Kiddushin 23b

לר' שמעון בן אלעזר דאמר עבד אינו מקבל גיטו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו:

גמר לה לה מאשה ועושה שליח:

כאשה דמי ועושה שליח לקבלה כאשה דנפקא לן (לקמן קידושין דף מא.) מושלחה מביתו מלמד שהאשה עושה שליח והיינו דקאמר על ידי אחרים:

או דילמא כו' וע"י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו על ידי אחרים או הם עושים שלא מדעתו:

גמר לה לה מאשה ועושה שליח:

הני כהני לענין הקרבת קרבנות:

שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו והא מילתא איבעיא לן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:):

והא עבד כו' והיכי יליף רב הונא מהאי טעמא היתר בהקרבה למודר הנאה:

מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו יש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל ליה גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתניתין (לעיל קידושין דף כב:) ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא ויש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה מהו שיעשה שליח הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר בשטר ע"י אחרים בתורת שליחות קאמר כלומר צריך שהעבד יעשה שליח לקבל גיטו משום דגמר לה לה מאשה ולמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה ולמ"ד חוב הוא לו צריך לעשות מדעתו שיתרצה וא"כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דילמא לאו בתורת שליחות קאמר דלא דמי לאשה דדוקא אשה דאיהי מקבלת גיטה שליח נמי מצי משויא אבל עבד לר' שמעון בן אלעזר כיון דאיהו לא מצי מקבלו שליח נמי לא מצי לשוויי ואם כן בשטר על ידי אחרים דקאמר היינו אפילו עומד וצווח כיון דאינו מטעם שליחות:

דאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו פירש בקונטרס דמיירי לענין הקרבת קרבנות ונפקא מינה לענין מודר הנאה מן הכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו תימה דמשמע הכא דפשיטא ליה ובמסכת נדרים בפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) בעי הני כהני שלוחי דרחמנא הוו או שלוחי דידן ולא איפשיטא ואמאי לא מייתי התם הך מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע למיפשטא ויש לומר דאורחיה דגמרא הוא בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי אי נמי יש לומר דהתם הכי קמיבעיא ליה הני כהני שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דילמא הוו נמי שלוחי דידן ונפקא מינה שאם היה כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוחי דרחמנא [נמי] נינהו הוי קרבן כשר ואי הוו [דוקא] שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים:

ורבי אלעזר אומר כל כי האי גוונא כו' אומר רבינו תם דהלכה כר' מאיר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ואליבא דרב ששת דמוקי פלוגתא כי מקני ליה אחר ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו דמשמע אבל אי אמר ליה על מנת שתצא בו לחירות אפילו ר"מ מודה דאהני ליה תנאיה וכן משמע פרק בתרא דנדרים (דף פח.) דתנן התם המדיר חתנו הנאה ממנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך וקאמר עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אבל אי אמר לה מה שתרצי תעשי קני יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קני יתהון בעל ומסיק כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר"מ וקיימא לן (בכורות דף מט:) הילכתא כוותיה דרב באיסורי ואע"ג דפליגי נמי לענין ממון מכל מקום לענין איסורא איתשיל משמע דהלכה כרבי מאיר דהא רב קאי כוותיה והיינו ע"כ אליבא דרב ששת דאילו לר"א אליבא דר"מ אפי' מה שאת נותנת לפיך קנה יתהון בעל כמו שאין מועיל ע"מ שתצא לחירות אלא ע"כ כרב ששת ולא כר"א סבירא להו לרב ושמואל ש"מ דלרב ששת ע"מ שתצא בו לחירות מועיל לכ"ע כמה שאת נותנת לפיך דמועיל אפילו לר"מ ואומר ר"ת דמשמע מהתם דהלכה כרב ששת ולא כר"א ועוד מייתי ראיה דהלכה כרב ששת מפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עא.) דאמרינן התם בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו ופריך בגמרא אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כשנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהן והשתא בשלמא לרב ששת מכל מקום אתי לכל הפחות מיהא כרבנן אלא לר' אלעזר לא אתיא דהתם לא כר' מאיר ולא כרבנן עוד מייתי ראיה מההיא דפסחים פרק האשה (דף פח:) גבי האומר לעבדו שחוט עלי פסח ושכח מה אמר לו רבו כו' ופריך בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו ומשני כגון דאקני ליה ע"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כרב ששת אבל לר"א הוה צריך לאוקמי שאמר לו ע"מ שתצא ידי פסח אך ר"י אומר דאין ראיה לומר דהלכה כרב ששת מההיא דנדרים ומפרק בן סורר דהתם מיתוקמא שפיר אפי' לר"א דיש לחלק בין אשה לעבד ומצינו למימר אפילו לר"א דאמר לר"מ אפילו אמר לו ע"מ שתצא בו לחירות קנה רבו יכול להיות דבאשה לא קנה הבעל שהרי אינם שוים שאין יד האשה כיד הבעל כמו שיד העבד כיד רבו ותדע דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נא:) ואילו אם נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל ועוד תדע שאינן שוים שהרי אם נתנו אחרים מתנה לעבד סתמא זכה הרב בין בגוף בין בפירות דאין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין קנין לעבד כלל ויש לרב גוף ופירות ואם נתנו אחרים מתנה לאשה אין לבעלה כי אם פירות אבל הגוף שלה דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל הגוף לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דאע"ג דמציאת האשה לבעלה לגמרי אין לדמות מציאה למתנה וכן משמע בירושלמי דכתובות פ' מציאת האשה דקאמר התם מפני מה מציאת האשה לבעלה שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה כלומר במתנה עצמה ניחוש להא שמא תגנוב ותאמר נתנו לי מתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל מה היתה מרווחת לומר ניתנו לי במתנה אלא ש"מ דבמתנה שנתנו לה אחרים אין לבעל אלא פירות אבל הגוף לאשה ואילו בעבד אם נתן לו אחד מתנה קנה האדון הפירות והגוף וא"ת לפר"ת דלרב ששת מועיל ע"מ שתצא בו לחירות אפילו לר"מ א"כ אמאי קאמר ר"מ במתני' בכסף ע"י עצמו לא הא ע"י עצמו נמי משכחת לה באומר ע"מ שתצא בו לחירות וי"ל דכה"ג ע"י אחרים מקרי ולא על ידי עצמו כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי ולא נתנו לו אלא ע"מ שיצא בו לחירות ואע"ג דלר' אלעזר דמוקי פלוגתייהו בע"מ שתצא בו לחירות מיקרי ע"י עצמו היינו משום דלר' אלעזר אית ליה דקניה עבד וקנה רביה אבל לרב ששת דאית ליה לא קניה רביה מיקרי ע"י אחרים דמחמת שאין העבד קונהו אלא לצאת בו לא קניה ליה רביה וע"י אחרים מיקרי ומיהו קשה אליבא דר"א דמוקי פלוגתייהו באומר ע"מ שתצא בו לחירות אם כן היאך מצינו לרבנן דר' מאיר בכסף ע"י עצמו הואיל ולא הקנו לו אלא ע"מ שיצא בהם לחירות ע"י אחרים הוא כדבעינן למימר לר' מאיר אליבא דרב ששת וי"ל דרבנן ע"י עצמו דר' מאיר קיימי דאמר בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא ולר' אלעזר אליבא דר' מאיר אפילו הקנו לו ע"מ שיצא בהם לחירות קנה עבד קנה רבו ואין יוצא בו לחירות ומקרי שפיר ע"י עצמו ואהא קיימי רבנן ואהכי קאמר וחכ"א בכסף במה שאתה קורא ע"י עצמו דקאמרת דאינו יוצא אפילו אם נתנו לו ע"מ שיצא בו לחירות אנו אומרים שיצא בו לחירות דכה"ג אשכחן בהנזקין (גיטין דף נא:) ובשבועות (דף מב.) ובפ"ב דכתובות (דף יח.) דאמר ר' אליעזר בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו:

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כלומר ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמקריב קרבנותיו וקשיא לן דהא בעיה בנדרים היא פרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) ולא איפשיטא, ואמאי לא פשיטא לה מהא דרב הונא. ויש מפרשים דהתם בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט ונתוח קבעי, והא דר"ה בקבלה וחברותיה, דאין כשרות בזר, ומשום הכי קאמר רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח, ואי נמי התם בכהן בכהן והכא בכהן בישראל. ובתוס' הקשו דהא התם הוה בעי למיפשט מדתנן (שם לו, א) מקריב עליו קיני זבין, ומדתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו דמצורע דכל הני לא מצו עבדי. ותירצו הם ז"ל דלא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה וכיוצא בה באותו הפרק (שם, ב) דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת, ולא איפשיטא, ולא פשטוה מדאמר רב הונא בפרק קמא דבכורות הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, וטעמא נמי התם משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא, וכן בגיטין פרק השולח (גיטין מג, א) דאיבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו ולא איפשיטא. ובפרק החולץ (יבמות מה, ב) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה, אלמא קדושיו קדושין, ולא חששו למיפשטה בגיטין מההיא, משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא.

אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה יש מדקדק מכאן דאדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד. ואין האדון אוכל פירות כאשה, מדאמרינן בפרקי חזתן (נא, א) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות שהרי השוו כאן העבד והאשה, וזה אינו, דבהדיא אמרינן בפרק השולח (גיטין מב, א) גבי הכותב נכסיו לשני עבדיו דאם אמר חצי חצי אף עצמו לא קנה, כלומר דהוא אינו משוחרר, וכיון שכן אינו יכול לשחרר את חברו שלא קנאו, דאין לו יד לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דהא אמרינן לעיל דהמקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד, דאלמא בעודו עבד אין לו יד ואפילו לקבל מיד רבו, דאם אית ליה מה צריך לטעם זה, אפילו תמצא לומר אין גיטו וידו באין כאחד מכל מקום יד יש לו לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"א שלהי הלכה ג) פשיטא שהעבד מקבל מתנה (לאחר) מאחר לאחר מאחר לרבו, מרבו לעצמו לא, מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ודאמרינן הכא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה לא להשוותן לגמרי בא, ותדע דהא כשתמצא לומר שאין קנין לעבד בלא רבו, היינו שאין לו קנין כלל לא גוף ולא פירות והכל לרבו, מה שאין כן באשה שאין לו בו אלא אכילת פירות בלבד וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות, וכדאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק מציאת האשה לבעלה (כתובות פ"ו ה"א) מה טעם מציאת האשה לבעלה אמר ר' יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אלמא מתנה אינה כמציאה שהכל לבעל, וגרסינן נמי בירושלמי (שם) אף על גב דעבד ר' מאיר עבד כרבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד. ומה שפירש כאן רש"י דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, לא להשוות מתנה למציאה לגמרי פירש כן.

ור' אלעזר אמר כל כהאי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רבו. לכאורה משמע דלרב ששת כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שתפדי בו את עצמך אפילו לר' מאיר יש קנין לעבד בלא רבו, ואם תאמר אם כן היכי כייל תנא דמתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, הא משכחת לה על ידי עצמו בכהאי גוונא. ותירצו בתוס' דכל כהאי גוונא סבירא ליה לרב ששת דלא על ידי עצמו מיקרי, אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מקני ליה, ואף על גב דלר' אלעזר קרינן ליה על ידי עצמו. התם היא משום דר' אלעזר אית ליה דקני עבד וקני רביה, אבל רב ששת אית ליה דאפילו עבד נמי לא קני ליה אלא לצאת בו לחירות, וכאילו אמר נותן מתנה לאדון קני על מנת שיצא עבדך לחירות. ואם תאמר והא קרינן ליה על ידי עצמו אפילו לרבנן אליבא דר' אלעזר. יש לומר דרבנן לר' מאיר הוא דקאמרי בכסף על ידי עצמו שאתה אומר, אבל לדידין אין זה על ידי עצמו אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מיקני ליה, וכהאי גוונא איכא בשבועות (מב, א) ובהניזקין (נא, ב) פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו, אי נמי איכא למימר דמתניתין לאו כללא הוא דעל ידי עצמו כלל וכלל לא, אלא בהני אנפי קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש, ואף על גב דאיכא אנפי שפודה, אלא דבהני אנפי קאמר, ולאו כללא הוא מתניתין נמי לאו כללא הוא. ועוד תדע דהא מעיקרא הוה סבר לאוקמיה פלוגתייהו בנותן מתנה סתם, אבל בתנאי דעל מנת שאין לרבך רשות בהן וכל שכן בעל מנת שתצא בו לחירות יש קנין לעבד, ואף על גב דקתני במתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אלמא לכולי עלמא מתניתין לאו כללא הוא.

הא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן כו' וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר. תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן, והרי הוא כפל תנאו, לדברי ר' מאיר, שאם יקנה רבו שלא תהיה מתנתו מתנה כלל. ואם כן היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה. ויש מפרשים שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל, לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך, חל המעשה, שהרי ראוי היא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה, ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום, אלא דדברי תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו, וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא (כמי) [כמו] שהתנו עליו (מבטל) [וביטל] תנאו מדעתו, בטל המעשה בביטולו של תנאי, לפי שהיה כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה, וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה, ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי, ורבנן דמודו בהכי לדעת ר' אלעזר ופליגי בעל מנת שתצא בו לחירות, משום דסבירא להו דמתנה שתצא בו לחירות לאו מידי יהיב לעבד, כי היכי דנימא ביה מתנה על מה שכתבו בתורה, אלא מתנה הוא דקא יהיב לאדון על מנת שיוציא עבדו לחירות. וכלשון הזה כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו על מנת שיוציאך רבך לחירות, וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות ע"כ. והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן. אבל לא לחוב לו. והלכך סבירא ליה לר' מאיר דכיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש, וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד, והלכך כשהתנה עם העבד הוה ליה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, וכיון שכן, תנאו קיים, דאי אמת מכל מקום ליזכי אדון מיד עבד, כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו, ואתא ר' אליעזר למימר דאין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן אבל בשאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אפילו הכי לעבד לא יהיב מידי, אלא דאמר לו על מנת שנצא בו לחירות. והא דאמר ר' אלעזר כי פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ואפילו הכי פליג ר' מאיר דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, ואף על גב דייחד לו דבר. קשיא להו לרבוותא הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת בפיך, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ואמרינן כמאן אזלא האי שמעתא דרב, כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה, דאלמא אפילו לר' מאיר כי ייחד לה דבר יש קנין לאשה בלא בעלה ויש קנין לעבד בלא רבו. ויש לומר דר' אליעזר מוקי שמעתיה דרב כרבנן, אבל לר' מאיר אפילו מה שאת נותנת בפיך אינו מועיל. ועדיין קשה חדא דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דשמואל דאמר כמאן, דהא לר' אלעזר מה שתרצי עשי בין לרבנן בין לר' מאיר לא אמר כלום, אלא על כרחין משמע דפלוגתא דרב ושמואל דלא כר' אלעזר. ורבינו תם מדקדק משם דלית הלכתא כר' אלעזר אלא כאוקמתא דרב ששת, דפלוגתייהו דרב ושמואל כותיה שייכא, ופסק כר' מאיר כשמעתיה דרב, כוותיה דקיימא לן כרב באיסורי, ואף על גב דפלוגתייהו נמי בממון שייכא כי הכי, וקיימא לן כשמואל בדיני, מכל מקום לענין איסורא איתשיל קמייהו, ולדברי ר"ת בין בעבד בין באשה אין להם קנין כלל אלא במיחד להן דבר, בעבד שתצא בו חירות ובאשה מה שאת נותנת לפיך. ובתוס' דוחין דפלוגתא דרב ושמואל דהתם בדר' אלעזר שייכא, דלא דמיא מתנה דהתם לדהכא, דהכא לא בשאמר לו נותן על מנת שלא יהא לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, ואי נמי שלא יהא לך רשות בו אלא (שתצא בו לחירות) [מה שאת נותנת בפיך], דכל כהאי גוונא לכולי עלמא לא קנה יתהון בעל כי התם, ולא קנה יתהון אדון, דהא מסלק ליה לאדון ולבעל, ולא יהיב ליה לעבד דמי אלא להא מלתא בלחוד, והכא בדאמר ליה הא לך מנה על מנת שתצא בו לחירות, דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה סתם הא לך מנה ולא אמר ליה שלא יהא לך בו אלא שתצא בו לחירות דהויא מתנה גמורה, ואף על גב דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, לאו כלום הוא, ורבנן סברי כיון דייחד לו דבר לאו מתנה גמורה יהיב, ליה ואין לו בו אלא פדיונו בלבד, אבל לכולי עלמא אי אמר ליה לא יהיה לך אלא שתצא בו לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאת נותנת בפיך, לא קנה אדון, ולא קנה יתהון בעל, והשתא אתי שפיר שמעתיה דרב, דהתם אף כר' אלעזר ואליבא דר' מאיר, והא דקאמר התם אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, הוא הדין דהוה מצי למימר אבל אמר לה על מנת שתתני לפיך קנה יתהון בעל, כיון דלא אמר שלא יהא לבעלך רשות בהן, דמתנה גמורה קא יהיב לה לכל דבר, אלא שמתנה עמה שתאכל מהן, אלא משום דשמואל פליג נמי אפילו במה שתרצי עשי נקט לה וסבירא ליה לרב דלר' מאיר לא שני ליה בין אשה לעבד, ושמואל נמי מתוקמא שפיר כר' אלעזר, ויחלק שמואל בין קניית עבד לקניית אשה, דטפי אלימא יד אשה מיד עבד, דאף על גב דבעבד קנה יתהון אדון בעל מנת באשה לא קנה יתהון בעל, והיינו דקאמר הכא ר' אלעזר כל כהאי גוונא לא פליגי דקני עבד וקני רבו, ולא מסיק וקניא אשה וקני בעל, דלגבי אשה לא קני בעל כדאמרן, והתם באשה בלבד הוא דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, משום דאלימא ידה לקנות בלא בעלה בין לר' מאיר בין לרבנן, ומתניתין דהתם כולי עלמא היא, אבל בעבד מודה דלא קנה, אלא אם כן אמר ליה שלא יהא לרבך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות כר' מאיר, אי נמי בעל מנת שתצא בו לחירות כרבנן דהכא, וכדאמרינן לעיל דעדיף טפי יד אשה מיד עבד, ואמרינן נמי בריש פרק הזורק (גיטין עח, א) אטו יד אשה מקניא לבעל אלא רבא יד דעבד קא קשיא ליה, כלומר דנקנה לאדון נמי, וגרסינן נמי בירושלמי בשמעתין דהכא לפרוקי מתניתין דעירובין (עט, ב) דקתני אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענית אבל מזכה על ידי אשתו, וסתם מתניתין ר' מאיר, ואם כן היכי מזכה על ידי אשתו, והא אית ליה יד אשה כיד בעלה, ופריק ר' חנניא בשם ר' פנחס תפתר כהדין תנייא דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני, רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני והדין תניא ר"מ עבד יד העבד כיד רבו ולא (עבד) יד האשה כיד בעלה, ואתיא ההיא דירושלמי כסבריה דשמואל וכדאמרן. והשתא נמי אתי שפיר מאי דאקשינן התם בנדרים (פח, ב) דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דרב מההיא דעירובין, ולא אקשי דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דשמואל דההיא דעירובין, (דאלמא) [דהתם] משמע דלשמואל דלא עבד ר' מאיר יד אשה כיד בעלה, דסתם מתניתין דהתם ר' מאיר, והכא בשמעתין אמר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, דהשתא לא תיקשי מידי, דהא אית ליה לשמואל דשאני ליה לר' מאיר בין אשה לעבד. והשתא נמי אתי שפיר הא דסתים תלמודא בכמה דוכתא שעל מנת שאין לבעלך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין עא, א) גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ואמרינן עלה בגמרא אמו. מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופריק דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר פרק מי שאמר (נזיר כד, ב) הריני נזיר ושמע חברו גבי אם משלה היתה הבהמה. ופריך בגמרא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני שקמצה מעיסתה, איבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן, וכלהו מוקי לה שמואל אפילו כר' מאיר, דמודה ר' מאיר באשה כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, וקיימא לן כאוקמתא דר' אלעזר, וכן מפורשת בתוספתא דתניא התם (פ"א ה"ד) ובלבד שיהא כסף משל אחרים ואומר לו על מנת שאין לך רשות אלא ליפדות ע"כ. אלמא פלוגתייהו בהכין ואוקמתיה דר' אליעזר. ונמצא עכשיו דלר' מאיר אליבא דרב לא שנא עבד ולא שנא אשה בעינן תרתי סלוק בעל ואדון ויחוד דבר, כלומר שלא יהא לבעליך ולרבך רשות בהן אלא מה שאת נותן לפיך או שתצא בו לחירות, ולרבנן לא בעי אלא יחוד דבר בלבד, באומר על מנת שתפדה בו או על מנת שתאכל מהן וכיוצא בו בין בעבד בין באשה, ועבד ואה לדידהו חד דיאנ אית להו, אי נמי באומר לא יהא לך בו אלא שתצא לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאתה נותן לתוך פיך, דכל שאומר לא יהא לך בו אלא כך וכך הרי סילק את האדון ואת הבעל מהן לגמרי כשאר כל אדם, שאפילו לעבד ולאשה לא נתן אלא לדבר המיוחד בלבד, והלכך האומר לאשה על מנת שתפדי בו את המעשר, לר' מאיר אינו פודה, שהרי לא התנה עמה שלא יקנה הבעל ושלא יהיה לה בם אלא שתפדה בו את המעשר, ולרבנן פודה, דהא איכא יחוד דבר, דלדידיה נמי הוה ליה כאלו לא הקנתו אלא לפדות בו את המעשר, ועבד נמי דאין קנין לעבד בלא רבו עד שיהא בו ייחוד דבר. כלומר שתצא בו לחירות או שאתה נותן לתוך פיך, אבל על מנת שאין לרבך רשות בו בלבד קני עבד וקני רביה כאוקמתא דר' אלעזר, ולשמואל בין לר' מאיר בין לרבנן באשה כל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי, וכל שכן בשאמר לה שאין לך בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, לא קנה יתהון בעל. אלא דקשיא לן למה לי דקתני במתניתין דהתם מה שאת נותנת לתוך פיך, דאפילו בסתם לא קנה יתהון בעל. ואם היינו אומרים דשמואל כרבנן אבל לר' מאיר עד שיאמר מה שאת נותנת לתוך פיך אתי שפיר, וכל הנך דמייתינן לעיל כההוא דנזיר (כד, ב) ודפרק בן סורר (סנהדרין עא, א) אתיין כרבנן. אבל לר' מאיר ליכא חילוק בין אשה לעבד, דבתרוייהו צריך לומר שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, ואף על גב דבירושלמי פליג אליבא דר' מאיר בין אשה לעבד כדכתבינן לעיל, אתיא דלא כגמרא דילן, דהא פרכינן לה בגמרא ולא משני לר' מאיר דשאני עבד מאשה, אלא דאכתי תיקשי לן אמאי לא פריך התם דר' מאיר אליבא דשמואל מהא דערובין אהא דהכא, כדפריך מההיא דעירובין אהאי דנדרים התם אליבא דרב, וצ"ע. ולענין פסק הלכה. איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני. ועוד דבין לרב בין לשמואל אליבא דרבנן הכי דינא, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו, והנגיד רב שמואל פסק כן בשם רב עמרם אבל רבינו תם והראב"ד פסקו רב, משום דכי איתשיל קמייהו לגבי נדרים איתשיל קמייהו, ואיסורי נינהו, וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהתם בנדרים (פח, ב) אקשינן ופרקינן אליבא דרב, וכיון דרבא ורב אשי מקשו ומפרקי התם אליבא דרב, שמע מינה דכותיה, קיימא להו. ועוד דסתם מתניתין דהתם כותיה דרב. והרמב"ם (פ"ג מהל' זכיה ומתנה הי"ד) פסק שם כשמואל, ואפילו הכי קאמר דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד קנה יתהון בעל עד שיאמר לה ומה שתרצי עשי. וסוגית הגמרא מתישבת שם לפירושו, ושם במקומו הארכתי יותר בס"ד. ולגבי עבד קיימא לן כרבנן אליבא דר' אלעזר, והלכך באשה אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא בזה, שיחד לה דבר, לא קנתה יתהון בעל, ואפילו אכילת פירות אין לו בו, הא אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד, קנה יתהון בעל וכל שכן בעבד, עד שיאמר לו שאין לך רשות בו אלא שתצא לחירות, אי נמי על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, או שאת נותן לתוך פיך, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בהן בלחוד קנה יתהון אדון, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן פסק רב האי גאון בספר המקח בשער ה'. וכתב שם ר' האיי ז"ל ואם קנה העבד כלום, כל זמן שהוא עבד, יהיה יד רבו (ידו) על העליונה, אם רצה יתרצה באותו המקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר את הדמים לרבו, כיון שאין לו קנין בלא רבו ע"כ. וזה כשלקח במעות שלו או שנתנו לו סתם, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתקח חפץ פלוני קנה בלא דעת רבו כמ"ש.

איבעיא להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו תמיהא מילתא כיון דמודה רשב"א דבשטר ע"י אחרים שלא מדעתו דזכות הוא לו מאי נפקא לן מינה אי הוי שלוחו דכי לא הוי שלוחו נמי משתחרר על ידו. ואיכא למימר דנפקא מינה בשפירש הרב שאינו נותן לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות שאמר לו הילך כמו שאמר דבכהאי גוונא אי לא מצי האי משוה שליח לא יצא לחירות כלל ואפי' הגיע הגט לידו דהוה ליה טלי גיטך מעל גבי קרקע דהרי שליח זה לא זכה לו ואינו שלוחי של אדון ולא שלוחו של עבד ולא הגיע הגט לידו של עבד לא מיד האדון ולא מיד שלוחו. והר"ר יצחק הלוי ז"ל קרובו של רבינו נר"ו תירץ דבר מהכי נפקא מינה דאי הוי שליח קבלה כיון שהגיע גט לידו יצא לחירות ואף על פי שהעבד צווח עכשיו כששמע ואלו מדין זכייה כל היכא דכי שמע וצווח מעיקרו לא יצא לחירות כדפרשי' לעיל ואע"ג דאיהו שדריה ואיכא גלוי דעתה דניחא ליה דליקבליה ניהליה אפילו הכי כיון דלאו שלוחו הוא גלויי דעתה לא מהני ויכול למחות כשידע בדבר וזה נכון עוד:

ואגב אורחיה שמעינן מהכא דמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הילכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין לו מן התורה אלא אם כן תדחו' דשאני עבד שישנו בכלל שליחות בעלמא ולפיכך זכין לו מה שאין כן בקטן דלאו בר שוויה שליח הוא כלל ואין זכין מן התורה אלא מדבריהם:

אלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. פי' ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמותר להקריב לו קרבנותיו כיון דלאו שלוחי דידן נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו כו'. ואיכא למידק דהא במסכת נדרים פרק אין בין המודר אבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ולא איפשיטא ואמאי לא פשטינן לה מהא דרב הונא בריה דרב יהושע. ומסתברא דלאו קושיא היא דטובא איכא בתלמודא דכותה דסלקי בתיקו בחדא מסכתא ומפשטי במסכתא אחריתי וחדא מינייהו מנודה בנעילת הסנדל דאיבעיא לן ולא מיפשיטא במסכת משקין ומיפשטא במסכת תענית דאסור בנעילת הסנדל כדכתיב' בב"מ וכן במעוכב גט שחרור אם הוא אוכל בתרומה לא איפשיט בעס' גיטין ומיפשיט בכריתות והא נמי דכותה ולא עוד אלא דהא כיון דלא מצי למפשטה ממתניתין או מתניתא לא בעו למיפשטה ממימרא דאמורא ודכותה אשכחן בההוא פירקא דאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך דעת או דילמא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דאמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא. ובתוספות תירצו דהא דפשיטא ליה לרב הונא הכא דשלוחי רחמנא נינהו היינו בקרבנות ישראל דליתנהו בתורת קרבנות כלל אבל התם איבעיא לן לקרבנות כהן אי אמרינן דשליח כהן הוא דהא איהו מצי עביד ולפום הכי מצי משוי שליח או דילמא לא שלא חלקה תורה והא דאתינן התם למפשט בעיין מדתנן מקריב לו קיני זבים בדין הוא דמצי למדחי דההיא בקרבן ישראל אלא משום דסתמא קתני ומשמע אפילו בכהן לא דחי ליה הכי ודחי ליה באנפא אחרינא דעדיף מינה ונכון הוא:

דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה פי' כשנתנו להם מתנה בסתם. וכי תימא מכדי אנן בעבד בלחוד מיירינן וא"כ אשה מאן דכר שמה. ואיכא למימר דכיון דס"ל לתלמודא דבהא כי הדדי נינהו בהאי דינא נקט לה לאשמועינן מלתא אגב אורחיה ומשום דבעי לאקשויי לקמן מההיא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ויש מרבותינו ז"ל שהיו סבורין להוכיח מכאן דמשוי' אשה לעבד דכי היכי דקיי"ל שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הנותן מתנה לעבדו גוף ופירות. והא ודאי בורכא דהא גבי גט אי לאו דאמרי' גטו וידו באין כאחת לא היה זוכה בגטו משום דלית ליה יד והאיך יזכה במתנה וגבי עירוב אמרינן אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידו כידו דאלמא אפילו לזכות לאחרים מיד רבו אין לי יד ובמסכת גיטין פרק קמא מוכח שהנותן נכסיו לעבדו אם לא נתן לו בכלל המתנה מתוך שלא קנה עצמו ל"ק נכסים והכי נמי מוכח פרק השולח בנותן נכסיו לשני עבדיו שלא קנה אחד מהם באומר חצי חצי מפני שמשייר לעצמו בכל אחד מהם ובירושלמי אמרו בפירוש עבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו אבל מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו פלוגתא דרבי מאיר ורבנן ואע"ג דבאשה קנתה מי דמי התם אשה יש לה יד לגמרי לזכות בממון אבל עבד אין לו יד תדע דאפילו במאי דמשוי להו תלמודא בשמעתין אינם שוים לגמרי דאלו גבי עבד אין קנין לעבד בלא רבו כלל וזכה אדון בגוף ובפירות ואלו באשה גוף דאשה ופירי דבעל כשאר נכסים דידה וכן הוא בירושלמי בפי' דגרסינן התם בפרק מציאת האשה אע"פ שר"מ עביד יד עבד כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה הוא שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן ובפ' בן סורר ומורה דמתנה שנתנו לאשת איש סתם זכה בה בעל לגמרי כמו שזוכה במציאתה וליתא הילכך הא דמשוי תלמודא אשה לעבד היינו דבמתנה סתם כשם שאין העבד זוכה לא בגוף ולא בפירות בלא רבו כך אין אשה זוכה בפירות מיהת בלא בעלה:

מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזוכה לו על ידי אחר אם זוכה בה לגמרי דומיא דאשה ואין לאדון בו כלום או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו ואפילו במתנה שזכו לו אחרים מיד הרב חוזר הרב וזוכה לגמרי כשם שזוכה במתנה שזכו לו אחרים מיד אחרים. ומסתבר לי דהא נמי אין קטן לעבד בלא רבו דומיא דמתנה דאחרים דאי לא תימא הכי הא משכחת לה לר"מ בכסף ע"י עצמו ממתנה שזיכה לו רבו ע"י אחר שהוא בר זכייה אלא לאו ש"מ. מיהו אם זיכה לו רבו ע"י אחרים על מנת שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאיה כי היכי דמהני במתנה דאחרים וכל דכן נמי הוא ועדיין צריכין עיון:

הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו דר"מ סבר כיון דאמר ליה קנה קני עבד וקני רבי' וכי אמר ליה על מנת לאו כלו' קאמר ליה. איכא למידק דהא ודאי לרבי מאיר לא סגי שלא כפל תנאו דהא ר"מ בכל דוכתא תנאי כפול בעי וכיון דכן היא אפשר לעבור על תנאו ויקנה רבו שהרי התנה בכפל תנאו שאם יקנה רבו לא יקנה הוא וכיון שנתבטל התנאי דין הוא שתתבטל המתנה. וי"א דטעמא דהא כטעמא דאידך דר"מ דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והמעשה קיים מפני שהוא מפליג בדברים כיון שאי אפשר לקיים תנאו הכא נמי אפשר להתקיים תנאו שיזכה הוא ולא רבו שאין קנין לעבד בלא רבו וכיון שכן הוי כמפליג בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים. ולא נהירא חדא דאם כן הוה להו לפרושי בגמ' ותו דאם כן למה לי מהאי טעמא תיפוק לי' דהוה ליה תנאי ומעש' בדבר אחד ואינו חשיב תנאי לר' מאיר דבעי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן שהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כדאיתא לקמן במכילתין. ויש מפרשים דהכא לאו בדוקא קאמרינן שקנה הוא וקנה רבו אלא ממה נפשך הוא דאתינן עלה דאין קונה עצמו בכסף זה דאי איהו קנה רבו נמי קנה ואין בעל מנת שלו כלום ואי רבו לא קנה אף הוא לא קנה ואין במעשה כלום ופירוש זה דחוק מאד לפי שיטת התלמוד ולשון הגמרא:

והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכולי עלמא ולא בעינן ביה דקדוקי תנאין אפילו לר"מ שאין לשון תנאי והלכותיו אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה בין שיעשה הוא או לא יעשה או שיעשו אחרים או לא יעשו אבל בדבר עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר על מנת שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל והויא הא כההיא דאתמר בפ' הזרוע ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו דחשיב שיורא כדפרישית התם וכדאמרינן בפ' המוכר את הבית בן לוי שמכר את השדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו והוינן בה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופרישנא דשייר מקום מעשר באומר ע"מ שדיוטה העליונה שלי ואלו היה לשון תנאי מה ענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן והלא אדם יכול להתנות אפילו על דבר שלא בא לעולם אלא ודאי כל כי האי גונא שהתנאי הוא בגופו של מעשה ואינו אומרו בלשון עשה ולא תעשה אינו תנאי אלא שיור וכל המשייר לעצמו דכולי עלמא לא פליגי דשיורו שיור כההיא דמעשר ודיוטה ומתנות אבל הכא דשיורו לא הוי לנפשיה אלא לזכותו של מקבל מתנה פליגי דרבי מאיר סבר דמעשה אינו תלוי בעל מנת זה וכיון שקנה העבד קנה רבו דכגוף אחד חשיבי ומאי דשייר שלא יזכה האדון אינו כלום ורבנן סברי דאפילו בהא שיוריה שיירה ואהני ע"מ דידיה שאין הרב זוכה בה:

ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן דקני עבד וקנה רבו דכיון שהקנה לעבד לגמרי לעשות בו חפצו לא סגי שלא יזכה רבו דאין קנין לעבד בלא ורבו ושיורא דשייר בתנאי לנפשיה לאו כלום ואע"פ שזכה הרב לא תתבטל המתנה שאין מעשה זה תלוי בלאו שאינו תנאי והב"ע דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דר"מ סבר כיון דא"ל קני קנה עבד וקנה רבו וכי קאמ' ליה ע"מ לאו כלו' קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי לא אקני ליה אלא ע"מ שתצא בו לחירות בהא דהוי תנאי בעשה שאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפשר דהוי תנאה וא"כ טעמא דלא מהני לרבי מאיר דהוי תנאי ומעשה בדבר א'. מיהו לא נהיר מדלא פרישו הכי בטעמא דיליה כדמפרשי בעלמא אלמא לאו בהא פליגי ואפשר דהא נמי שיורא הוא כיון דלא אמר שתוציא בו עצמך לחירות אלא שתצא בו לחירות וכיון דאמר בהאי לישנא והוא בגופה של מתנה שיורא הוא וכיון דקני העבד לגמרי לא סגי דלא קני רביה ועל מנת לא מהני מידי ואע"פ שנתבטל על מנת המעשה מתקיים מטעמא דאמרן והרי זה כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלומר דפשטה מתנה בכלו ולא סגי שלא יזכה כלו הכי נמי אי איפשר שיזכה הוא בלא רבי ורבנן סברי דאלו הוה מקני לעבד לגמרי לעשות בו חפצו הכי נמי דקני רביה כמוהו דכגוף אחד הם אבל השתא דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות לא זיכה לו אלא לכך וכיון דכן אי איפשר לו לרבו שיזכה בה יותר מן העבד והרי הוא זוכה בו על מנת שיצא בו לחירות ולרבא אמר רב ששת דמוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בה אפשר דלדידיה ה"ה דפליגי בעל מנת שתצא בו לחירות בתרווייהו פליגי ולרבי מאיר קנה עבד וקנה רבו ולא יצא לחירות ולרבנן קנה העבד ולא קנה רבו והא דאוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בו להודיעך כחן דרבנן דאפילו בעל מנת שאין לרבך רשות בו אמרי דקנה עבד לא קנה רבו והשתא היינו דמסיק ותנו רבי מאיר כסף על ידי אחרים על ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דליכא שום אנפה שיצא על ידי עצמו. אי נמי דלרבא לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא בעל מנת שאין לרבך רשות בו אבל בעל מנת שתצא בו לחירות אפילו רבי מאיר מודה דאהני ליה תנאיה דהא לדידיה נמי לא אקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והא דקתני רבי מאיר דבכסף על ידי עצמו לא אף על גב דהא אפשר בהאי תנאה דמקני ליה על מנת שיצא בו לחירות כל כה"ג לא חשיב על ידי עצמו שהרי לא ריקן הנותן זכות האדון כלל אלא שנתנו לצאת בו לחירות וכשחל זכות האדון אינו חשיב אלא כזוכה מיד הנותן ולא מיד העבד כלל והרי זה ככסף על ידי אחרים וזה יותר נכון בעיני:

מאחר שביארנו שהעבד יכול לקבל גיטו מיד רבו אף הוא עושה שליח לקבל גיטו מיד רבו שכל מה שאדם יכול לעשותו אדם יכול למנות בו שליח אבל אם יש לו שני עבדים אין האחד נעשה שליח קבלה לקבל גיטו של חברו שהרי לא יצא מרשות האדון עדין אבל נעשה העבד שליח קבלה לקבל גיטו של חברו מיד רבו של חברו:

המודר הנאה מכהן יכול להקריב לו קרבנותיו שהכהן אינו בעבודתו שליח שלנו שהרי מה שאין אנו יכולין לעשותו אין אנו יכולין למנות בו שליח אלא שלוחו של הב"ה הוא והוא שאמרו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו:

בד"ה דאמר רב הונא כו' ונ"מ שאם היה כהן מקריב שלא כו' דרחמנא נמי נינהו הוי קרבן כשר ואי הוה דוקא שלוחי דידן כו' עכ"ל וכצ"ל לפי דברי התוס' בפ"ק דיומא ע"ש והתם בנדרים ודאי לענין מודר הנאה קמבעיא כדאמר בהדיא התם ואי נמי דשלוחי דרחמנא נמי נינהו כיון דשלוחי דידן נמי נינהו אסור במודר הנאה ולא קמיבעיא ליה להתיר במודר הנאה אלא אי שלוחי דרחמנא דוקא נינהו אלא דרב הונא דהכא לא נ"מ הכא לענין מודר הנאה כלל אלא לענין מקריב שלא לדעת הבעלים דלמאי דקאמר שלוחי דרחמנא נמי נינהו כשר שלא לדעת בעלים ואי הוה דוקא שלוחי דידן כו' ודו"ק:

בד"ה ורא"א כל כה"ג כו' דמשמע מהתם דהלכה כרב ששת ולא כר"א כו' עכ"ל דלר"א רב לא סבר כר"מ אלא כרבנן ושמואל דלא כמאן ועיין בזה באורך ברא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה מהו שיעשה שליח וכו' או דלמא לא בתורת שליחות וכו' עד אפילו עומד וצווח. יש לתמוה היכי תיסק אדעתין דאפילו עומד וצווח יהא גט דהא דס"ל דבשטר ע"י אחרים או אפילו שלא מדעתו היינו טעם דס"ל דזכות הוא לעבד כדלעיל בשמעתין והיכא דהוא עומד וצווח איני רוצה הזכות איך שייך לומר שיהא גט ויש ליישב דהשתא לא ס"ל דטעמא דר"א משום דזכות הוא לו אלא מטעם הואיל וקני ליה בע"כ מקנה ליה בע"כ כדאמרינן לעיל בכסף לרבי מאיר אליבא דרב ה"נ לפי האי או דלמא והכי קא מבעיא מטעם שליחות הוא והואיל וזכות הוא לו או לא מתורת שליחות ואפילו הוי חוב לו ואפילו עומד וצווח הואיל וקני ליה בעל כרחיה:

בד"ה רשב"א כו' וא"ת מנ"ל הך ג' מחלוקות כו' ולספרים דל"ג אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי כו' כדאיתא פ"ק דגיטין דאמר אי בעי זריק כי' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דהתם לאו רבנן הוא דקאמרי הכי אלא סתמא דתלמודא דייק ממילתא דר"מ דה"ק להו לחכמים וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"כ ר"מ הוצרך לומר כן לפי שיטתו דאם ישיבו לו החכמים היאך אמרת דחוב הוא לו הא אי בעי זריק ליה גיטא דהא לדידן גיטו וידו באין כא' הוצרך להשיבם עריק ואזיל לעלמא כו'. מיהו לענ"ד נראה דע"כ ג' מחלוקות בדבר והיינו מאי דקאמרינן בגיטין בג' דברים שוין גיטי נשים לשחרורי עבדים וקחשיב מוליך ומביא דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וקתני כדברי ר"מ בארבע והיינו לענין דיכול לחזור בו דחוב הוא לו אלמא דלרבנן הוי מיהא ג' וא' מהם מולין ומביא ואי ס"ד דלרבנן דוכות הוא לו הוי דוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היכי משכחת לה מיליך ומביא הא כשמוסר הרב השחרור ע"י אחרים לאלתר הוי משוחרר והו"ל כשליח קבלה דאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אע"כ דס"ל גיטו וידו באין כא' וא"כ משכחת שפיר שליח להולכה בשיחרור וכבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין דף ט' ועיין בסמוך:

גמרא בעי רבה לרשב"א ע"כ מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו עיין בפרש"י ותוספות. מיהו לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דהאומר תן שחרור זה לעבדי דלרבנן אם רצה לחזור בו לא יחזור בו וכתבו שם דנהי דאין יכול לחזור בו אפ"ה גיטא לא הוי עד דמטא לידא דעבד וא"כ לפ"ז א"ש איבעיא דהכא דנהי דלרשב"א משתחרר ע"י אחרים היינו לענין שהרב אין יכול לחזור בו אלא דאכתי לא הוי משוחרר גמור עד דמטי שחרור לידיה ונהי דלית ליה לרשב"א גיטו וידו באין כא' מ"מ הכא כיון שכבר סילק האדון רשותו ממנו דהא אין יכול לחזור בו א"כ יש לו יד לעבד לקבל גיטו מיד אחרים שזיכו לו אבל הא מיבעיא ליה לרבה אם יכול העבד לעשות שליח לקבלה להשתחרר מיד כשיגיע השחרור ליד שלוחו דהא מילתא לא שייכא בדרשב"א כלל כן נ"ל נכון לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי בחידושי לגיטין דף ט' ע"ב שהיא שיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ע"ש באריכות אבל התוספות כאן לשיטתם שם לכך מפרשי בע"א ודו"ק:

שם אמר רבה אמר רב ששת כו' ור"מ סבר כו' וכי אמר ליה ע"מ לאו כלום קאמר. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ משום דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דתנאי בטל והמעשה קיים ע"ש ולענ"ד א"א לומר כן דהתינח בעבד אלא באשה דמדאורייתא ודאי יש לה קנין בלא בעלה אלא דחכמים תקנו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ הא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דלר"מ בדרבנן תנאו קיים לכך נראה כפירוש הרא"ש ז"ל בשמעתין דהו"ל כתנאי שסותר המעשה ודמי לאומר לחבירו הריני נותן לך מתנה ע"מ שלא יהא שלך דכיון דיד העבד כיד רבו ומה שמתנה עמו הוי כאילו מתנה עם האדון אלא דאכתי לא מיושב שפיר זה הטעם לר"א אליבא דר"מ דאמר אפילו ע"מ שתצא לחירות לא מהני ואפשר דהתם נמי כ"ש דלא שייך לומר דהוי כאילו התנה עם האדון שיצא לחירות דא"כ הו"ל ע"י אחרים דמודה ר"מ דמהני אע"כ מדקרי ליה ע"י עצמו היינו משום דעיקר המתנה להעבד וא"כ אילו אמר להאדון הרי לך במתנה ע"מ שתתן להעבד אטו מי מהני כן נ"ל ועיין בסמוך בל' התוספות בשיטת ר"י ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"א אומר כל כה"ג אומר ר"ת דהלכה כר"מ כו' ואליבא דרב ששת כו' עכ"ל. לכאורה לא נ"מ מידי אי הוה הלכה כרב ששת וכר"מ או כר"א וכרבנן אלא משום דפשיטא ליה לר"ת דהלכה כר"מ מסוגייא דנדרים דמוקמינן לרב כר"מ וקי"ל כרב באיסורי לכך הוצרך ר"ת להוכיח דלאו כר"מ אליבא דר"א אלא כר"מ לרב ששת וא"כ ממילא מוכח דלרב ששת מודה ר"מ בע"מ שתצא לחירות דמהני כדמהני התם ע"מ דמה שאת נותנת לפיך ואגופא דסוגייא דתלמודא דנדרים לא שייך להקשות מנ"ל לאוקמי מילתא דרב כר"מ ואליבא דרב ששת הא מצי לאוקמי מילתא דרב כר"א וכרבנן דאפשר דלא משמע ליה לסתמא דתלמודא דנדרים שום סברא אוקימתא דר"א משום דפשיטא להו דבע"מ שתצא לחירות אפילו ר"מ מודה ומהאי סוגייא גופא מוכיח ר"ת דהלכה כרב ששת ואפילו לשיטת הפוסקים כשמואל בנדרים וס"ל דלענין ממון איתשל אפ"ה ע"כ הכא הלכה כרב ששת ואליבא דרבנן ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה דאמר וכו' וי"ל דאורחיה דגמ' וכו' בציון של הגאון מוהרי"ב זצ"ל ועוד כתובות ד מד ע"א תד"ה והלכתא ולקמן דף סה ע"א תד"ה ואם נתן ובר"ן נדרים ד' עב ע"א ד"ה ולענין הלכה: