Commentary page
Kiddushin 43a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerKiddushin 43a
Kiddushin 43a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 500 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ניליף מיניה ממעילה:
מה מכירה אינה מתקיימת אלא ע"י אחר הגנב מוכר והלוקח לוקח:
אף טביחה אפילו טבחה שליח נתחייב הגנב בתשלומי ד' וה':
או מכרו לרבות אפילו שליח:
תחת השור תחת השה דחד מינייהו יתירה הוא ודרוש לרבות שאם מינה שליח תחתיו לטבוח חייב הגנב:
מאי איכא למימר נילף מיניה דיש שליח לדבר עבירה:
הוא ולא שלוחו גרסינן:
ולמ"ד אין מלמדין ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב והני ההוא ההוא מאי דריש בהו:
18 more comments on this page.
Rashi on Kiddushin 43a · Sefaria
Tosafot
עד כאן לא פליגי אלא כו' תימה אמאי קאמר עד כאן לא פליגי כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתיה דב"ה וי"ל היינו טעמא דלא רצה למיפרך מב"ה דהוה מצי לשנויי איפוך כדמשני בסמוך:
מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב כו' פי' בקונטרס דמורד היה מהא דקאמר אדוני יואב בפני המלך דוד ולא נהירא. שהרי יואב לא היה מורד במלכות ואומר רבינו מאיר אביו של ר"ת מה שאמר לו דוד שילך לביתו לאכול ולשתות והוא מיאן בדבר כדכתיב כל עבדי אדוני על פני השדה חונים ואני אבא אל ביתי לאכול וגו' בתמיה ולא היה לו לסרב וי"מ דהמרד היה שהקדים לומר אדוני יואב קודם המלך דוד.:
שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קנייה וההיא שעתא חייב משלח אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דילמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן:
ולא אמר להם אתם עדי ה"נ דלא הוו קידושי ופשיטא דהוו קידושין משמע דלא מצרכי לומר אתם עדיי כי אם בהודאה כדאמר בסנהדרין (דף כט.) שאם אמר לחבירו אתה חייב לי מנה והודה בפני שנים אם לא אמר אחד מהם אתם עדיי יכול לומר לו היום או למחר משטה אני בך מיהו אי לא טעין לא טענינן ליה אבל עשוי אדם שלא להשביע עצמו כגון אם הודה הלוה בפני שנים חייב אני לך בלא תביעת המלוה טענינן ליה אפי' כי לא טען:
עד כאן לא פליגי אלא כו' תימה אמאי קאמר עד כאן לא פליגי כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתיה דב"ה וי"ל היינו טעמא דלא רצה למיפרך מב"ה דהוה מצי לשנויי איפוך כדמשני בסמוך:
Tosafot on Kiddushin 43a · Sefaria
Rashba
תחת לרבות את השליח כלומר לרבות תשלומין לגנב בשטבח ומכר על ידי השליח.
הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ואם תאמר אנוס מאי למימרא קרא בעיא, והלא אנוס רחמנא פטריה בכל מקום מולנערה לא תעשה דבר. תירץ הראב"ד דאצטריך הואיל וכתיב גבי שחוטי חוץ (ויקרא יז, ד) דם שפך, הוה אמינא אקשיה רחמנא לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור (פסחים כה, ב) אף האי נמי דכוותיה, קא משמע לן. ושוגג ומוטעה בגררה דאנוס נקט להו, דשוגגין ומוטעין פשיטא דפטורין מכרת, ולא בעו קרא, ויש מפרשים דאדרבה אנוס בגררה דשוגג ומוטעה נקט ליה. ואם תאמר שוגג ומוטעה ממאי, אי מכרת פשיטא, ואי מקרבן הא ליתא דהא תנן פרק קמא דכריתות (ב, א) ל"ו כריתות נאמרו בתורה וחד מינייהו השוחט בחוץ, וקתני על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת. יש לומר דקרא למפטר מכרת, והרבה כיוצא בו בספרי דמייתי קרא למפטר שוגגין ומוטעין מכרת.
שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב מאי טעמא דשמאי דקרא לא משמע ליה דאתי לחייב את המשלח, כיון דאיכא לאוקמי לפטור את דוד כדאמרינן בסמוך מה חרב בני עמון אי אתה ענוש עליו אף אוריה החתי אי אתה ענוש עליו.
אי הכי קדש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושיה קדושין. והא לא בעיא אתם עדי אלא בהודאה בלבד, כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך, הא בעלמא דליכא למימר ביה השטאה לא. ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלה והיא מרגשת בהן, אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר לא, דדלמא אי ארגישה בהון לא מקבלא קדושין, אלא השתא דסברא דליכא סהדי, קבלתן, משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ורצתה לשחק בו.
ורב כבית שמאי איפוך כלומר רב אמר אין שליח נעשה עד, דבי רב שילא אמרי שליח נעשה עד. ואי קשיא ור' שילא כבית שמאי, יש לומר דרב קשיא, משום דמתלמידי הלל הוא, וכדאמרינן בפרק קמא דמסכת יבמות (טו, א) ותסברא דהא מתרצא היא והא ר' טרפון מתלמידי בית הלל הוה, אי נמי יש לומר אמר לך רב איפוך דבית שמאי לבית הלל, וכן פירש רש"י, והוא הנכון.
והלכתא שליח נעשה עד והלכך שלח לה קדושיה בפני שנים הן הן שלוחיו והן הן עדיו, ודוקא כשקדשה בשטר שאין בו שוה פרוטה, דאין כאן נגיעת עדות, ואפילו לבתר דתקון רב נחמן שבועת היסת, דאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ואפילו מדרבנן, אבל קדשה בכסף אי נמי בשטר שיש בו שוה פרוטה, ומכחשא להו, אינן נאמנין, דהוו להו נוגעין בעדותן. ומיהו מסבתרא דספק מקודשת היא, ובעיא גיטה מיניה, ואם רצה לכונסה נותן לה קדושין אחרים. ובשאינה מכחישתן איכא למימר דאפילו הכי אינה מקודשת, דאף על גב דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, דהא מודה, מכל מקום אינם נאמנים מתורת עדות, אלא מדין הודאתה, ועדות אין כאן. והוה ליה כשניהם מודים שאינה מקודשת וזה נראה עיקר, ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, ואף על פי שבהכחשה אינן נאמנין, הא אין פסולן אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן. אלא דקשיא לי מעשה דאבימי בריה דרב' אבהו (כתובות (פה, א) כיון שהמלוה מודה שנתנן לו, נסתלקה נגיעתו מעתה, וכי קאמר סיטראי נינהו, הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, שהרי מודה הוא לדברי העד, ומשלם, דאלו איכא תרי משלם (שם פז, א) ולעד אחד מעיד שהיא פרועה לא דמי, דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכולהו מודו דמשקל שקל, אלא דזה אומד דידי שקלי וסיטראי ניהו הויא טענתייהו אמנה אי בדין שקל או לא, והוה ליה כנסכא דר' אבא (שבועות לב, ב) ומיהו לדברי האומרים (שבועות מז, א) שבועת עד אחד אינה על טענת הספק, ניחא לי, שהרי בכאן אף על פי שאינה טענת ספק גמורה, כיון שהוא ברי על השליחות, ואבימי מעיד לו עליה שעשה שליחותו, מכל מקום ברי גמור אינו שנשבעין עליו דבר תורה. אבל לדברי רבינו אלפסי שכתב בשבועות פרק כל הנשבעין בעובדא דחד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה ושקלת מיניה חד טעונה דכיתנא, ואמר ליה אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי דאשקולי בחושבני, ודן הרב ז"ל דכיון דאי אתי תרי ומסהדי הכי מחייב לאהדורי ליה, השתא דליכא אלא חד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ולדבריו קשיא לי מעשה דאבימי, ויש לומר דהכי נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא, גופיה קאמר דכדין שקל, דבתורת פרעון אתא לידיה, ולא ניתן לחזרה, אף על גב דהאיך קאמר סיטראי ניהו, מכל מקום טענתיהו לאו אמנה היא, דלכולי עלמא האי דידיה שקל, ואין טענתייהו אלא אשטרא, דהאי קאמר דלא פריעה, וסהדא קא מסהיד דפרוע, ומשתבע שבועת המשנה ומפטר, ואי פקח אידך יהיב ליה מנא אחרינא באפי סהדא ומוקי קמאי בהלואה, והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ"ל.
ירושלמי (פ"ב, ה"א) אמר ר' בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר, אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו, אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו כשקדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. וטעם דברי ר' יוסי לא הבנתי (עיין ר"ן ז"ל) ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אף על פי שהוא נוגע בעדותו מן התקנה, ובעל הלכות גדולות הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד, ולא חלק בין קודם תנקה לאחר תקנה, וצ"ע.
ירושלמי (שם) חד בר נש אפקיד גרבויי גבי חבריה וכפר ביה אתא עובדא קמי ר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף. ור' אלפסי כתבו הלכות.
Rashba on Kiddushin 43a · Sefaria
Ritva
או לרבות את השליח פירוש ואף על גב דזמנין או למעט כל היכא דבלאו דידיה ממעיט כי הכא אתא או לרבות וכל היכא דבלאו דידיה מתרבה אתי או למעט. תוספות:
חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וכ"ת והא למה לי קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה'. ודרשינן התם א' שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין. ואיכא למימר דאיצטרך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר בחוץ סד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא ולא שנים ששחטו והכי איתא בהדיא בכריתות
ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה קשיא לן אנוס למה לי האי קרא תיפוק ליה מולנערה לא תעשה דבר דמהתם פטר רחמנא כל אנוס. ותו האי שוגג היכי דמי אי למיפטריה מכרת פשיטא שאין כרת אלא למזידין ואי למפטריה מקרבן הא לא אפשר דבהדיא תנן שלושים ושש כריתות בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וחד מינייהו שוחט בחוץ. ואיכא למימר דודאי לא איצטריך ההוא אלא למפטר מוטעה מקרבן אבל אנוס פשיטא דפטור בין מכרת בין מקרבן ושוגג נמי פשיטא דפטור מכרת וחייב חטאת אלא דכיון דההוא משמע שיהא בדעתו וביישו בו לגמרי שלא יהא אנוס ולא יהא שוגג דרשינן ליה אגב גררא אע"ג דלא איצטריך ואשכחן טובא בת"כ דדרשינן קרא למפטר שוגג מכרת אע"ג דלא איצטרך:
מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אורי' החתי אתה אי נענש עליו פי' אפילו בדיני שמים דמדיני אדם לא איצטרך דהשתא אית לן דאין שליח לדבר עבירה:
מאי טעמא מורד במלכות הוה פירש"י ז"ל דקאמר ואדוני יואב שקרא ליואב אדון לפני המלך דה"ל לומר ועבדך אדוני יואב. ויש מקשים דזה כבודו של מלך הוא כשמכבדין לעבדיו. וי"ל דהיה ליה למימר ועבדך יואב אדוני ובתוספות פי' לפי שהמרה את פי דוד שאמר לו לך לביתך ורחץ רגליך והוא אמר ואיך אלך וכל עבדי אדוני וכו' ודברי רש"י ז"ל נוחין יותר מלישנא דנקט תלמודא ומדקאמר ליה ואדוני יואב משמע דוקא מדקאמר ליה ואדוני יואב. שלא מצינו בכל התורה כלה זה נהנה וזה מתחייב. איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן המשאיל קורדם של הקדש מעל ואמרינן המפקיד מעות של הקדש מותרים אצל שולחני מעל והא התם דזה נהנה וזה מתחייב ופרקינן דהתם נמי נהנה המשאיל והמפקיד שמחזיק לו חבירו טובה ולא מיחוור. והנכון דהתם משעת שאלה ופקדון מחייב זה עד שלא יהנה חבירו כלל ואפילו לא יהנה נמי משום דאפק' לחולין מה שאין כן הכא שאין החיוב עד שנהנה חברו:
אתמר רב אמר שליח דקדושין נעשה עד כו' מאי טעמא אי משום דלא אמר ליה הוו לי עד אלא מעתה קדש אשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוה קידושין. פי' והא ודאי לא אפשר דבממון הוא דבעינן אתם עדי כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי עשיתי אבל בקידושין דליכא למימר כל חד מהני לא בעינן אתם עדי וכן הלכתא. מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צדיך לייחד עידי הקידושין דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כלם בטלה ואף על גב דאמרי למחזי אתינא וכי אמרינן התם דאמרי' להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר היינו בדיני ממונות. בדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיבא עדות אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכא קישטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלא עדות ואין לקדושין קיום בלא עדות וגזרת הכתוב הוא וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירף פסולי עדות עמהן עדות כלן בטלה דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בב"ד שעדות כלן בטלה וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו היכא דאתו למחזי בשעת מעשה כך הורה רבינו נר"ו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר וכן אמר מורי נר"ו דאע"ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי היכא דליכא פסולים באותו מעמד צריך שיהו עדים שם ולאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרא ועוד דהא מצי למימר ליה לא שתקתי בשעת קידושין אלא בשביל שלא היו שם עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה ליה כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושיו. ומי שנטל קנין לחבירו בממון והטמין לו עדי' מאחורי הגדר מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי ומעידין לו בב"ד אבל אין כותבין לו שלא ברשותו שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני עדים שהזמין לעדות דאי לא תימא הכי זימנין דמטמין ליה עדי' מאחורי כותלי' הרבה ולא ידעי הני בהני ועושין לו כל כת וכת שטר בפני עצמו ואפילו בשקנה חבירו מידו בפני עשרה אם הזמינם כולם לעדות כותבים לו שטר וחותמים בו כדאיתא במסכת גיטין אבל אם לא הזמינם לעדות אין להם לכתוב ולתת שטר לזה אלא מדעתו וההיא דאמרינן ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין לאו כתיבת שטר הוא כעין שטרות דעלמא אלא שטר מזכר' ועדות כשטר צוואתו של שכ"מ לאחר מיתה שכותבין וכדכתיבנא התם והלכתא שליח נעשה עד והכי נמי אסיקנא בפ"ק דגיטין:
אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית כו'. הא דאמרינן אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה תמיהא מילתא א"כ ביטלת כל גיטין שבעולם ועוד דהא תניא בהדיא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה ואעפ"י שנשאו' לבסוף וכ"ש הכא שעדים לא נשאוה. ואיכא למימר דהתם בעדים גרידא כיון דלא שייכא במילתא לא עבידי דמשקרי אבל הכא דשייכי במילתא דהא שלוחין נינהו סברי דמהימנינן להו כיון שנשתלחו בדבר וסד"א דמשקרי. א"נ דהתם במסכת גיטין אמרי' דמעשה וחתימה לא עבדי אבל דיבורא אמרי והיה ס"ד דעדות גירושין שמעיד על פה דבורא הוא ואמרי ליה בשקרא קמ"ל דכל שהמעשה נגמר ונגזר על פיהם מעשה גמור חשיב ולא משקרי ולא חשיב דבורא אלא כשאין מעשה נגמר בדבורם דומיא דאמרו לסופר לכתוב ולעדי' שיחתמו דחיישינן התם לכתחלה שמא תשכור עדי' שיאמרו כן:
Ritva on Kiddushin 43a · Sefaria
Meiri
אף טביחה ומכירה המחייבת בתשלומי ארבעה וחמשה חיובה אף בשטבח ומכר על ידי שליח שנאמר וטבחו או מכרו או לרבות את השליח וכבר ביארנוה במקומה בשביעי של קמא:
השוחט קדשים חוץ לעזרה במזיד חייב כרת ובשוגג מביא חטאת קבועה ואם עשה כן על ידי שליח המשלח פטור והשליח חייב אם הוא מזיד ושנים ששחטו בהמה אחת בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט אחר שביארנו שהשוחט בחוץ בשוגג מביא קרבן זה שאמרו הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה הוא ולא אנוס לא בא אלא להפקיעם מן הכרת וכן ראיה שהרי ההוא בדם יחשב נאמר ועליו אמרו הוא ולא שוגג וכו' שמא תאמר מה הוצרכנו מן המקרא להפקיע את אלו מן הכרת והיכן מצינו כרת לשוגג ומוטעה ואנוס תדע שמצינו כמותו בתורת כהנים הרבה מקראות שבאו למעט את השוגגים מן הכרת ומכל מקום לא הועלנו שבאנוס מיהא מה הוצרך מקרא להפקיעו מן הכרת אלא שהם מפרשים שהמקרא בא למעט שוגג ומוטעה אבל אנוס אגב גררא נסביה אבל גדולי המפרשים פירשו שמשום אנוס הוצרך ללמדה והם מפרשים באנוס שוחט במזיד אלא שאנסוהו על כך ביראת הריגה ושמא הייתי סבור לומר שדינו כשפיכות דמים מדכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ושיהרג ואל יעבור בה ולימד שאין בזו כרת ואין הדברים נראין שאף בשפיכות דמים כל שהרג באונס אע"פ שלא כדין עשה אין בה מיתת בית דין ואף בזו לא הייתי דן בה שיהא בה כרת כלל ומתוך כך נראה לפרש הוא ולא שוגג וכו' להפקיעו מן הקרבן בשוגג ואע"פ שבשאר חייבי כרת במזיד יש בשגגתן קרבן בזו אין בה קרבן ושוגג הוא שיודע בעיקר האיסור אלא שסבור שלא יהא בו חיוב קרבן ואנוס הוא שסבר שהוא במקדש ומוטעה הוא שסבור שמותר לשחוט בחוץ או שמא אנוס מצד עצמו שסבור שמותר ומוטעה מצד אחרים שהורו לו שמותר ולפירוש זה אין הלכה כן כמו שביארנו אלא שהדברים נראין כן לענין פירוש ואע"פ שמכל מקום הוא במזיד כתוב כך פירושו הוא בכרת אבל אינו בדין שכנגדו ר"ל קרבן בשגגתו:
אע"פ שאין שליח בדבר עבירה מכל מקום ראוי להזהר שלא לגרום תקלה שכל הגורם תקלה נקראת היא על שמו הרי הוא אומר לדוד על מעשה אוריה ואותו הרגת בחרב בני עמון ואע"פ שנאמרה בו בגמרא דעת אחרת והוא שברשות הרגו ומה חרב בני עמון לא נענש עליו אף אוריה לא נענש עליו מפני שמורד במלכות היה מפני שהשוה כבוד אחרים לכבוד מלכות שנאמר ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים מכל מקום המקראות מוכיחים כדעת ראשון וכדכתוב רק בדבר אוריה וכו' ואפילו בדבר שהשליח נהנה כגון צא ובעול את הערוה או צא ואכול את החלב מכל מקום ראוי לו שלא לגרום תקלה להיות חטא אחרים תלוי בו:
שליח נעשה עד בין לקדושין בין לגירושין ר"ל שאם שלח קדושין לאשה ביד שליח ואותו שליח קדשה בעד אחד הרי הוא מצטרף עמו לעדות ואין אומרים שלוחו של אדם כמותו והרי הוא כגופו ואין אדם מעיד לעצמו אלא עדות גמור הוא וכן אם שלח לה ביד שנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואע"פ שלא עשאם עדים אין בזה כלום שהרי ראו את המעשה וכל שראה מעשה אע"פ שלא הוזמן לעדות עד גמור הוא שאלו קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הואיל ומכל מקום ראו שהוא נתן לה הקדושין ושמעו שאמר לה הרי את מקדשת לי ושהיא קבלתם אע"פ שלא אמר להם אתם עדי מקדשת שאין צורך לאתם עדי אלא במקום שאין שם ראיית מעשה כגון עדי הודאה על הדרך שהתבאר במקומו וכן בגירושין אם שלח גט לאשתו על יד שליח והוא צריך לעדי מסירה כל שמסר לה השליח בעד אחד הרי הוא מצטרף עם האחר ואין חוששין שמא עיניו נתן בה וכעין מה שאמרו במקום אחר עדים החתומים על המקח או על גט אשה לא חשו חכמים על דבר זה וכן אם שלח לה על יד שנים הן הן שלוחים הן הן עדים:
Meiri on Kiddushin 43a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא גלי רחמנא בשחוטי חוץ וכו' הוא ולא שלוחו וכו' יש לדקדק הא אי לא גלי נמי רחמנא בשחוטי חוץ לית לן למילף ממעילה ומטביחה דיש שליח לדבר עבירה מדאצטריך למכתב בגרושין וקדשים דיש שליח דאי [איכא] למילף ממעילה וטביחה לא לכתוב בקדשים וגירושין ונילף להו נמי ממעילה וטביחה במכ"ש ויש ליישב דסד"א לא בהיפך זה דליכא למילף גרושין וקדשים דלאו דבר עבירה ממעילה וטביחה דהוי דבר עבירה וקנס ליה רחמנא דהוי שלוחו כמותו לחייב המשלח ודו"ק:
תוס' בד"ה מורד במלכות וכו' ולא נהירא שהרי יואב לא היה מורד וכו' עכ"ל ולשון ת"י יותר נכונים בזה וז"ל ואין נראה דאין זה מורד דלא בא להמליכו לקרותו מלך עכ"ל:
בד"ה שלא מצינו וכו' אכול ככר זה וכו' והשליח לא ידע שהוא של הקדש וכו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דבעל הבית לא ידע דאי ידע פשיטא שאינו מועל ואפי' נזכר קודם שאכל השליח אינו מועל הבעה"ב עכ"ל וכתב עוד והשליח לא ידע פי' דאם ידע פשיטא שמעל בעל הבית כדלעיל בתוס' עכ"ל ופירושו דחוק כיון דאיירי בששניהם לא ידעו אמאי נקטו במילתייהו טפי לא ידע השליח מלא ידע המשלח וע"ק לפירושו מאי פשיטות איכא בידע השליח דחייב בעה"ב לפום הסברא דהשתא שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וע"ק דהא אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע"ג דבעלמא לא ס"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כמ"ש התוספות מההיא דנתנו לבכורות בנו וע"כ נראה כי טעות נפל בדברי התוס' שלפנינו וכצ"ל והמשלח לא ידע שהוא וכו' עכ"ל אבל השליח ידע ביה שהוא של הקדש וכן נראה מדברי ת"י ותו לא מידי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Kiddushin 43a · Sefaria
Penei Yehoshua
גמרא אלא לבית שמאי ניליף מיניה ופרש"י ממעילה וקשיא לי דלמא אין ה"נ דלב"ש יש שליח לד"ע בכל התורה ואנן קי"ל כב"ה וליכא למימר דסובר הש"ס דלא אשכחן שום תנא דסובר יש שליח לד"ע הא לקושטא דמילתא לשמאי הזקן יש שליח לד"ע כדמייתי בסמוך וליכ' למימר דלשמאי הזקן גופא מקשה אמאי איצטריך לאתויי מואותו הרגת בחרב בני עמון ה"ל לאתויי ממעילה הא מצינן למימר דממעילה לא מצי יליף אלא היכא דלא שייך האי סברא דסבור שלא ישמע לו דומיא דמעילה דבע"ה שוגג הוא ושליח שוגג מש"ה ניחא ליה לאתויי מקרא דואותו הרגת לגילוי מילתא שאין לחלק בכך ובכל ענין יש שליח ויש ליישב דקושיא דהכא היינו למאי דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא דשמאי הזקן לא איירי אלא בדיני שמים וסובר המקשה דהכא כי האי שינוייא ובדיני אדם ליכא מאן דאמר יש שליח לדבר עבירה וק"ל:
שם הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד מלמדין מא"ל כאן ודאי יש להקשות דלמא האי תנא דס"ל מלמדין סבר בשליחות יד כב"ה וה"ל שלשה כתובים דודאי אין מלמדין כדלעיל דף ל"ה ויש ליישב:
שם דיליף משחוטי חוץ ואף על גב דבשחוטי חוץ חייב כרת דהיינו דין שמים אפ"ה יליף שפיר בק"ו דאפילו בדיני שמים פטור כ"ש בד"א מיהו בסמוך דמקשינן ולמ"ד אין מלמדין האי ההוא מאי דריש בהו ומאי קושיא הא איצטריך לפטור שליחות בשחוטי חוץ מכרת דהוא דיני שמים ויש לומר דכיון דבשוגג חייב קרבן מיקרי דיני אדם וכ"ש למ"ד דאיכא מלקות בחייבי כריתות כן נ"ל:
שם ואידך ההיא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי איצטריך למעט אנוס ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דסד"א כיון דכתיב דם שפך איתקש לשופכי דמים דיהרג ואל יעבור ולענין שוגג נמי כתב דאסמכת' בעלמא הוא דהא שוגג חייב קרבן ולענ"ד י"ל דאיצטריך למעט מכרת היכא דבתחלת שחיטה היה אנוס או שוגג ולבסוף נזכר וגמר השחיטה או שהעלה במזיד אפ"ה פטור מכרת כיון שכבר נפסל ואין שם קרבן עליו ואפילו למ"ד דחייב על השחיטה ועל ההעלאה היינו לענין קרבן דמ"מ שוגג מיקרי כן נ"ל:
שם מ"ט דשמאי הזקן אף על גב דקרא קאמר שנאמר ואותו הרגת מ"מ לא מיסתבר לתלמודא לחייב מקרא דדברי קבלה לענין מיתה בידי אדם כיון דמדאורייתא ילפינן בכל התורה אין שליח לד"ע מש"ה מהדר תלמודא למילף טעמא דשמאי הזקן מדאורייתא והא דמייתי קרא דואותו הרגת היינו להוכחה על דבריו מיהא הא דאמרינן ואיבעית אימא שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת סובר דילפותא גמורה היא לענין שפיכות דמים דוקא ובסמוך אפרש בענין אחר:
שם מכלל דת"ק סבר אפילו בדיני שמים פטור כו' שמעינן מיהא דפשיטא לתלמודא דלכ"ע בדיני שמים חייב ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו' וכדאמרינן בהכונס דף נ"ז בשוכר עידי שקר לחבירו. אלא דלפ"ז קשה הרי כתבו התוספות שם דוקא שוכר אבל אומר פטור אף מדיני שמים דסבר שלא ישמע לו לכך נראה כדפרישית בהכונס והבאתיו לעיל דמ"ש התוספות אומר פטור היינו דרך הסתה ולא דרך שליחות משא"כ בשולח ה"ל כשוכר שהרי שולחו ע"מ שישמע לו וסתם שליחות נמי בשכר הוא או בטובת הנאה וכ"ש בעובדא דיואב ואורי' דמייתינן עלה או אפשר דהא דמקשה הש"ס מכלל דת"ק סבר עיקר הקושי' דא"כ הא כתיב ואותו הרגת מכלל דבד"ש מיהא חייב דהיינו נמי דמשני ואיבעית אימא שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת פי' דאין ה"נ דבעלמ' סובר ת"ק דאומר פטור אף מדיני שמים אלא דוקא בש"ד חייבי בדיני שמים מדגלי ואותו הרגת אלא דהראשון נ"ל עיקר:
תוספות בד"ה שלא מצינו כו' זה נהנה וזה נתחייב וא"ת והאיכא מעילה כו' והשליח לא ידע. עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא. ולענ"ד נראה דפשיטא להו להתוספות דהא דאמרינן לא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב אי דמצינן כמה חיובי אף על פי שלא נהנה אלא דעיקר הטעם כיון שהלה נהנה פשיטא דחייב וממילא דיש לפטור את זה שלא נהנה דשני חיובי בענין אחד לא אשכחן וכמו שכתבתי לעיל לענין מעילה וא"כ שפיר כתבו התוספות דע"כ הוצרכו לפרש בלשון קושייתם דאשכחן במעילה זה נהנה וזה מתחייב כשהשליח לא ידע דאי ידע השליח הרי פטור ממעילה וא"כ שפיר יש לחייב המשלח אף על פי שלא נהנה. משא"כ שלא ידע המשלח לא הוצרכו התוספות לפרש בלשון קושייתם אבל מ"מ יפה כתב מהרש"ל ז"ל דאיירי ששניהם לא ידעו כן נ"ל וברור ובמה שכתב מהרש"א ז"ל דהשתא אליבא דב"ש קיימינן דבריו נפלאים בעיני דהא רבא הוא דקאמר הכי דאפילו שמאי הזקן מודה בחלבים ובעריות מטעמא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה כו' אלמא דסובר רבא דסבר' פשוט' היא א"כ הקשה התוספות אליבא דכ"ע הא מצינן במעילה דזה נהנה ודברי מהרש"א ז"ל וצ"ע:
גמרא איתמר רב אמר שליח נעשה עד ר' שילא אמר אין שליח כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהשתא דתקון שבועת היסת ה"ל נוגעין בעדותן וא"כ לענין קידושי כסף נמי לכ"ע אין שליח נעשה עד כמ"ש התוס' איכא למימר דרב ור' שילא איירי קודם התקנה לשיטת המפרשים דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר"נ ולשיטת רש"י דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים איכא למימר דרב ורבי שילא איירי לענין קידושי שטר ועיין בסמוך:
2 more comments on this page.
Penei Yehoshua on Kiddushin 43a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה כו' וכן בדיני ממונות. מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הא נוגע בעדותו הוא. וקשה ממנ"פ לפי תי' הה"מ על הא דהקשה הרא"ש בשבועות בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים שכתב דליהמניה אם אמר פרעתיך בינו לבין עצמי במגו דאם בעי אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י דנאמן אף אם אמר אל תפרעני אלא בעדים. ולפ"ז אף דלא אמר פרעתיך בפני פו"פ ניהמניה במגו דפרעתיך בפני פו"פ. ותי' הרא"ש דיראה פן יבאו עדים ממדה"י. וה"ה תי' דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דכשלוה בעדים לא יפרע אינש אלא בעדים. ולו יהא דמגו טוב הוא מ"ע הטענה שטוען השתא דפרע שלא בעדים זו א"א להמנינהו מחמת דאנן סהדי. והשתא לפי תי' הה"מ קשה מה פריך בגמרא דהוי נוגע בעדותו. הא יש לו מגו דאי בעי אמר פרעתי בפני פו"פ וכאן לא שייך תי' הה"מ דמגו במקום עדים הוא. דהא אינהו אמרי אהדרינהו למלוה. ולמלוה ודאי דלא צריכה לשלם בפני עדים. בשלמא לפי תי' הרא"ש ניחא דגם כאן אין זה מגו דיראה לומר פרעתיך בפני פו"פ. אבל לפי תי' הה"מ קשה:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Kiddushin 43a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Kiddushin, daf 43, Amud Aleph, about 500 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 142 words
Opens “נֵילַף מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה מְעִילָה טְבִיחָה וּמְכִירָה…”
- Segment 217 words
Opens “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת…”
- Segment 330 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד…”
- Segment 410 words
Opens “אַשְׁכְּחַן גַּבֵּי שְׁחוּטֵי חוּץ, בְּכׇל הַתּוֹרָה מְנָלַן?…”
- Segment 521 words
Opens “אַדְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, נֵילַיף מֵהָנָךְ! הֲדַר כְּתַב…”
- Segment 633 words
Opens “וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין…”
- Segment 78 words
Opens “וְאִידָּךְ? מֵ״הוּא״ ״הָהוּא״. וְאִידָּךְ? ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא…”
- Segment 828 words
Opens “וְהָא דְּתָנֵי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא הֲרוֹג אֶת…”
- Segment 924 words
Opens “מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן? קָסָבַר: שְׁנֵי כְתוּבִים…”
- Segment 1016 words
Opens “מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ מִדִּינֵי שָׁמַיִם…”
- Segment 1111 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם דְּגַלִּי רַחֲמָנָא: ״אֹתוֹ…”
- Segment 1239 words
Opens “וְאִידַּךְ: הֲרֵי לְךָ כְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, מָה…”
- Segment 1339 words
Opens “אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר שַׁמַּאי…”
- Segment 1445 words
Opens “אִיתְּמַר, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. דְּבֵי…”
- Segment 1531 words
Opens “אֶלָּא, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד –…”
- Segment 1637 words
Opens “מֵיתִיבִי: אָמַר לִשְׁלֹשָׁה ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי הָאִשָּׁה״…”
- Segment 1748 words
Opens “הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי…”
- Segment 1821 words
Opens “אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לִשְׁנַיִם:…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Kiddushin 43a · Segment 2 — “דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ.…”
Original text
נֵילַף מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה מְעִילָה טְבִיחָה וּמְכִירָה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. מְעִילָה – הָא דַּאֲמַרַן, טְבִיחָה וּמְכִירָה מַאי הִיא? אָמַר קְרָא: ״וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ״ – מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר, אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר.
let us derive a principle from misuse of consecrated property, that an agent can be appointed to perform a transgression. The Gemara answers: This is not done, because misuse of consecrated property and the slaughter or sale of a stolen cow or sheep are two verses that come as one, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. The Gemara clarifies: The verse pertaining to misuse of consecrated property is that which we said, but what is the verse with regard to slaughter or sale? The verse states: “And he slaughters it or sells it” (Exodus 21:37), juxtaposing selling to slaughtering: Just as a sale is necessarily performed by means of another, since every transaction involves two parties, so too slaughter can likewise be performed by means of another, and the thief is liable even if the act of slaughtering is performed by his agent.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״אוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״תַּחַת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ.
The Gemara quotes two other explanations. The school of Rabbi Yishmael taught that the word “or” in the verse “and he slaughters it or sells it,” serves to include an agent. The school of Ḥizkiyya taught: When the verse states with regard to sale or slaughter: “He shall pay five oxen for an ox, and four sheep for a sheep” (Exodus 21:37), repetition of the word “for” is superfluous and serves to include an agent. It teaches that the one who appointed the agent is liable for the action of the agent.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּשְׁחוּטֵי חוּץ, ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that two verses that come as one do not teach a precedent that applies to other cases, but according to the one who said that two verses do teach a precedent, what can be said? Why not derive from the case of misuse of consecrated property and that of slaughter or sale that an agent can be appointed to perform a transgression? The Gemara answers: The Merciful One reveals in the Torah that an agent cannot be appointed to perform a transgression in the case of an offering slaughtered outside the Temple, as it states: “It shall be considered blood for that [ hahu ] man; he has spilled blood” (Leviticus 17:4). The emphasis of “that man” teaches that he is liable for his actions, but he is not liable for the actions of his agent.
אַשְׁכְּחַן גַּבֵּי שְׁחוּטֵי חוּץ, בְּכׇל הַתּוֹרָה מְנָלַן? דְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ.
The Gemara asks: We found a source for the halakha that an agent cannot be appointed to perform a transgression with regard to the prohibition of offerings slaughtered outside. From where do we derive that this halakha applies to the entire Torah? The Gemara answers: It is derived as a principle from the case of offerings slaughtered outside, by means of analogy.
אַדְּיָלֵיף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, נֵילַיף מֵהָנָךְ! הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא״ – אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
The Gemara asks: But before deriving that an agent cannot be appointed to perform a transgression from the case of offerings slaughtered outside, let us derive the halakha from these other cases, i.e., misuse of consecrated property and slaughter or sale, where the halakha is that an agent can be appointed to perform a transgression. The Gemara answers: The Merciful One again writes in that same verse in connection to the prohibition of slaughtering offerings outside the Temple: “And that [ hahu ] man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:4). If the halakha derived from the emphasis of the word hahu written in this part of the verse is not needed for this matter itself, since the verse already taught that he is liable only for his own act and not for that of his agent, apply it to the matter of the entire Torah, so that one is held liable only for one’s own actions and not for those of an agent.
וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים, הָנֵי ״הָהוּא״ ״הָהוּא״ מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ? חַד, לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, וְחַד, ״הוּא״ – וְלֹא אָנוּס, ״הוּא״ – וְלֹא שׁוֹגֵג, ״הוּא״ – וְלֹא מוּטְעֶה.
The Gemara asks: And according to the one who says that two verses that come as one do not teach a precedent, and there is no reason to learn from the misuse of consecrated property and slaughter or sale that one can appoint an agent to perform a transgression, what does he interpret those terms: “That man” and: “That man” to be teaching? Since he does not need to counter a derivation from the two verses, he should not require them to teach that one cannot appoint an agent to perform a transgression. The Gemara answers: One of them serves to exclude from liability the case of two who hold a knife and slaughter an offering outside together. And the other one emphasizes: “That man” is liable, but not one who is compelled to slaughter the animal; “that man” is liable, but not one who does so unwittingly; and “that man” is liable, and not one who was mistaken, e.g., one who did not know that the animal was an offering. In order to be liable one must have acted with full awareness and completely willingly.
וְאִידָּךְ? מֵ״הוּא״ ״הָהוּא״. וְאִידָּךְ? ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ.
The Gemara asks: And how does the other opinion, i.e., the one who holds that two verses that come as one do teach a precedent, which derives from the word “that [ hahu ]” that an agent cannot be appointed to perform a transgression, derive these halakhot ? The Gemara answers: He derives them from the fact that the pronoun “ hahu ” is composed of two parts, the article ha , meaning: The, and the pronoun hu , meaning: He. He derives halakhot both from “ hu ” and from the additional article in “ hahu .” Therefore, he is able to derive both the principle that an agent cannot be appointed to perform a transgression and the halakhot of two that slaughter and one who acts without full awareness. And the other opinion, i.e., the one who holds that two verses that come as one do not teach a precedent, which derives these halakhot from the entire word “ hahu ,” does not interpret the variation from “ hu ” to “ hahu .” He holds that one cannot derive separate halakhot from each part of this word.
וְהָא דְּתָנֵי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא הֲרוֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ״, הוּא – חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו – פָּטוּר. שַׁמַּאי הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשּׁוּם חַגַּי הַנָּבִיא: שׁוֹלְחָיו חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״.
The Gemara questions the statement that there is no agency for transgressions: But there is that which is taught in a baraita : One who says to his agent: Go kill a person, he, the killer, is liable if he kills, and the one who appointed him is exempt. Shammai the Elder says in the name of Haggai the prophet: The one who appointed him is liable, as it stated with regard to David, who directed Joab to kill Uriah: “Him you have slain with the sword of the children of Ammon” (II Samuel 12:9). David was held responsible for the death of Uriah.
מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי הַזָּקֵן? קָסָבַר: שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דָּרֵישׁ, וּמַאי חַיָּיב – חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
The Gemara asks: What is the reason of Shammai the Elder? How can he say that there is agency for transgression? The Gemara answers: He holds that two verses that come as one do teach a precedent, and therefore he learns from the two cases of misuse of consecrated property and slaughter or sale that there is agency for transgression. And as for the derivation from one who slaughters an offering outside the Temple, which teaches that there is no agent for transgression, Shammai does not interpret the variation from “ hu ” to “ hahu .” And if you wish, say instead: Actually it is possible that he does interpret the variation, and he agrees that there is no agent for transgression. And what is the meaning of Shammai’s statement that the one who appoints him is liable? It means he is liable according to the laws of Heaven, although he cannot be punished by a human court.
מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ מִדִּינֵי שָׁמַיִם נָמֵי פָּטוּר?! אֶלָּא: דִּינָא רַבָּה וְדִינָא זוּטָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
The Gemara asks: By inference, does this mean that the first tanna holds that he is exempt even according to the laws of Heaven? The one who appointed him must bear some responsibility. Rather, the first tanna also agrees that the one who appointed the killer is liable according to the laws of Heaven, and the difference between them pertains to a great judgment and a small judgment. According to Shammai, his liability is great, to the extent that Heaven considers him fully responsible, whereas the first tanna holds that his liability is of a lesser degree.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם דְּגַלִּי רַחֲמָנָא: ״אֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״.
And if you wish, say instead: Everyone agrees that there is no agent for transgression. Nevertheless, Shammai holds that there, with regard to killing, it is different, since the Merciful One reveals: “Him you have slain with the sword of the children of Ammon,” explicitly rendering David accountable for this transgression and indicating that killing is different from all other transgressions.
וְאִידַּךְ: הֲרֵי לְךָ כְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, מָה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן – אֵין אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי – אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא – מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״.
And the other opinion, i.e., the first tanna , who holds that the one who appoints the killer is exempt, explains the verse as follows: Behold this killing is for you like the sword of Ammon. Just as you are not punished for those killed by the sword of Ammon in the course of the war, so too you are not punished for the death of Uriah the Hittite, not even according to the laws of Heaven. What is the reason for this? Uriah was a rebel against the monarchy and was consequently liable to the death penalty, as he said to King David: “And my lord Joab, and the servants of my lord, are encamped in the open field” (II Samuel 11:11). By referring to Joab as his lord in front of the king, he indicated that he answered to Joab rather than to the king, which is tantamount to rebellion.
אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר שַׁמַּאי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְ״הוּא״ ״הַהוּא״ לָא דָּרֵישׁ, מוֹדֶה בְּאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא בְּעוֹל אֶת הָעֶרְוָה״ וֶ״אֱכוֹל אֶת הַחֵלֶב״ שֶׁהוּא חַיָּיב, וְשׁוֹלְחָיו פָּטוּר. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִתְחַיֵּיב.
Rava said: If you say that Shammai holds that two verses that come as one do teach a precedent, and he does not interpret the variation from “ hu ” to “ hahu ,” the combination of which would result in him holding that there is agency for transgression in all cases, even he concedes with regard to one who says to his agent: Go and engage in sexual intercourse with a forbidden relative, or: Go and eat forbidden fat, that the agent is liable and the one who appointed him is exempt, as we have not found in the entire Torah a case where this person physically benefits from the transgression but that one becomes liable.
אִיתְּמַר, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. מַאי טַעְמָא דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא אֲמַר לֵיהּ: ״הֱוֵי לִי עֵד״ – אֶלָּא מֵעַתָּה קִידֵּשׁ אִשָּׁה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלָא אָמַר לָהֶם: ״אַתֶּם עֵדַיי״ – הָכִי נָמֵי דְּלָא הָווּ קִידּוּשֵׁי?
§ It was stated that amora’im engaged in a dispute concerning the following issue: Rav says: An agent can become a witness. If one was appointed as an agent to perform a certain task, he can then serve as a witness that the action was performed. In the school of Rabbi Sheila they say: An agent cannot become a witness. The Gemara asks: What is the reason of the school of Rabbi Sheila? If we say it is because the one who appointed him did not say to the agent: Be a witness for me, and appointed him only as an agent; if that is so, if one betrothed a woman in the presence of two people and did not say to them: You are my witnesses, so too would they hold that it is not a betrothal? It is not necessary to explicitly appoint witnesses.
אֶלָּא, רַב אָמַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – אַלּוֹמֵי קָא מְאַלֵּימְנָא לְמִילְּתֵיהּ. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד – כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: ״שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ״ – הָוֵה לֵיהּ כְּגוּפֵיהּ.
Rather, the dispute is as follows. Rav says: An agent can become a witness, since we strengthen his words of testimony because he attests to a matter of which he is certain, as he is the one that performed the action. In the school of Rabbi Sheila they say: An agent cannot become a witness. Since the Master said that the legal status of a person’s agent is like that of himself, the agent is considered like the one who appointed him himself. Just as one cannot testify with regard to a matter that concerns himself, the same applies to one’s agent.
מֵיתִיבִי: אָמַר לִשְׁלֹשָׁה ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי הָאִשָּׁה״ – אֶחָד שָׁלִיחַ וּשְׁנַיִם עֵדִים, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלָּם שְׁלוּחִין הֵן, וְאֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בִּשְׁנַיִם – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא!
The Gemara raises an objection from a baraita to the statement of Rav: If one said to three people: Go out and betroth the woman for me, then one of them is the agent for the betrothal and two of them serve as witnesses; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: They are all potential agents, and as an agent cannot become a witness none of them can be witnesses. Beit Shammai and Beit Hillel disagree only with regard to a case where one said this to three people. But with regard to two people, all agree that agents are not able to serve as witnesses.
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וְעֵד אֶחָד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלִיחַ וּשְׁנֵי עֵדִים. וְרַב כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֵיפוֹךְ. וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִי אִיפְּכָא: רַב אָמַר: אֵין שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד. וְהִילְכְתָא: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד.
The Gemara answers: It was he, Rav, who said his ruling in accordance with the opinion of that tanna , i.e., the version of Beit Shammai as presented by Rabbi Natan. As it is taught in a baraita : Rabbi Natan says: Beit Shammai say that the agent and one witness are sufficient to carry out the agency and testify, and Beit Hillel say: The agent and two witnesses are needed. The Gemara questions this explanation: And would Rav rule in accordance with the opinion of Beit Shammai? The Gemara answers: Reverse the opinions, so that it is Beit Hillel who said that the agent and one witness suffice. And Rav Aḥa, son of Rava, taught the dispute of the amora’im in the opposite manner. Rav says: An agent cannot become a witness, and in the school of Rabbi Sheila they say: An agent can become a witness. The Gemara concludes: And the halakha is that an agent can become a witness.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לִשְׁנַיִם: ״צְאוּ וְקַדְּשׁוּ לִי אֶת הָאִשָּׁה״ – הֵן הֵן שְׁלוּחָיו, הֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין,
Rava says that Rav Naḥman says: It follows that if one said to two people: Go and betroth the woman for me, the very same people who are his agents for the betrothal are his witnesses. And a similar halakha is true with regard to divorce: If a man sent a bill of divorce to his wife with two people, they serve both as agents of delivery and as witnesses to the divorce.