Kiddushin 40b

לפי שהעולם נידון אחר רובו כו' יראה אדם עצמו כאילו שקול כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים:

וניהוי צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכיות ולמה איבד את הראשונות:

בתוהא מתחרט על כל הטובות שעשה:

למה צדיקים דומים בעולם הזה ביסורין הבאים עליהם:

ונופו כלומר מעט ממנו:

נקצץ ממנו נופו:

כך נפרעין מן הצדיקים מעט עונות שבידם ונמצאו כולם נקיים:

ולמה רשעים דומין בעולם הזה בטובה שמשפיעים להם:

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה תימה דאמר בספ"ק דב"ק (דף יז.) ר' יוחנן משי ידיה ומנח תפילין והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרי' ופריך והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה פירש בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא"כ כיון דאמר קיים כל שכן לימד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול וי"ל דהתם הכי פי' והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן ופריך התם והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א"כ היאך קיים אם לא לימד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אומרים לו לימד ואת אמרת קיים אמרינן לימד לא אמרי' ומשני הא למיגמר הא לאגמורי כלומר למגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחרינא ודאי עדיף טפי ממעשה והלכך לימד לאחריני לא אמרי' וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד:

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה היינו דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן אבל מ"מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה.:

ויש אומרים אף פסול לעדות פירש בקונטרס הואיל ואינו מקפיד על עצמו אינו בוש לזלזל בעצמו ולפסול וקשה אמאי פסול לעדות הוא הא אמרינן בירושלמי ר"ש ברבי הוה אכיל בשוקא חזיה ר"מ אמר לו אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא ופי' ר"ח דהכא מיירי שחוטף ואוכל וא"ת אם כן פשיטא דפסול דגזלן הוא וי"ל שחוטף פחות משוה פרוטה אי נמי שגזל דבר שאינו מקפיד עליו והר"ר אליהו מפרש כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם וניחא השתא שקורין כלב שדומה לכלב אוכל כאן מעט וכאן מעט ור"ת פירש דאוכל בשוק היינו שאוכל סעודה דפת דגנאי יותר:

נענה רבי עקיבא ואמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה פי' שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצוה מביא לידי מעשה. והא דאמרי' בפ"ק דב"ק על חזקיהו מלך יהודה שכשמת הביאו ספר תורה והושיבוהו על מטתו אמרו קיים זה מה שכתוב בזה ואמרי' עלה אמר רבה בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למשאל שמעתתא כי הוה אזיל לבית הכסא נפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן קיים אמרינן למד לא אמרינן:

ומקשין והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופירש"י ז"ל והדר אמר לן חכם שמת אין אומרים למד זה מה שכתוב בזה שזה דבר גדול הוא אלא אומרי' קיים זה מה שכתוב בזה כמו שאמרו בחזקיהו ופריך למימרא דתלמוד עדיף ממעשה והא אמרינן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכיון שתולה התלמד במעשה אלמא מעשה עדיף שהקטון נתלה בגדול ושמעינן משמעתין דהכא דליתא לפי' של רבינו ז"ל דבהדיא מייתינן ליה הכא לומר שהתלמוד גדול מן המעשה:

אבל עיקר הפירוש שם ברבי יוחנן הוה אזיל לבית הכסא ומשי ידיה ומנח תפילין והדר א"ל מאי דבעו מיניה ויהיב טעמא למילתיה למה מניח תפילין מקמא דלגמרינהו משום הא דתניא גבי חזקיהו קיים זה מה שכתוב בזה קיים אמרינן למד לא אמרינן שהרי חזקיהו שתיהם היו בו ומשבחין אותו בגדולה שבהן דהיינו קיים ופרכינן למימרא דמעשה עדיף והאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה אלמא תלמוד עדיף ופרקינן כאן למגמר נפשיה כאן לאגמורי לאחריני דלמגמר נפשיה תלמוד עדיף ששתיהן בו כדאמרן ולאגמורי לאחריני מעשה עדיף והיינו דאמר קיים אמרינן למד לא אמרינן אבל ה"ה דאמרי' למד. מפי מורי נר"ו:

ויש אומרים פסול לעדות פר"ח כשאוכל משל אחרים אבל משל עצמו לא דגרסינן בירושלמי דמעשרות רבי שמעון היה אכיל בשוק חזייה רבי מאיר א"ל אין שבח לת"ח לאכול בשוק ובשל גרמיה ע"כ ומדלא אמר ליה אלא אין שבח מכלל דר' יוחנן דאמר פסול לעדות היינו בשל אחרים ובגוזל פחות משוה פרוטה דאי לא תיפיק ליה דמפסיל משום גזלן ור"ת ז"ל פירש דהכא בפת שהוא גנאי גדול לאכלו ולברך בשוק וההוא דירושלמי בפירות ולת"ח הוא גנאי ולא לאחר. כל שמחזיק בתורה ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות וכן תמיד ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא איפשר לו להעיר את עצמו ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות שאפילו היה צדיק כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו אלא שהמצות שעשה אם לא נתחרט על שעשאן משתלמות לו בעולם הזה או מקילות בענשו לעולם הבא על דרך מה שאמרו דרך הערה מצננין לו גהינם וכן אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו אחר שנתחרט על הראשונות שהרי אם לא נתחרט אין כאן תשובה וכבר ביארנו שלא יביאהו מה שיראה מהעדר הסדור לפקפק באמונת גמול ועונש שלפעמים מיסר השם את הצדיק לטובתו וגומל את הרשע לרעתו על הדרך שביארנו דרך הערה אמרו למה צדיקים דומין בעולם הזה לאילן שעומד כלו במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה כך הקב"ה מביא ייסורין על הצדיקים בעולם הזה שיהיו יורשים העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה רשעים דומין בעולם הזה לאילן שכלו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כלו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי שיהיו יורדין במדרגה התחתונה של גהינם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות:

תלמוד ומעשה תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים וכן ביארנוה בסוף ראשון של קמא:

האוכל בשוק הרי הוא פסול לעדות מפני שהוא בכלל הבזויים וכבר ביארנו במקומו שהבזויים פסולים לעדות והבזויים הם ההולכים ערומים בשוק בשעה שעוסקין במלאכה מנוולת והאוכלים בשוק בפני כל העם ובתלמוד המערב פירשוה בחוטף ואוכל ופירשוה רבותי שאוכל דרך גרגרנות בחפזון על דרך חוטפין מצה בערבי פסחים שאם חטיפה ממש הרי יש לך סרך פסול מצד אחר והוא הגזל אלא שמכל מקום כבר פירשוה שם בגזל פחות פחות מפרוטה ואוכל בשוק והוא שאמרו שם ר' חזא ליה לר' שמעון ברבי אכיל בשוקא אמר ליה גנאי הוא לתלמיד חכם שיאכל בשוק והקשה לו מזו שאף בכל אדם אמרו שפסול לעדות ופירשה בחוטף פחות משוה פרוטה ואוכל:

בד"ה תלמוד גדול כו' וי"ל דהתם כו' כלומר למיגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף כו' עכ"ל צ"ע בדבריהם דמי הכריחם לומר לדברי המתרץ דליגמר לדידיה מעשה עדיף ואימא דהמתרץ ודאי שבק סברת המקשה דבין למגמר לדידיה ובין לאגמורי לאחריני תלמוד עדיף אלא דהמתרץ השיב לו הא דאמר לימד לא אמרינן היינו לימד לאחריני דבההיא ודאי דאפשר דקיים אמרינן ולא לימד אבל הלימוד עדיף ממעשה בין לאגמורי לאחריני ובין למגמר נפשיה דבהכי ע"כ מתוקמא הא דקאמר דהתלמוד גדול שהוא מביא לידי מעשה כדמוכח הכא כמו שהקשו בקושייתם וכן מוכיחין לשון התוס' בסוף פ"ק דב"ק שלא הזכירו שם בתירוצם לדברי המתרץ אלא שהתלמוד עדיף ממעשה ולא הזכירו שם גבי למגמר לדידיה שהמעשה עדיף מהתלמוד כמ"ש כאן ויש ליישב דבריהם דהכא כיון דע"כ לימד לאחריני עדיף טפי מלימד לדידיה דהא לימד לאחריני לא אמרינן אע"ג דודאי לימד לדידיה אמרינן כיון דקיים אית לן למימר נמי דמעשה עדיף מלימד לדידיה כסברת רש"י דמי נתלה במי דקטן נתלה בגדול דהא סתמא קאמר דלימד לא אמרינן דמשמע בין לימד לאחריני ובין לדידיה ואי הוה אמרינן דלימד לדידיה עדיף ממעשה או שוה למעשה הדרן קושיין לדוכתיה כיון דקיים אמרינן לימד לדידיה נמי אמרינן אבל אי הוה גרע ממעשה ניחא דע"כ לימד לא אמרינן היינו לאחריני והא דקאמר הכא דתלמוד מביא לידי מעשה היינו דוקא בלימד לאחריני וה"ק תלמוד לאחריני גדול ממעשה משום שמביא לידי מעשה את הרבים שלומדין ממנו ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד וי"מ דאדם שלא למד עדיין כו' א"ל למוד תחילה כו' אבל אדם שלמד כבר כו' עכ"ל ר"ל דכך היה סברת המקשה דאדם שלא למד כו' ובהכי איירי הך דשמעתין דהתלמוד עדיף ממעשה שמביא אותו לידי מעשה אבל התם דומיא דחזקיה קאמר שכבר למד כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה וזה כבר למד מעשה דידיה עדיף ואמאי קאמר קיים אמרינן ולימד לא אמרינן ומשני ליה הא למגמר לדידיה ודאי דמעשה עדיף ליה כיון שכבר למד אבל למגמר לאחריני עדיף ממעשה אע"ג שכבר למד לדידיה ובהכי איירי דלימד לא אמרינן דהיינו לאחריני וק"ל:

כל שישנו במקרא כו' בגמרא אמר ר"א בן צדוק כו' לכאורה לא שייך הא מילתא דרבי אלעזר ב"צ כלל אמתני' דהכא אלא אמתניתין דלעיל דאיירי בכה"ג דיסורין לצדיקים היינו כדי להטיבן באחריתן וכדמוקי ליה אביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכן כתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות וכן הוא בסדר עין יעקב אלא דמייתי בעין יעקב נמי הן מילתא דוכבר היו רבי טרפון וזקנים מהלכין בדרך נמי אמתניתין דלעיל ולכאורה שייך טפי אמתניתין דהכא דאילו במתניתין דלעיל דאיירי בשאר מצות לא אשכחן דמצילין מן החטא כ"א בתורה לחוד קתני במתניתין דהכא דכל שישנו במקרא ובמשנה לא במהרה חוטא והיינו כמו שנמנו ורבו בעליית בית נתזה בלוד שתלמוד גדול כן נראה לי ובחידושי אגדות כתב מהרש"א קצת בענין אחר עיין שם ומה שכתבתי נ"ל יותר נכון דאפשר דהיינו נמי דמסיק שהתלמוד מביא לידי מעשה והיינו נמי האי טעמא גופא דלא במהרה חוטא ודו"ק:

שם תניא רבי יוסי אמר גדול תלמוד שקדם לחלה כו' עיין פרש"י ונ"ל דעיקר הראיה דאף על גב דחלה ותרומה ושמיטין לא נהגו עד כניסתן לארץ אפ"ה נצטוו בכל דקדוקי פרטיהן מיד דבשמיטה כתיב בהדיא בהר סיני שנצטוו בכל פרטיהן מסיני וחלה נאמרה בשנה שניה אף שכבר נגזרה גזירת מרגלים שלא יבואו לא"י עד לאחר מ' שנה ואפ"ה ציוה אותם מיד כדי שיהא שכר תלמוד בידן כן נ"ל וכ"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שהביאו התוס' בד"ה לימוד גדול כתבתי בסוף פ"ק דבבא קמא:

סליק פרק האשה נקנית

לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי (קהלת ט, יח) נראה לי בס"ד דכתיב גבי אדם וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז) ופרשנו שהאדם יש בו שני חלקים חלק טוב שנקרא חַיָּה שפועל טוב ותיקון באות ה"א אחרונה שבשם ב"ה ולכך נקרא חיה חי ה' ויש באדם עוד חלק רע שזה כל תאותו וחפצו הוא לעשות חסרון ופגם בה"א אחרונה וזה נקרא חִטָּה שהוא חט ה' והיינו חט לשון חסרון כי תאותו וחפצו לעשות חסרון באות ה'. ולכן אמרו רז"ל (סנהדרין ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היה פירוש גבר בו חלק הנקרא חטה ולכך קלקל בעון עץ הדעת שעשה בו פגם וחסרון באות ה"א אחרונה. ובזה יובן מה שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סא.) על יצר הרע כמין חטה הוא דומה שנאמר (בראשית ד ז) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, כי הוא שולט וגובר בחלק הרע שבאדם הנקרא חטה. והנה מספר אדם [45] אם תחלקהו לחצאין אי אפשר שיהיו החצאין שלמים אלא מוכרח שיהיה חצי האחד מספר כ"ג שהוא מספר חַיָּה [23] וחצי אחד מספר כ"ב שהוא מספר חִטָּה [22] יען כי האדם יש בו ב' חלקים אלו אחד טוב הנקרא חיה ואחד רע הנקראה חטה והקדוש ברוך הוא בראו כך כדי שהאדם יגביר חלק הטוב הנקרא חיה ויבטל חלק הרע הנקרא חטה וכאלו אינו ובזה יקבל שכר. ולזה אמר ' וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ' ואף על פי שהוא מורכב משני חלקים אחד נקרא חַיָּה ואחד נקרא חִטָּה צריך שהאדם יתגבר ' וַיְהִי לְנֶפֶשׁ חַיָּה ' דאותו החלק הנקרא חִטָּה יבטלנו וכאלו אינו בעולם ולא יתגבר ולא יתראה בו אלא רק החלק הנקרא חַיָּה שבו יהיה תיקון ומזון וחיות הנפש. וידוע דאמרו רז"ל התורה נקראת מצוה בסתם כמו שאמרו על פסוק כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ (דברים ל, יא) דלכל התורה קרי לה בשם מצוה גם אמרו רז"ל דהתורה נקראת אחת כמו שנאמר תּוֹרָה אַחַת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר טו, טז) גם ידוע שהתורה רמוזה באות אלף שהוא לשון אַלּוּף (תהלים נה, יד) רצונו לומר למוד. ולכן אם האדם עסק בתורה שהיא רמוזה באות אלף בסוד אלף חכמה אלף בינה (שבת קד.) שמספרו אחד אז נוסף מספר אחד על שם אדם שהוא מספר הכולל ויהיה שם אדם מספר מ"ו [45] שבזה יהיה נחלק למספר כ"ג וכ"ג שהוא מספר 'חַיָּה חַיָּה' ובזה אותו החלק הנקרא בשם חִטָּה יהיה נקרא בשם חַיָּה על דרך שאמרו רז"ל שהעונות נהפכים לזכיות ויצר הרע יהיה יצר הטוב כמו שאמרו בפסוק (נחמיה ט, ח) כי וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, לבו לא נאמר אלא 'לבבו' שגם יצר הרע נעשה יצר הטוב ולכן אמר וְאָהַבְתָּ אֵת הֳ' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ (דברים ו, ה) בשני יצריך (ברכות נד.) כי עתה יהיו שני החלקים שבאדם מספר חַיָּה שהוא חי ה' שעושים שפע ותיקון באות ה' אחרונה שבשם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי (קהלת ז, כח) פירוש אדם שיהיה נוסף עליו אחד מן אלף שהוא אלוף התורה מצאתי. ובזה יובן לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, פירוש שיש בו חלק רע הנקרא חִטָּה שהוא חייב וחציו חלק טוב הנקרא חַיָּה שהוא זכאי ואמרו 'אדם' דייקא שאלו החלקים נרמזים בחצאין של מספר אדם ' עָשָׂה מִצְוָה אַחַת ' זה תלמוד תורה שנקראת מצוה ונקראת אחת ' אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת ' כי עתה על ידי זה יהיה נוסף מספר אחד על אדם ויהיה מ"ו דאז שני החצאין יהיו כל אחד מספר חיה שהוא כף הזכות שאז חלק הנקרא חטה שהוא חובה גם כן יהיה חיה שהוא זכות ואם ' עָבַר עֲבֵרָה אַחַת ' אז ' אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה ' כי אם עבר עבירה אחת שהיא עון ביטול תורה אז יחסר מן אדם אות אל"ף הרומז ללימוד התורה וישאר דם ואז יהיו שני החצאין מספר חטה וחטה שגם אותו החלק הנקרא חיה יהיה חטה ולזה אמר אוֹי לוֹ תיבת אוי רמז וי א' רצונו לומר וי לו על חסרון אות א' שיחסר מן אדם.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת (קהלת ט, יח). נראה לי בס"ד רבי אלעזר ברבי שמעון פליג על תנא קמא דאמר 'יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ חֶצְיוֹ חַיָּב' דאיך יוכל לראות עצמו כך והאורב בחדר הוא היצר הרע המחשיך עיניו ולבו של אדם ומראה לו שרובו זכאי! לכך תפס הראיה על העולם בכלל שהאדם הזה גם הוא נכלל עמהם דאז בשלמא במעשיו מטעהו לחשוב שרובו זכיות אבל במעשים של כל העולם מהיכן יודע שרובן זכיות? ועל כל פנים יסתפק בהם ויחשוב אולי הם עתה חציו חייב וחציו זכאי דנמצא הוא המעורב עמהם בכף המאזניים אם יעשה עבירה מכריע עצמו וכל העולם לכף חובה ואם יעשה מצוה מכריע עצמו וכל העולם לכף זכות.

כְּדֵי לְטָרְדָן וּלְהוֹרִידָן לְמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁנֶּאֱמַר "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי יד, יב). פירש רש"י ז"ל כשרואין הרשעים שלוה נראה בעיניהם דרכן ישרה ואחריתה של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היתה עד כאן לשונו. ונראה לי בס"ד אחר אותיות שלוה יש אותיות מות ז ' לרמוז שיש שלוה שיהיה אחריתה מות שירד האדם בה עד מדרגה ז' של גיהנם כי גיהנם יש בה ז' מדרגות ובעל המאמר קאמר להורידן למדרגה התחתונה של גיהנם.

תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה נראה לי בס"ד התלמוד ביצירה והמעשה בעשיה וידוע שהיצירה משפעת לעשיה לכך תלמוד גדול כי התלמוד מביא השפע למעשה. או יובן קרוב לזה התלמוד סודו בשם הוי־ה והמעשה בשם אדנ־י וידוע ששם הוי־ה משפיע בשם אדנ־י ולכן תלמוד גדול. גם עוד לכן תמצא מספר תלמוד [480] יתר על מספר מעשה [415] מספר ס"ה שהוא מספר שם אדנ־י [65] ודוק.