Kiddushin 34b

איצטריך למיעוטה בהדיא:

מה להלן נשים חייבות באכילת מצה לילה הראשונה:

ראיה מצות עשה היא יראה כל זכורך:

ראיה ראיה מהקהל דכתיב ביה (דברים ל״א:י״ג) בבא כל ישראל ליראות והתם נשים חייבות דכתיב האנשים והנשים והטף:

ואדילפינן מתפילין לפטורא אמתני' (לעיל קידושין דף כט.) פריך דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב דמה מצינו בתפילין:

נילף בנין אב במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות:

בעלה משמחה אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת:

אלמנה מאי איכא למימר הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים ט״ז:י״א) והגר והיתום והאלמנה:

סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא"ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ"ע שהזמן גרמא היא אלא ש"מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי"ל דע"כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה"א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ"ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א"כ ע"כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג"ש דט"ו ט"ו נפקא:

ה"א נילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל:

אשה בעלה משמחה פי' בקונטרס אין חובת השמחה בה אלא על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב (דברים ט״ז:י״ד) והלוי והגר והיתום והאלמנה ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד כאן לשונו וקשה לר"ת דהיינו בזמן שאין בהמ"ק קיים כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ"ק קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה שלמי שמחה מיהו במס' חגיגה (דף ו.) לא משמע הכי דקאמר התם בן שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה אתייה ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא בתוספתא (דחגיגה פ"א). שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה אלמא בגוף הקרבן קאמר ומפרש ר"ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה:

ה"א נילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל:

ואי כתב ראיה ולא כתב תפילין אינו ר"ל דלא ליכתוב תפילין כלל דמצות תפילין איצטריך ליכתוב אלא ה"ק לא ליכתוב תפילין היקישא דתפילין לת"ת:

ולא בעי הקהל פי' לא ליכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אבל מצות הקהל בעי למיכתב:

ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כל שכן וא"ת למה לי האי ק"ו בלאו ק"ו נמי מצי למילף הקהל ממצה לחייב נשים ואפילו לא כתיב נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וי"ל דאי לא כתיב נשים בהקהל ה"א אדרבה נילף ראיה דהקהל מעולת ראיה ולפטור כדקאמר לעיל וא"ת כיון דלא נילף חיוב דהקהל ממצה למה לי דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפקא לן חיובא בהקהל מטפלים בק"ו טפלים חייבים וכו' וי"ל דאי לא כתיב נשים במצה הוה אמינא דמקל וחומר לא אתו נשים לחיובא דטפלים מעלו מנשים לפי שבאים לכלל חיוב אבל נשים אין סופן לבא לידי חיוב לא אבל השתא שמצינו דנשים חייבות במצה וטפלים פטורים מעתה נוכל לדון מק"ו בהקהל היכא דטפלים חייבים אינו דין שיהו נשים חייבות:

סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא"ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ"ע שהזמן גרמא היא אלא ש"מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי"ל דע"כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה"א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ"ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א"כ ע"כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג"ש דט"ו ט"ו נפקא:

סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות קמ"ל פי' והאי ג"ש דרשינן לה לחייב לאכול כזית פת בסוכה לילה הראשון מדין סוכה דומיא דחיוב לילה הראשון של פסח לאכול כזית מצה וכדכתיבנא בדוכתא וכיון דאיכא למדר' הא תו לא דרשינן ליה לחיובינהו בסוכה שהיא מעש"ג דאע"ג דג"ש דעלמא דרשי' לה בכל מידי דאפשר הכא לא דרשינן ליה לסתור הכלל שבידינו הכתוב שממעט נשים וכדכתיבנא לעיל:

ואדילפינן תפילין לפטורא לילף משמחה לחיובא פירוש דהא ק"ל דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשי' לקולא ל"ד:

ומהדרינן אשה בעלה משמחה פירש"י ז"ל אין אשה חייבת בשמחה אלא שחייב בעלה לשמחה. ולא נהירא דהא מנינן לה לעיל בהדי מצות דנשים חייבות ותו דאביי גופא אמר במסכת חגיגה דאשה חייב' בשמחה דאמרינן גבי קטן ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד האידנא דאימיה מחייב בשמחה אייתיתיה אימיה ונראה לפרש דה"ק דמשמחה ליכא למגמר דשאני שמחה שלא חייבה תורה בה הנשים אלא ע"י בעלה משא"כ באידך דלא תלו בבעל כלל. כנ"ל. והאי שמחה דאמרינן בכל דוכתא בזמן שב"ה קיים הוא בבשר כלומר בשנמי שמחה שאין נאכלין אלא בירושלים וכדמוכח בההיא דלעיל גבי קטן דבעי לאתוי' בירושלים ובזמן שאין ב"ה קיים בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן המגוהצין כדאיתא התם וכן עיקר. א"ה תפילין וראיה נמי להוי להו שכה"כ פירוש בשלמא לדידי לא הוה שכה"כ דתפילין לא גמרו מראי' דה"א דאיתקש למזוזה לחיובא וראיה לא גמר מתפילין דה"א ניליף ראיה ראיה מהקהל אלא לדידך לכתוב תפילין ונגמר מינה ראיה לפטורה דהא לא דרשת את ראיה ראיה מהקהל לחיובא דאלו סבירא לך דדרשינן ראיה ראיה לג"ש היכא אמרת דהוה מצה והקהל שכה"כ דהא לא גמר הקהל ממצה משום דדרשי' ראיה ראיה מעולת ראיה ומדלא חיישת להא שמעינן דלית לך ג"ש דראיה ראיה והיינו דמהדרינן דלעולם הוה דרשינן ראיה ראיה ואי לאו דכ' רחמנא ראיה הוה גמר מהקהל ואפילו הכי לא איצטרך למיכתב חיובא דנשים בהקהל דממצה גמרינן ולא דיינינן ג"ש בראיה ראייה בהא מיהת דאתי ק"ו ומפיק לן מינה דכיון דטפלי' חייבין בהקהל כ"ש נשים וכיון דלא הוה צריך לחיוביה נשים בהקהל ואכתביה הוה להו שכה"כ ואין מלמדין:

ונילף מת"ת וכי תימא והיכי שבקינן למגמר ממורא לחומרא וגמרינן מת"ת לקולא דהא כל היכא דאיכא למידרש לקולא לחומרא לחומרא דרשינן ולקולא לא דרשינן ואיכא למימר דקסבר דממורא ליכא למגמר דשאני מורא דחמיר טובא שהוקש כבודו לכבודו המקום דהא מה"ט הוה ס"ד דלידחי עשה דמורא עשה ול"ת דאבדה אי לאו משום דכתיב אני ה' כלכם חייבין בכבודי כדאיתא בפרק אלו מציאות מה שאין כן בעשה דעלמא דלא דחי עשה ולא תעשה וכיון דחמיר כולי האי לא גמרינן מיניה לחומרא לאידך דלא חמירי כוותיה וגמרינן מתלמוד תורה כל היכא דאפשר:

אשה חייבת בשמחה כמו שביארנו ומה שאמר כאן אשה בעלה משמחה לא להפקיעה מחיוב שמחה אלא שעקר חיובה מצד שמחת הבעל ומכל מקום לענין פסק אף אשה שאין לה בעל חייבת בשמחה:

ולענין ביאור מיהא כונת התלמוד היתה לומר שאין היא חייבת כלל אלא שבעלה חייב לשמחה והקשה אלמנה מאי איכא למימר כלומר דהא אלמנה נמי כתיבה בה שמחה כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ותירצה בשרויה אצלו כלומר שאותו שהיא שרויה אצלו חייב לשמחה ויש גורסין גרושה והכל אחד אלא שהגירסא הנכונה באלמנה מדכתיבא גבה שמחה בהדיא ולענין פסק מיהא היא עצמה חייבת כמו שביארנו:

תפלין הרי הם בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהרי יצאו שבתות וימים טובים מדין תפלין כמו שביארנו במקומו:

בד"ה סד"א נילף כו' ל"ל האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דהא אי לא הוה כתיב קרא במצה לא הוה ב' כתובים והוה ילפינן שפיר כל מצות עשה שהזמן גרמא מהקהל לחיובא ולא לפטור מראיה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ושפיר אצטריך האזרח לפטור בסוכה ושוב הוה יליף ט"ו דמצה מט"ו דסוכה לפטור ויש ליישב דבריהם הכא למאי דלא אסיק אדעתיה אכתי הך מילתא דב' כתובים ועוד למאי דמסיק לקמן דב' כתובים מלמדין אלא דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור מדכתיב תורת ה' בפיך קשיא להו שפיר אם כן לא הוה איצטריך שום קרא לפטור בסוכה נשים אי לאו מדאיצטריך דבמצה חייבות הנשים והשתא ניחא לקמן דקאמר אי לא כתב מצה ה"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות דהיינו לפטור דודאי כן הוא למאי דלא אסיק אכתי דנילף כל התורה מתפילין מהיקשא דלקמן אלא במה מצינו מתפילין או מראיה דהשתא אי לא הוה כתיב גם האזרח בסוכות ה"א דנילף ליה לחיובא מהקהל ולא לפטור מתפילין וראיה דטפי אית לן לאקושי לחומרא ולכך איצטריך האזרח לפטור ושוב ילפינן ט"ו דמצה מט"ו דסוכה לפטור ומהרש"ל גם מהר"י אב"ן לב נדחקו בזה לאין צורך כי הדברים ברורים כמ"ש ועוד הקשה מהר"י אב"ן לב בזה דכהאי גוונא איכא לאקשויי לקמן דלמאי איצטריך חיובא דנשים בהקהל דבלאו הכי ידעינן לה דאי פטורות ל"ל זכורך בראיה להוציא הנשים דהא פשיטא דפטורות דהוה מצות עשה שהזמן גרמא אלא ש"מ דנשים חייבות בהקהל ולהכי איצטריך זכורך להוציא הנשים דלא נילף ראיה מהקהל והך קושיא ליכא לתרוצי כי הכא גבי האזרח דה"א דאתי לרבויי נשים דזכורך לא משמע כלל לרבות נשים אלא למעט ע"כ תוכן דבריו ונראה דהך קושיא נמי ל"ק למאי דבעי למימר דהוה מצה והקהל ב' כתובים דהא אי לא הוה כתיב חיובא דנשים בהקהל הוה ילפינן שפיר כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה לחיובא ולא מתפילין וראיה לפטור דלחומרא מקשינן ושפיר אצטריך זכורך לפטור בראיה ושוב יליף לפטור נשים בהקהל בג"ש דראיה ראיה מראיה אלא דקושיא זו יפול ג"כ דוקא למאי דמסיק דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור וא"כ לא הוה אצטריך פטור דנשים בראיה אי לאו מדאיצטריך דחייבין בהקהל מיהו עדיפא איכא לאקשויי בזה למאי דמסיק דב' כתובים מלמדין ולא איצטריך הקהל משום ב' כתובים דאין מלמדין אלא דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור ל"ל חיובא דהקהל דהא איכא למילף מכ"ש מתפילין וממצה כדמסיק לקמן וכמ"ש התוס' שם וע"כ נראה בזה דאע"ג דאיכא למילף מכ"ש מתפילין וממצה טרח וכתב לה קרא במפורש בהקהל דנשים חייבות דכה"ג אמרינן לעיל גבי נערות ובגרות מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומינה אע"ג דהוה שמעינן לה נמי במדאיצטריך זכורך טרח וכתב לה קרא במפורש לחייב נשים בהקהל אבל גבי מצה הכי קא קשיא להו כיון דהך דרשא דכל שישנו כו' נמי אינו מפורש אלא הקישא בעלמא למאי אצטריך ליה דהא שפיר שמעינן ליה במדאיצטריך האזרח אע"ג דאינו מפורש הא בהך דרשא דכל שישנו כו' נמי אינו מפורש ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ונילף מת"ת וא"ת כו' עי"ל דסברא הוא למילף טפי מת"ת ממורא דשאני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לפי הנך שינויי לא ס"ל לשנויי דלעיל דיליף ממזוזה וחד מנייהו נקט כו' דאם כן מאי פריך ונילף מת"ת לפטור דטפי עדיף למילף לחיובא ממזוזה עכ"ל גם בת"י הנך שנויי בתראי דבתוס' הכא ליתנהו אלא תירוץ קמא איתא שם מיהו קשה לפי דברי התוס' שלפנינו דהנך תרתי תירוצי בתראי שכתבו אינן מספיקין דאכתי נילף ממזוזה ויש ליישב לפי הנך תירוצי בתראי דממזוזה לחוד ליכא למילף מידי דאי לאו דילפינן ממורא בכל מצות שלא הזמן גרמא דחייבי במזוזה נמי הוה מקשינן ליה לת"ת לפטור ולא הוה גמרינן ליה [לחיוב] מסברא דגברא בעי חיי כו' אי לאו דאשכחן גם בעלמא במצות שלא הזמן גרמא [דחייבין] ודו"ק:

גמ' דה"ל ת"ת ופריה ורביה ב' כתובים כו' כתב מהרש"ל הרי ת"ת בודאי צריכה דאל"כ הוה נילף ממורא לחיובא לשנויא קמא דתוס' כו' אלא בודאי פריה ורביה לא ליכתוב ונילף מת"ת אמאי לא נימא דה"א פ"ו חייב מקרא דאותם ונ"ל דבקושיא דפריך ולר"י כו' איתא נמי הך קישיא כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק אבל הנראה דס"ל לתלמודא דודאי לא הוה אצטריך למיכתב פ"ו ונילף מת"ת דע"כ לא דייקי להו לרבנן הא דכתיב פרו ורבו בלשון רבים דלא כתיב הכי אלא ברכה לשניהם ולא למצוה כמ"ש התוס' שם דאל"כ הא דכתיב וכבשה לא הוה מפקא ליה מהך משמעות ודו"ק:

בד"ה ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות כו' וא"ת למאי איצטרריך במצה דכל שישנו וכר דאי פטורים ל"ל האזרח כר עד סוף הדיבור. וכבר האריכו כל המפרשים בזה הדיבור ע""ש במהרש"א ובמ"ש בשם מהר"ין לב כס' עצמות יוסף שהקשו כמה קושיות ובאמת שזה לי כמה עתים הקשיתי בישיבה בהא דמקשו ל"ל האזרח דלפי המסקנא דפרק הישן אסמכתא בעלמא היא ואם נפרש כמו כן קושייתם דאי ס"ד דפטירי ממצה א"כ ל"ל הלכתא בסוכה וכמו שכתבתי בסמוך בפרש"י אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שתירצו דאי לאו כל שישנו ה"א דהאזרח אתא לרבויי ומאי ענין האזרח להכא דהא מהילכתא ידעינן דפטירי ועיקר קושייתם דהלכתא ל"ל וכן הא דמסקו אבל השתא דחזינן דחייבים במצה ע"כ האזרח למעוטי אתא פשיטא דלא הוי כמסקנא דפרק הישן עיין מ"ש בעצמות יוסף בזה דדברי התוספות בכאן הם למאי דס"ד מעיקרא בפרק הישן דהכי משמע להו הסוגיא דהכא ויש לתמוה על דבריו דלפ"ז אכתי לפי המסקנא דפרק הישן נשאר קושית התוספות במקומה ועוד דאביי ורבא גופייהו דאיירי בשמעתין מסקי התם דסוכה הלכתא עד שלכאורה נראה דאשתמיט סוגיא דהתם להתוספות לגמרי והאמת אברר ולא אכחד דמלבד כל אלו הקושיות שהקשו בדעת התוספות מעודי הייתי עומד ומשתומם ומתפלא על עיקר קושיית התוספות כאן דלכאורה הן דברים שאין להם שחר במה שכתבו דאף אי לא הוי כתיב הקישא במצה אפ"ה הוי ידעינן חיובא אף ע"ג דכל מ"ע שהז"ג פטירי מדאיצטריך פטורא בסוכה אלמא דלא איצטריך אלא כי היכי דלא ניליף סוכה לחיובא מר"? דמצה ומי כהחכם תבין את כל אלה בדעתו ו? כש למיתלי פטורא דסוכה בחיובא דמצה ובמצה גופא לא אשכחן שום חיובא ואין אלו אלא דברי נביאות עד שהחכם מהרי"ן לב הוסיף מדעתו דברים כאלה דברי תימה על תימה להקשות כן בראיה והקהל דלא ניכתוב נשים בהקהל ואפ"ה שפיר ידעינן חיובא דאי ס"ד דפטירי מהקהל א"כ אמאי איצטריך זכורך בראיה אע"כ דאיצטריך זכורך בראיה דלא ניליף חיובא מהקהל אף על גב דלא אשכחן שום חיובא בהקהל ודברים כאלה מתמיהין מאד וביותר בעל עצמות יוסף הקשה קושיות כאלה לרוב בכולה מכילתין דקידושין ולדעתי שלא עלה על לב הגדולים חקרי לב להקשות קושיות כאלה אי לאו דמשמע להו הכי בתוספות דשמעתין ומהם הורגלו חכמי דורינו ללמד בני יהודה קושיות ופירוקים כאלה ממש לחדודי ואני בער ולא אדע היאך עולה על הדעת לומר כן בדרשות הכתובים שתסמוך התורה על מדאיצטריך כזה למיתלי תניא בדלא תניא ודכתיבי בדלא כתיבי ולפי שכמדומה לי שלא נמצא קושיא כזאת בכולה תלמודא בלשון התוספות כ"א כאן בזה הדיבור לכן יגעתי ומצאתי להבין דבריהם בדרך פשוט דאין כוונת קושייתם כאן דנישתוק קרא מהקישא דמצה לחמץ לגמרי דבלא"ה איצטריך הקישא לכמה מילי במס' פסחים דאיתקש אכילת חמץ אכילת מצה אלא עיקר כוונתם כאן לפי מאי דאיתא בפסחים בפרק אלו עוברין דדרשינן מכי כל אוכל חמץ ונכרתה כל לרבות הנשים ומקשינן התם ותיפוק ליה דהושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירצו בגמרא דסד"א הואיל וכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות סד"א הני נשי דליתני בכלל חיובא דמצה דמצות עשה שהזמן גרמא היא ליתנהו נמי באיסור חמץ וכתבו התוספות דאף על גב דלחומרא מקשינן אפ"ה סד"א דאורחא דקרא למידרש מסיפא לרישא מש"ה איצטריך כל לרבות נשים לאיסור חמץ והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה מהאי הקישא דכל שישנו כו'. ולפ"ז היינו דקשיא להו להתוספות הכא בשמעתין דמאי איצטריך למיכתב כל בחמץ לאפוקי דלא נימא דליתנהו בחמץ מהאי הקישא דליתנהו במצה דמ"ע שהז"ג והיאך אפשר לומר כן דא"כ לישתוק מהאזרח לפי לשון הברייתא ולמסקנא דפרק הישן מההילכתא אע"כ מדאיצטריך פטורא בסוכה ע"כ משום דחייבות במצה מהקישא דחמץ דלחומרא מקשינן ומרישא לסיפא וע"ז מתרצין שפיר לפי לשון הברייתא וממילא דא"ש נמי למסקנא דפרק הישן דלעולם איצטריך כל לחיובא ואיסורא דחמץ דאי לא כתב כל ה"א דאיתקוש חמץ למצה לפטורא ואפ"ה איצטריך הילפותא בסוכה נמי לפטורא דלא נימא דהאזרח לא אתא לרבויי גרים אלא לרבות נשים משא"כ השתא דכתיב כל בחמץ לחיובא וא"כ מצה איתקוש לחיובא והלכתא לפטורא דסוכה והאזרח ע"כ לרבות גרים ומה שקיצרו התוספות בלשון תירוצם לפי שלא הזכירו כאן כלום מההלכתא אלא לפי ל' הברייתא דהאזרח אלא דממילא מיתרצין נמי לפי המסקנא דפרק הישן כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב דברי התוספות כאן אף שקצרו קצת בלשון ולא הביאו האי מילתא דכל אוכל חמץ כה"ג אשכחן בלשון התוספות טובא שסמכו על המעיין וכן נראה ממה שכתבו בקושייתם ובתירוצם דאיצטריך טעמא דכל שישנו ולא כתבו דאיצטריך הקישא דכל שישנו אלא כדפרישית ובהכי ניחא לן טפי לפרש כוונתם כן שבזה סרו ושקטו כמעט כל הקושיות שהקשו מפרשי התוספות בדבריהם ה"ה מהרי"ן לב והרשד"ם ועצמות יוסף ומהרש"א ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בד"ה אשה בעלה משמחה פירש בקונט' כו' עד סוף הדיבור כבר כתבתי בזה פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי היכא שרוצית לעלות לרגל עיקר מצוה מן המובחר היא לקיים מצות שמחה בשלמים אבל מ"מ אם אינה רוצית לעלות אע"ג דלא מקיימה מצות שמחה מן המובחר אפ"ה לא עברה אעשה דשמחה דמקיימת בשאר מיני שמחה וכ"כ בעל המאור ז"ל:

בד"ה ואי כתב ראייה ולא כתב תפילין אינו ר"ל דלא ליכתוב תפילין כלל כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם בזה למותר ולא הוצרכו לפרש וכן בדיבור הסמוך לענין הקהל אלא דלענ"ד שהוצרכו לפרש כן משום דהיה באפשר לומר דמצות תפילין כבר נכתבו בפרשת בא ולא נאמרו ונשנו בפרשת קריאת שמע ראשונה ושנייה אלא משום הקישא דת"ת לחיובא דנשים אלא דבאמת אינו כן דהא הוצרכו ליכתוב פרשת תפילין בכל פרשה ופרשה מד' פרשיות שכותבין אותן בתפילין וכן במה שכתבו בדיבור הסמוך בענין הקהל היינו משום דלכאורה היה באפשר לומר דפסוק ולשון הקהל מיותר לגמרי דלא שייך לשון הקהל אלא אי נשים פטורות משאר מ"ע שהזמן גרמא והכא חייבות שייך בהו ל' הקהל דבשארי רגלים פטורות לעלות לגמרי כדפרישית משא"כ למאי דבעי למימר השתא דאי לא כתב הקהל הוה ילפי' כולהו מ"ע ממצה לחיובא וממילא דלא אמרי' אשה בעלה משמחה אלא מדינא חייבות דילפי' ממצה וא"כ שפיר הוה קאמר דלא ניכתוב לשון הקהל כלל דהא בלא"ה הנשים בירושלים דחייבות בשמחה וע"ז כתבו התוספות דאין לפרש כן דהא בלא"ה שייך מיהו לשון הקהל משום טף או משום נשים שיקהלם לעזרה אע"ג דפטורי ליראות בעזרה כן נ"ל לפרש דבריהם אם הן מלשון התוס' ודו"ק:

גמרא ותו מ"ע שלא הזמן גרמא מנ"ל דחייבות ולכאורה יש לדקדק מהיכי תיתי דפטירי דהא ממאי דאשכחן שני כתובים במ"ע שהזמן גרמא לפטור במ"ע דעלמא אכתי לא ידעינן אלא מ"ע שהזמן גרמא דלא חשיבי כי הנך דתדירין ומצויין כדמשמע בכולה סוגייא תו קשיא לי דמ"ע שאין הזמן גרמא איכא למילף בק"ו ממצה והקהל וליכא למימר תפילין וראיה יוכיח דמה להנך שהזמן גרמא ואפשר דהשתא נמי מסיק אדעתא דאיכא למילף טפי מת"ת לפטורא כדמקשה בסמוך ועי"ל דהשתא משמע ליה דאין לחלק כלל במ"ע דבכולהו איכא למימר דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחמירי מעשה כדאמרי' פ"ק דיבמות:

תוספות בד"ה נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא וא"ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה וי"ל כו' ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למילף כלל ממזוזה דשאני התם דאיכא סברא רבתא אטו גברי בעו חיי ובזה יש ליישב דברי התוס' בדיבור שאח"ז שהקשו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דלהנך שינויי בתראי שכתבו התוס' אכתי קשה מאי ס"ד למילף מת"ת לפטור ניליף ממזוז' לחיובא לחומרא ולמאי דפרישית דלהנך שינויי בתראי לא חיישו להך קושייא דנילף ממזוזה מטעמא דפרישית:

בד"ה ונילף מת"ת וא"ת אדרבא אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמרי' פ"ק דיבמות כו' לחומרא מקשינן עכ"ל. ולכאורה תמיהא לי טובא על קושייתם דמאי ענין לחומרא מקשינן לכאן דבהיקש כיון דקי"ל אין משיבין על ההיקש שפיר שייך למימר לחומרא מקשינן משא"כ הכא דבעינן למילף מבנין אב דמ"ע שלא הזמן גרמא חייבות וע"כ דאי לאו הן ילפותא ה"א דפטירי דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מנ"ל דחייבות אע"כ כדפרישית מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות למאי דלא ס"ד השתא סברא השנייה שכתבתי דאיכא ק"ו מת"ת אלא דבעי למילף ממורא בבנין אב דפטירי וא"כ מקשה שפיר ונילף מת"ת דפטירי וא"כ עכ"פ הוי ת"ת כמו יוכיח דליכא למילף ממורא וא"כ ממילא הדרינן לסברא דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות וצ"ע ליישב ודו"ק:

תוס' ד"ה ה"א כו' דילפינן ראיה מהקהל עי' זבחים נז ע"א רש"י ד"ה אין מלמדים: