Nazir 5a

ויליף מבתי ערי חומה דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן י"ב חדש כדמפרש ביה קרא ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה:

רבי נהוראי אומר אבשלום היה מגלח אחת לל' יום:

שכן מצינו בבני מלכים שכן נוהגים:

והא רבי הוא דאמר במס' ערכין (דף לא.) ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו ב' ימים לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והכא נמי מאי חזא רבי מההוא ג"ש מה להלן י"ב חדש כו' נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים:

הא ג"ש דגמיר מבתי ערי חומה:

משום כובד הוא דקא גמיר דכתיב ביה באבשלום כי כבד עליו וגילחו:

ובשני ימים ליכא כובד ומשום הכי לא גמיר מיניה:

ולימא דשתי שנים משמע האי מקץ ימים לימים אשר יגלח דשתי שנים נמי איקרו ימים כדכתיב ויהי מקץ שנתים ימים:

אין ימים פחותים משנים דדריש מימים תהיה גאולתו שאין המוכר יכול לגאול בפחות משני ימים. (והא א"ר כו') הכי נמי דבכל ב' ימים יקל שערו ומשני דבב' ימים ליכא כובד ומסתמא לא נתקבל ג"ש אהני אלא ממשמעות דימים דהיינו שנה תהיה גאולתו שגואל אחרי ב' ימים כל השנה כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה אלמא דכל השנה גואל:

מ"ט גבי כהנים [דאיכא] כובד וא"ת והא כהני' עצמם ילפי' (תענית יז.) מסתם נזי' פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא"כ נילף נזיר עולם מסתם נזיר דהוי שלשים יום וי"ל דלא מיסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו:

מאי איכא ביניה לשאר אחוהי וא"ת ונימא דאיכא בינייהו קרבנות דהוא מביא ולא הן וי"ל דה"ק מאי איכא ביניה בתגלחת דקאמר קרא ויהי מקץ ימים אשר יגלח משום דבתגלחת היה מאחר:

הני (מקץ) מ' שנה למאי פי' דליכא למימר למ' שנה (למאי) למלכות בית דוד דאז מרד אבשלום דהא משמע קראי דהיה מלך ה' שנים אחר מעשה זה ג' של רעב ואחד שמנה ישראל ואחד שהעמיד משמרות ומשני מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך (אלו) שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת [אבשלום בשאלתם להם מלך שהיה שנת עשר] לשמואל ובחצי י"א העמיד מלך ומלך חצי י"א וב' שנים הרי ד' שנים לשאלה ובתחלת ל"ו למלכות בית דוד היא שנת מ' לשאלה ואח"כ מרד אבשלום והשנה ההיא היה שנת רעב וגם אותה שנת מ' לשאלה ואפי' מרד בתחלת שנת מ' לשאלה ולאו דוקא מקץ מ' שנה:

סתם נזירות שלשים יום ובגמרא מפרש טעמא:

בר פדא אמר כנגד נזירות האמורין בתורה שהן ל' חסר אחת פירוש כתובים בפרשת נזיר וכנגדן מושך סתם נזירות כ"ט יום אע"ג דתמצא שלשים וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלהיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילא:

הנהו לדרשא וכיון דאתיין לדרשא לא מצטרפין למניינא ומנינן להו כ"ט:

מלמד שהנזירות חל על הנזירות דאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטריך דמישתמע שפיר כשישלים נזירותו הראשון דמתחיל ומונה נזירות שני וכי איצטריך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דהוה לן למימר לא חייל עליה אלא חד נזירות כיון דאמר היום להכי איצטריך קרא מיותר שהנזירות חל על הנזירות: הואיל ואיכא חד מינייהו דלאו לדרשא או אחד או עשרה ולאו דוקא חד מדההוא למניינא כולהון למניינא ונהי דאיכא בהו דרשא מכל מקום אתו למניינא:

המוכר בית בבתי ערי חומה ר"ל בעיר המוקפת חומה יכול לגאלה אף ביום שמכרה ושלא כדברי האומר אין ימים פחותים משנים וכדכתיב בה ימים תהיה גאלתו ואין יכול לגאלה עד שיעברו שני ימים למכירתו אלא גואלה מיד עד שיעברו שנים עשר חדש ומשיעברו שנים עשר חדש ולא נגאל הוחלט ביד הלוקח ואם היה שנה מעוברת הוחלט לסוף השנה וכדכתיב שנה תמימה כמו שיתבאר במקומו:

יש בסוגיא זו קצת דברים שצריכין ביאור ומתוך כך אני מעירך בביאור כלה דרך קצרה אע"פ שאין לנו צרך בה לענין פסק והוא ששאלו נזיר עולם היכא כתיבא ר"ל שיהא יכול לגלח ושיביא קרבנותיו והביאה מדתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' והיתה קבלה בידם שנדר זה נזירות עולם היה ואפשר שסמכוה ממה שנאמר עליו אחר שבא מגשור שלא היה מגלח אלא מקץ ימים ולמדו מכאן שנזיר עולם מגלח לפרקים ידועים ומה שכתוב אשר נדרתי לה' בחברון לא שנדר בחברון אלא הוא אומר שילך לקיים בחברון מה שנדר בגשור ר"ל הבאת קרבנותיו בשעת הגלוח ואע"פ שלא היה בית המקדש בנוי שעת היתר הבמות היה ואע"פ שבמה גדולה ר"ל אהל מועד ומזבח שעשה משה היה בגבעון כבר אמרו בסוף זבחים שמשבאו לנוב וגבעון הותרו הבמות ר"ל ליקרב שם כל דבר הנידר ונידב וקרבנות נזירות קרויות לדעת זה נידר ונידב אע"פ שהנדר אינו אלא על היין וחבריו וחיוב הקרבנות מאליו הוא בא ואף לדעת האומר שקרבנות נזירות אינו בכלל נידר ונידב ואינו קרב בבמה קטנה אפשר שהלך לחברון להביא משם כבשים שהיו נבחרים שם כדאיתא בשני של תמורה ואע"פ שלא עמד שם טעם זה מדאקשו עלה דאם כן מחברון מיבעי ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה או שמא כונתו לילך לחברון מפני שדוד אביו נמשח לשם כדי שיהא מרדו חזק יותר אצל ההמון:

ולמדנו מכל מקום שנזיר עולם מגלח לפרקים ועדין אין הפרק מתברר אם מחדש לחדש אם משנה לשנה אם מזמן אחר לזמן אחר והוא בא לברר את הפרק מדכתיב לעיל מיניה וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל ובגלחו את ראשו מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה ונתברר שפרק הגלוח הוא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ושאלו והא רבי הוא דקאמר לגבי בתי ערי חומה אין ימים פחותים משנים ואם כן נימא דלסוף שני ימים מגלח והשיב דהא משום כובד הוא כדכתיב כי כבד עליו ובתרי יומי ליכא כובד והקשה אימא משתי שנים לשתי שנים ומדאשכחן שנתים ימים ותירץ דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים וכו' וכן כשהקשה אימא מתלתין לתלתין ומדכתיב חדש ימים השיב דנין ימים שאין עמהם חדש וכו' והקשו ואימא מתלתא ירחי לתלתא ירחי ומדאשכחן בבת יפתח מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה וד' זמנים בשנה הוא מג' חדשים לג' חדשים ותירץ שאין דנין ימים מימימה ר"ל מימים שיש עמו ימימה ואף על פי שושב הכהן ובא הכהן מלמדנו שדנין מתיבות הדומות בענין אע"פ שאין דומות בלשון כמו שביארנו בראשון של יומא ובכמה מקומות מזה החבור כל דאיכא דדמי טפי מיניה ילפינן אי נמי האי ארבעת ימים בשנה לא משלשה חדשים לשלשה חדשים היו שמא שני הפרקים היו מארבעה לארבעה ושני הפרקים הנשארים משנים לשנים והלכך לא ילפינן מינה ר' נהוראי אומר נזיר עולם מגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף לה מכהנים דאסרינהו בגדול פרע משלשים ואילך וודאי משום דמתלתין ואילך איכא כובד והילכך האי נמי דכתיב כי כבד עליו וגלחו מדאתא לכלל כובד אישתרי ליה בגלוח ושמא תאמר והלא כהנים גופייהו תלתין דידהו מנזיר ילפינן להו דילפינן פרע פרע מנזיר שסתמו שלשים וא"כ טפי הוה ניחא ליה למילף נזיר עולם מנזיר סתם אינו כן שנזיר סתם נשלם נזירותו ואינו עוד נזיר מה שאין כן בנזיר עולם וניחא ליה למיגמר מכהנים שהם כהנים לעולם ור' יוסי אומר מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחין מערב שבת לערב שבת ר"ל גלוח קצת שאף באבשלום כבר ביארנו שגלוח קצת היה אלמא כל בבני מלכים משמנה ימים לשמנה ימים איכא כובד מיהא להצריך קצת גלוח ואני תמה במה שפירשו גדולי המחברים בפירושי המשנה על גלוח זה שהעברת תער היה היאך אפשר לדעת ר' יוסי לגלח מכל וכל משמנה לשמנה והיאך היה שערו שוקל כל כך אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ושאלו לדבריו מאי איכא ביניהו לשאר אחוה הרי אף שאר אחיו היו מגלחין כן ובמה היה נזירותו ניכר ותירץ דאי הוה יום טוב באמצע שבת אחיו מגלחין ולא הוא ואי נמי דאחוה מגלחי בצפרא דמעלי שבתא ואיהו עד פניא ר"ל אחר שיביא קרבנותיו וישחטם שהרי שחיטת הקרבנות קודמת לגלוח ולאו דוקא פניא ממש אלא לאחר הבאת קרבנותיו ושחיטתם ולשיטתנו מיהא יכול היה לתרץ דאחוה אף במספרים ואף בהעברת תער ואיהו דוקא בגלוח קצת ובתער וכן מגלחים כל זמן שירצו והוא דוקא משמנה לשמנה וכן שהוא מביא קרבנות והן מגלחין בלא כלום אלא דחדא או תרי נקט ומ"מ הלכה כרבי משנים עשר חדש לשנים עשר חדש:

ואחר כך שאלו הני ארבעין שנין מאי עבידתיהו ר"ל הא דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכו' ארבעים שנה מהיכן שהרי משחזר לו מגשור עד שנראה לשני המלך לא היו אלא שתי שנים כדכתיב וישב בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה ואי אפשר שמה שהשתדל אחר כן למשוך לב העם להתחבר עמו במרדו יהא זמן מרובה אלא ארבעים שנה מזמן ששאלו להם מלך ומצד שהיה המרד הראשון הזכיר המנין מתחלת המלכות ואותה שנה ששאלו להם מלך היתה שנה עשירית למלכות שמואל ומלך שמואל עם שאול שנה אחת ושתים שמלך שאול לבדו והם ג' ושלשים ושבע שמלך דוד בשעה שמרד אבשלום הרי ארבעים וכן היא בשני של תמורה ומ"מ יש גורסין שם שלשים ושש לדוד ולגירסא זו צריך לפרש ששנת עשר של שמואל שאלו מלך אבל לא עמד להם עד י"א ואותה שנה מלכו שאול ושמואל ושנת י"ב ושנת י"ג מלך שאול לבדו ונמצאו ד' שנים משעת השאלה ותלתין ושית דדוד הרי ארבעים ומכל מקום לשתי הגירסאות קשה לפרש שהרי כל זמן מלכותו של דוד לא היה אלא ארבעים שנה והרי אחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ואחר אותן שלש שנים צוה ליואב לשוט בארץ מדן ועד באר שבע לידע מספר העם והרי ארבע ואחת שקבע משמרות כשזכה בגורן ארונא כדאיתא בסדר עולם והרי חמש ונמצא למנין זה שמלך יותר שאם שנת המרד היתה בשנת ל"ז הרי מלך מ"ב שנים ואם בשנת ל"ו מכל מקום מלך מ"א והרי כל מלכותו אינה אלא ארבעים ומכל מקום בסדר עולם אמרו מקץ ארבעים שנה לשנה ששאלו להם מלך היא שנת שלשים ושש לדוד ר' נהוראי אומר שלשים וחמש כיצד שנה עשירית עצמה אחת ושנה י"א שמלך שמואל שלא עמד להם מלך עד סופה הרי שתים ושתים שמלך שאול בחיי שמואל הרי ארבע ושאול חי ארבעה חדשים אחר שמואל ודוד מלך עד שעת המרד ל"ה שנים וששה חדשים ונמצאו משעת שאלת המלך עד שעת המרד מ' שנה פחות ב' חדשים ולא חש לחסרונם כלל ואחר כך מלך דוד ג' שני רעב ושנת המנין היתה תשעה חדשים ועשרים יום כדכתיב בהדיא וישוטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום ולשנה אחרת התקין משמרות כהונה ולויה כדכתיב בשנת הארבעים למלך דוד נדרשו וגו':

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום אמר הרי אני נזיר אחת גדולה הרי אני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן עד סוף העולם נזיר שלשים יום הרי אני נזיר יום אחד הריני נזיר שעה אחת הרי אני נזיר אחת ומחצה הרי אני נזיר שתים הרי אני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נזורים שעות אמר הר"ם סמכו זה העקר ר"ל סתם נזירות שהוא ל' יום באמרו קדוש יהיה ומנין יהיה ל' יום ולא תהיה נזירות פחות מל' יום וזה ענין מקובל ואמנם סמכו לזה בדמות סימן ואמר מכאן ועד סוף העולם יגיע ענין זה הדבור שהוא אומר שזה נזירות הוא אצלו מן הגודל כמו שילך מכאן ועד סוף העולם ועם זה לא תחייבהו זולת ל' יום עוד ואמנם ויום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה ר"ל נזירות או חצי נזירות הנה יחייבו בזה כולו שיהא זה נזיר ס' יום והוא אמרו הריני נזיר סתם ואני אבאר לך בפרק ג' איך דין מי שנדר שתי שתי נזירות ואמנם חייבוהו שתי נזירות לפי שהראשון כבר הבדילו באמרו הריני נזיר ונדר מן הנזירות השני יום או שעה הנה אי אפשר שלא ישלימוהו ואמנם כי אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אחת הנה יעמוד ל"א יום לפי שהעיקר אין נזירות לשעות לאמרו ימי נזרו:

אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום ר"ל שאם אמר הריני נזיר ולא פירט בו זמן הרי הוא נזיר שלשים יום והביאוה בגמ' לדעת רב מתנא מדכתיב קדוש יהיה והרי יהיה בגימטריא תלתין הוו ולדעת זה כל השלשים יום הם מן הנזירות ואינו מגלח ולא מביא קרבנתיו עד שלשים ואחד ומכל מקום בר פדא הביאה בגמ' מדכתיבי בפרשת נזיר כ"ט לשונות של נזירות בין לשון נדר ולשון נזירות ואע"פ ששלשים הם כי נזר אלהיו לא חשיב שאינו אלא לשון כתר ונשארו כ"ט והם ארבע בפסוק שני ר"ל לנדור נדר נזיר להזיר ואחד בפסוק שלישי והוא מיין ושכר יזיר הרי חמשה ואחד בפסוק רביעי כל ימי נזרו הרי ששה ושלשה בפסוק חמישי והם כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר הרי תשעה ואחד בפסוק ששי כל ימי הזירו הרי עשרה ואחד בפסוק שביעי והוא כי נזר אלהיו אלא שאינו מן המנין ואחד בפסוק שמיני כל ימי נזרו הרי י"א ואחד בפסוק תשיעי והוא וטמא ראש נזרו הרי י"ב ושלשה בפסוק שנים עשר והם והזיר לה' את ימי נזרו וכו' כי טמא נזרו הרי ט"ו ושנים בפסוק י"ג והם זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו הרי י"ז ושלשה בפסוק י"ח והם וגלח הנזיר וכו' את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו הרי כ' ושנים בפסוק י"ט והם ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו הרי כ"ב ואחד בפסוק כ' והוא ואחר ישתה הנזיר יין הרי כ"ג וששה בפסוק כ"א והם זאת תורת הנזיר אשר ידור וכו' על נזרו כפי נדרו אשר ידור וכו' על תורת נזרו הרי כ"ט ולדעת זה כל כ"ט יום מזמן הנזירות ומגלח ומביא קרבנותיו ביום שלשים והקשו עליו בגמ' מדתנן סתם נזירות שלשים יום שמשמעו שכל השלשים מן הנזירות ותירץ שמאחר שביום שלשים מגלח ומביא קרבנותיו בכלל הנזירות הוא ולענין פסק כל שאמר הריני נזיר סתם מונה לכתחלה שלשים ואינו מגלח עד יום שלשים ואחד אם לרב מתנא מן הדין ואם לבר פדא מדברי סופרים ומגזרה שמא יאמר הריני נזיר שלשים שאף לדעתינו אין גלוחו בשלשים כלום ומכל מקום נזיר סתם שגלח ביום שלשים יצא אם לרב מתנא מדין מקצת היום ככלו ואם לבר פדא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים אבל אם פירט זמן צריך על כל פנים להשלים בנזירות כל הזמן שפירט ומחרתו מגלח ואפילו בנזירות שלשים כן ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד ואין צריך לומר אם התנה על הימים שהוא פורט שיהו שלמים וסוגיין בכולה תלמודא כרב מתנא ומתוך כך נראה שהלכה כמותו:

הריני נזיר אחת קטנה הריני נזיר אחת גדולה אפי' מכאן ועד סוף העולם הרי זה נזיר שלשים יום כלומר שאם אמר הריני נזיר אחת קטנה ר"ל נזירות אחת קטנה הרי הוא נזיר לשלשים יום אע"פ שפירט קטנה שאין נזירות לעולם לפחות משלשים ואפי' פירט זמן קצר כגון הריני נזיר עשרה ימים או יום אחד או שעה אחת הרי הוא נזיר לשלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה ר"ל נזירות אחת גדולה הואיל ומכל מקום לא פירט זמן אינו נזיר אלא ל' ואפי' אמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם שאין הכונה אלא כאומר הריני נזיר נזירות סתם שהיא גדולה אצלי כמכאן ועד סוף העולם ולמדת שכל שלא פירש זמן אפי' היה לשונו מורה זמן מרובה אינו נזיר אלא לשלשים וכל שלשונו מורה זמן מועט אפי' פירט זמן מועט נזיר הוא לשלשים שאין נזירות לפחות משלשים ואח"כ הוא בא לפרש בשפירט זמן והוא מרובה יותר משלשים ופירש בו שלשה חלוקות הראשונה שאמר הריני נזיר ויום אחד השניה הריני נזיר ושעה אחת ר"ל שלא הזכיר הריני נזיר שלשים ואחד יום או שלשים יום ושעה אלא שאמר הריני נזיר סתם וסמך לו ויום אחד או ושעה אחת והשלישית שאמר הריני נזיר אחת ומחצה ר"ל נזירות וחצי נזירות והוא מכוין למ"ה ימים ואמר על שלשתם הרי הוא נזיר שתים שמאחר שאמר הריני נזיר סתם או הריני נזיר אחת כבר חל עליו נזירות שלשים וכשסומך ויום אחד או ושעה אחת או מחצה לנזירות שניה הוא מכוין וכבר ביארנו שאין נזירות לפחות משלשים ונמצאו עליו שתי נזירויות ומגלח ומביא קרבנותיו בסוף כן אחד מהם ובכלל חלוקה זו החלוקה השנית אע"פ שלא הוזכרה והוא שאם לא נדר נזירות סתם אלא שקצב זמן בנזירותו ואמר הריני נזיר שלשים ואחד יום או ארבעים וחמשה יום או למאה יום כל שהוא פורט שלשים ומהם ולמעלה הרי הוא נזיר כמנין שפירט לא פחות ולא יותר שלא כיון אלא לנזירות אחת ואפי' אמר שלשים יום ויום אחד הדין כן כמו שנבאר בגמ' אלא שיש בזו חלוקה שלישית והוא שאם פירט שעה צריך להשלימה ליום ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת או כמה שעות הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום שאין בנזירות שעות כדכתיב ימי נזרו ימים אתה מונה בנזירות ולא שעות:

משנה הרי אני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואי זה הוא שהוא מגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים אמר הר"ם פי' בעבור שאמר הריני נזיר עולם ודין נזיר עולם שיגלח מי"ב חדש לי"ב חדש כמו שבארתי לך למדך בזה ואמר ומגלח אחת לל' יום לפי שהשער והעפר והחול חלקים נפרדים הנה הוא כאלו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלם אותם בכל ימיו אבל כאשר אמר הריני נזיר ודבק הנזירות ואמר כעפר הארץ ואמנם כיון הנצחות זה מתדמה על מנין העפר ואמנם נאמר שהוא נדר נזירות כאשר אמר הרי עלי נזירות כשער ראשי אמ' שענין זה המאמר כאשר שער ראש חלקים נפרדים בין שהיה זה הנזירות נפרד ואין הלכה כרבי:

שכן מצינו בבני מלכים אבל מלך עצמו מסתפר בכל יום כדאמרינן בפרק כהן גדול מלך ביופיו תחזינה. הר' עזריאל ז"ל.

והא רבי הוא דאמר התם בערכין אין ימים פחות משנים שאין המוכר יכול לגאול תוך שני ימים. ודרוש ימים כפשטיה לתחלת הגאולה ודריש ליה שנה לסוף גאולה משום דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף על גב דלא חזו תיבות להדדי כיון דמשמעתין חד הוא דריש להו בגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן דילמא לארבע ירחי חדא זימנא כרפרישית ובספרים ישנים כתב אי נמי ארבעה ימים בסוף שנה. הרב עזריאל ז"ל:

ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום מאי טעמא גבי כהן הדיוט משום דאיכא כובד הכא נמי משום דאיכא כובד. פירוש דסבירא ליה דמשום הכי אמר הכתוב לכהן הדיוט לספר משלשים יום לשלשים יום משום דאיכא כובד וניחא ליה שיהו נאים ומהודרים. והכא נמי דגמירי הכביד שערו מיקל בתער בהכי איכא כובד. שיטה:

מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד אף על גב דכהנים נמי יליף מסתם נזיר פרע פרע מכל מקום יליף כובד נזיר עולם מכובד כהנים. ולא בעי למילף מנזיר סתם דהתם לאו משום כובד הוא אלא משום דאז נשלם נזירותו. דהא בנזירות מרובה ימתין עד לבסוף ואינו מגלח כלל משום כובד:

מאי איכא בינייהו לשאר אחוהי בין אבשלום ואחיו דהוו בני מלכים מסתפרים בכל ערב שבת. ולפי רגילותם בעי דאין רגילות לבני מלכים להסתפר בימי החול עד ערב שבת אם לאו דאיקלע יום טוב באמצע השבת. ולהכי מתרץ ליה איכא ביניהו יום טוב שחל להיות באמצע השבת. דאינהו מגלחו ואיהו שהיה נזיר עולם אינו מגלח. אי נמי מצפרא ועד פניא דאינהו אחוה מגלחי בצפרא ואיהו עד פניא למאן דאמר מקצת יום ככולו. פניא לאו דוקא אלא לאחר הקרבת קרבנות דכי היכי דנזיר טהור אינו מגלח אלא על (הדברים) הדמים כך נזיר עולם דאבשלום אינו מיקל אלא על הדמים. הר' עזריאל ז"ל: מאי איכא בנייהו לשאר אחוהי הוי מצי למימר דאינהו מצו לגלוחי במספרים ואיהו דוקא בתער ואיהו דוקא מיקל והן יכולין לגלח הכל. אלא בסתם גילוח שרגילין בני מלכים לגלח קא בעי מאי בנייהו. ואין דרכן לגלח הכל וגם במספרים. והאי דלא קאמר שהוא מביא שלש בהמות כשהוא רוצה לגלח כהך סתם נזיר שאינו מגלח אלא בשעת הבאת קרבנותיו איכא למימר דהיינו הך דקאמר דלא מצי מגלח עד פניא. ולאו דוקא פניא אלא דלא מגלח עד אחר הבאת קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומהדרינן תניא ר' נהוראי אומר לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך תנא אותה שנה ששאלו להם מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי. ובפרק ב' דתמורה מפרש עשר שנים מלך שמואל בעצמו. שנה אחת מלך שמואל ושאול ושתי שנים מלך שאול בעצמו הרי שלוש שנים. ול"ו שמלך דוד. ועכשיו צריך לומר ששנת עשר ששאלו מלך לא העמיד שהם ארבע שנים לשמואל עשירי וי"א וי"ב וי"ג. ול"ו לדוד (קרי) הרי ארבעים. והכי גריס רש"י ז"ל בתמורה ל"ו לדוד. וקשה דאחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים. ואחר הרעב היו שתי שנים אחת שהלך יואב בכל הארץ למנות את ישראל ואחת שקבע דוד משמרות הרי חמש. והוא לא מלך אלא מ': ול"ו וה' הרי כאן מ"א. וצריך לומר ששנה ראשונה של רעב היה המרד של אבשלום.

ויש בסדר עולם גרסא אחרת שנת ל"ז לדוד כי בשנת ל"ז של דוד מרד אבשלום. ולפי זה נאמר בשנת עשר ששאלו להם מלך אותה שנה העמיד. ועם ל"ז של דוד ושלש הרי ארבעים. וקשה דאם כן איכא טפי שנת ארבע לשמואל ול"ז הרי כאן מ"א. וצריך לומר דלא חשבינן משנת עשר ששאלו מלך אלא מי"א שהעמידו. ומכל מקום קשה דאם כן שתי שנים דרעב ושנת שמיטה ושנת משמרות הרי לא חי אחר המעשה אלא שלש שנים שיש מל"ז עד מ'. וצריך לומר ששנה אחת קודם המרד התחיל הרעב ושנת המרד שניה ולא נשארו רק שנת רעב שנת שמיטה שנת משמרות.

תוס' ד"ה מ"מ גבי כהנים וא"כ נילף וכו'. ק"ל הא פשיטא דאין ללמוד נ"ע מנזיר סתם דסתם פסק נזירתו ונ"ע עדיין נזירתו עולם אלא דילפינן תחלה כהן מנזיר פרע פרע דגבי כהן שיעור ל' יום ואמרי' הטעם גבי כהן משום כובדו וידעי' דשיעור כובד ל' יום וזהו העיקר מה דרצינו למילף שיעורא דכובד כמה הוי ומה שייכות למילף ענין זה מנזיר סתם: