Kiddushin 6b

לא אמר כלום להתגרשה אם כתב לשון זה בגט שאין זה לשון גירושין:

הרי את מותרת לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו:

לגמרי אפילו להנשא:

למלאכה שיהא מעשה ידיה שלה:

לעבדו כנעני:

לגמרי אפי' לשחרור גופו ומותר בבת חורין:

יצא לחירות ואע"ג דקי"ל (גיטין דף מד.) קונסין אותו לפדותו מן העובד כוכבים עד עשרה בדמיו דאפקעיה ממצות:

וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין משום דעובד כוכבים גופו לא קני דכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה (שם דף לח.):

"A wife, whose body is not acquired [by her husband], all the more so!?" Even though regarding "Behold, you are a free woman" this ק״ו is not effective (although "Behold, you are for yourself" is for a wife, and both are for a slave) because "freedom" is not relevant to a wife and we don't do a ק״ו except from language that is relevant for both cases.

"When you flee from him"—i.e from the Gentile. But, he doesn't want to say "When you free from *me*, from now I have no business with you", for if so, immediately he would be free and obligated in the mitvot but he would not be able to observe them in the Gentile's house, so it turns out that the "Ono" is worse for him.

"When he extended for her the time [for repaying the debt]." Rashi's explanation: "She was obligated to him [in a debt] and he gave her time and said to her: 'Be betrothed to me with this benefit, that you could have given a perutah to a man to appease me about this [to extend the loan, and now I will extend it and you don't have to do anything about it]'—and if he explained this to her, she is betrothed, but it is scheming to do usury; but it is not full usury because he didn't fix [the monetary value] and he didn't take anything from her. All the more so if he forgave her all the loan and said to her: 'Be betrothed to me with the benefit of this forgiveness', she is betrothed [and it is not even scheming to do usury]. However, if he betrothed her with the actual money [of the loan], he didn't give her anything [at the time of kiddushin] since it was already hers and in her domain." Problem: As for what he explained, that this situation is not one of usury of a [real] fixed amount since the woman didn't give the man anything, this is not clear. Since he would [normally] give her this perutah for kiddushin but [in this case] didn't give her anything, it's as if SHE gave HIM a real perutah—thus it is full usury! Support: For it is (in Baba Metzia 62b) that "I don't have a maneh, but I have wheat for a maneh" would be appropriately called "scheming to do usury" since he schemed that he wouldn't have to pay to increase the deadline. Therefore Rabbenun Tam explained that we are dealing with a case where she was indebted to another guy, the time to collect arrived, and this [prospective husband] came and gave the creditor a perutah to give her more time and betrothed her with that benefit. Problem: But if you say: Why would it be forbidden to do this because of scheming to do usury? Doesn't it say in the chapter Eizehu Neshekh (Baba Metzia 69b): "It is permitted for a man to say to his fellow: Take 4 zuzim and loan them to Ploni", for the Torah forbade only usury that came from debtor to creditor!? Solution: This is true if the debtor doesn't give anything to the third party, but if he were to give [something to him] he would seem to be his agent and be forbidden [i.e. the prospective husband is the prospective wife's agent because the result of this relationship is betrothal, and that's why it's forbidden]. And this is also what we say there in Eizehu Neshekh, "A man is permitted to say to his fellow: Take 4 zuzim and say to Ploni that he should loan zuzim—this is when the receiver doesn't give anything to the creditor, but if he did then he appears as his agent." New problem: Why does [the Talmud] assign this [tradition of Abaye] to one of extending her deadline? At the beginning of the loan he could have established that with the benefit of the loan she would be betrothed, such as the betrother gives to the creditor a perutah to loan money to her, and with that perutah she would be betrothed to him! Answer: "The benefit of the loan"—this implies a loan that was already in existence.

"If he did not return [the etrog], he did not fulfil [his obligation]." Problem: Why [did Rava have to say that] he did not fulfil his obligation—[the guy] didn't make a double stipulation (tnai kaful, of the form "If you do Z, then X; but if you don't do Z, then Y", which is required for a valid stipulation)! Solution: There are stipulations that don't need doubling, such as here, since his intention was for his fellow to bless on his etrog. Even more so, they say (Kiddushin 49b) "about this man that sold his property with the intention of making aliyah but didn't say anything explicitly about this, and in the end he didn't go up and wants to renege on the deal, and Rav Huna: These are words in the heart which are not effective;" and if so, it seems that this [Rav Huna] is specifically because he didn't specify, so if he did specify [and said "I'm selling you this land with the understanding that I'm going to make aliyah"] then it is a[n effective] stipulation even if he didn't double it [even according to Rav Huna]. This is also in Mi She-Met (Baba Batra 147a) regarding "the guy on his deathbed who said, 'I thought that my wife is pregnant, but now that she is not pregnant, my property goes to Ploni', but in the end it is revealed that she was pregnant", and it says there that it isn't an effective gift because from the outset he didn't intend to give it to that Ploni if his wife were pregnant—here too we don't need a double stipulation, since his intention was for this. New problem: If he didn't return [the etrog], why [does it say] he didn't fulfil his obligation—for it is a case where the stipulation and deed are the same thing (in this case: the etrog), and the stipulation should be void! Just as we say there (Gittin 75a): "All [rules of] stipulations, from where do we derive [them]? From the stipulations of Gadites and Reuvenites, and there the stipulation was one thing (to fight with the other Israelites) and the deed was something else (to receive the land of Gilead)!" Solution: This is not the conclusion [of the sugya] there, since there are other solutions. Alternative solution: This situation, when the stipulation and deed are about the same thing, is not effective [only] when [the stipulation and deed] contradict each other, like the case of chapter Mi She-Ahazo (in Gittin 75a): [One who gives a get saying] "with the understanding that you return to me the paper", for there [the Talmud] thinks that anyone who says "with the understanding of" is not like one who says "from now" (i.e. retroactively effective after the return, see 75b), so it turns out that she isn't divorced until she returns the paper but then it isn't hers [and she needs to own the document in order for it to be a valid get]; but here it thinks that anyone who says "with the understanding of" is like someone who says "from now" [and therefore the deed and stipulation do not contradict each other, since, once the fellow returns the etrog, he would have retroactively owned it and fulfilled his obligation].

"But if he didn't, he did not fulfil his obligation." [Implied problem:] As for what it said in Sukkah 41b: "Rabban Gamliel had an etrog, Rabbi Yehoshua took it and he fulfilled his obligation with it, and he gave it to Rabbi Akiva and Rabbi Akiva fulfilled his obligation with it, and returned it to Rabban Gamliel", and we infer from this that a gift with the understanding of returning it is an effective gift, even though Rabbi Yehoshua didn't return it to Rabban Gamliel [though it seems that our sugya implies he would have had to in order for it to be a valid gift], [solution:] Rabban Gamliel intended this, that he wasn't concerned about it being returned to him until after everyone had fulfilled their obligation.

"[A gift with the understanding of returning it works for all of the items in the list] except for a wife since a wife is not acquired with exchange." Problem: In what way is [a gift with the understanding of returning it] similar to exchange [which is an underlying assumption of Rav Ashi's point]? If it is because in an exchange he returns [the symbolic exchange item, normally a cloth (sudra), which means in both cases there is a thing that is returned], even for actual exchange it says in Nedarim 48b, chapter Ha-Shutafin, "that if he seized it, he seized it" [and keep it, it became his in the transfer of ownership]! [Solution:] It seemed to Rabbenu Yitzhak that [a gift with the understanding of returning it] is not exchange, but de-rabbanan it is not [valid] kiddushin because it is the way of the world to return the [symbolic] exchange [item], and so it is similar to a kind of exchange, and people will come to say that a wife can be acquired with exchange [which is false]; therefore, the rabbis cancelled [this form of] kiddushin from her [a wife]. Know [this also from this proof]: That if it were similar to exchange, with sales how could one acquire with this maneh—coins can't be exchanged! And also with redemption of the firstborn, how could his son be redeemed with exchange—isn't it written 5 shekels, i.e. not exchange?!

הא ד בעא רבינא מרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו. גבי אשה לא בעי לה, דפשיטא ליה דלגבי גט לאו כלום הוא, דאין לי עסק בך כאיני אישך הוא, וכתיב ושלחה (דברים כד, א) ולא שישלח את עצמו, כך כתב הראב"ד. ואסיקנא דאין לי עסק בך לגמרי קאמר לי ויצא לחירות. ויש מדקדקין והתניא (כתובות פג, א) דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום. והרבה תירוצין נאמרו בה. והתירוץ הנכון דלשון אין לי עסק בו אינו לשון מתנה ולא לשון הפקר כדאיתא בכריתות (כד, ב) גבי הא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה, ואקשינן עלה מההיא דאין לי עסק בה לא אמר כלום, ופריק (התם) שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה לומר שאין זה לשון הפקר ולא לשון שאינה רוצה בו אלא שיהא לעצמו, והלכך לגבי שדה לשון הבאי הוא שאין השה זוכה בעצמו, אבל בעבד מהני דזוכה הוא בעצמו.

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסיקנא הנאת מלוה דארווח לה (בה) זימני. ופירש רש"י שהרוויח לה הזמן ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת פרוטה בכך בשעת ההרוחה, וכל שכן אם מחל לה המלוה בעצמו ואמר לה בשכר הנאת המחילה. והא דנקט בהרוחת מלוה ולא נקט במחילת מלוה, משום דבעי לאשמועינן שאסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכן פירש הרב אלפסי דכתב דהנאת מלוה איתא בעולם אבל המלוה עצמה אינה בעולם. אבל ר"ח פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה, ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי ומסרה [וכו'], דאי בדלא שקלינהו, היכא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והאי קשיא ליתא, דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא, ועוד דלישנא דארווח לא משמע הכי, דהוי ליה למימר דאוזיף לה זוזי לזימנא, ועוד דאם איתא דהיכא דלא שקלינהו מיניה לא מיקדשא בהנאת הרוחה, אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש, דהא איהו לאו במלוה גופה דיהיב לה מקדש לה אלא בהנאת המתנת זימנא, והיא גופא אינה בעולם. והר"א אב ב"ד ז"ל וכן הראב"ד פירשוה במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה, דכיון דבעל כרחה יכול לגבותה, הרי כאלו גבאם. גם זה אינו מחוור. דכל שלא גבאם ממש מלוה היא, ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינה בעולם.

אילימא דאזקפה ארבעה בחמשא (זוזי) וכו', ריבית מעליא היא, ואסיקנא דארווח ליה זימנא. ואיכא למידק מ"ש ארבעה בחמשה דקא יהב לה האי טופיינא בקדושי, ומאי שנא כי ארוח לה זימנא בקדושין, הכא והכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו, אטו מאן דארווח זימנא ושקיל דינא מי שרי. ויש לומר כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוי רבית, אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בחמשה ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא, דהוה ליה כמאן דשקיל (לה) פחות משוה פרוטה בדמי ההיא דינר, ורבית מעליא הוא, דהא אחשביה איהו בדינר כך תירץ הראב"ד.

אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. כך היא הגירסא הנכונה. ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין, אפשר לפרש דאע"ג דהני לאו חליפין נינהו, מכל מקום כעין חליפין נינהו, דהא לית לה הנאה לאיתתא במתנה זו כעין חליפין, וכל שאין לה הנאה, אינה מתקדשת בו, דלא מקניא ביה נפשה, ואע"ג דאפשר דמתהניא ביה בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה, מכל מקום איהי לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה, ומנה נתן לחזקה, דאי לא מחזירתו לא מקדשא, וכי מהדר ליה במאי מקדשא ומשום דחליפין ממעטין ממנינא דמתניתין, תלי האי דלא תניא בחליפין דתניא. וקשיא לי אפילו לגירסא ראשונה דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ובפדיון הבן חמשת שקלים כתיב (במדבר יח, טז) וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין (קידושין ג, א ד"ה למעוטי) מדאיתנהו בפחות משוה פרוטה. ויש לומר דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן, אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות, אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה לא גזרינן. והא דאמרינן דבכולהו קני, קשיא ליה לראב"ד דהא תנן (נדרים מח, א) גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכותא דאית ליה בגויה קדיש, כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו. אי מקדיש לזכותיה יהיב מרא קמא להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה, דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה, וזה אינו מחוור כלל. והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנת הערמה כמתנת בית חורין וכדאמרינן בנדרים (מח, ב) ורב נחמן אמר קנין על מנת להקנות הוא, אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורין דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה, זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, וזמנין אמר ליה ר' אליעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ושמעת מינה דלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עלה, אי נמי דוקא במודר הנאה. ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא בשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, שכך סתם משנתנו שנויה שם, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה מותר. ובירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו) נמי מפורש בלשון הזה ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים. כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורין שהיתה בהערמה שאינה (מקודשת) שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב כלומר וחוזר הוא ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן מתנה זו לזה בדבורך, דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו. וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הכ"א) האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, הרי זו מקדושת. עד כאן.

אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה כו' ת"ש המוכ' עבדו לכותי יצא לחירות. פי' ואע"פ שנתבטל המכר דקנסוהו רבנן מפני שמפקיעו מן המצות ואם הגיע לרשות העכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו להוציאו מידו כדאיתא התם ומכרו ומת לא קנסו בנו אחריו כדאיתא התם ושם פירשתיה יפה:

היכי דמי אונו כגון דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך פירוש רגילין היו לכתוב כן בשטר המכר ואם הגיע השטר ליד העבד יצא בו לחירות בלשון זה אף על פי שלא נכתב על דעת כן ואפשר שבשעת מכר היו כותבין כן לעבד אתה פלוני מכרתיך לפלוני ולכשתפרוש ממני אין לי עסק בך והיו עושין לו כן לראיה שלא יתפוש בו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ודכ"ע תברח לאו דוקא אלא פי' כשתפרש ממני כדפירש"י התם ואגב אורחי' שמעינן דלישנא דאין לי להבא נמי משמע כאלו אמר לא יהא לי דאלו לא משמע הכי אלא לשון הודאה היאך יצא בגט זה לחירות נהי דמהניא הודאתו לקמן שעבודו אבל לקטן אסור שבו גיטא בעינן דומיא דאשה אלא ודאי דלהבא נמי משמע וכן לשון חכמים בכל מקום הרי את מקודשת לפלוני הרי את תהא מקודשת לי וכדאמרי' התם נתתי שדה פלוני לפלוני דמשמע להבא ולשעבר וכן גט זה בטל הוא משמע שתי לשונו' ודנין בהן בכל מקו' כאלו היו כותבין שתי לשונות בפירוש לשון הודאה ולשון הקנאה וזוכה בעל השטר באי זה שירצה ואין בזה משום יד בעל השטר על התחתונה כדפי' התם בפ' השולח בסייעתא דשמיא. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום ואמאי לא חשיב שטר מקנה דההיא אפילו בכותב לו איתא כדמוכח בכתובות פ' הכותב. ולאו קושיא היא דהכא גבי עבד שהוא בן דעת ויש לו יד לזכות בעצמו כיון שאמר ואין לי עסק בך וסילק ידו ורשותו ממנו זכה העבד בעצמו וזכו בו שמים אבל גבי שדה הרי אין חברו זוכה בה אלא בהקנאה או בהפקר ולשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה ולא לשון הפקר וכדאמרי' עלה בכריתות שאני התם דמדין ודברים הוא דסילק נפשיה מגופה של קרקע לא סילק נפשיה כלומר ואינו לשון הפקר. מיהו בשקנו מידו הקטן מיפה הלשון ועושה אותו לשון הקנאה וקנה דאמרי' מגופ' של קרקע קנו מידו ולא חשיב קנין דברים ומצינו מקומות שהקנין מיפה ומחזיק הענין וגדולה שבכלם ההיא דבר מצרא דאי אמר ליה זיל זבין לא מהני וכי קנו מידו מהני ומ"מ בכל כיוצא כאלו אין לנו אלא מה שמנו חכמים והבו דלא לוסיף עלה הוא. מפי מירי רבנו נר"ו:

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת עיקר הפירו' המקדש בגופה של מלוה שאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי ולאפוקי היכא שמחל לה המלוה או מקצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שמחלתי לך מלוה זו שהיא מקודשת כיון שהנאה זו שוה פרוטה דהנאה בכל מקום חשובה ככסף וכדאמרינן גבי ערב דמשתעבד בהנאה וגבי קדושין אמרינן שחוק לפני רקוד לפני הרי זו מקודשת ובכלן כשאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת כך וכך ויש בהנאה ש"פ אלא הכא שקדש' בגוף המלו' אינה מקודשת שאין דעתו אלא לקדש בגוף המלוה ולא בהנאה המגיע לה עכשיו שנפטרת ממנו וכיון דדעתי' אזוזי הוה ליה מקדש בדבר שאינו שלו דמלוה להוצאה ניתנה ואין למלוה בה כלום ואפילו הגיע זמן הפרעון (בשבועה) ואפי' מעות המלוה עצמו בעין צרורין ומונחין ברשות הלוה ולהכי קאמר אביי מלת' פסיקת' המקדש במלוה אינה מקודשת אפילו הגיע זמן פרעונה ואפילו היא בעין ברשותה:

בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ואמרי' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו רבית מעלייתא הוא. פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה היכי קרי ליה הערמת רבית אבל ודאי אפילו גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מיתקין לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפירש בפרק איזהו נשך פירוש מרווח.

ועוד היינו מלוה כלומר כיון דאכתי לא פרעתיה וחוב הוא אצלה הרי הוא מקדש במלוה דאמאי עדיף זוזא דרבית מזוזי דקרן:

ופרקינן לא צריכא דארווח לה זימנא יש מפרשים שהיתה חייבת לאחרים ובא זה ופייס עליה במעות או בדברים והרויח לה זמן דשויא לה ההיא הרוחה שוה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני שהרויח לך זמן. וכי תימא אם כן מאי הערמת רבית איכא אפילו פייסו זה למלוה במעות על שהרויח לה זמן דהא אמרינן התם דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ק' זוזי בשכר דתוזפיה לפלניא שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואיכא למימר דשאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה מה שנתן למלוה ומחזי כהלואה דכל כה"ג אסור כדפרישנא תתם והפי' הזה אמת הוא אבל אין אנו צריכים לו דמילתא אתיא שפיר כפשטא דמההיא מלוה דאיירי רישא שהיא חייבת לו הרויח לה זמן וקדשה באותה הנאה ששוה פרוטה וכ"ת א"כ רבית קצוצה הוא ואגר נטר לי' גמורה שהרי נקנית לו מפני שהרויח לה מעות המלוה. ואיכא למימר דאגר נטר לי' לא מיתסר אלא בשנותן הלוה למלוה ממון וזו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה לו עצמה הרי הוא קונה אדון לעצמו אלא משום דמחזי לעלמא כרבית אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת לאחר ל' יום בכסף זה ואף על פי שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף על גב דליתנהו בעולם בשעת חלות הקדושין מקדשא בה. ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קידושין יהביניהו ניהליה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' יום בהנא' שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדימנהו ניהליה ויהיב לה רשות לאנפוקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת:

אמר רבא הילך [מנה] (אתרוג) ע"מ שתחזירהו לי [כו'] (זה) עד רבא הוא דאמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא. פי' החזירו בזמנו שראוי לו לצאת בו ולאפוקי אחר החג דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע כדאיתא בפרק יש נוחלין:

אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה פי' רב אשי לאו סברא דנפשיה בלחוד קאמר דא"כ אכתי תיקשי דרבא אדרבא אלא רב אשי אמר דודאי כי איתמר דרבא הכי איתמר דבכלהו קנה לבר מאשה אלא ששמע השומע וטעה והיינו דאמר ליה רב הונא בר נחמיה הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך:

כבר ידעת שלשון גירושין שבגט הוא הרי את מותרת לכל אדם ושבגט שחרור לשפחה הרי את בת חורין כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שהתרתה לכל אדם אינו תלוי בגט בלבד אלא בטבילה שאחר גט וכן הדין בהרי את מותרת לבן חורין וכן אם כתב לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום שאין זה לשון גירושין אבל אם כתב לאשתו הרי את לעצמיך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי היא מגורשת וכל שכן שאם כתב לשון זה בשפחה שהיא משוחררת:

כתב לאשתו אין לי עסק בך אין זה כלום ולא סוף דבר באין לי עסק בך שהוא כמשלח עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון ויש מפקפקין בדבר זה ואין נראה כן אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות ושמא תאמר והלא בשתפין ובנכסי מלוג אמרו שכל שהבעל או השותף אמר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שאמרו מדין ודברים סליק נפשיה תירצו רבותי שבעבד כשאמר אין לי עסק בך גמר כל מה שצריך לשיחרורו שהרי אינו צריך קנין והרי הוא כאלו אומר אין לי עסק בשדה זו וקנו מידו שאמרו מגופה של קרקע קנו מידו אלמא כל מה שגמר הקנאתו אין אומרים מדין ודברים סליק נפשיה ובעבד מיהא כל שאמר כן גמר הקנאתו שהרי אינו צריך קנין ולי נראה לתרץ שהאשה והשותף הם באים לקנות בלשון זה זכותו של זה ואין לשון זה כדאי להקנות אבל העבד שאינו הקנאה אלא מחילה ולשון זה כדאי הוא לענין מחילה ומקצת רבותינו הצרפתים תירצוה שבעבד כל שאמר אין לי עסק בך זכו בו שמים לחייבו במצות והרי הוא כעין הקדש שהאמירה כמסירה אבל שדה הואיל ואין כאן זכות שמים הרי הוא מחוסר זכיה וכן יש שתירצוה בפנים אחרים זה בכה וזה בכה אלא שכבר כתבנו בתרוצה עקר הדברים:

זה שכתבנו בהרי את בת חורין והרי את לעצמך ואין לי עסק בך שהעבד יצא בהן לחירות דוקא בכתב ובעידי מסירה או עדי חתימה אבל באמירה אפילו העידו עליו עדים ואפילו קנו מידו אינו כלום שאין עבד יוצא אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המגיהים חולקים בה מיהא בקנין לומר שהקנין הרי הוא ככסף:

המוכר עבדו לגוים קונסין אותו על שהפקיעו ממצות לפדותו עד עשרה בדמיו ויצא לחירות וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל שהרי הגוי לא קנאו קנין הגוף כדכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה מזה אלא שמכל מקום אין מוציאין אותו מידו בלא פדיון שלא לבא עליו בעקיפין אלא כופין את המוכר לפדותו ויצא לחירות אלא שצריך גט שחרור כמו שכתבנו ואפילו כתב לו הישראל מקודם שכל שיברח או שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו אין זה כלום אלא אם כן אמר לו כן עכשו ויש חולקים לומר שמועיל אף בשכתב לו מקודם כמו שהתבאר ברביעי של גיטין וכן עקר ודין דבר שלא בא לעולם אין כאן שהרי אע"פ שבריחתו אינה עדין אותו שהוא משחרר מכל מקום בא לעולם והוא אינו מקנה לו כלום אלא שהוא מפקיע את האיסור וזהו שבפרק שלישי העמידו את ר' על כיוצא בזה בשיטה בהדי ר' מאיר לדין דבר שלא בא לעולם ולא הזכירו בה ר"ש ב"ג ואף הרבה מפרשים כתבו שכל שבמחילה אין בו דין דבר שלא בא לעולם שלא נאמר אלא בהקנאה וכן נראה שהרי לקח מן האשה תחלה הואיל ונסתלק דין נחת רוח הועיל והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שאינו אלא שיעבוד ומכירתה כעין מחילה וכן מצינו נדר ושבועה אין לי עליך ולא על הבאים ברשותיך ר"ל לוקח והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שכל אלו אינן אלא כעין מחילה:

המקדש במלוה אינה מקדשת ר"ל שאם היתה היא חייבת לו דינר ואמר לה הרי את מקדשת לי באותו דינר שאת חייבת לי אינה מקדשת שהמלוה להוצאה ניתנה והרי בשעת קדושין אין כאן להקנות עצמה ואפילו היתה בעין ומכל מקום אין כאן דבר ברשותו שיהא נותן לה עכשו שכל שהוא נתן להוצאה אינו ברשות מלוה כלל והרי אין כאן נתינה כלל בשעת קדושין אבל אם קדשה בהנאת מלוה הרי היא מקדשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ובגמרא שאלו על דבר זה האי הנאת מלוה היכי דמי אלימא דאמרה ליה ארבעה בחמשה כלומר שהלוה לה ארבעה דינרין בחמשה לזמן פלוני ולאחר זמן אמר התקדשי לי בזוז חמשי שאת חייבת לי מצד הרבית ופי' הנאת מלוה ר"ל רבית ההלואה האי ריבית מעליא הוא כלומר היאך אתה קורהו הערמת רבית ועוד היינו מלוה שאף זוז חמשי הואיל ושניהם מתכוונים לנטילת רבית ולא נפרע ממנו עדין הרי מכל מקום הלואה הוא וכל שכן שיש לומר עליו שאינו בעין ותירץ לא צריכא דארוח לה זמנה כלומר שכל שקדשה בריבית על הדרך שהזכרנו אינה מתקדשת אלא בדארוח לה זמנה וקודם שנבאר דארוח לה זמנה צריך לבאר זה שביארנו עכשו שכל שקדשה ברבית על הדרך שהזכרנו אינה מקדשת אם אתה אומר כן מצד שהוא הלואה וכגון שלא הגיע לידו עדין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא על הדרך שפירשנו ר"ל והאיך אתה קורהו הערמת רבית ועוד דמאחר שלא הגיעו לידו היינו מלוה אם מצד שאין מקדשין ברבית ואפילו בא לידו וחזר ונתנו לה בתורת קדושין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא והיאך אתה אומר שמקדשת והרי אפילו בא לידו אינה מקדשת ועוד שהרי מכל מקום אחר שלא בא לידו היינו מלוה ויצא לנו בדין זה שאם אתה אומר שזה שאינה מקדשת מצד קדושי מלוה הוא אם נתנה לו ריבית קצוצה כגון שהלוה לה ארבעה בחמשה ופרעתם לו וקבלם ואחר כך אמר לה הרי את מקדשת לי בדינר זה של ריבית שאני מחזיר לך מקדשת שאין כאן קדושי מלוה שהרי נותן לה עכשו את הדינר והיא מקבלתו לשם קדושין ואם אתה בא מצד ריבית אינה מקדשת והרי הדבר במחלוקת אצל קצת מפרשים יש אומרים הואיל ומן הדין הוא חייב להחזיר הרי הוא כקדשה בגזל שלו שמקדשת ויש חולקים לומר שאינו דומה לגזל שהגזל אף הנשים יודעות שהוא צריך להחזירו ומאחר שקבלתהו לשם קדושין ודאי ידעה ומחלה אבל ריבית הואיל ומדעת הלוה הוא נתן אינה יודעת בחיוב חזרתו והרי הוא בעיניה כמו שנתנה לו משלו והרי זה מחילה בטעות ונמצא שלא נתן לה כלום משלו ומתוך מחלוקות אלו כל שאירע כן חוששין לה ומחמירין מכל צד ר"ל לעיולה קדושין ולאפוקה גט הא ריבית שאינה קצוצה כל שקבלו הוא וחזר ונתנו לה מקדשת שמאחר שאינו יוצא בדיינין שלו הוא נותן אלא שיש כאן ספק אחר בריבית שאינה קצוצה ולא קבלו וכן שאינו מלוה כגון שהלוה סאה בסאה ובשעת הלואה היתה הסאה שוה דינר ועכשו שוה ב' דינרים והרי הסאה בידה ומביאתה לו ואומר לה טלי חצי סאה מרבית שבו והתקדשי לי בו אם נאמר שמאחר שאינו רשאי ליטלו לכתחלה יבאו לב"ד אף הם אומרים לא תטול כלום אין כאן נתינה או שמא הואיל ואין היא מזמינתו על כך לדין והרי היא עומדת ליתן ואין מי שיעכב בקבלתו וכשיקבלם אין כח בדיינין להוציאו נתינה מעליא הוא ולא עוד אלא שיש חוככים אף ברבית קצוצה לומר שמקדשת אע"פ שאינה יודעת בחיוב חזרתו מפני שאינו חייב בחזרת אותם המעות דוקא ואם כן כל שלא החזירם ממונא דידיה הוא והרי הוא כמקדשה בריבית שנוטל מאחרים שאף במקום שלא נתיאש הנותן מקדשת ואין דנין אותו כגזל דאחרים שאינה מקדשת הואיל ואין חיוב החזרה באותן המעות עצמם והדברים נראין לפרש שלא באו בשמועה זו מחמת ריבית כלל שהרי כשהיו אומרים כאן בהנאת מלוה ארבעה בחמשה השיבו האי ריבית מעליא הוא ואלו היה בה משום ריבית לא היה צריך לומר אלא האי ריבית הוא ומה ענין לומר ריבית מעליא אלא שאין הכונה אלא בכך ר"ל ריבית מעליא הוא והיאך אתה קורהו הערמת ריבית אבל לא היה מפקפק שיהא פקפוק בקדושין מצד הרבית:

ומכל מקום נשוב לדברינו והוא שהנאת מלוה שאמרו עליה שמקדשת פירשו בה דארווח לה זמנא ופירשו בה גדולי המחברים שבשעת ההלואה קדשה בהנאת המלוה כגון שבאה לפניו ללות ממנו דינר ואמר לה הריני מלוה לך דינר זה עד זמן פלוני והתקדשי בהנאת המשך הזמן שלא אוכל לתבעך עד זמן פלוני ומקדשת מפני שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש באותה מלוה עד סוף הזמן אע"פ שלשון דארוח לה אינו נופל יפה איפשר שכך הוא שהיא רוצה ללות לזמן מועט והוא מלוה לה לזמן ארוך יותר ואומר לה כן וזהו הערמת ריבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקים לומר שזו רבית גמורה היא שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו אלא שמתרצים שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה ריבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חברו בשכר שיעשה מלאכתו או שיתן לו שדהו באריסות אלא שיש לתרצה שאין כאן ריבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם וגדולי הרבנים כתבו בשכבר הגיע זמן ההלואה ויכול לכופה שתפרענו ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת לכל אדם שיפיסני להאריך וכל שכן אם קדשה בהנאת גוף ההלואה ושיאמר כן ר"ל התקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת למי שיפיסני למחול לך אלא שדרך רבותא הוא תופשם שבגוף המלוה כל שלא אמר בהנאת הפרוטה שאת נותנת למי שיפייסני בכך אפילו בכל המלוה אינה מקדשת ובהנאת מלוה מקדשת אף בהנאת הארכה ואף בזו יש לפקפק בשכר פרוטה שהיא נותנת להאריך זמנה להיותו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו כמו שכתבנו אלא שיש לתרצה כמו שכתבנו אלא שקצת אחרונים פירשוה בתוך זמן ר"ל שלא הגיע זמן ההלואה שאין כאן ריבית גמורה הואיל ואין יכול לדחקה עכשו אלא שהוא כעין ריבית ואיני יודע אם יאמרו כן במקום אחר שאם לוה אדם מחברו לשלשים יום ותוך הזמן נתן לו פרוטה להאריכו עוד שלא יהא זה ריבית גמורה ולא מצאנוה כן בשום מקום ויש מפרשים בה כגון שהגיע הזמן ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי באותה הנאה ולא אמר לה בהנאת פרוטה שאת נותנת למי שיפייסני על כך וכן כתבוה גדולי הפוסקים והדברים זרים שהרי אין כאן שום נתינה אלא שאחר שהם כתבוה ראוי להחמיר ומכל מקום במקצת הלכות תמצא דמטא זמנא ונקטה זוזי למיפרעיה שזהו כהלואה מתחלה על הדרך שכתבוה גדולי המחברים שאין כאן דין מלוה להוצאה ניתנה שמאחר שהביאתם לפרעם אין רשות בידה להוציאם ועל כרחה הוא יכול ליטלם הימנה וכל שכן אם הביאה המעות לפרעו ואמר לה יהו שלך והתקדשי לי בהם ויש שפירשו הנאת מלוה בריבית שאינה קצוצה וענין דארוח לה זמנה כגון שהלוה בלא ריבית והאריך לה הרבה וכשפרעתו הביאה לו דינר ריבית וקדשה בו שזהו ריבית מאוחרת ומקצת רבותינו שבצרפת פירשוה כגון שהיתה חייבת לאחר והגיע הזמן ואמר לה זה אני נותן פרוטה לבעל חובך שיאריכך והתקדשי לי בו ואע"פ שאמרו בפרק נשך שרי ליה לאינש למימר הי לך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוניא זוזי בזו הרי הוא כחוזר ונוטלם מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:

קדושי מלוה שכתבנו שאינם קדושין לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף במלוה בשטר ואע"פ שהחזיר לה השטר וכן הדין לכל קנין שבכסף שאין מחילת המלוה קונה כלל וראיה לדבר מה שאמרו בפרק שני ושוים במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי אלמא שאינו קונה במלוה כלום ומכל מקום בתוספות כתבו שאם מחל לה המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו מקדשת ומביאים קצת ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי:

ומלוה שיש עליה משכון מיהא והחזיר לה המשכון מקדשת כמו שיתבאר למטה וכן אם קדשה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקדשת כמו שיתבאר:

בד"ה דארווח לה כו' וא"ת אמאי מוקי לה בארווח כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלפי' ר"ת קשיא להו הכי אבל לפ"ה לא תקשי להו הכי דאפשר דבתחלת הלואה כפי פי' הקונטרס ודאי ליכא מאן דפליג ביה דהוה רבית קצוצה וק"ל:

בא"ד וי"ל בהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליו כבר עכ"ל ואביי דנקט מילתיה בכה"ג משום דומיא דמקדש במלוה דלא שייך בתחלת הלואה ודו"ק:

בד"ה לבר מאשה כו' ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הלכך אפקעינהו רבנן כו' עכ"ל והיינו משום חומרא דא"א אפקעינהו כו' אבל בפדיון הבן משום האי טעמא דשמא יאמרו בנו פדוי בחליפין לא אפקעינהו רבנן לפדיון דעל מנת להחזיר וק"ל:

רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מאי ויש לדקדק מאי מספקא ליה הא כל דיני שיחרור ילפינן בג"ש דלה לה מאשה מדיני גט וכיון דבגט לא מהני אם אמר איני אישך כדאמרינן לעיל כדכתיב ושלח ולא שישלח את עצמו וא"כ בשחרור נמי לא מהני וליכא למימר דאתיא כמ"ד המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור ובהא ודאי לא איתקיש לאשה אלא דא"כ לא הוי פשיט שפיר מבריית' דרשב"ג בסמוך והא רשב"ג אית ליה דהמפקיר עבדו צריך שיחרור כמ"ש התוספות בגיטין דף מ' ועיין שם בחידושינו דלפ"ז קשה יותר אדרשב"ג גופ' לכך נראה דדוקא בגט אשה כשאמר איני אישך מיקרי משלח את עצמו כיון דמעיקרא הוי משועבד לה לשאר כסות ועונה וא"כ כשאמר איני אישך הרי זה כאילו רוצה להפקיע ממנה שיעבודה משא"כ בעבד ושפחה דבלא"ה לא משועבד לשום ענין א"כ כשאמר אין לי עסק בך ע"כ פירושו שיהא העבד בן חורין ומופקר ממנו אי לאו דיש לפרש דלמא דלמלאכה אמר כן נ"ל:

שם אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י דקיחה משדה עפרון גמרינן כו' ואע"ג דבמכירת שדה גופא לא ידעינן דאינה מכירה ע"י מלוה טפי מבקידושין כדאיתא להדיא בגמ' לקמן פ"ב דף מ"ו ולשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה במכר קנה וכמו שיבואר לקמן באריכות מ"מ פרש"י שפיר כיון דבקיחה קיחה הוא דגמרינן משדה עפרון דכתיב כסף ומלוה לאו בכלל לשון כסף כיון דלא יהיב מידי בשעת מעשה. ואע"ג דמקדש בפקדון מקודשת אע"ג דלא יהיב בשעת מעשה שאני התם דמעיקרא ברשות' דמרא קאי ועכשיו ע"י הקידושין זכתה בו מיקרי שפיר כסף משא"כ במלוה שכבר זכתה בגוף המלוה מעיקרא ולא נתחדש לה שום זכות ע"י הקידושין ולא מיקרי כסף ואפילו לשחוק לפני רקוד לפני דאמרינן לקמן דף ס"ג דמקודשת לא דמי דהתם נתחדש לה ענין זה ע"י הקידושין. ואע"ג דענין המחילה דמלוה נתחדש לה ע"י הקידושין מיהא עיקר דעתה בהא שזוכית עכשיו בעיקר המעות ובאמת כבר זכתה בו משא"כ כשאמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה א"כ דעתה נמי אהאי הנאה לחוד כך נראה בעיני לפי שיטת לשון רש"י ז"ל בשמעתין ולקמן דף מ"ז ולשונו בכתובות פ' המדיר דף ע"ג ודו"ק ועיין בסמוך:

שם אילימא דאזקפא כו' האי ריבית מעליא הוא ופירש"י ואמאי קרי לה הערמת ריבית. משמע מלשונו דלענין עיקר קידושין לא קשי' ליה ודקדקו הפוסקים דסובר רש"י דמקדש בריבית קצוצה מקודשת ותמהו עליו דהא דידה קא מחיל לה ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דמשום עיקר קידושין לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דאמר בהדיא בהנאת מחילת מלוה אפשר דההיא הנאה שוה פרוטה שמתרצה לה בכך ולא תצטרך ליזול בדינא ודיינא:

שם ועוד מלוה היא ופרש"י שאף הזוז הוה כבר מחוייבת ועומדת עכ"ל ויש לדקדק אכתי מי דמיא למלוה הא עיקר טעמא דבמלוה אינה מקודשת היינו משום דמסתמ' דעתה אעיקר המעות ואינן בעין וכבר זכתה בו מקדם והכא לענין זוז החמישי לא שייך לומר דדעתה אעיקר המעות כיון דבשום פעם לא היה בעין ולא שייך נמי לומר דזכתה משעה ראשונה דהא אינה זוכה אלא ע"י מחילה שמוחל לה מחמת הקידושין. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי מחמת עיקר מחילת המעות של זוז החמישי ליכא למימר דמקודשת דבלא"ה ריבית קצוצה הוא ומאי אית לן למימר דמקודשת משום הנאת המחילה ושויא פרוטה משום זילות' וטירח' דבי דינא מ"מ איהי לאו דעתה אהאי פרוטה אלא אעיקר המחילה ובהא אינה מקודשת דדידה קא מחיל ובהא דמיא למלוה דמשום דדעתה עלה אינה מקודשת כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה דארוח לה זימנא כו' ומה שפירש דריבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה כו' לא נהירא כו' עכ"ל. ונהי דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב כיון דלא קץ לה וכמה פוסקים קדמאי ובתראי כתבו דכל היכא דלא קץ בשעת הלואה לא מיקרי ריבית קצוצה מ"מ סברי התוספות דעיקר טעמא דרש"י לאו משום הכי הוא דאכתי לא מיקרי הערמת ריבית אלא אבק ריבית אע"כ דעיקר טעמא דרש"י כיון שאין האשה נותנת לו כו' ועל זה כתבו דלא נהירא כו' דהוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש. מיהו לענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י גם בזה דלא חשיב ריבית גמור דאפשר דבלא"ה רצונה להתקדש לו בכל דהו או בקידושי שטר אלא דגזירת הכתוב הוא שתהנה מיהו ממנו שוה פרוטה אף שהיא נהנית יותר ויותר במה שמתקדשת לו וא"כ אין זה ריבית גמור. ועוד דאפילו באמרה שחוק לפני רקוד לפני אם יש באותו הנאה ש"פ מקודשת וכן בע"מ שאדבר עליך לשלטון ומסוגי' דפ' איזהו נשך משמע להדיא דבכה"ג לא מיקרי ריבית גמור כגון בהלוהו ודר בחצרו וכה"ג הרבה ומש"ה קרי לה הכא הערמת ריבית כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בד"ה לבר מאשה לפי שאין אשה כו' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן כו' הלכך אפקעינהו רבנן לקידושין כו' עכ"ל. וכ"כ רוב המפרשים אלא דהסוגיא תמוה דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרש בהדיא דאפקעינהו רבנן לקידושין כדאשכחן בדוכתי טובא דמפ' הש"ס להדיא ולולא פירושם היה נ"ל לפרש בהשקפה ראשונה דמדאורייתא לא הוי קידושין דנהי דמיקרי נתינה אכתי לא מיקרי כסף משום דאיתתא בכה"ג לא מיקדשה נפשה דמה"ט לא מיקדשא בחליפין כדאיתא לעיל וכן נ"ל מלשון הרשב"א בחידושיו ועדיין צ"ע: