אינו משמע נזירות. ותנא קמא סבר דאף כשאמר לאוסרם עלי כקרבן נתכוונתי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע נזירות לבית שמאי. ונדור מהם לא הוי דהוי דברים שבלב (ולאו) ולא מצי מכחיש פיו. ולבית הלל לא הוי לא נזור ולא נדור אפילו לר' יהודה דלא פליגי אלא אליבא דבית שמאי. עד כאן:

גמרא אמרי בני הישיבה עד בערכין ככתוב בתוס' והכא נמי כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לומר שטעה וכסבור היה שיש נזירות בכי האי גוונא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומהדרינן בית שמאי סברי לה כרבי דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה פירוש גבי האומר ערך כלי עלי יותן דמיו דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות. וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי בית שמאי תפיס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פירוש למילתיה. שיטה:

כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דקאמר ר' יוסי תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים. דכיון דמתחלה היה בדעתו לומר שתיהן חיילי שתיהן. הכא נמי מתחלה היה דעתו לומר הריני נזיר מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו עם הנדר אמר פתח של היתר וגלה לנו שאין בדעתו לידור כלל כי אמר דברים שאינן כי אין נזיר מן הגרוגרות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: ובית הלל סברי להו כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פירוש ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו ונדר ופתחו עמו היא ומותר דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור דאין בדיבורו כלום. דנהי דבמילתיה דר' יוסי אזלינן נמי אחר לשון ראשון היינו משום דאפשר לילך אחר דעתו ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל ולא סגי דלא אזלינן בתריה הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. עד כאן:

תימה לי למימר דבית הלל סברי לה כר' יוסי כו' הכל ככתוב בתוספות. ועוד קשה אמאי קאמר דבית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. לימא דבית שמאי סברי לה כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון ולכך הוי נזיר. ולא הוה מצי לאקשויי כדמקשה בסמוך ולבית שמאי נמי נדר ופתחו הוא דקאמר סברי בית שמאי תפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום הוא. לכן נראה לי דדוקא בית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דלא סגי למימר תפוס לשון ראשון. דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים ושייך בהו תפוס לשון ראשון. אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני שהרי מן הגרוגרות אינו כי אם פירוש מהריני נזיר וגמר הדבר ומשום הכי צריך למימר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דאמר ובית הלל סברי לה כר' יוסי הכי פירושו אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הכא יש לנו לומר כר' יוסי בתמורה. וגבי ערך כלי או פחות מבן חדש שייך לומר הואיל ואין (דרך) ערך לכלי ולא לפחות מבן חדש רצה לומר דמיו וקרי ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוון כיון דאמר הריני נזיר מה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא פריך הכא כדפריך שהכל לשון אחד ולכך יש לומר לכולי עלמא כר' יוסי בתמורה דאף בגמר דבריו אדם נתפיס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרת ונזיר ופתחו עמו הוא. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא ושפיר קאמרי בית הלל כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: דמסתברא דבית הלל בעי לאוקמא מילתייהו אפילו לר' מאיר. ואף על גב דלית ליה בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואית ליה נמי תפוס לשון ראשון. דכי אמרינן תפוס לשון ראשון הני מילי גבי ערך כלי דאיכא תרי דיבורי ויש במשמעות לשונו שרוצה להתחייב בדמי כלי ואינו חוזר ואומר שום דבר שמכחיש משמעות הלשון. וכן גבי תמורה. אבל הכא כולי עלמא מודו דאזלי אף בגמר דבריו ולא הוי נזיר. דכי אמר הריני נזיר דעתו היה לפרש מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו. והשתא פריך שפיר לבית שמאי נדר ופתחו הוא כדמפרש דטעמא רבה איכא דכולי עלמא מודו ליה עד כאן. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דאית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה מכל מקום מה שהוציא בפיו מן הגרוגרות מאי קא עבדת ליה ובמאי דיינת ליה. דלא דמי לאומר ערך כלי ופחות מבן חדש עלי דהתם מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מתרצינן לדיבוריה דערך דקאמר היינו דמים. אבל הכא מן הגרוגרות דקאמר במאי דיינינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ובית שמאי לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו וכדתנן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ואם כן אין בו שאלה לחכם. וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה. והוא הדין דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות ואף על גב דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי הכא לא הוי כדיבור. ומשום הכי אמרי בית שמאי דהוי נזיר. שיטה:

בית הלל סברי לה כר' שמעון דתנן ר' שמעון פוטר גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים קאמר ליה ובסמוך מייתי לה. והכא נמי לא נדר כדרך שאר נודרים שאין נזירות מן הגרוגרות. וקשה למה אינו משני ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש ויש שאלה בנזירות. ועוד קשה לר' יהודה דאמר במתניתין דלכולי עלמא אינו נזיר. והא לא סבירא ליה כר' שמעון דבפרק המנחות והנסכים אמרינן דר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ור' יהודה אית ליה תפוס לשון ראשון פרק שני דזבחים. וי"ל שרוצה לומר טעם לבית הלל שיהיה שייך אף לבית שמאי אליבא דר' יהודה. והשתא ניחא דלא קאמר טעמא דבית הלל משום שיש שאלה. והכי פירושו ובית הלל סברי לה כר' שמעון. אפילו לרבנן דר' שמעון דאמרי גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים הכא אמרי שאינו נזיר. דכי היכי דסבירא ליה לר' שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים הכי נמי סבירא להו לרבנן דר' שמעון הכא. דהתם איכא למימר דטעי שהוא סבור שמתנדבים מן השעורים לפי שראויין למנחת העומר ומנחת קנאות. אבל גרוגרות ודבילה דלא שייכי לנזירות לכולי עלמא לא הוי נזיר שלא נזר כדרך הנוזרים. וגם זה תימא שמפרש מלתא דבית הלל לתנא קמא משום דמלתא דבית שמאי לר' יהודה. ועוד אי משום בית שמאי לר' יהודה הוה מצי למימר ובית הלל לא סברי כר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והאי טעמא מועיל לבית שמאי אליבא דר' יהודה. ונראה לפרש ובית הלל סברי לה כר' שמעון שהיא נתינת טעם לבית הלל אליבא דר' יהודה דאמר דפליגי היכא דאמר הרי עלי קרבן דבית הלל אמרי אינו נזיר מן הגרוגרות. וקאמר דמשום דסברי לה כר' שמעון קאמרי הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים שאמר לשון נזירות. ובית שמאי סברי דשפיר הוי כדרך הנודרים שרצה לומר הריני מובדל מן הגרוגרות. והכי נמי משמע בסמוך דהיינו טעמא שאינו נדור מן הגרוגרות לבית הלל משום דסברי כר' שמעון. אבל אין צריך ליתן טעם לבית הלל למה אינו נזיר משום דאיכא למימר דסבירא להו יש שאלה בהקדש ובנזירות ולא סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם לבית שמאי אליבא דר' יהודה אינו צריך ליתן טעם דאיכא למימר דסלקא דעתיה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר' עזריאל ובית הלל סברי להו כר' שמעון. גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין דקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאין מנחה באה מן השעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והוי כמי שלא אמר כלום. הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים ולא הוי נזיר. ולא מבעיא למאן דאמר פותחין בחרטה דמצי הדר ביה דיש שאלה בהקדש ובנזירות. אלא אפילו למאן דאמר אין פותחין בחרטה וצריך למצוא פתח גמור אפילו הכי לא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. ואפילו למאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמאן דאמר גבי מנחה יביא מן החטים מודו הכא דאינו נזיר כר' שמעון בעלמא שלא התנדב והכא נמי לכולי עלמא זה לא נדר כדרך הנודרין דגרוגרת ודבילה לא שייכי כלל גבי נזירות. דדוקא גבי מנחת שעורים דשייכי בעלמא גבי קנאות ועומר ואיכא למימר דלמנחה מעלייתא איכוון אלא שטעה להכי קאמרי תנא קמא ור' יוסי דיביא מן החטין. אבל הכא לכולי עלמא לא הוי נזירות דגרוגרת ודבילה לא שייכי בנזירות כלל. עד כאן. וכן תירץ בשיטה וז"ל: והוא הדין שהיה יכול לומר ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש וכי היכי דיש בו שאלה נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לבית הלל גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן. עד כאן: